לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (פורסם בנבו, 12.11.06,סעיף 14):
"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל, הזרוע המילולית המשתלחת כואבת לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על ידי כבודו של האחר."
האמירות מייחסות לתובעות מעשים פליליים ומתוך דברי הנתבעת בעצמה עולה כי הם נועדו לפגוע במשלח ידן. הנתבעת בעצמה לא הכחישה כי מטרתה הייתה להרחיק מהתובעות אנשים ולמנוע מצב שיתקשרו עמן לצורך שירותי תיווך ובכך מתקיים היסוד הנדרש גם לעניין זה.
הדברים מדברים בעד עצמם ועל כן כל שלושת הפרסומים מהווים "לשון הרע" כמשמעותה בדין.
18. האם קמה תחולה לאיזו מבין ההגנה להן טענו הנתבעים?
הגנת פרסום מותר
סעיף 13 לחוק קובע רשימה של "פרסומים מותרים" אשר פרסומם לא יהווה עוולה. בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים לפיהם אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. ההגנה אף אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים הנזכרים בסעיף 13 לחוק להיקרא "ההגנות המוחלטות" (ראו: דנ"א 6077/02 חטר - ישי נ' ארבל, (פורסם בנבו, 07.04.03, פסקה 5). עוד יצוין שהנטל להוכחת ההגנה מוטל על שכמו של הטוען לה.
בעניינינו, טוענים הנתבעים להגנה מכוח סעיף 13(5) ו – 13(7) לחוק.
סעיף 13(5) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
"פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"
הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי הם חוסים תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק, מאחר ומדובר בדברים שנאמרו במסגרת תביעת התיווך.
הנתבעים לא הציגו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי הביטויים שנאמרו בפרסומים היו במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בעניין דמי התיווך. יתרה מכך: ברי כי הדברים נרשמו לאחר שכבר ניתן פסק הדין בתביעת התיווך ותוכן הדברים מדבר בעד עצמו. משכך, לא ירדתי לסוף דעתם בעצם הטענה בעניין העלאת הנושא במסגרת דיון כאמור בסיפא של הסעיף והטענה נדחית.
עוד טענו הנתבעים בסיכומיהם כי חלה עליהם ההגנה מכוח סעיף 13(7) דהיינו כי מדובר ב"דין וחשבון נכון והוגן."
סעיף 13(7) לחוק אינו מספק הגנה מוחלטת בכל מקרה של דיווח על אודות הנאמר בישיבה פומבית במסגרת הליך משפטי. ההגנה מותנית בכך שהפרסום נאמן לדברים שנאמרו. בהקשר של הגינות החזרה בפרסום נקבע כי:
"תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם"
(ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעים בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 802 (1998)).
בעניינינו, לא הוכיחו הנתבעים את אלמנט החזרה בפרסום או כי מדובר בביטויים שנעשה בהם שימוש ע"י אחר או בחלק האחר והטענה גם בעניין זה נדחית. ממילא אין מחלוקת כי הנתבעים לא הביאו את הדברים מתוך פסק הדין אלא להפך : נתנו פרשנות משל עצמם לתוצאת פסק הדין כאשר דברים אלה ממש מהווים בין היתר את לשון הרע במקרה זה. יצוין כי הטענות ביחס לשתי הגנות אלה היו מאולצות ומלאכותיות וחסרות בסיס של ממש.
הגנת אמת בפרסום
סעיף 14 לחוק קובע כי תקום הגנה למפרסם באם יוכח כי "הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". יסודות אלה הינם יסודות מצטברים ובהתקיים האחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף.
לטענת הנתבעים מדובר בביקורת צרכנית המתארת את חווית התקשרותה של בתם עם התובעות. אין מחלוקת שבין הצדדים כלל לא התקיים קשר של צרכן ונותן שירות כפי שאף הנתבעת מאשרת בחקירתה הנגדית ומכאן שלא ברור הקשר לביקורת צרכנית והדברים היו נראים מאולצים (ראה: פרוטוקול 24/05/21 עמ' 33, ש' 1-4).
ממילא לא עלה בידם להוכיח את האמת הנטענת בפרסום ו/או העניין הציבורי ואזכיר שוב כי הנתבעת בעצמה החליטה להסיר את הפרסומים מטעמים השמורים עמה במועד קרוב יחסית לפרסום כך שלא ברור כיצד יש בידה להמשיך ולטעון לעניין ציבורי.
הגנת תום הלב
גם בחינת הגנה זו באספקלריה של המקרה שבפניי מוביל לקביעה שאין בהגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק כדי להועיל לנתבעים.
סעיף 15 לחוק קובע כי תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה. קביעה זו משולבת יחד עם עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 16 לחוק.
בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי הפרסומים פורסמו בתום לב, כשמטרתם הייתה להביע דעתם על התנהלות התובעות בכדי להביא תועלת לציבור.
פרט לטענות בעלמא הרי שהנתבעים לא הציגו כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לתמוך בטענה זו.
יתרה מכך, בחקירתה הנגדית הנתבעת מציינת כי מאחר והרגישה כי נגרם עוות בעניין הליך התווך רצתה היא להזהיר לקוחות אחרים מפני התובעות ועדיין כאמור מצאה להסיר את הדברים לאחר פרסומם (ראה: פרוטוקול מיום 24.05.21, עמ' 29-30, ש' 22-23,13-17) .
התנהלות הנתבעים האופפת את הפרסומים ואף את הסרתם מוליכה למסקנה כי הפרסומים בוצעו בכדי לפגוע בתובעות ובשמן הטוב על רקע חיוב ביתם של הנתבעים בהליך התווך, לרבות תשלום הוצאות, כשהמטרה היא בסופו של דבר לפגוע בפרנסתן, כך שאין בסיס לטענה כי מדובר בפעולה שנעשתה בתום לב ואני דוחה את הדברים מכל וכל. לא נתתי כל אמון בעדות הנתבעת בהקשר זה.
לסיכום, לא עלה בידי הנתבעים לבסס איזו מההגנות הקבועות בחוק וכל טענותיהם לעניין ההגנות – נדחות.
משנקבעו יסודות העילה ובהעדר הגנה מאיזו מבין ההגנות להן טענו הנתבעים נותר להכריע בשאלת הפיצוי.
19. שיעור הפיצוי ההולם בנסיבות העניין
סעיף 7א(ב) לחוק מסמיך את בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי, שלא יעלה על 50,000 ₪ וזאת ללא הוכחת נזק.
סעיף 7א(ג) לחוק קובע כי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף (ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.
מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימלי, לבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי עד לרף שקבע המחוקק, בנסיבות העניין. הפסיקה נדרשה פעמים רבות לשיקולים שבית המשפט נדרש לשקול בבואו להטיל פיצוי בעילה זו וקבעה כי:
" בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים" (ראה: ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225).
עוד נקבע בהקשר זה כי בעת קביעת הפיצוי יש לשקול את: היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק; בהשפלה שסבל; בתוצאות הצפויות בעתיד; טיב הפרסום; היקפו; מידת פגיעתו; בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום.
עוד יש לזכור כי פיצוי ללא הוכחת נזק ניתן לפסוק לא רק כאשר גובה הנזק לא הוכח אלא גם כאשר עצם הנזק לא הוכח (ראו: רע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נ' מקור הפורמיקה בע"מ (פורסם בנבו, 04.08.16).
20. גם משך זמן הפרסום מהווה שיקול בעת פסיקת גובה הפיצוי, כפי שנפסק בע"א (ת"א) 20727-09-20 ידיעות אחרונות בע"מ נ' אם תרצו – ציונות להיות או לחדול (פורסם בנבו, 7.2.21, פסקה 16):
"בעת פסיקת הפיצוי יש להתחשב בין היתר בדרך הפרסום, משך זמן הפרסום, התנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו. ראה למשל: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06). ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.08), פסק דיני מיום 4.1.18 בסוגית הנזק בת.א.14264-11-14 כנפו נ' גינזבורסקי (ערעור על פסק הדין נדחה ביום 5.7.19 בע"א 1286/18 גינזבורסקי נ' כנפו (פורסם בנבו) וכן פסק דיני בע"א 15267-09-17 סרנה נ' נתניהו [פורסם בנבו] (28.1.18) סעיף 16, שם קבעתי בין היתר כי כאשר סכום הפיצוי שנפסק על ידי הערכאה הדיונית אינו חורג מהסביר בהתחשב במכלול הנסיבות, אין מקום שערכאת ערעור תתערב בגובה הפיצוי שנפסק."
החלת מבחנים אלה על נסיבות המקרה בראי אמות המידה הנהוגות בפסיקה, מלמדת כי במקרה זה הפיצוי שראוי לפסוק ללא הוכחת נזק נמצא ברף התחתון ואסביר.
אמנם מצאתי כי לשון הרע הייתה ברף גבוה וקשה ואולם הפרסומים נמחקו זמן קצר יחסית לאחר פרסומם – בטווח של דקות עד מספר שעות ועל הפיצוי לשקף את האיזון המתאים בין רכיבים אלה.
לעניין גובה הפיצוי
21. בחינת הפסיקה הנוהגת במקרים דומים מציפה טווח של פיצויים:
בע"א (מח' – מרכז) 44718-05-17 אשכנזי נ' הדס (פורסם בנבו, 30.7.17) ביחס לביטוי "גנב לא קטן" שנרשם בהודעה פרטית שנשלחה בפייסבוק לנמען אחד (שלא שיתף אחרים על האפשרות הקיימת לכך בפלטפורמה המדוברת) כך שהדבר נותר בגדר פרסום בודד - נפסק פיצוי בסך 5,000 ₪;
בע"א(מחוזי ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואב שאול (פורסם בנבו,16.01.19), ביחס לשני פרסומים בפייסבוק הכוללים ביטויים כמו "הזיבלון מזלזל בתושבי גבעתיים","הגיעו מים עד נפש מחרימים את המקומון", נפסק פיצוי בסך של 5,000 ₪.
בע"א (מחוזי חי') 62613-09-16 מרדכי (מוטי) מרקוס נ' אמיר בוהדנה (פורסם בנבו, 19.03.17) בגין תגובה שנכתבה לפוסט שהוצג בפייסבוק שכללה ביטויים כמו "שמאלני קיצון שתומך בערבים", "שתדעו לפתוח עליו ולהגיע עד לסניף שלו, לזבל יהודי שמאחל מוות לחיילים שלנו" נפסק פיצוי בסך 10,000 ₪.
בת"א (ת"א) 30645/08 איריס חפץ בורכרדט ואח' נ' ענת פרי (פורסם בנבו, 31.3.11) נדונה תביעתו של אדם שהנתבעת כינתה אותו "סוכן גרמני" וייחסה לו הכחשת שואה בפרסום באתר אינטרנט. ביהמ"ש פסק לתובע פיצוי בסך 7,500 ₪.
לכך מצטרפת הפסיקה אליה הפנו ב"כ הצדדים בסיכומיהם, איש איש על פי עניינו.
22. בשקלול כל הנתונים הרלבנטיים שפורטו לעיל, לרבות לשון הפרסום, הפגיעה הגלומה בו, הזדון שהיה גלום בו, כמות הפרסומים (2) ביחס לכל תובעת, משך הפרסום, ובהינתן שהפרסומים נמחקו בטווח של דקות עד שעות, ובראי הפסיקה הנוהגת שוכנעתי כי יש לפסוק לקבוצת בראל פיצוי בסך של 10,000 ₪.
למתווכת מצאתי לפסוק פיצוי בסך של 15,000 ₪, מהנימוקים שפורטו לעיל ומאחר והפגיעה בה הייתה קשה יותר בשים לב ללשון הפרסומים.
23. בשים לב לכך שהפרסומים כבר נמחקו ולהתנצלות הנתבעת מיום 17/12/18 במסגרת התכתובת שהוחלפה בין הצדדים – לא מצאתי כי יש צורך בהתנצלות פומבית.
אחרית דבר
24. התביעה לפי עילת לשון הרע מתקבלת באופן חלקי ביחס לשתי התובעות.
ההוראות האופרטיביות יינתנו על פי מספרי התיקים.
25. בת.א.33646-03-19 :
כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שני הפרסומים, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לקבוצת בראל סך של 10,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות קבוצת בראל ושכ"ט ב"כ בסך כולל של 5,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
25. בת.א.33507-04-19 :
כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שני הפרסומים, אני מחייבת את הנתבעת, יעל שירן, לשלם לתובעת, רונית מירמוביץ, סך של 15,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות התובעת ושכ"ט ב"כ בסך כולל של 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"ב, 20 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
אביגיל זכריה