9. הנתבעים טוענים להגנות השונות הקבועות בחוק ובכלל זה להגנות המנויות בסעיפים 13,14 ו - 15 לחוק.
הנתבעים אינם חולקים על כך שהפרסומים נולדו לאחר שהתקבל פסק הדין בעניין דמי התיווך. בכתב הגנתם הם מעלים טענות שונות כנגד התנהלותה של המתווכת בהליך דמי התיווך, מה שהוביל לטענתם לכתיבת הפרסומים, שלעמדתם מהווים הבעת דעה לגיטימית על התנהלותה ואמירותיה של המתווכת בתביעת דמי התיווך (סעיפים 23-24 לכתב ההגנה).
עוד נטען כי הפרסומים לא מהווים פרסום כמשמעו בחוק אלא מדובר בביקורת צרכנית החוסה תחת חופש הביטוי שנכתבה על ידם בדף העסקי של קבוצת בראל באתר, בחלון ייעודי, המזמין את מבקרי הדף להמליץ או לא להמליץ על קבוצת בראל ולנמק המלצתם. הנתבעים מציינים שעוקבי העמוד לא נחשפים לביקורת בעת גלישתם בעמוד, אלא רק עם כניסתם לחלון שיועד לביקורות.
ביחס לפרסום הראשון טוענים הנתבעים כי הוא הוסר כעבור שניות בודדות מרגע פרסומו, כך שאיש לא נחשף אליו למעט מר אמיר ברמלי, הבעלים של קבוצת בראל, אשר קיבל התראה למכשיר הנייד שלו. מכך עולה לשיטתם כי פרסום זה אינו מהווה פרסום כמשמעו בחוק.
לגבי הפרסום השני טוענים הנתבעים כי מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית, שהוסרה תוך מספר שעות ממועד פרסומה. לדבריהם, מדובר בהבעת דעה לגיטימית נוכח מה שנטען להיות ניסיונם המר עם התובעות. עוד נטען שהדברים פורסמו במקום המיועד להעלאת ביקורת, כך שאין מדובר בלשון הרע אלא אי המלצה בדבר התקשרות.
לגבי הפרסום השלישי נטען שהוא נכתב כתגובה לפרסום השני, והוסר עם הסרתו של הפרסום השני. כך שלמעשה שלושת הפרסומים הוסרו זמן קצר לאחר פרסומם.
לשיטת הנתבעים, ב"כ התובעות פנה אליהם בדרישה להסרת הפרסומים לאחר שהפרסום הראשון הוסר וכי הפרסומים הוסרו לבקשתו והנתבעת אף הביעה התנצלותה.
עוד נטען על ידי הנתבעים כי הפרסומים לא גררו אחריהם תגובות ו/או שיתופים וגם לא סימן Like, מה שמוכיח לשיטתם כי הפרסומים לא נצפו על ידי העוקבים ומכאן שלא נגרם כל נזק לתובעות.
בסיכומיהם טענו הנתבעים כי מחקירתו הנגדית של מר ברמלי עולה שאיש לא פנה אליו ודיווח כי נחשף לפרסומים ועל כן אין לקבוע כי הפרסומים עולים בגדר עוולה לפי סעיף 7 לחוק.
עוד טענו בסיכומיהם כי יומן הביקורות בדף הפייסבוק של קבוצת בראל אינו פעיל, כך שבמועד כתיבת הפרסומים יומן הביקורות היה ריק וכי הביקורות החיוביות הכלולות בו נכתבו ע"י עובדים של קבוצת בראל.