42. ס"ס ישראל טענה לעומתה כי היא רכשה את הזכויות ולא את התחייבויותיה של ס"ס רשתות על פי הסכם הזיכיון, וכי הודעת ההמחאה שכותרתה "הודעה בדבר המחאת זכויות והתחייבויות בלתי חוזרת-הסכם זיכיון" (ראה סעיף 8 לעיל) מדברת על העברת הזכויות של ס"ס רשתות והתחייבויות הזכיינים כלפיה, לטובת ס"ס ישראל, ואינה כוללת שום התחייבות של ס"ס ישראל כלפי הזכיינים, ולפיכך אין היא חבה כלפי התובעת בגין הפרת תניית הבלעדיות המופיעה בהסכם הזיכיון. עוד טענה כי בענייננו לא חל חוק המחאת חיובים הואיל ולא קיימת בין ס"ס רשתות לבין ס"ס ישראל מערכת יחסים של נושה וחייב בקשר עם הסכמי הזיכיונות, והוסיפה כי הוראת החוק הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובעת כדלקמן:
"חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו"
לשיטתה ס"ס ישראל היא בבחינת "מוטב"! על פי סעיף 34 הנ"ל, ולכן התובעת שהינה בבחינת "החייב"! אינה רשאית להעלות כנגדה טענות הקשורות לעסקאות אחרות שבינה לבין הנושה (ס"ס רשתות).
43. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כדלקמן:
מעיון בהסכם העברת הפעילות עולה כי כוונת הצדדים היתה להעביר את כל הזכויות שהיו מגיעות לס"ס רשתות מהזכיינים השונים על פי הסכמי הזיכיונות לטובת ס"ס ישראל. כך עולה ברורות מלשון סעיף 7.6 להסכם שקבע כי "במועד חתימת הסכם זה המוכרות ממחות בזאת לרוכשת, והרוכשת מקבלת בהמחאה מהמוכרות, את כל זכויותיהן של המוכרות על פי ההסכמים המועברים..." (ראה סעיף 7 לעיל). כך עולה גם מהודעת ההמחאה שהועברה לזכיינים השונים וביניהם התובעת שבה נכתב בסעיף 1 בין היתר כי "החל מיום 9.4.17 ... המחינו והעברנו, באופן בלתי חוזר, לסופר סטוק ישראל 2017 בע"מ ..., את כל זכויותינו בקשר להסכם זכיינות שנחתם עמכם ... " ובסעיף 2 "... הרינו להודיעכם כי החל מהמועד הקובע, תוסבנה לקונה מלוא זכויותינו על פי ההסכם וכל זכויותינו על פי ו/או מכוח ו/או בקשר עם הזיכיון כמפורט בהסכם. מובהר כי ההמחאה לקונה הינה של כל זכויותינו על פי ההסכם ....". כך עולה גם מעדותו של יגאל לפיה מסר כי מטרת הסכם העברת הפעילות היתה להבטיח את העברת דמי הזיכיונות מהזכיינים השונים לטובת ס"ס ישראל, מבלי שס"ס ישראל תיטול על עצמה כל מחויבות של ס"ס רשתות כלפי הזכיינים השונים, וזאת עד להחתמתם על הסכמים חדשים עם ס"ס ישראל (ראה עדותו בעמ' 97-99, וסעיף 7.12 להסכם העברת הפעילות). כך עולה גם מעדויותיהם של עופר ומיכאל שחזרו והדגישו כי מטרת הודעת ההמחאה היתה הבטחת זכותה של ס"ס ישראל לקבלת התמלוגים לידיה מבלי שתבוא על כך התנגדות מטעם הזכיינים.
לאור האמור לעיל הנני קובעת כי בהסכם העברת הפעילות ובהודעת ההמחאה, התכוונו הצדדים להמחות לס"ס ישראל אך ורק את זכויותיה של ס"ס רשתות הנובעות מהסכמי הזיכיונות, להבדיל מהתחייבויותיה שהמשיכו לחול ולחייב את ס"ס רשתות כלפי הזכיינים השונים.
44. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים קובע כדלקמן:
"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה"
בענייננו, עיון בהסכם הזיכיון שנחתם בין התובעת לבין ס"ס רשתות מלמד כי לא נקבעה בו כל תניה המגבילה את ס"ס רשתות מלהעביר את זכויותיה על פי ההסכם לצד ג', ובהינתן העובדה שעסקינן בזכות "עבירה" על פי דין, לא היתה דרושה הסכמת התובעת להעברת זכויותיה של ס"ס רשתות על פי הסכם הזיכיון לס"ס ישראל.
45. התובעת טענה כאמור כי הסבת הסכמי הזיכיונות לטובת ס"ס ישראל, כוללת בחובה גם המחאת ההתחייבויות של ס"ס רשתות הכלולות בהסכמים הנ"ל.
אין בידי לקבל טענה זו.
סעיף 6 לחוק המחאת חיובים קובע כדלקמן:
"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין" [ההדגשה אינה במקור, כ.ג']
עינינו הרואות כי להבדיל מהמחאת זכות שאינה טעונה הסכמת החייב, להמחאת חבות לא יהיה תוקף משפטי ללא הסכמתו של הנושה.
בענייננו, הסכם הזיכיון שנחתם בין התובעת לבין ס"ס רשתות כלל בתוכו מערכת של זכויות וחובות לכל אחד מן הצדדים. יוצא אפוא שלא ניתן להמחות את ההסכם בשלמותו ללא הסכמת הנושה, ובמקרה שבפנינו התובעת. למותר לציין כי דרושה גם הסכמת הנמחה (ס"ס ישראל) להמחאת החבות אליה, מה שלא מתקיים במקרה שבפנינו כפי שפורט בסעיף 43 לעיל.
התחייבותה של ס"ס רשתות בהסכם הזיכיון להקנות לתובעת בלעדיות הינה בבחינת חבות עליה חל סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, ולפיכך חבות זו לא ניתנת להמחאה לצד ג' (ס"ס ישראל) ללא הסכמתה של התובעת (הנושה), ובהעדר הסכמה כאמור, הנמחה אינו נכנס בנעליו של הממחה (ס"ס רשתות) לצורך קיום החבות הנ"ל, אף אם החבות קוימה הלכה למעשה על ידו. בהקשר זה הנני מפנה לדברים שנכתבו ברע"א 2040/16 ישראכרט בע"מ ואח' נ' עכבר הכפר מלאכת מחשב בע"מ (15.5.2016) כדלקמן:
"חייב אינו רשאי להמחות את חבותו לאחר אלא בהסכמת הנושה ובהיעדר הסכמה כאמור, גם במקרה שבו חיוביו של החייב נפרעו על ידי צד שלישי, לא ייחשב אותו צד שלישי כמי שבא בנעליו של החייב (ראו: סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969; רע"א 12027/04 סלמאן נ' סליבא ובניו (1995) בע"מ [פורסם בנבו] (25.7.2005); ע"א 3990/91 אבנר נ' עציוני, בפסקה 10 (22.9.1994); ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית-שאן, פ''ד לז(1) 421, 432 (1983); ע"א 594/79 פאקא תעשיות בע"מ נ' כרמלה רוטנברג, פ''ד לו(3) 309, 327 (1982))"
עוד נפסק כי המחאת חוזה בשלמותו ללא הסכמת הנושה "אינה אפס" אך אין בה כדי להטיל על הנמחה חובה לקיים את החיוב כלפי הנושה על פי החוזה. היטיב לסכם את המצב המשפטי בסוגיה זו כב' השופט ד. גדעוני בת.א (י-ם) 52783-01-13 עובדיה שליבו ואח' נ' גרא בירן ואח' (16.8.2016), שבו כתב את הדברים הבאים:
"כפי שנפסק, המחאה של חוזה בשלמותו, בלא הסכמת הצד האחר לו "אינה אפס" (ע"א 3990/91 המועצה האזורית גליל תחתון נ' עציוני בפסקה 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' מצא (22.9.94)). גם בהעדר הסכמה להמחאת החיובים שבחוזה "יש יסוד להשקפה, כי ההעברה תתפרש, בהעדר נסיבות המורות על כוונה אחרת, כהמחאת הזכויות בלבד ובנוסף כהעברת הביצוע של החבות, במובן 'ביצוע על ידי הזולת'" (ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית שאן בפסקה 6 סיפא לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' בן פורת (24.2.83); ע"א 371/81 פיליפ נ' רוזנברג בפסקה 3 לפסק הדין (14.4.88); לרנר, בעמ' 114-113; סיני דויטש "הצעה בלתי חוזרת ואופצייה" עיוני משפט יב 275, 298-297 (התשמ"ז)). ביצוע החיוב באמצעות אחר איננו כהמחאה. על פי ס' 40 לחוק החוזים "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית". צד שלישי יכול ליטול על עצמו לקיים חיוב של אחר. אך אין מדובר בהמחאה. אם המבצע לא יקיים את החיוב תעמוד לנושה עילה כלפי החייב (ולא כלפי המבצע). העברת הביצוע אינה משנה את החיוב ואת היקף אחריותו של החייב. בשל כך אינה טעונה את הסכמת הנושה (לרנר, בעמ' 109). לשון אחר: העברתו של חוזה שלם על ידי אחד הצדדים, ללא הסכמת הצד שכנגד, תביא לשתי תוצאות: המחאת זכותו של המעביר והעברת הביצוע של החיוב לידי הנעבר. שתי תוצאות אלה אינן טעונות הסכמה של הצד השני לחוזה (לרנר, בעמ' 114-113, עניין מרמלשטיין לעיל, בפסקה 32-31)). בהתאם נפסק כי המחאה של חוזה בשלמותו – על הזכויות והחיובים שבו – ללא הסכמת המתקשר האחֵר "תפורש ... למצער, כחלה רק על זכויות הממחה ... מבלי שיהיה בה כדי לגרוע מחיוביו של הממחה כלפי הצד השלישי" (עניין עציוני, שם; וראו גם: ת"א (מחוזי ת"א) 4886/85 עירית ראשון לציון נ' ראשון עילית חברה להשקעות ולבנין בע"מ (1.11.93); ת"א (שלום י-ם) 18242/98 אחים ג'אבר מוחמד וג'מאל בניין ותשתיות 1996 בע"מ נ' זכאיל חברה קבלנית לבנין בע"מ בפסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת א' אפעל-גבאי (25.6.01))"
המסקנה היא אפוא שללא הסכמת התובעת להמחאת חבותה של ס"ס רשתות לטובת ס"ס ישראל על פי הסכם הזיכיון, לא קמה לה הזכות לתבוע את קיום החיוב מס"ס ישראל.
במקרה שבפנינו, התובעת סירבה כאמור לחתום על הודעת ההמחאה. יוצא אפוא, שגם אם הודעת ההמחאה הינה בבחינת הודעת המחאת חבות , אין בכך כדי להטיל על ס"ס ישראל חובה לקיים את החיוב הרובץ על ס"ס רשתות מכח הסכם הזיכיון כלפיה. ודוק', בחינת השתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל מלמדת כי התובעת לא ראתה בס"ס ישראל כבעלת דברה בכל הקשור לקיום התחייבותה של ס"ס רשתות בהסכם הזיכיון לרבות בעניין תניית הבלעדיות, לאחר החתימה על הסכם העברת הפעילות. משמע שגם בהתנהגותה לאחר החתימה על הסכם העברת הפעילות והמצאת הודעת ההמחאה לידיה, גילתה התובעת את דעתה כי היא ממשיכה לראות בס"ס רשתות כמי שאחראית על קיום ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם הזיכיון כלפיה. תעיד על כך העובדה שלאחר החתימה על הסכם העברת הפעילות וסירוב התובעת לחתום על הודעת ההמחאה כמתואר לעיל, המשיך אילן, בכל הקשור לעניין העברת זכויותיו בחנות, להתנהל מול יגאל וחיים כנציגי ס"ס רשתות, ורק לאחר שהתנהלות זו הגיעה למבוי סתום, הוא פנה לעופר ומיכאל נציגי ס"ס ישראל והעמיד אותם על מצב הדברים. כך ניתן ללמוד מהאמור בסעיף 49 לתצהירו של אילן "בשל התנהלותו הלא מכובדת של יגאל פניתי למיכאל ועדכנתי אותו ששלומי ואני מעבירים את החנות למושכר חדש. מיכאל אמר שיגיע כדי להכיר את שלומי ואותי יותר לעומק כדי לראות את המושכר החדש". גם בסעיף 52 אמר "במהלך חודש אוגוסט 2017 הגיעו עופר ומיכאל לבקר בחנות. כשהגיעו עדכנתי את שלומי והצעתי לו להצטרף לפגישה. בפגישתנו התלוננתי בפני מיכאל ועופר על כך שהרשת התקשרה בהסכם עם זכיין מתחרה ופתחה סניף נוסף בניגוד להסכם איתי שמקנה לי בלעדיות בעכו. מיכאל ועופר לא התייחסו לטענותיי ואמרו שנושא זה לא קשור אליהם".
אוסיף על כך כי גם העובדה שהתובעת הגישה את התביעה דנן כנגד ס"ס רשתות מלמדת אף היא על כי התובעת ראתה בה כמי שאחראית כלפיה לקיום החיוב של תניית הבלעדיות על פי הסכם הזיכיון ולנזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההתניה הנ"ל.
46. כבר נפסק כי "חוק המחאת חיובים אינו קובע דרישה צורנית דווקנית להמחאת חבות כפי שקבע לגבי עסקאות אחרות. מכאן, כי המחאת החבות יכולה להיעשות בכתב, בעל פה ואף בהתנהגות" (בש"א (ת"א) 13318/03 אמות השקעות בע"מ נ' המשביר לצרכן ישראל בע"מ (25.4.2004). ואולם בענייננו, בהינתן ההנחה שעסקינן בהמחאת חבות, הרי ההמחאה הנ"ל נעדרת נפקות משפטית משלא ניתנה לה הסכמת התובעת לא בכתב וגם לא בהתנהגות כפי שפורט לעיל.
47. התובעת טענה כי ס"ס ישראל המשיכה לספק לה סחורות ולגבות ממנה דמי זיכיון לאחר החתימה על הסכם העברת הפעילות וחרף סירובה לחתום על הודעת ההמחאה, והדבר מלמד על הכרתה בהמשך הקשר החוזי על פי הסכם הזיכיון, ועל נטילת מחויבויותיה של ס"ס רשתות כלפיה על פי ההסכם הנ"ל.
גם טענה זו אין בידי לקבל, שכן העברת דמי הזיכיון לטובת ס"ס ישראל נבעה מהסכם העברת הפעילות והמחאת הזכויות של ס"ס רשתות על פי הסכם הזיכיון לטובת ס"ס ישראל, ואין בה כדי להטיל על ס"ס ישראל חובה לקיים את התחייבויותיה של ס"ס רשתות כלפי הזכיינים השונים וביניהם התובעת כפי שצוין לעיל. כך גם העברת הסחורות שהינו דבר שהתחייב מהמשך הפעלת החנות תחת המותג של הרשת עד למכירתה לשלומי וחתימתו על חוזה חדש עם ס"ס ישראל, והנני מפנה בהקשר זה לעדויותיהם של עופר ומיכאל מטעם ס"ס ישראל בעמ' 80 ש' 24-21, עמ' 81 ש' 4-1, עמ' 157 ש' 23-18, עמ' 158 ש' 7-3 לפרוטוקול.
48. סוף דבר
המסקנה מכל האמור לעיל היא שהתובעת לא הוכיחה מקור חוקי לחיובה של ס"ס ישראל בקיום התחייבויותיה של ס"ס רשתות כלפיה על פי הסכם הזיכיון לרבות בעניין תניית הבלעדיות, ולפיכך דין התביעה להידחות, וכך הנני מורה.
49. התובעת תשלם לנתבעת מס' 2 (ס"ס ישראל) שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ד' ניסן תשפ"ב, 05 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
כאמלה ג'דעון