לטענת התובעת שכנגד, לאחר ההודעה בדבר ביטול ההסכם, מר הררי הצהיר כי יש באפשרותו למצוא משקיעים חלופיים. עוד הבטיח כי ישיב לתובעת את כל כספי ההשקעה שלה. התובעת שכנגד מציגה הודעות שונות בהן התחייב להשיב לה את סכומי ההשקעה. ביום 12.02.2014 שלחה התובעת הודעה בה נכתב: "אם תחליט כמו שאמרת אתמול, שאתה מפסיק את התשלומים של הרנוס למיהר יזום, אז אתה מביא בכך לסיום ההסכם... במקרה כזה תקבל בחזרה את הכספים שהשקעת". בהודעה נוספת מיום 14.04.2014 נכתב: "...אתה צריך להחליט אם אתה נשאר בפרויקט... או שאתה פורש וכל מה שנותר זה לדבר על איך ומתי יוחזר לך כספך". באותו היום נמסרה הודעה נוספת שם נכתב: "...אני מתחייב להחזיר לך את כל הכסף שהשקעת בחברה וזאת במועד הראשון שבו הדבר יתאפשר..."
התובעת שכנגד טוענת שרצתה להקטין את נזקי הרנוס, אשר היא נשאה במימונה, ולכן ביקשה לקבל החזרי מע"מ בעבור חשבוניות שהוצאו לטובת ניהול עסקי הרנוס. לפיכך, פנתה התובעת שכנגד לנתבעת שכנגד כדי לקבל אסמכתאות לפעילות של החברה, מאחר שמר הררי הוא מנהלה בפועל של הרנוס, הפנתה התובעת שכנגד את נציגי המע"מ למר הררי, שיספק מענה לפעילות העסקית של הרנוס. אולם, מר הררי סירב לשתף פעולה, ובכך פגע במאמציה של התובעת שכנגד להקטין את נזקיה, ומנע קבלת החזר בסך 91,876 ש"ח מרשות המע"מ.
התובעת שכנגד טוענת שהנתבעת שכנגד הפרה את חובת תום הלב בקיום החוזה. נטען שהנתבעת שכנגד לא גילתה עובדות מהותיות ביחס למצב המיזם, ולשלב בו הוא נמצא. כך לדוגמא הוסתרה העובדה שתכנית המיתאר נדחתה, והוסתרה העובדה שהועדה המקומית והועדה המחוזית דחו את התוכנית. נוסף על כך, מר הררי פעל בניגוד עניינים, ובהפרת חובת האמון המוטלת עליו תוך שהוא התקשר עם חברת זיתי זהב, כאשר לא היה כל צורך בכך מאחר שהתנאים לכך טרם הבשילו. בנוסף, מר הררי התקשר דווקא עם זיתי זהב, על אף שקיימת חלופה זולה יותר, ועל מנת להביא רווחים לכיסו האישי , מאחר והוא שותף ובעל מניות בזיתי זהב. נטען כי התובעת שכנגד גילתה עובדות אלה רק ב2015.
משכך נטען כי התובעת זכאית להשבה של כל סכומי ההשקעה, ובסך 639,198 ש"ח בתוספת מע"מ וריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.
הגנה שכנגד
הנתבעים שכגד טוענים שעניין התביעה שכנגד, כל כולה ניסיון נואש של התובעת שכנגד, לחמוק מהתחייבויותיה המעוגנות בהסכמים, ולנסות להטיל על הנתבעים שכנגד את האחריות למחדליה שלה.
ראשית נטען להיעדר יריבות בין התובעת שכנגד לבין הנתבע שכנגד 2. בין התובעת שכנגד לנתבעת שכנגד 1 נחתמו הסכמים ואף הוקמה לצורך הגשמת המטרה המשותפת חברה בבעלותם המשותפת. מר מיכה הררי ומר עפיף טנוס אינם צד להסכמים באופן אישי. מאותו הטעם התביעה המקורית הוגשה נגד התובעת שכנגד בלבד. בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, התאגיד הוא יישות משפטית נפרדת, ולכן למרות שבדרך כלל נעשו פעולות הנתבעת שכנגד 1 , באמצעות הנתבע שכנגד 2, אין בכך כדי להסיר את מסך ההתאגדות, או להטיל על הנתבע שכנגד 2 חבות אישית.
הנתבעים שכנגד טוענים, שאין ספק שהתובעת שכנגד ניגשה לפרויקט בעיניים פקוחות, תוך הבנה מוחלטת של משמעות התחייבויותיה. הנתבעים שכנגד טוענים שלא הוצגו שום מצגי שווא, ולאורך כל הדרך כשלה התובעת שכנגד מלהביא ראיה באשר למצג שווא כלשהו שהוצג לה, מהטעם שלא היה כזה. כל מצגי הנתבעים שכנגד היו מצגי אמת, התובעת שכנגד הייתה מודעת לכך שמדובר במיזם מורכב, שקידומו תלוי בגורמים רבים, ונסיבות חיצוניות; לרבות החלטות ממשלה והרשויות הרלוונטיות. הנתבעים שכנגד סבורים שאילו הייתה התובעת שכנגד, עומדת בהתחייבויותיה, ועומדת מאחורי המיזם, ניתן היה להתגבר על המכשולים הללו.
הנתבעים שכנגד מוסיפים, שעל אף שבין מנהלי החברות, הייתה היכרות מוקדמת ויחסי ידידות, מדובר בעניין עסקי טהור, ולכן אין לכך משמעות. הנתבעת שכנגד מקשה האם התובעת שכנגד, נוהגת כעניין שבשגרה לפזר לידידיה מאות אלפי שקלים סתם כך? כאמור, מדובר בשני צדדים, עובדים אנשי עסקים ותיקים, שחזקה עליהם שיערכו את כל הבדיקות בנוגע למיזם, לרבות באשר ליכולתה הפיננסית של התובעת שכנגד לעמוד בהתחייבויותיה.
הנתבעים שכנגד טוענים, שהתובעת שכנגד חתמה על הסכם התוספת בהסכמה ובהבנה מלאה, ללא כל הסתייגות, והטענות הנוגעות לקשיי מימון הועלו רק בדיעבד. ועל אף שבכל מקרה, מחויבת התובעת שכנגד להסכם, גם אם נקלעה לקושי כלכלי. מכל מקום תמוהה טענת התובעת שכנגד כי במהלך תקופה ארוכה שילמה סכומי כסף נכבדים, כל זאת מבלי להבין על מה היא משלמת, ותוך שהיא תוהה באשר לפעולות וליכולות הנתבעים שכנגד. אם היו לתובעת שכנגד תהיות שכאלו, והיא בחרה להמשיך בתשלומים, ולא לבדוק, הרי שאין לה אלא להלין על עצמה. מודגש כי התובעת שכנגד, לא הודיעה על ביטול ההסכם, וודאי שלא ביטלה אותו כדין, אלא הודיעה על הפרה חד צדדית של ההסכם, בהפסקת העברת הכספים כפי שהתחייבה.
הנתבעים שכנגד טוענים שבמועד חתימת ההסכם, אכן הייתה קיימת רגולציה מתאימה, המאפשרת את קידום הפרויקט, ומביאים לראיה לכך את הרישיון המותנה להקמת תחנת הכוח בנווה איתן, ואת החלטת הממשלה מס' 3484. יתרה מכך, אין ולא הייתה מעולם, מניעה להקמת תחנת הכוח בנווה איתן בשל תכנית המתאר שחלה במקום.
הנתבעים שכנגד טוענים , שהם פעלו בנאמנות ובאינטנסיביות לקידום המיזם, לא דרשו ולא קיבלו כספים מעבר למה שמגיע בהתאם להסכמות בין הצדדים ולאומד דעתם. בנוסף נטען שהנתבע שכנגד 2 מעולם לא פעל בניגוד עניינים, ולא היה לו כל רווח מהסכם ההספקה עם זיתי זהב. הנתבע שכנגד 2 , מחזיק רק ב25% ממניות זיתי זהב, ועובדה זו הייתה ידועה לתובעת שכנגד מלכתחילה. עוד יצוין כי בניגוד לאמור בתביעה, הסכם ההספקה עם זיתי זהב הוא תנאי הכרחי לביצוע הפרויקט משום שזיתי זהב הם הספק היחידי לחומר הדרוש, להקמת מטעי האשלים, המהווים את מקור הדלק הביומאסי.
דיון והכרעה
בדיון העיד מטעם התובעת והנתבעים שכנגד מר מיכה הררי- מנכ"ל ובעלים בתובעת .
מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד העידו מר עפיף טנוס- מנהל ובעלים בנתבעת , מר ניר שובל שסייע באיתור משקיעים למיזם נשוא התביעה, ומר סלימאן זרייק – מנהל כספים בנתבעת.
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים, אני מחליט לדחות הן את התביעה המקורית והן את התביעה שכנגד ואלו נימוקי:
מסגרת נורמטיבית
האפשרות של צד לבטל באופן חד צדדי את התחייבויותיו מחייבת זהירות, ואת הזכות לביטול חוזה בשל פגם בכריתתו יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב. כך, בעניין ארביב (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני) הודעת הביטול נשלחה לאחר שהמבקש הפיק תועלת מן החוזה, שם ביהמ"ש קבע שהפעלת זכות הביטול נעשתה שלא בתום לב ולכן לא ניתן להפעילה.
בפסיקה נקבע שביטול החוזה תלוי ברצונו של המתקשר, כך שהביטול יתבצע אך ורק על ידי פעולה שלו. כלומר שחוזה שנפל פגם בכריתתו אינו מתבטל כשלעצמו, אלא נדרשת פעולה לשם ביטול החוזה. הזכות לביטול חוזה קבועה בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תחת הכותרת "ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו".
במקרה דנן, יש לפנות לחוק החוזים (תרופות) אשר הוראותיו חלות על ההסכמים שבפנינו. "הפרה" לפי סעיף 1 לחוק היא מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה. משהופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן (סעיף 2 לחוק).
משמע , אם סבר צד כי מעשהו או מחדלו של צד שכנגד לחוזה, עולה כדי הפרת ההתחייבויות המנויות בחוזה- זכאי הצד לחוזה, הרואה עצמו נפגע, לבטל את החוזה.
דרכי ביטול החוזה בשל הפרתו מותוות בסימן ב' לחוק: החוק מבחין בין ביטול החוזה כאשר מדובר בהפרה יסודית כהגדרתה בסעיף 6, לבין ביטולו בעקבות הפרה לא-יסודית. כאשר בהפרה יסודית מדובר, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאלתר, אך זאת בתנאי שההודעה נמסרה תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה. הייתה ההפרה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה, רק לאחר שנתן למפר תחילה ארכה לקיומו של החוזה.
צד לחוזה יכול לבטלו גם אם טרם הופר על ידי הצד השני, אם גילה צד לחוזה את דעתו, שלא יקיימו או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לבטל את החוזה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה (סעיף 17 לחוק). ברי כי גם לעניין זה שרירה וקיימת ההבחנה בדבר דרכי הביטול, בין הפרה יסודית להפרה לא-יסודית.
עילת ההטעיה מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי ) והגדרתה הממצה , היא הצהרה טרום חוזית כוזבת. משכך, על בית המשפט לאתר את אותן אמרות טרום חוזיות כוזבות אשר יכולות להוות בסיס להטעיה, כדי להוות הטעיה, צריכה האמרה הכוזבת להתייחס לנתון עובדתי, או משפטי בעבר או הקיים בהווה. יודגש שרק הצהרה כוזבת שנעשתה לפני כריתת החוזה יכולה לאשש טענת הטעיה, בעוד אמרה כוזבת שנעשתה לאחר כריתת החוזה תחשב כהפרת חובת תום הלב.
בנוסף לאמור, ראוי לציין את הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים [חלק כללי] , הקובעת ש"טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה", לא תחשב כטעות חוזית שתזכה את המבקש בסעד הביטול (גם לצורך סעיף 15). מקום שהטעות היא רק בכדאיות העסקה, לא יוכל המבקש להסתמך על טעותו לשם ביטול החוזה.
על בית המשפט אפוא להבדיל בין מצבים, שבהם צד לחוזה זכאי לבטל את החוזה בשל פגם בכריתתו, לבין מצבים בהם צד סבור שהוא זכאי לבטל את החוזה, אך למעשה לא קמה לו זכות כזאת. במצב הראשון עדיין יש לתת את הדעת ולשאול, האם הפגם הנטען בא בגדר הסיכון שנטל על עצמו הצד המבקש ביטול החוזה, ואילו במצב האחרון, הצד המבטל יחשב כצד שהפר את החוזה.
הפרשנות למונח "טעות בכדאיות העסקה" היא קשה וסבוכה, ונקבע שטעות בכדאיות העסקה מתייחסת לטעות בערך העסקה, לשוויה המסחרי או הכלכלי היחסי (בג"ץ 221/86 אליעזר כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה). כיום המבחן השולט בפסיקה שלפיו ייקבע האם מדובר בטעות בכדאיות העסקה, הוא "מבחן הסיכון". לפי "מבחן הסיכון" טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא.
אין ספק שצדדים לחוזה רשאים להסדיר בניהם את אופן חלוקת הסיכונים הנלוות לחוזה, ובכלל הסכמתם בעניין זה מחייבת. אולם יש להדגיש שאת אופן חלוקת הסיכונים ניתן ללמוד מכללא מתוך לשון החוזה- במסגרת חלוקת הסיכונים עשויים הצדדים להסכים במפורש או מכללא כי צד לחוזה ייטול סיכון בהתאם להתחייבויות החוזיות שלו. כפי שנקבע בעניין שלזינגר, תחומי הסיכון, והנושאים התחומים בהם נגזרים מאופי החוזה, מאומד דעתם של הצדדים, ומנסיבות המקרה (ע"א 8927/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ), ולא תתגבש עילת ביטול חוזה, מחמת טעות, אם הטעות נמצאת במסגרת הסיכון המוטל על צד לחוזה.
כאמור כל חוזה מטרתו להקצות סיכונים בין הצדדים, וגם כאן במקרה דנן, מזכר ההבנות והסכם התוספת אמורים היו ליצור איזון בחלוקת הסיכונים והסיכויים בין הצדדים. בעניינינו מזכר ההבנות קובע שלשם ניהול המיזם תוקם חברה בבעלות המשותפת של הנתבעת והתובעת. תקנון החברה משקף את אומד דעתם של הצדדים לכך שהניהול השוטף והיומיומי יהא באחריותה של הנתבעת שכנגד, ואילו התובעת שכנגד הינה שותפה פיננסית בלבד. באופן זה הצדדים הסכימו כי התובעת שכנגד (ובעליה) סמכו על יכולתה המקצועיות של הנתבעת שכנגד (ובעליה) ועל הובלת המיזם. בהתאם לכך, הנתבעת שכנגד והררי החלו לפעול לקידום הפרויקט כאשר חלוקת התפקידים ברורה ומובהקת: הנתבעת שכנגד באמצעות הררי תשא בנטל קידום הפרויקט בהיבט המקצועי ניהולי, ואילו התובעת שכנגד תעביר מקורות מימון לפי דרישה בהסתמך על המידע שמועבר אליה.
הנה כי כן, מהותה של התקשרות חוזית הינה שכל צד לוקח על עצמו סיכונים שעלולים להשתנות בעתיד לטובתו או לרעתו. ההסכם הוא כלי להקצאת סיכונים בין צדדים, סיכון יכול שיתייחס לעובדה שנויה במחלוקת או להתפתחות אפשרית בעתיד. לפיכך, אם יתברר לאחר הצדדים בדיעבד כי ההסכם לא היה מוצלח מבחינתו, קרי הקצאת הסיכונים לא תאמה את השתלשלות האירועים בפועל, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, לא יהיה לצד זה אפשרות לטעון את טענת הטעות.
בעניינינו מדובר בשתי חברות אשר בחרו להתאגד ולפעול במסגרת גוף אחד חברת הרנוס למען מטרת משותפת. כך נקבע במזכר ההבנות: "הואיל והצדדים מעוניינים להקים חברה משותפת שתעסוק בהקמת תחנות כוח ביומאסיות ייעודיות בארץ... והואיל ומיהר יזמה ומקדמת פרויקט חדשני המבוסס על ידע ייחודי... והואיל ומיהר הציעה לנסיך להיכנס עמה כשותף במיזם תחנות הכוח והנסיך נענה להצעה זו... הצדדים יקימו חברה משותפת בשם הרנוס ביואנרגיה שתעסוק בהקמת תחנות כוח ביומאסיות בארץ".
טיב התניות של החוזה כרוכות בהקמת חברה משותפת, תוך שנעשתה חלוקת עבודה ברורה בין הצדדים. מהצד האחד, הנתבעת- הנסיך מפעל ליצור טחינה בע"מ, היא היד שנשאה בהתחייבויות הפיננסיות, שנדרשו לצורך קידום הפרויקט. מהצד השני, התובעת- מיהר ביואנרגיה בע"מ, היא היד המבצעת, אליה הועברו המשאבים, ועליה הוטלה האחריות הניהולית-מקצועית. שני החיובים היינו, מתן מימון כספי למיזם מחד, והוצאה לפועל וקידום הפרויקט מאידך, הינם שלובים.
ניתן גם ללמוד על אומד דעתם של הצדדים, לגבי חלוקת הפעילות בניהם, מתוך המכתב שנשלח בשם מיהר ביואנרגיה לידי הנסיך, לאחר שזו הודיעה על רצונה להפסיק את ההתקשרות. שם ב"כ מיהר מצהיר: "למעשה חברת הנסיך קיבלה את זכויותיה בחברה אך ורק כנגד התחייבותה להעמיד לחברה מימון, ומימון החברה אמור היה להוות את תרומתה היחידה למיזם מורכב זה. ויודגש: חברת מיהר נטלה על עצמה, בין היתר, את כל העבודה העצומה (כך ממש!) שבקידום הפרויקט על שלביו הרבים והמורכבים".
מן האמור עולה, שהנתבעת התחייבה להעביר כספים לצורך קידום הפרויקט, ואילו התובעת התחייבה להוציא לפועל את קידום הפרויקט באמצעות הכסף שהועבר למיזם ע"י הנתבעת. לטעמי השתלשלות האירועים, ומחדליה של התובעת, גרמו להחלטתה, הבלתי נמנעת של הנתבעת, להפסיק את המימון, עובר לסוף 4/14. החלטה שהיתה מוצדקת לאותה עת 2/14, ותוצאתה דחיית התביעה המקורית להשלמת המימון לפי המוסכם, ומאידך דחית התביעה שכנגד להשבת מלוא כספי ההשקעה ומתחילת המיזם.