בית הדין האזורי לעבודה ירושלים
סע"ש 7713-01-21
ס"ע 7886-01-21
ד"מ 7867-01-21
סע"ש 7764-01-21
21 אוגוסט 2022
לפני:
כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג
נציג ציבור (עובדים) מר רפאל אלקובי
נציג ציבור (מעסיקים) מר אליעזר קלאי
התובעים 1. יעקוב סעד
2. לונה אבולחאג
3. סאמר עגלוני
4. טאניה כותאב
ע"י ב"כ: עו"ד סני חורי
–
הנתבעים 1. ידין קופמאן
2. מאיד נאשף
ע"י ב"כ: עו"ד רם לנדא ועו"ד בן רוזנבלט
פסק דין
1. הנתבעים, מר ידין קאופמן ומר סעיד נאשף, שימשו כדירקטורים בחברת הזנק אמריקאית שפעלה גם ברשות הפלסטינית, ושבה הועסקו התובעים בעיר רמאללה. חברת ההזנק נקלעה להליכי חדלות פירעון בארצות הברית שהסתיימו בפרוקה, בסוף שנת 2020. ימים ספורים לאחר חיסול החברה הגישו התובעים 4 תביעות לבית דין זה בהן טענו כי הנתבעים היו מנהלים ודירקטורים בחברת ההזנק וכי יש לחייבם בחובות חברת ההזנק כלפיהם, באופן אישי, ודווקא בישראל לנוכח היותם תושבי ישראל.
תחילה עתרו הנתבעים לאיחוד ההליכים. משנעתרנו לבקשתם הגישו את הבקשה שלפנינו לסילוק התביעה כנגדם על הסף, ממגוון טעמים שעליהם נעמוד בהמשך הדברים. הבקשה לסילוק התביעות על הסף היא מושא הדיון.
הרקע לבקשה
2. על פי העולה מכלל החומר שהונח לפנינו, ובעיקר מטיעוניהם הסדורים של הנתבעים אשר לא נסתרו, התובעים הם ארבעה עובדים לשעבר של חברת Souktel Inc. (להלן: סוקטל או החברה) שהייתה חברת הזנק שהתאגדה במדינת דלוואר שבארצות הברית, בקיץ 2006, במטרה לפתח שירותי ייעוץ ופיתוח תכנה דיגיטאליים. סוקטל פעלה מסניפיה בוושינגטון וברמאללה. התובעים עבדו, במועדים שונים החל מראשית שנת 2015, בסניף החברה ברמאללה כמנהלי פרוייקטים או מפתחי תכנה. שלושה מהם הם עצמם תושבי הרשות הפלסטינית. עד לשנת 2019 התקיימו יחסי עובד-מעסיקה בין התובעים לבין סוקטל, ולאחר מכן המשיכו התובעים לעבוד בה כנותני שירותים עצמאיים.
3. הנתבעים הם בעליה של חברת Sadra Ventures שהיא חברת ניהול של 2 קרנות הון סיכון מארצות הברית ומבריטניה. בשנת 2013 רכשו קרנות הון הסיכון חלק ממניותיה של סוקטל. או אז החלו הנתבעים לשמש בחברה כחלק מחברי הדירקטוריון – נציגי חברות ההון סיכון.
4. בשנת 2020 נקלעה סוקטל לקשיים כלכליים, על פי הנתבעים, בשל עזיבה בלתי צפויה של שניים ממנהליה הבכירים וקשיים נוספים. בהמשך הפסיקה החברה את פעילותה ונכנסה להליכי חדלות פרעון, בדלוואר, שהסתיימו בפירוקה הסופי שם ביום 31.12.2020. על פי הנתבעים הועסקו בסוקטל, בתקופה הרלוונטית, 12 עובדים. שכר כל העובדים שולם במלואו ואילו לגבי פיצויי הפיטורים הגיעו העובדים, למעט התובעים, להסדרים עם החברה. התובעים בחרו, כאמור בראשית הדברים, להגיש תביעות לבית דין זה, בנוסח זהה, לתשלום "הפרשי פיצויי פיטורים, פנסיה והחזר הוצאות", בסכומים משתנים. בכתבי התביעה טוענים התובעים, וככל שניתן על פי נוסחם לרדת לסוף דעתם, כי הנתבעים שימשו לא רק כדירקטורים אלא כמנהלים בסוקטל וכי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייבם באופן אישי בחובותיה כלפיהם. זאת מכוח דיני החברות, שכן נטען שלא פקחו כיאות על עסקי החברה, לא פעלו בהגינות ובתום לב; דיני הנזיקין, שכן הפרו את חובת הזהירות "והאמונים", כלשונם: ודיני החוזים, שכן ניהלו משא ומתן, ככל הנראה עם התובעים, בחוסר תום לב.
הבקשה
5. לטענת הנתבעים דין התביעות סילוק על הסף מכל אחד מהטעמים הבאים ובוודאי בהצטברם:
[א] העדר סמכות עניינית – בהקשר זה טוענים הנתבעים כי לא מתקיים מבחן זהות הצדדים. לאמור, התובעים הועסקו על ידי סוקטל שעמה גם חתמו על הסכמי עבודה. אולם היא אינה נתבעת ועל כן נעדר בית הדין סמכות לדון בהליך שכן הנתבעים אינם מעסיקי התובעים או חלפיהם; עילות התביעה הן הטלת אחריות על נושאי משרה בתאגיד מכוח הפרת חובת הזהירות והנאמנות, שהן עילות נזיקיות שאינן באות בגדר סמכותו של בית הדין. אולם גם לו דובר בעילות מתחום יחסי העבודה הרי שעל פי פסיקת ראשת המותב בענין אחר (ס"ע (י-ם) 632-06-11 וולפסון – גוזמן (31.8.2011)), ממילא סמכותו של בית הדין נסוגה מפני סמכות בית המשפט של פירוק.
[ב] העדר יריבות ועילה: הטענות והסעדים בכתבי התביעה מכוונים כלפי סוקטל מה גם שנושאי המשרה חבים בחובת זהירות ונאמנות לחברה והפרת חובה זו אינה מקימה זכות תביעה לצדדים שלישיים; התביעה מנוסחת באופן מעורפל והוגשה באופן סלקטיבי כנגד שני הדירקטורים היחידים שהם ישראלים, אף שלא התנהלו מול התובעים במהלך תקופת עבודתם. הכל כדי שבית הדין הישראלי יקנה סמכות שיפוט, ועל אף שבחברה כיהנו דירקטורים נוספים. לטענת הנתבעים הסעד של הרמת מסך כלפי מי שאינם בעלי מניות בחברה אינו קיים.
[ג] קיומה של תניית בוררות ופורם לא נאות: הנתבעים טוענים כי בית הדין לעבודה אינו הפורום הנאות לדון בטענות התובעים, בהעדר זיקה לישראל. כך גם טענו כי יהיה קושי בניהול ההליך בישראל בשל הצורך להביא עדים רבים מארצות הברית ומהרשות הפלסטינית, לקיים את הדיון בשפה זרה (ערבית או אנגלית) ולהביא מומחים לדין הזר. בנוסף מצביעים הנתבעים על מנגנון מוסכם ליישוב סכסוכים בבוררות שתתקיים במדינת ניו יורק.
6. התובעים מתנגדים לבקשה. לטענתם הנתבעים – באמצעות המנהלים הישירים בחברה – הבטיחו שהחברה בבעלות הנתבעים תהיה ערבה לזכויות העובדים, והנתבעים הם הבעלים של חברה זו. לפיכך הם מבקשים להטיל על הנתבעים אחריות נזיקית אישית. לטענת התובעים פעלו הנתבעים בתפקידם כדירקטורים תוך ביצוע תרמית ויצירת מצג שווא שגרמו לחברה להגיע למצב של חדלות פרעון בכך שבחרו להעסיק מנהלים בשכר גבוה חרף חובות החברה ובכך שהתחייבו כאמור לעובדים, כי זכויותיהם ושכרם ישולמו. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את חובת הזהירות ו"חובת האמונים" בהתרשלותם. זאת ועוד, לשיטת התובעים ניתן להרים מסך כנגד כל גורם שהוא הרוח החיה מאחורי פעילות החברה, וזה המצב בענייננו.
דין והכרעה
7. נקדים אחרית לראשית ונאמר שלאחר שעיינו בכלל החומר שהונח לפנינו ושקלנו את מכלול טענות הצדדים דעתנו היא כי דין הבקשה להתקבל, בעיקרו של דבר מטעמיה אף כי לאו דווקא בסדר הדברים שלו טענו הנתבעים, ונפרט.
8. פורום לא נאות: כאמור לעיל, לטענת הנתבעים בית הדין לעבודה בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעות התובעים. על פי הנתבעים הזיקה היחידה לישראל היא עובדת היותם ישראלים. החברה שבה עבדו התובעים היא חברה זרה; מקום ביצוע העבודה היה מחוץ לשטחי ישראל; לשם ניהול ההליך יהיה צורך להביא עדים רבים מארצות הברית ומהרשות הפלסטינית, לקיים את הדיון בשפה זרה ולהביא מומחים לדין הזר. מנגד התובעים טוענים שאין פורום מתאים אחר לדון בתביעה שכן לא ניתן להגיש ברשות הפלסטינית תביעה נגד ישראלים; לא ניתן להגיש את התביעה נגד הנתבעים בארצות הברית כי אין זיקה משמעותית למקום, מלבד העובדה שהחברה נוסדה שם וכל העדים שיישמעו הם בעלי זיקה לישראל.
9. הכללים הנוגעים לקבלת טענה של פורום לא נאות בהקשר של יחסי עבודה סוכמה בע"ע (ארצי) 18728-10-16 אבו ראס – S.C.C NIGERIA LTD. (10.6.2018) (להלן: עניין אבו ראס) שם נקבע כי ככלל, מגמת הפסיקה היא לצמצם את ההיענות לטענת פורום לא נאות. טענה כזו תתקבל במקרים חריגים, כאשר מוכח בעליל שקיים פורום אחר שלצדדים זיקה רבה יותר אליו; שנית, ככל שלבית הדין לעבודה יש סמכות בינלאומית לדון בהליך, נטל הוכחת טענת פורום לא נאות מוטל על הנתבע הטוען לכך. בין היתר, על הנתבע להוכיח שניתן לנהל את ההתדיינות בפורום זר באופן נאות; המבחנים לקביעת נאותות הפורום צריכים להיות מיושמים תוך התחשבות בייחודיותם של יחסי העבודה ובפערי הכוחות בין הצדדים. הוסיף בית הדין הארצי וקבע כי יש לבחון את ההיבטים השונים בסוגיית "פורום לא נאות" ביחסי עבודה ולפסוק בסופו של דבר לפי מירב הזיקות הקיימות בין התביעה לישראל או לפורום הזר:
"מובהר, כי אין די בכך שהעובד – התובע או חלק מהנתבעים הם אזרחים ו/או תושבים ישראליים או שחלק מבעלי המניות/ממלאי התפקידים בתאגיד הזר הם תושבים או אזרחים ישראליים, או כי העובד העתיק את מקום מגוריו לחו"ל לצורך עבודתו, ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו, תוך בחינת מירב הזיקות של התביעה לישראל ולפורום הזר".
בנוסף, מסכם בית הדין הארצי את ההלכות שנקבעו בשאלת הפורום הראוי לדון התביעה לאור מקרים שונים שהתעוררו בפסיקה, כאשר לענייננו רלוונטית על פני הדברים הקביעה כי:
"עת מדובר בעובד שהוא תושב חוץ (עניין אפריקה ישראל), וההתקשרות נעשתה בחו"ל ואף העבודה בוצעה בחו"ל – במקרים אלה תגבר הנטייה לקבוע כי בית הדין בישראל אינו הפורום הנאות. גם במצב שבו אין כל זיקה בין התאגיד הזר לבין ישראל (עניין עודד קיט) או הזיקה של התאגיד הזר לישראל קלושה, ומתמצית בכך שחלק מבעלי השליטה או בעלי התפקידים בו הם תושבי ישראל (עניין אפריקה ישראל), ויש פורום טבעי אחר לניהול התביעה, בעיקר מקום ביצוע העבודה, תינתן עדיפות לניהול התביעה בפורום הזר".
10. בענייננו בחינת מירב הזיקות מעלה כי אין כמעט כל זיקה לישראל, ולכל היותר מדובר בזיקה שולית וקלושה. החברה בה הועסקו התובעים אינה ישראלית, רוב התובעים (שלושה מתוך ארבעה) אינם תושבי ישראל ואף העבודה לא התבצעה בישראל. לטענת הנתבעים הסכמי העבודה נחתמו במשרדי חברת סוקטל ברמאללה והתובעים לא הכחישו זאת. כך התובעים לא הצביעו על זיקה ממשית לישראל, למעט מקום מגורי הנתבעים (שני דירקטורים אזרחי ישראל מתוך כארבעה – חמישה כאשר יתרתם אינם אזרחי ותושבי ישראל) והטענה כי ישיבות הדירקטוריון נעשו לעיתים מירושלים ולעיתים מרמאללה. אמנם ניתן להניח כטענת התובעים כי באזור שבתחום הרשות הפלסטינית יהא קושי לקיים את ההליך כנגד הנתבעים. יחד עם זאת, דומה שלא כך הדבר לגבי ארצות הברית בה פעלה חברת סוקטל ובה התנהל הליך חדלות הפירעון שלה כפי שהראנו בפרק העובדתי.
דומה שאין חולק שמדובר בפורום נאות. לפורום משפטי בארצות הברית יש זיקות רבות יותר להעסקתם של התובעים מאשר לישראל. לא למותר לציין כי שכרם של התובעים שולם להם בדולרים כעולה מטענתם באשר לגובה התשלום המגיע להם, הסכמי העבודה נכתבו באנגלית, דומה שגם הדין החל כאמור לעיל הוא דין זר והתובעים לא חלקו על טענת הנתבעים כי הפעילות הייתה עבור חברת סוקטל שפעלה מארצות הברית ומרמאללה.
11. בעניין אבו ראס נקבע כי יש מקום לתת משקל להוראת הסכם ההתקשרות באשר לפורום שידון בסכסוכים שיתגלעו בין הצדדים, אולם משקל זה יהיה נמוך יותר עת מי שהכתיב את התנאי הוא המעסיק. הכלל הוא כי בהעדר ראיה אחרת, מי שהכתיב את תנית הבוררות הוא המעסיק, ולפיכך המשקל שיינתן לה בעניין זה הוא מועט, אולם גם בה יש כדי ללמד על כי הצדדים ידעו בעת חתימת ההסכם כי עניינם יידון במוסד בוררות בניו-יורק ככל שתתגלע ביניהם מחלוקת (ס' 6.2 להסכם שצורף כנספח לבקשת הנתבעים).
באשר למקום ביצוע העבודה, זה נבחן לפי המקום בו ביצעו עובדי חברת סוקטל כגון התובעים, את עבודתם, דהיינו ברמאללה שבתחום האזור. אין לייחס כל משמעות לעצם טענת התובעים כי קוימה ישיבת דירקטוריון לעיתים בירושלים ולעיתים ברמאללה (לא פורט אם בהתקשרות או פנים אל פנים), כאשר מדובר בפעילות הדירקטורים ולא בפעילות עובדי החברה.
מסקנת הדברים היא אם כן שבית הדין הישראלי לעבודה אינו הפורום הנאות לדון בהליך וכי יש פורום זר אחר המתאים יותר לדון בו. משאין זה הפורום הנאות לדון בתביעות יש לסלקן על הסף.
12. העדר סמכות עניינית: גדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה נקבע בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. בין היתר קובע החוק כי לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה, ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". עם זאת בתובענות שעילתן בסעיפים 29, 31, 62 ו-63 לפקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה (הסגת גבול במקרקעין, הסגת גבול במטלטלין, גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה בהתאמה), יש לבית הדין סמכות עניינית. עיון בכתב התביעה ובתגובת התובעים לבקשה מעלה כי צודקים הנתבעים בטענתם, שהלכה ולמעשה, התובעים אינם טוענים לקיומם של יחסי עבודה ביניהם לבין הנתבעים ומשום כך אין לבית הדין סמכות עניינית בקשר לטענות הנטענות כלפי הנתבעים מכוח האחריות האישית שלהם כנושאי משרה בחברה. כך גם הטענות הנזיקיות של התובעים בכתב התביעה, להפרת חובת הזהירות וחובת האמון של הנתבעים, אינן עילות שהוחרגו בחוק ככאלה שניתן לדון בהן בבית הדין לעבודה. כלומר, יש ממש בטענה שכתבי התביעה כוללים עילות שאינן בסמכות בית דין זה וגם מטעם זה דין התביעות דחיה על הסף.
13. משהגענו עד כאן ובאנו לכלל מסקנה כי בית הדין אינו הפורום הנאות לדון בתביעות וכי הוא נעדר סמכות עניינית, ספק אם יש צורך להידרש לטענה נוספת כלשהי. עם זאת ומאחר שהצדדים הרחיבו בכל הנוגע לסוגיית הרמת המסך מצאנו להידרש לה וכן לאופן ניסוח כתב התביעה, אף אם למעלה מהצורך, ולכך נפנה עתה.
14. הרמת מסך: התובעים טוענים טענה חלופית לזו 'הנזיקית' והיא שיש לחייב את הנתבעים בחובות החברה מכוח עילת הרמת מסך משהנתבעים היו הרוח החיה מאחורי חברת סוקטל. אלא שהצדק עם הנתבעים בכך שלפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הרמת מסך אפשרית ככלל כנגד בעלי מניות בלבד. ודומה שגם התובעים מסכימים כי הנתבעים עצמם אינם בעלי מניות בסוקטל (להבדיל מהחברה שבבעלותם ושכלל לא נתבעה).
אמנם נכון הוא שבנסיבות מיוחדות שבהן מוכח שישנו בעל שליטה, שפועל כ"רוח החיה" של החברה, אף שאינו רשום כבעל מניות ניתן להרים את מסך ההתאגדות נגדו ולחייבו בחיוביה של החברה (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 41428-01-13 שחם – ביטון (10.5.2018)). במקרה כזה, אף שהחברה שאינה פעילה עוד אינה בתמונה, מהות הטענה היא קיומם של יחסי עבודה בין העובד לבין החברה, והתרופה המבוקשת היא הרמת מסך ההתאגדות כך שבעל השליטה יישא בחובות החברה, ולכן לבית הדין יש סמכות לדון בתביעה.
עיון בכתבי התביעה ובתגובת התובעים לבקשה מעלה כי לטענתם הנתבעים פעלו כבעלי שליטה בחברת סוקטל וכרוח החיה בה ופעולתם מצדיקה הרמת מסך.
יחד עם זאת, עיון מדוקדק יותר בטענות התובעים עצמם בהקשר זה מותיר את הרושם שאין בהם כדי לבסס את הטענה. למעשה טענת התובעים היא שמנהל בסוקטל בשם דייב התחייב, לטענת התובעים בשמם של הנתבעים, כי הם שיישאו בחובות של סוקטל כלפיהם. משמע, לא היה כל קשר ישיר בין התובעים לנתבעים והם לא קיבלו מהנתבעים עצמם הבטחה. כך בהתאם לפסיקה שאליה הפנו התובעים, הליך של הרמת מסך יש לערוך בין החברה המעסיקה לבין מי שנטען כי היה בעל השליטה בה. אלא שכפי שהראנו בפרק העובדתי הנתבעים שימשו כדירקטורים בחברת סוקטל בכובעם כנציגי חברות הון הסיכון שניהלו; הנתבעים לא היו בעלי תפקידים או מנהלים בחברת סוקטל ולא ברור במה התבטאה, גם לשיטת התובעים, שליטתם בה. נטעים כי נטילת חלק בהחלטות אינה בבחינת 'שליטה', ואין זה סביר שרק בשל העובדה, שהדעת נותנת, שהנתבעים היו שותפים לנטילת החלטות לגבי הפעילות של סוקטל הם יחויבו אישית כלפי נושיה. נזכיר כי בענין שחם מצא בית הדין הארצי כי מדובר במקרה מובהק של בעל שליטה בקבוצת חברות שמתוך פעילות מירמתית שיטתית פעל באופן מכוון להסתרת היותו בעל מניות באמצעות רישום "אנשי קש", וכן פעל להעברת עובדים מחברה כושלת אחת לאחרת כדי לחמוק מחובות – מצב דברים שלא מתקיים בענייננו גם לשיטת התובעים. כך, הרמת המסך שם יוחסה למי שהלכה ולמעשה היה בעל מניות שפעל במכוון להסתרת עניין זה, אף זאת שלא כבענינינו כאשר מדובר בדירקטורים.
זאת ועוד. הנתבעים כדירקטורים בסוקטל לא העסיקו את התובעים ולא היו בעלי המניות בחברה שהעסיקה אותם, אלא דירקטורים מטעם אחת מבעלות המניות של המעסיקה חברת סוקטל. כאמור לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות מעל פעילותם של הדירקטורים. אולם גם בכובעם כנציגים של חברה שהיא בעלת מניות לא ציינו כלל התובעים אם ניסו לפעול קודם כל למצות זכויותיהם מול המעסיקה עצמה, בשים לב להליך חדלות הפירעון שהנתבעים מסרו כי התנהל והיה בידיעת התובעים. כך, ככל שיש עילה בדין להרמת מסך (ואיננו סבורים כך), ממילא יש לפעול להרמת המסך בין הגופים בשרשרת הפעילות ולא "לדלג" ישירות לנתבעים דווקא. כלומר, שלא רק שיש להרים מסך בסוקטל אלא בחברה שבבעלות הנתבעים ויתכן שבחברות הון הסיכון שהם מנהלים. רוצה לומר, כי אף כאן ניתן לקבוע, ללא צורך בבירור עובדתי, כי התביעות נעדרות עילה.
15. העדר פרטי כתב תביעה – תקנה 9(4) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991: בבר"ע (ארצי) 59941-11-14 אטורה תעשיות - שטרית (19.10.15)) עמד בית הדין הארצי על חשיבות הפירוט בכתב התביעה באופן שניתן יהיה להתחקות אחריו ולהבין מה הסעד הנתבע ומול מה צריך הנתבע להתגונן. בתוך כך נפסק ובין היתר, כי בניסוח כתב התביעה חייב הפרקליט לשוות לנגד עיניו את הוראת הדין הרלוונטית, ובהתאם לה לפרט את העובדות המקנות לתובע את הזכות לקבל את הסעד המבוקש. בהקשר זה לא די בניסוח "כותרות". אלא שעיון בכתבי התביעה מותיר את הרושם הברור שהן לוקות בדיוק באלה ומנוסחות בחסר ברור. בתוך כך ועל אף שכתבי התביעה כוללים שורה ארוכה של הוראות דין ופסיקה לא ברור מה הן העובדות הבסיסיות שתומכות בהם. הסעדים, כאמור בפרק העובדתי, נוסחו גם הם בתמצית יתרה ללא כל פירוט או תחשיב בסיסי (יוער כי לעתים נרשם שזה מופיע בנספח, אך הוא לא הוגש). כך לדוגמא, בתביעת התובע 1 נרשם כי "התובע זכאי לסכום של 18,617 $ דולר ארה"ב, (או 65,159 ש"ח) בהפרשי פיצויי פיטורין, תשלומי פנסיה והחזר הוצאות. לסכומים הנ"ל יש להוסיף פיצויי הלנה." וכך בהתאמה לגבי יתר התובעים, כאשר הסכומים משתנים. אין כל פירוט של תקופת העבודה; מועדי תחילתה וסיומה; תפקיד התובעים; שכרם החודשי וכיוצא בזה עניינים בסיסיים. אין תיאור של הדין החל והמקור לתשלום הפרשות לפיצויי פיטורין ולפנסיה ומה הם אותם החזרי ההוצאות. כלל לא נטען בתביעה כי הדין הישראלי בכלל, צו ההרחבה הפנסיוני והמשפט הקיבוצי בפרט, חל על ההעסקה. כעולה מהמטבע בו צוין התשלום מדובר בתשלום בדולרים. יצוין כי התובעים לא צירפו את ההסכמים עליהם חתמו בתחילת עבודתם ואלו צורפו על ידי הנתבעים כנספח לבקשתם לסילוק על הסף. שפת ההסכמים היא אנגלית (ולכאורה אין בהם זכר לתחולת דין ישראל). נזכיר כי באשר לתחולת הדין יש לבחון את לשון ההסכם כמו גם את מבחן מירב הזיקות (בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד – בית הדין הארצי לעבודה (10.10.2007)). מהתעלמות התובעים מסוגית הדין החל נראה כי אף הם עצמם לא סברו שהדין הישראלי דווקא חל על עניינם. מסקנת הדברים היא שספק רב אם גם במצב דברים בו יוכח שהעובדות המפורטות בתביעה יוצרות עילת תביעה זו תזכה את התובעים בסעדים המבוקשים על-ידם. דומה שזה הוא אפוא המקרה יוצא הדופן שבו מוצדק לדחות על הסף תביעה (ראו למשל: דב"ע (ארצי) נו/140-3 כי"ל - כימיקלים לישראל - שור פד"ע ל 152, בעמ' 156 (1996)).
16. סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעות נדחות על הסף.
התובעים יישאו, כל אחד, בשכר טרחת הנתבעים ובהוצאות בסכום כולל של 2,500 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה וההוצאות בתוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
17. זכות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.
ניתן היום, כ"ד אב תשפ"ב, (21 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם. פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.