עוד על הסיכול – משפט עברי
37. השאלה כיצד יש לאכוף התחייבויות חוזיות כאשר מטרת ההסכם סוכלה היא שאלה עתיקת יומין וגם בה הדעות חלוקות. אביא להלן מעט מקורות העוסקים בשאלה (להרחבה ר' במאמרו של חברי השופט צ. ויצמן–התחייבויות חוזיות בתקופת קורונה משפט עברי, עלון השופטים ע"ש שמואל ברוך, גיליון מס' 106 (מאי 2020) עמ' 154).
במסכת בבא מציעא דף קה עמוד ב נדונה השאלה האם מחויב חוכר לשלם דמי חכירה כאשר נשללה ממנו האפשרות להפיק פירות מהמושכר-
"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו".
לדעת תנא קמא אם לא ניתן להפיק פירות מן המוחכר בשל מכת מדינה רשאי החוכר שלא לשלם את דמי החכירה, ואם הגורם המסכל אינו מכת מדינה חייב החוכר במלוא התשלום. לעומתו, סבור רבי יהודה שבמקרה שבו התחייב החוכר לשלם דמי חכירה בכסף (ולא בחלק מן היבול) יהא עליו לשאת בכל תוצאות הסיכון ולשלם את דמי החכירה.
38. סיכול חוזה בשל מכת מדינה נדון גם בשאלה שהובאה לפני המהר"ם מרוטנבורג (מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג אשכנז המאה ה-13): ראובן שכר בית משמעון ושילם לו דמי שכירות שנתיים מראש, אלא שבשל פיקוח נפש עזבו ראובן ויהודים נוספים את העיר לזמן מה. ראובן דרש החזר דמי שכירות לתקופה שבה לא התגורר בנכס. שמעון טען שראובן יכול היה להמשיך ולהתגורר במושכר והוא אינו צריך לשאת בתוצאות מניעת הסיכון. המהר"ם מרוטנברג שהיה מגדולי הפוסקים האשכנזים בתקופתו סבר כי על שני הצדדים לחוזה השכירות לחלוק בנזק שנגרם להם כתוצאה מהאירוע הפתאומי והבלתי נמנע, ובלשונו –
"דין על ראובן ששכר בית משמעון לשני שנים והקדים ונתן לו השכר של שני שנים, ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודים מן העיר מפני פיקוח נפש וברח גם הוא והניח הבית ריקם, ואח"כ חזרו וגם הוא חזר ורוצה שישלם לו שמעון מה שהיה חוץ מביתו, ושמעון משיב ביתי היה לפניך ואתה ברחת ואיני משלם לך. נראה בעיני טענת ראובן טענה ברורה לפי שמכת מדינה הוא, אף על פי כן יחלוקו ההפסד שמעון ינכה לראובן חצי מה ששהה חוץ מביתו ושאר חצי ישלם לו לפי ששמא יהודי אחר שלא נגזר עליו היה שוכר הבית שהרי מיעוט הקהל נשאר ולא היה נפסד כלום וכיון דאיכא לספוקי יחלוקו עכ"ל. והא דאמרינן הכא דאם פשטה המכה ברוב השדות הוי מכת מדינה ולא אזלינן בתר מיעוטא ואפילו כבר הקדים בשכירות צריך להחזיר, התם המכה באנשים ולא בבתים וכיון דמיעוט אנשים נשארו אמרינן שהיה שוכרו זה שלא ברח, אבל הכא דהמכה בשדות וזו השדה נמי נשדפה בכלל הרוב ואם היה משכיר זו השדה לאיש אחר גם כן לא היה משלם כיון דנשדפה" (הדגשה שלי – ח.ק).
לשיטת המהר"מ מרוטנברג, לכאורה, על פי הדין בגמרא השוכר צודק בדרישתו, ואולם הדין הוא שהצדדים יחלקו בהפסד והמשכיר זכאי רק למחצית הסכום. זאת נוכח הסיכוי האפשרי שאדם אחר, שלא ברח מהעיר היה שוכר את הדירה.
39. כמפורט לעיל גם במשפט העברי קיימות דעות שונות מי ראוי שיישא בהפסד שהורתו ב"מכת מדינה" או אירוע של כוח עליון. קיימות דעות הרואות בשוכר כצד החלש יותר הראוי להגנה בצד דעות הסוברות כי נוכח הנסיבות המיוחדות ראוי ששני הצדדים יחלקו בנזקים כתוצאה מסיכול החוזה. יפה לעניין זה תשובתו של החת"ם סופר לעניין תשלום שכרם של מורים שנאלצו לשבות ממלאכתם בשל מלחמה שפרצה (מלחמת צרפת ואוסטריה באחת ממלחמות נפוליאון):
"אתם תבצעו הדין על דרך הפשרה (=תגיעו לחלוקה בפשרה), לשלם חציו ויפסיד המלמד חציו. וטעמו ונימוקו, כי ברור הוא שהוא כדין מכת מדינה... ומסברא נראה דמזל שניהם גרם, על כן עשיתי פשר מרצון שניהם וחפצם, שיהי' ההפסד על שניהם, אבל דין תורה לא ידעתי, עד יבוא מי שלבו יותר שלם ויוציא דין לאמתו" (בחיבורו ספר הזכרון, ירושלים תשי"ז, עמ' נא, שתיעד בו המלחמה ש"אירעה בשנת תקס"ט" ( 1809) אשר במהלכה נלחמו אנגליה ואוסטריה נגד צרפת)).
היינו גם החת"ם סופר, הסתפק מהו דין התורה במצב של "מכת מדינה", לפיכך המליץ לנקוט בדרך הפשרה כאשר כל אחד מהצדדים נושא בחלק מההפסד שנגרם.
סוף דבר
40. המניעה שהוטלה על המשיבה להפעיל את אולם האירועים היא מניעה מכוח דין. שני הצדדים לא צפו את האיסור הגורף להפעלת אולמות אירועים לתקופה ממושכת. כל עוד המניעה להפעיל את אולם האירועים הייתה קשורה במשיבה שלא השיגה את הרישיונות הנדרשים היה עליה לשאת במלוא הסיכון ולשלם את דמי השכירות שנקבעו. לטעמי, כאשר המניעה אינה קשורה במשיבה ובהתחייבויות שנטלה על עצמה, והסכם השכירות סוכל מכוח הוראת הדין, אין זה צודק להטיל את מלוא הסיכון והנזק שנגרם בעקבותיו על המשיבה בלבד.
41. לפיכך, וכפי שקבע בית משפט קמא את תביעת הפינוי שהגישה המערערת יש לדחות.
בצד זה עומדת למערערת הזכות להגיש תביעה כספית לגבי התקופה הרלוונטית, כאשר בית המשפט יידרש להכריע בשאלה מה שיעור דמי השכירות הראויים בנסיבות העניין.
על כן, ולו דעתי הייתה מתקבלת, דין הערעור להידחות.
חנה קיציס, שופטת
הוחלט ברוב דעות השופטות, מיכל נד"ב ויסכה רוטנברג, כנגד דעתה החולקת של השופטת חנה קיציס, לקבל את הערעור.
המשיבה תפנה את הנכס בתוך 90 יום ממועד מתן פסק הדין.
המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום של 20,000 ₪.
הפיקדון שהפקידה המערערת – יושב לה.
המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ה אב תשפ"ב, 22 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
מיכל נד''ב, שופטת חנה קיציס, שופטת יסכה רוטנברג, שופטת
מיכל נד#ב