דיון
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, לרבות נספחיהם ונשמעו ראיות הצדדים לפני, אני סבור כי דין התביעה בשאלת האחריות וממילא גם בשאלת הנזק, להידחות.
כפי שיפורט בהרחבה להלן, הגעתי לכלל מסקנה, כי גם אם הייתי יוצא מתוך נקודת הנחה שהנתבעת התרשלה בניהול חלקו של יוסף בחשבון המשותף בתקופת התפיסה, ממילא לא הוכח לפני ברמה הנדרשת, קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהלות הרשלנית לבין הנזק הנטען בתביעה, כך שלא ניתן לייחס לנתבעת אחריות לאותו נזק. בנוסף, אני סבור כי יש ליחס ליוסף אשם תורם בשיעור גבוה באופן המאיין את התביעה.
תפיסת נכסים – מסגרת נורמטיבית
38. תפיסת חפציו של אדם, מהווה פגיעה בקניינו. פגיעה זו אפשרית ומותרת במסגרת "חוק- יסוד, כבוד האדם וחרותו", הקובע בסעיף 3 ש"אין פוגעים בקנינו של אדם". ברור שחיפוש ותפיסה הם לתכלית ראויה, אך סעיף 8 לחוק מבהיר, למניעת ספק, כי במקרים חריגים שכאלה הפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". מכאן, שמקום בו נעשית פגיעה מותרת שכזו, היא צריכה להיעשות בזהירות, במידתיות, וכשאין כל מוצא אחר.
לעניין תפיסת חפצים, הדגישו בתי המשפט זה מכבר כי עצם התפיסה: "פוגעת, מעצם מהותה, בזכות האדם לקנין; לפיכך, בביצוע סמכות התפיסה ושחרור הנכס יש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה, או אמור לשמש ראייה במשפט. הצורך באיזון ראוי כאמור קיים לא רק בשלב התפיסה גופו, אלא גם לאחר מכן, וכל עוד המשטרה מחזיקה בתפוס, וכן בשלב שבו יש להכריע אם יש מקום לשחרור החפץ. באיזון החוקתי הנדרש לצורך הכרעה בגורל התפוס יש להתחקות אחר תכלית התפיסה, ואם תכלית זו פקעה, יש להחזיר את החפץ התפוס." (ראו: בש"פ 555/07 מוחמד יחיא נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו 6.3.2007)).
39. ברע"פ 7600/08 אריה אברם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.4.2009), נפסק כי, החזקת החפץ ברשות המשטרה לצורך אלו מן התכליות האמורות בסעיף 32 לפקודה, מטילה על המשטרה אחריות לשמור על ערכו הכלכלי של התפוס. הנחה זו מתבקשת כל אימת שמאן דהוא שומר בחזקתו נכס השייך לאחר. הדבר נכון במיוחד, כאשר המדינה היא זו המחזיקה חפץ של אחר, אשר הגיע לידיה שלא בהסכמת הבעלים וכחלק מהליך פלילי המתנהל על ידה. חובת השמירה על ערך הנכס התפוס קשורה קשר הדוק לזכות הקניין של הבעלים של החפץ ויש להמעיט ככל הניתן בפגיעה הנגרמת באמצעות התפיסה בזכות זו, בהיותה זכות בעלת מעמד של זכות חוקתית. חובה זו מוטלת על המשטרה מכח מעמדה כרשות ציבורית, החייבת לנהוג באחריות ובהגינות כלפי האזרח.
40. יתר על כן, אין להוציא מכלל אפשרות כי החפץ התפוס שנלקח מידי החשוד שייך לצד שלישי שאינו קשור כלל להליך הפלילי. בכל אחד ואחד מהמצבים הללו קיימת חובה לשמור על ערך הנכס כשהוא בידי המשטרה ולהבטיח מפני פגיעה בו.
בהקשר זה של תפיסת נכסים שאינם שייכים לחשוד, אלא לצד שלישי, נפסק בבש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' אבי פרץ (פורסם בנבו, 9.8.2006), כדלקמן:
"נקודת המוצא הינה כי סעדים זמניים נועדו לשמר את רכושו של נאשם, העשוי להיות מורשע, למקרה שבין אמצעי הענישה שיוטלו עליו ייכלל גם סעד של חילוט רכוש שהוא מחזיק. ברי, כי סעד זמני כנגד רכוש אינו יכול להיות מופעל כלפי אדם שאינו נאשם, ואין לו זיקה להליך הפלילי, גם אם הוא בעלים משותף של נכס עם נאשם, ובכלל זה בן זוג. החילוט הסופי, והסעדים הזמניים שנועדו להבטיח את הגשמתו אמורים להתייחס לרכושו של "הנידון", ולענין זה רכושו של נידון על פי הגדרת החוק הוא "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו, או בחשבונו" (סעיף 21(א) ו-(ב) לחוק איסור הלבנת הון). פשיטא, שהחילוט נועד לתפוס רכוש של נאשם, ולא רכוש של זולתו, אלא אם כן מדובר ברכוש של אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה, ובלבד שהדבר לא יחול מקום שמדובר בהעברה שנעשתה לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו החילוט (סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון).".
41. עוד אזכיר, כי לצורך קיומה של עוולת הרשלנות נדרש קיומה של חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק; חובת זהירות קונקרטית המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; מעשה או מחדל רשלני המנוגד לחובת הזהירות המוטלת על המזיק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין נזק שנגרם (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800 (2004); ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (פורסם בנבו, 22.6.2014)).