בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 19770-11-18 עובדיה נ' וסר
לפני כבוד השופטת בכירה דורית קוברסקי
התובע דויד עובדיה
נגד
הנתבע נתן וסר
חקיקה שאוזכרה:
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: סע' 1, 7א, 14
חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: סע' 5, 8
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973
פסק דין
רקע
1. התובע, דוד עובדיה (להלן: "התובע"), והנתבע נתן וסר (להלן: "הנתבע"), עורכי דין ותיקים העוסקים בהוצאה לפועל.
2. ביום ה- 09.08.2010 פנה הנתבע למנהל ההוצאה לפועל במכתב שכותרתו "בקשה לשינוי ב"כ הזוכה בתיק הוצאה לפועל 01-634-90-4 ואח' כמפורט ברשימה שצורפה כנספח א", בזו הלשון:
"החתום מטה... הינו ב"כ הזוכה... לאחרונה נודע לח"מ כי בחלק מהתיקים המטופלים על ידי הח"מ בהוצל"פ כב"כ סלון סבוי 77 בע"מ (להלן: "הזוכה")..., המפורטים בנספח א' שונה ב"כ הזוכה ובמקום הח"מ נרשם שמו של עוה"ד דוד עובדיה כב"כ הזוכה. בבדיקה התברר כי עוה"ד דוד עובדיה הגיש בקשה להחלפת ב"כ זוכה תוך שימוש באישור מטעם הזוכה המייפה את כוחו של עוה"ד לקבלת רשימת התיקים בלבד. עוה"ד הנ"ל הטעה את מנהל ההוצל"פ ו/או פקידיו לחשוב כאילו הוסמך ע"י הזוכה להחליף את ב"כ הזוכה בעוד שהוסמך כאמור, לקבלת רשימת התיקים בלבד... בביצוע ההטעיה הנ"ל שונה שם ב"כ הזוכה בכך שנמחק שמו של הח"מ כבא כוח הזוכה ונרשם שמו של עוה"ד דוד עובדיה בכל התיקים אשר בנספח א'....כמו כן לאור ההטעיה הנ"ל שגרמה לבזבוז זמן רב לח"מ ולמערכת ההוצל"פ כולה מבוקש לחייב את עוה"ד דוד עובדיה בהוצאות מרתיעות לבל ישוב ויעשה שנית מעשה הטעיה כנ"ל" (להלן: "המכתב", נספח 15 לתצהיר התובע).
3. התובע העמיד את תביעתו על סך 154,000 ₪ בגין פרסום המכתב המהווה לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") היות והוא מציג אותו באור שלילי ורומז לחוסר יושרו.
4. במסגרת הגנתו הנתבע טען שדין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, המכתב פורסם ב-9 לאוגוסט 2010 והתביעה הוגשה בחלוף 7 שנים – 8 נובמבר 2018. בנוסף נטען שיש לדחות את התביעה הואיל ולא צורף מסמך מהותי (סע' 6 לכתב ההגנה). לגוף העניין, הנתבע הכחיש את האמור בתביעה ועמד על כך שהפרסום הוא אמת לאמיתה, תוך שהוא מדגיש שלא הייתה לו כל כוונה לפגוע בשמו ו/או בפרנסתו של התובע. הנתבע זנח בסיכומיו את טענת ההגנה בדבר אי צירוף מסמך מהותי ועל כן אין לדון בה (ע"א 172/89 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' סולל בונה [פורסם בנבו] (1.2.1993)).
ראיות
5. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה פסק הדין יינתן על סמך החומר הנמצא בתיק ללא חקירות נגדיות על התצהירים (להלן: "ההסכמה הדיונית").
6. על פי עדותו הראשית של התובע, חב' סלון סבוי 77 בע"מ ומנהלה אלי לוי (להלן: "הזוכה"; להלן: "הלקוח") יוצגה מ 1989 ועד 2010 על ידי הנתבע. במרץ 2010 פנה אליו הלקוח וביקש ממנו שיטפל עבורו ב 45 תיקי הוצל"פ ולצורך כך נתן לו יפוי כח כללי לפעול בשם הזוכה כנגד החייבים לה (נספח 1 לתצהירו). בהמשך ובהתאם לכך הזוכה והלקוח הודיעו ללשכת ההוצל"פ ביום 16.6.2010 על ביטול יפוי הכח שניתן בזמנו לנתבע (נספח 3 לתצהירו) הודעה נוספת באותו עניין ניתנה ביום 21.6.2010 ביחס לתיק הוצל"פ 01-10745-90-1 (נספח 4 לתצהירו). בהתאם ליפוי הכח התובע פעל לשפעול ההליכים בתיקים על פי רשימה מצורפת (נספח 2 לתצהירו).
7. ביום 29.7.2010 הנתבע פנה לזוכה במכתב לפיו נודע לו טלפונית מהתובע שהתיקים הועברו אליו, תוך הדגשה שהתיקים מטופלים במשך תקופה ארוכה בהשקעה רבה במשרדו. הנתבע ביקש מהזוכה באמצעות הלקוח להודיע לו אם הוא עומד על כך שהתיקים יועברו לתובע (נספח 5 לתצהירו). במקביל הנתבע פנה לתובע, תוך שהוא מבהיר שהזוכה היא לקוחה שלו ואם ברצונה להעביר את הטיפול בתיקים לתובע עליה להודיע לו על כך בכתב. בהיעדר הודעה פורמלית של הזוכה בעניין זה, לא ניתן להסתפק בהודעה טלפונית. בכל מקרה הנתבע הוסיף שאין לו התנגדות עקרונית להעברת התיקים לטיפולו של התובע לאחר שהזוכה תשלם לו את מלוא שכר טרחתו ועד אז התובע איננו יכול להגיש בקשה לשינוי הייצוג בתיקי ההוצל"פ (נספח 6 לתצהירו). התובע ענה מידית על המכתב בזו הלשון: "נשלח מכתב חתום על ידי הלקוח המאשר שהוא פנה אליו לטיפול בתיקים ובאם ישנם חששות כלשהן ו/או מגיעים לנתבע כספים מהלקוח יברר זאת עימו (נספח 7 לתצהירו). על מכתב זה רשם הנתבע בכתב יד "האמור במכתבך לעיל אינו נכון ו/או לוקה בחוסר הבנה מקצועית..." (נספח 8 לתצהיר).
8. ביום 1.8.2010 פנה התובע לנתבע במכתב שכותרתו "ייצוג הזוכה" ובו נרשם שמשיחה שקיים עם הלקוח סוכם שהוא ימשיך לטפל בתיקים ועל כן על הנתבע להימנע מהגשת בקשות כבא כח הזוכה בתיקים שבהם הוא נרשם כבא כוחה ולמחוק את שמו כמייצג את הזוכה (נספח 9 לתצהירו).
9. ב 2.8.2010 הזוכה כתבה לתובע שהיות וכבר הועברו לטיפולו תיקים שהיו בזמנו בטיפול הנתבע על התובע להמשיך ולטפל בתיקים בהוצל"פ (נספח 11 לתצהירו).
10. ב 9.8.2010 הנתבע פנה למנהל ההוצל"פ במכתב נשוא התובענה (נספח 15 לתצהירו).
11. ב 13.8.2010 ניתן שוב יפוי כח כללי לטובת התובע בחתימת הזוכה והלקוח לטיפולו בתיקי ההוצל"פ (נספח 12 לתצהירו). ובהמשך ב 15.8.2010 רשמה הזוכה שוב שהתובע הוא מורשה מטעמה ושהיא מבקשת להחליף את הנתבע בתיקי ההוצל"פ (נספח 13 לתצהירו).
12. ב 16.8.2010 התובע הגיש בקשה להחלפת ייצוג בתיק 01-10745-90-1 (נספח 14 לתצהירו).
ביום 2.9.2010 הזוכה פנתה במכתב ללשכת ההוצל"פ במסגרתו כתבה שהתיקים שהיו מטופלים על ידי הנתבע יהיו בטיפולו הייחודי עד ליום 30.2.2011 (נספח 16 לתצהירו).
13. ביום 8.5.2018 במכתב המפרט את השתלשלות העניינים התובע הדגיש שהוא פעל על פי יפוי כח והסכמת הלקוח – הזוכה בתיקים. תוך הדגשה שבעקבות פניית חייב בתיק
01-10745-90-1 (להלן: "התיק הנוסף") הסתבר שבתיק זה הוא לא נרשם כמייצג ולאחר שיידע את הלקוח, זה אחרון הורה לו לייצג גם בעניין זה את הזוכה ולצורך כך ניתן מכתב הסכמה ויפוי כח נוסף (נספח 17 לתצהירו).
14. מנגד, על פי עדותו הראשית של הנתבע הוא נחשף ליפויי הכח שצורפו (נספחים 1,3,4,12,13) לראשונה במסגרת ההליכים נשוא התיק. מאז 1989 הוא מטפל מטעם הזוכה בתיקי ההוצל"פ. בשנת 2010 הוא שוחח טלפונית עם התובע תוכן השיחה ומועדה המדוייק איננו זכור לו. ביולי 2010 בעקבות מכתב שנשלח לו על ידי התובע הסתבר לו שהלקוח ביקש להחליף את הייצוג (נספח 1 לתצהירו). כעולה מהמכתב צורף אליו אישור כלשהו המתיימר להיות אישור הזוכה להעברת התיקים, אך האישור לא נשמר אצלו. המכתב נענה על ידו ביום 29.7.2010 (נספח 2 לתצהירו). במקביל הוא פנה ללקוח אשר אמר לו שהוא מעוניין שהוא זה שימשיך לטפל בתיקי הזוכה, אלא שבניגוד לנאמר לו שמו נמחק כבא כח הזוכה מהתיקים שהיו בטיפולו. לאחר בירור שערך עם פקיד ההוצל"פ הסתבר לו שכבר באפריל 2010 התובע פעל להחלפת הייצוג בעוד שמכתב ההרשאה וההסכמה של הלקוח מיפה את כוחו של התובע רק לקבל את רשימת התיקים (נספח 3 לתצהירו). לאור העובדה שהלקוח רצה שהנתבע ימשיך לייצג אותו הרי שהתובע הטעה את פקיד ההוצל"פ וזו הסיבה לשיגור המכתב.
דיון
התיישנות
15. סע' 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1959 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע תקופת התיישנות של 7 שנים. על פי סע' 8 לחוק ההתיישנות ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". במסגרת סע' 8 נבחנה הידיעה בפועל על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ואמצעים סבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין. קרי יש לבחון האם העובדות נעלמו מסיבות שלא היו תלויות בתובע ואף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע אותן, והאם עריכת בירור שהיה בכוחו להוביל לגילוי העובדות היתה אפשרית או סבירה. הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לבחינת סבירותו של הגילוי מתייחסים לאופיו של מושא הגילוי, למידע שכבר הצטבר אצל התובע, לגודל הנזק וסיכוי מניעתו, לסיכויי הצלחה של התביעה הפוטנציאלית וכן למידת המאמץ הכרוך בגילוי העובדות (ע"א 4275/10 יעקב מולה נ' משרד הבריאות, [פורסם בנבו] (22.02.12)).
16. אני מקבלת את גרסת התובע שהוא נחשף למכתב רק בשנת 2018 ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד זה. סביר בעיניי שלו התובע היה נחשף למכתב קודם לכן, וכטענת הנתבע כבר בשנת 2010, היה מגיש את התביעה כבר אז ולא "ישן" על זכויותיו. בהקשר זה יצויין שלא מצאתי ליתן משקל לעובדה שבשנת 2010 פנה אליו פקיד ההוצל"פ ויידע אותו שהנתבע טוען שיש בידיו הסכמה של ב"כ הזוכה להמשך הייצוג. אפילו ואם כך היה הדבר, עדיין סבורני שאין לראות בפנייה זו משום "תמרור אזהרה" אשר היה צריך להוביל את התובע לחיפוש בתיק כזה או אחר. על כן אני מאריכה את תקופת ההתיישנות.
לשון הרע
17. סע' 1 לחוק קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, מקום מגוריו, גילו, מינו...". מספר לא מבוטל של הלכות חזרו והדגישו את הערך לשם טוב. פרסום המכיל לשון הרע יש בו כדי לפגוע במכלול חייו של מי שנפגע מהפרסום. הוא עלול לפגוע בקשרים האישיים, בדרך המקצועית, ובעיקר להשפילו ולבזותו בעיני אחרים. החוק מגן על כל אדם מפני פגיעה בשמו הטוב וכדברי כב' השופט ברק בעניין אבינרי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם והם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, [פורסם בנבו] (22.10.1989)). על בית המשפט לבחון את מהות הפרסום במשקפיו של "האדם הסביר" במבחן אובייקטיבי ועל פי המשמעות הרגילה והמקובלת של הדברים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני [פורסם בנבו] (30.7.1989); ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חב' החשמל [פורסם בנבו] (24.2.1977); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ [פורסם בנבו] (28.12.2005)).
18. המילה "הטעיה" ברורה, בהירה, ואיננה צריכה פרשנות כלשהי (במישור החוזי על פי סע' 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, היא גם אי גילוי עובדות אשר לפי הדין, הנוהג, או הנסיבות היה על הצד השני לגלותן). ייחוס הטעיה לתובע, עו"ד במקצועו, מהווה לשון הרע במובן זה שיש בכך כדי להטיל דופי ביושרו המקצועי. יודגש; הנתבע מודה שעובר לשיגור המכתב התקיימה שיחה טלפונית בינו לבין הזוכה, ובינו לבין התובע. קרי הנתבע ידע עובר למשלוח המכתב על רצונו של הלקוח להעביר את הייצוג לתובע (נספחים 5-6 לתצהיר התובע) בהמשך גם נשלח מכתב חתום על ידי הלקוח המאשר את העברת הייצוג (נספחים 7-8 לתצהיר התובע).
הגנת סע' 14 לחוק
19. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" . שילובם של שני היסודות אמיתות הפרסום והעניין הציבורי יקים את הגנת סע' 14 לחוק. התנאי הראשון לתחולת הגנת אמת הפרסום הוא "שהדבר שפורסם היה אמת". לצרכי משפט קיימת אמת אחת, היא האמת העובדתית והשאיפה שהאמת המשפטית תשקף אותה באופן מושלם, אין "אמת לשעה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך [פורסם בנבו] (18.9.2014)). התנאי השני שיהיה בפרסום "עניין ציבורי" קרי שיש לציבור תועלת בידיעתו, או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי. מטבע הדברים פרסום אודות הטעייה של עו"ד יש בו עניין לציבור ועל כן השאלה היא האם התובע אכן הטעה את מאן דהוא כאשר פעל בתיקי ההוצל"פ מטעם הזוכה. נטל הוכחת הגנת "אמת הפרסום" מוטלת על המפרסם (ע"א 844/12 דניאל מולקדנוב נ' שרה פורוש [פורסם בנבו] (22.2.2017))
20. שורת המסמכים שצורפו לתצהיר התובע תומכים בטענתו שפעל מכח יפוי כח שניתן לו מאת הזוכה. במרץ 2010 ניתן יפוי כח כללי לפעול בשם הזוכה בתיקי ההוצל"פ (נספח 1 לתצהיר התובע) מכוחו פעל התובע לשפעול ההליכים. ביום 19.4.2010 התובע פנה בשם הזוכה להחלפת הייצוג, לבקשה צורף מכתב הסכמה של הלקוח המתייחס אומנם רק לקבלת רשימת התיקים, אך צורף לו גם יפוי כח של הזוכה (נספח 3 לתצהיר הנתבע). בהמשך ב 16.6.2010 נמסרה הודעת הלקוח בדבר ביטול יפוי הכח שניתן בזמנו לנתבע (נספח 3 לתצהיר התובע).
21. הנתבע ידע על רצונה של הזוכה להחלפת הייצוג עובר לפרסום המכתב. כעדות התובע ב- 29.07.2010 הוא שוחח טלפונית עם הנתבע והודיע לו על החלפת הייצוג. הנתבע עמד על קבלת מכתב פורמלי מהזוכה בעניין זה. טענת הנתבע שהלקוח אמר לו בטלפון שהוא מעוניין שהוא ימשיך את ייצוגו איננה מתיישבת עם שורת הנספחים שצורפו על ידי התובע ובכל מקרה הימנעותו מזימון הלקוח צריכה להיזקף לחובתו (ע"א 2275/90 לימן נ' רוזנברג [פורסם בנבו] (20.5.1993); ע"א 465-88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו [פורסם בנבו] (12.9.1991), ע"א 2493-07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' סמירה אבילפזוב [פורסם בנבו] (7.9.2009)) . נוכח האמור לעיל אני דוחה את טענת ההגנה "אמת דברתי".
פיצויים
22. על פי הגישה המקובלת בפסיקה, מטרתה המרכזית של הפיצויים בדיני נזיקין ככלל היא השבת המצב לקדמותו. בהקשר זה הפיצוי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב בגין לשון הרע. לצורך השגת יעדים אלה, אין די בפיצוי סמלי בלבד, אך מנגד הפיצוי לא נועד להעשיר את הנפגע אלא לפצות על הנזק שנגרם לו (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף [פורסם בנבו] 14.8.2001)). לצד מטרה מרכזית זו, פסיקת פיצויים עשויה לשרת תכליות נוספות בעלות היבטים ציבוריים החורגים מיחסי הפוגע והנפגע כגון: ענישת מעוולים על התנהגותם הפסולה והרתעתם של מעוולים פוטנציאליים מביצוע עוולות בעתיד. בהקשר של פסיקת פיצויים בגין לשון הרע נקבע, בפרט בנוגע לפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק, כי יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד, שנועדה להעניש מפרסמים ולהחדיר לתודעת הציבור את הרעיון לפיו שמו הטוב של אדם אינו הפקר (רע"א 1700-10 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא [פורסם בנבו] (20.5.10)) רע"א 10520-03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו] (12.6.06)).
23. לצד התכליות האמורות והאיזון בין השיקולים השונים, יש להביא בחשבון את היקף הפרסום, מידת החשיפה שלו, ומעמדו של הניזוק בקהילתו. מחד ייחוס הטעייה לתובע – עו"ד במקצועו מהווה פגיעה בשמו הטוב, יושרו ופרנסתו. יש גם לקחת בחשבון את ידיעתו של הנתבע אודות החלפת הייצוג ואת סירובו להתנצל לאחר פרסום המכתב. עם זאת לא מצאתי לייחס לו "כוונה של ממש" לפגוע בתובע ולא ניתן לומר שהיה בפרסום משום התנהגות זדונית כלפיו (רע"א 5022/13 הרב יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (8.9.2013)). יתכן שהלקוח התלבט בין התובע לנתבע והראייה היא שבסופו של דבר ב 2.9.2010 הוא הודיע לפקיד ההוצל"פ שהוא מאשר כי תיקי הזוכה שהיו בזמנו בטיפול הנתבע ימשיכו להיות בטיפולו (נספח 16 לתצהיר התובע) יש גם לקחת בחשבון את היקפו המצומצם יחסית של הפרסום (שני תיקים) היות ולא הוכח בבדל של ראייה שמדובר בפרסום נרחב יותר.
נוכח כל האמור לעיל על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב.
סוף דבר
24. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט.
ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ב, 12 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
דורית קוברסקי