66. הנתבעת אמנם לא התייחסה בתצהיריה לסכום העמלה הנטען, בסך של 40,000 ₪, אולם שעה שנטל הבאת הראיות חל על התובע והוא כאמור לא עמד לדידי במינימום הנדרש מבחינת ראיות שהיה עליו להביא, כדי שנטל הבאת הראיות לסתור תועבר לכתפי הנתבעת, אין בעובדה שהנתבעת בחרה שלא להתייחס לנושא בתצהיריה ונקטה בגישה של "no case to answer", כדי לגרוע מהמסקנה כי לא עמד התובע בנטל השכנוע לשכנע כי הנתבעת נותרה חייבת לו את העמלות הנ"ל ובפרט שבא כוח התובע לא מצא לנכון לחקור את עדי הנתבעת בנושא.
החזר הפיקדון
67. בכל הנוגע להחזר הפיקדון בסך של 15,000 ₪, גם כאן טען התובע בנושא בצורה לאקונית בכתב התביעה ובתצהירו ואילו הנתבעת הכחישה את טענה בכתב ההגנה ונמנעה מלהתייחס אליה בתצהיריה, אלא שכאן קיימים מספר הבדלים, המטים את הכף לטובת הקביעה כי הוכח חוב זה כלפי התובע.
68. נתחיל מזה שבעוד התובע התייחס לנושא גם בסיכומיו, הנתבעת נמנעה מלהתייחס לנושא. זאת ועוד, מהות הטענה להחזרת הפיקדון לא מחייבת חישובים (בניגוד לתביעת העמלה) ועל כן אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שהטענה נטענה בצורה לאקונית.
69. העיקר, לפי ההסכם עצמו (ס' 24), רשום שעל התובע להפקיד פיקדון בסך של 30,000 ₪. משההסכם קבע זאת והתובע טען בכתב התביעה שהוא זכאי להשבת הפיקדון, בסך נמוך יותר אמנם, לפי הסכום שכנראה הפקיד בפועל, הרי שככל שהפיקדון הושב על ידי הנתבעת, הייתה מוטלת על הנתבעת החובה לציין זאת במפורש בכתב ההגנה ואם קיימת עובדה אחרת המצדיקה שלא להשיב את הפיקדון, למעט טענת קיזוז שנטענה, גם אותה צריך היה לציין בכתב ההגנה ולא די היה להסתפק בהכחשה כללית של הנטען במקרה זה וכאמור, בתצהיריה לא התייחסה הנתבעת כלל לנושא הפיקדון.
70. לבסוף, ס' 24 להסכם, המתייחס לפיקדון, מורה כי הוא יהיה בתוקף בכל תקופת ההסכם. כן קובע הוא כי אם יפר התובע את ההסכם, הנתבעת רשאית לחלט את הפיקדון או חלקו והתובע ישלים את סכומו.
71. מכל הנימוקים שלעיל אני סבור כי עמד התובע בנטל להוכיח כי הנתבעת חייבת לו סכום של 15,000 ₪ בגין השבת הפיקדון, אשר הוא זכאי לקבלו חזרה משבוטל ההסכם, גם אם בוטל בשל הפרה מצדו, אלא שעוד נותר לבחון את טענות הקיזוז ואת התביעה שכנגד לפי שאקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע סכום זה.
נזקי המשאית
72. בכל הנוגע למשאית, בתביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בשוויה, בסך של 112,320 ₪, בשל העובדה שהנתבעת עיכבה את המשאית אצלה ולא השיבה אותו לחזקתו והרי אין חולק כי המשאית בבעלותו.
73. אלא שבמהלך ההליך השיבה הנתבעת את המשאית לתובע, או אז טען התובע בתצהירו כי שמאי שבדק את המשאית בסמוך לאחר שקיבל התובע חזקה בה, קבע כי נגרמו לה נזקים בסכום של 39,180 ₪, בשל כך שעמדה כ"אבן שאין לה הופכין" במשך תשעה חודשים וטען כי בשל כך אינו מצליח למכור אותה והוא שומר על זכותו להגיש תביעה נפרדת בגין כך. חוות דעת שמאית צורפה לראיותיו.
74. בתצהיר העדות הנוסף של התובע, אשר התייחס לתביעה שכנגד, הצהיר התובע כי עלה בידו למכור את המשאית, אולם בסכום של 43,000 ₪ + מע"מ ועל כן הוא מפחית את סכום התביעה לגבי המשאית בסכום זה.
75. בסיכומיו טען התובע כי יש לחייב את הנתבעת בסכום השווה לשווי המשאית, בסך 96,000 ₪ + מע"מ, פחות הסכום שקיבל התובע בשל מכירתה, בסך 43,000 ₪ + מע"מ וכי לגבי סבירות מחיר המכירה, כמו גם שווי המשאית לנוכח אי שימוש בה במהלך 9 חודשים העיד השמאי.
76. הנתבעת בסיכומיה טענה כי הייתה רשאית לעכב את המשאית אצלה כערובה לפירעון חובות התובע כלפיה וכי הנזקים להם טוען התובע בכל מקרה אין להם בסיס.
77. שאלת הזכות לעכב את המשאית היא בשולי הדברים במובן זה שגם אם הייתה זכות כזו, הנתבעת הייתה מחויבת לשמור על מצבה של המשאית בעת שעברה לחזקתה עת עיכבה אותה אצלה בכפוף לבלאי סביר ועל כן השאלה העיקרית הנה האם המשאית ניזוקה אצל הנתבעת אם לאו.
78. במאמר מוסגר אציין כי משבאתי לכלל מסקנה, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, כי בעת ביטול ההסכם בין הצדדים, מאזן ההתחשבנות ו/או הנזקים היה מאופס וזאת משדחיתי את התביעה, למעט 15,000 ₪ ודחיתי את התביעה שכנגד, למעט 15,000 ₪, הרי שלא עמדה לנתבעת הזכות לעכב את המשאית, והמשמעות העיקרית שנודעת לכך הנה כי אם המשאית צברה בלאי מיוחד עקב כך שלא הופעלה למשך 7 חודשים, נזק זה צריך לחול בוודאות על הנתבעת וזאת משום שלא הייתה רשאית לעכב את המשאית בידיה (אני פטור אפוא מלפסוק בשאלה האם המסקנה הייתה זהה, לו הייתה לה זכות עיכבון).
79. נתחיל מזה שלפי חוות הדעת השמאית של השמאי לבנטר, שווי המשאית ירד בסך של 23,281 ₪ לפני מע"מ, במשך שמונת החודשים וזאת אך ורק עקב חלוף הזמן. בנוסף נגרם לטענתו נזק בסכום של 5,980 ₪ עקב טיפול מקיף שיש לבצע ברכב וכן נזק של 3,200 ₪ בגין בלאי של צמיגים, מצבר וגומיות. סה"כ 37,980 ₪ לאחר מע"מ.
80. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לפסוק לתובע את ירידת מחיר המחירון של המשאית בתקופה בה היא עוכבה בידי הנתבעת וזאת משהעיכוב היה שלא כדין ובסך של 23,281 ₪.
81. בכל הנוגע לסכום שציין השמאי עבור טיפול לרכב לפי הצעת מחיר שצורפה לחוות דעתו של מוסך עדן מרכז בע"מ, דין התביעה להידחות וזאת משלא הוכח כי הטיפול המדובר דרוש בשל בלאי שנגרם למשאית בעת שנשמרה אצל הנתבעת.
82. השמאי נחקר בעניין זה וניסה להגן על חוות דעתו ולטעון במילים אחרות כי הטיפול היה דרוש משהמשאית עמדה, אלא שהשמאי עצמו הפריד בחוות דעתו בין הסכום שאותו הגדיר עבור "צמיגי הרכב, גומיות, מצברים נגרם בלאי המוערך בסך של 3,200 ₪" ולבין "לצורך השבת המשאית למצב עבודה, יש לבצע טיפול מקיף שעלותו מוערכת ב 5980 ₪", אלא שעיון בהצעת המחיר של המוסך שעל בסיסה קבע השמאי את הסכום הנ"ל של 5,980 ש"ח, מעלה שאין בהצעה עבודה או חלפים שניכר כי הם נובעים מבלאי בשל עמידת הרכב וכל פריטי ההצעה (החלפת שמנים, מסניים, נוזל קירור וכו'), נראים כפריטים שיש לבצע בכל מקרה במסגרת טיפול שוטף לרכב. תמיכה חזקה למסקנה זו נמצאת בהצעה עצמה, אשר מגדירה את העבודה תחת העמודה "תיאור העבודה", כלא פחות ולא יותר מ"טיפול 200000 R10/11 ידני" ולא למשל תיקון נזקי העמדת הרכב.
83. למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם לא הוכח מתי המשאית עברה טיפול אחרון לפני שהחלה להיות מעוכבת על ידי הנתבעת וידיעה שיפוטית היא שרכבים עוברים טיפול מדי שנה, כך שלא הוכח כי היה צורך לבצע טיפול במשאית בתקופה שבה עוכבה אצל הנתבעת, וגם אם הדבר היה מוכח, העובדה שהטיפול התעכב והתאחר, אין משמעותו כי העלות של הטיפול השוטף הוא על הנתבעת, אלא רק הרכיבים בטיפול שהחלפתם או הטיפול בהם נובע מהעמדת הרכב.
84. לפיכך, התובע זכאי עבור עיכוב הרכב אצל הנתבעת לסכום של 26,481 ₪ (23,281 ₪ + 3,200 ₪).
שווי קו החלוקה
85. התובע עותר לחיוב הנתבעת בסכום של 800,000 ₪ בגין שווי קו החלוקה, לאחר שהנתבעת לא אפשרה לו למכור את הקו.
86. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין התביעה בעניין זה להידחות.
87. נתחיל מזה שאין חולק כי ההסכם עצמו קובע במפורש כי קו החלוקה הנו בבעלות אמישראגז וכלשון ההסכם בסעיף 16.4: "המחלק מאשר ומצהיר כי אין לו ולא תהיה לו ו/או הוא מוותר על כל טענה נגד אמישראגז בכל הקשור לטריטוריה ו/או אזור החלוקה וכי ידוע לו כי אין לו שום זכויות בקשר לשירותי החלוקה ו/או חלוקה באיזור החלוקה".
88. התובע עצמו התייחס לכך בתצהירו ולא מכחיש את קיומו של הסעיף. התובע גם הודה כי קרא את ההסכם לפני שחתם עליו (עמ' 17 ש' 14-15 ועמ' 19, ש' 27-28).
89. התובע מסתמך על כך שחרף האמור בהסכם, בפועל, הנתבעת מאפשרת למחלקים לסחור ביניהם בקווים. כך לטענתו עולה מעצם העובדה שהוא רכש את הקו מואזה וכך עולה מהעובדה שרבין רכש את הקו שעליו עבד ומכך שהנתבעת לאחר מכן ובעת סיום עבודתו של הנ"ל, אפשרה לו למכור את הקו, הגם שלאחר מכן חזרה בה מכך וזאת לטענתו של רבין.
90. הוכחת המקרים הבודדים הנ"ל, אינה הוכחה לכך שהנתבעת מאפשרת סחר בקווי החלוקה שלה כעניין שבשגרה, בכל המקרים ולכל מחלקיה. מעדותו של גורדון, שהייתה אמינה עליי בעניין זה, עלה כי קיים קושי למצוא עובדים בתחום זה (עמ' 29 ש' 20; עמ' 30 ש' 24 – 32). מכאן, שזו כנראה הסיבה בגינה לעיתים מתאפשר בפועל הסחר, שכן כמו שהעיד גורדון, אם המחלק שמסיים את עבודתו מציע לנתבעת מחליף, היא בודקת את התאמתו לתפקיד ואינה מסרבת לשקול את מועמדותו (עמ' 30 ש' 24 – 32) ואני אוסיף על כך כי אם היא מקבלת אותו, או אז כנראה דורש המחלק היוצא מהנכנס את התמורה, שמן הסתם סוכמה עוד קודם ביניהם.
91. אני מוכן אפוא לקבל את העובדה שבמקרים מסוימים, מתאפשר בפועל סחר בקווי החלוקה של הנתבעת בין המחלקים וללא הסכמה או מעוברות הנתבעת גם אם אולי לעיתים בידיעתה וזאת משהוכח כי הדבר נעשה במקרה של התובע וואזה ובמקרה של רבין.
92. ויודגש – לא הוכחה כל מעורבות של הנתבעת בסחר זה בין המחלקים. העובדה שהנתבעת העלימה עין מכך, אינה בגדר מעורבות או הסכמה.
93. לפיכך, גם אם אין לקבל את גרסת בן ברוך, לפיה הודיע לתובע לפני חתימת ההסכם כי אל לו להסתמך על האפשרות למכור את הקו או כי אל לו לרכוש את הקו מואזה, הרי משההסכם קובע במפורש כי אין לתובע זכות בקו ואין טענה מצדו של התובע כי הובטח לו בע"פ אחרת (וגם אז מדובר היה לכאורה בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב שהדרך להוכיח אותה אם בכלל תינתן הזדמנות להוכיח, ארוכה), לא הוכחה התחייבות מצד הנתבעת לאפשר זאת לתובע.
94. כאן המקום לציין כי אין זכר בתביעה או בתצהיר התובע לטענה כי הובטח לו בעת ההתקשרות כי יוכל למכור את הקו. רק בחקירתו הנגדית (עמ' 20 ש' 6 – 17), ורק בתשובה לשאלה האם אי פעם ביקש מהנתבעת להפסיק את עבודתו אצלה ולמכור את הקו (וזאת נוכח הטרוניות שלו על הקושי בעבודה כפי שפירט בסעיף 10 לתצהירו), טען לראשונה כי ביקש זאת "עוד בהתחלה" וכי הנתבעת אף הסכימה לכך, תוך כך שלא ענה לשאלה למי הודיע ותוך כך שהוא מוסיף "אמרו לי כן תביא. ראיתי שאנשים מביאים לקוחות וזורקים אותו. לא רק לנו עשו, עשו לעוד מחלק שזרקו אותו מעכשיו לעכשיו". משדברים אלה לא הופיעו בתביעה ובתצהיר התובע ומשלא ענה לשאלה למי הודיע את ההודעה הנטענת, אין בידי לתת כל אמון לעדותו זו.
95. זאת ועוד - לדידי, ההסתמכות על המקרים של רבין וואזה, לא יכולה לסייע לתובע בכל מקרה וזאת משום העובדה שבמקרה שלו, ההסכם עמו בוטל עקב הפרה יסודית ואילו במקרה של רבין, הוכח כי רבין נאלץ לסיים את עבודתו עקב פציעה שנבעה מעבודתו אצל הנתבעת, שחייבה הרמת משאות כבדים). רבין גם טען כי ניתנה לו הבטחה בעל פה עם רכישת הקו כי יוכל למכור אותה בעתיד (ראה ס' 4 לתצהירו).
96. גם ביחס לואזה, לא הוכח כי סיום עבודתו ארע עקב הפרה כלשהי מצדו את ההסכם עם הנתבעת. התובע בעדותו אמנם אמר שגם עם ואזה "היו בעיות" שחייבו את הפסקת עבודתו, אולם אמירה זו, שנאמרה לראשונה בחקירה הנגדית ולא הופיעה קודם לכן, לא נתמכה בראיה ממשית ואין בידי לקבל אותה.
97. בהעדר זכות מוקנית מכוח ההסכם ובהעדר התחייבות אחרת בע"פ מצד הנתבעת כלפי התובע בקשר למכירת הקו בעת סיום עבודתו, עדיין נשאלת השאלה האם מחויבת הייתה הנתבעת מכוח חוב תם הלב שהיא חבה בקשר לביצוע ההסכם עם התובע, לאפשר לתובע את מכירת הקו.
98. התשובה הברורה שלי בעניין זה הנה שלא וזאת על רקע העובדה שההסכם עם התובע בוטל כדין עקב הפרה יסודית שלו מצד התובע וזאת עקב ארבעה מקרים מצטברים בחודש אחד שרמת חומרת ההפרה שלהם גבוהה למדי, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
99. גם האירועים הרבים הקודמים של התובע בעבר, בהם היו תלונות רבות על התנהלותו ועבודתו, מצדיקים את המסקנה שאין לראות בביטול ההסכם לאלתר על ידי הנתבעת ואי מתן אפשרות לתובע למצוא מחליף שישלם לו על הקו, משום התנהלות שלא בתם לב כלפיו.
100. גם אם הנתבעת לא ניצלה את האירועים הקודמים מן העבר כדי לבטל את ההסכם עם התובע, אולי בעיקר משום הקושי למצוא לו מחליף, קושי שהוכח כי ישנו, וודאי שאין עובדה זו צריכה לפעול לרעתה. להפך, יש לראות בכך בפועל משום מתן הזדמנויות חוזרות ונשנות לתובע מצד הנתבעת והרבה לפנים משורת הדין.
101. החובה לנהוג בתם לב היא בגדר מטבע שלו שני צדדים. על רקע ההתנהלות הבעייתית של התובע במהלך השנים ועל רקע ההפרות היסודיות של ההסכם בחודש ספטמבר, אין לראות את הנתבעת כמי שפעלה שלא בתם לב, אם לא אפשרה לתובע להביא מחליף וביטלה את ההסכם עמו לאלתר, בנסיבות שבהם ההסכם לא מזכה אותו בכלל בהטבה זו והדבר גם לא בוטח לו בע"פ.
102. זאת ועוד – לדידי הוכח כי התובע אפילו לא הסתמך על האפשרות למכור את הקו כאשר החליט להתקשר עם הנתבעת ועל כן לא נפגע בכל מקרה אינטרס שלו הנוגע לכך.