בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9606-10-22 חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ ואח'
לפני כבוד השופטת עמיתה שרה דותן
מערערים
אמיר חצרוני
ע"י ב"כ עו"ד
נגד
משיבים
1.שידורי קשת בע"מ
2.אמירה בוזגלו בן שימול
ע"י ב"כ עו"ד מוטי ארד, עו"ד נוי מצליח
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' בוסני) מיום 20.6.2022 ב-ת"א 11536-09-22, לפיו נדחתה תביעת המערער לפיצויים ללא הוכחת נזק בסך 200,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע או החוק).
הרקע העובדתי
המערער הוזמן ביום 22.3.2015 לתוכנית "הבוקר של קשת" של המשיבה 1, מזכייניות ערוץ 2 וכיום של ערוץ 12, וכן מפעילת אתר “Mako”. הזמנתו לתוכנית באה בעקבות פוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו ובו תלה את ההפסד של יושב ראש רשימת המחנה הציוני, ח"כ (כתוארו אז) יצחק הרצוג בפתיחת שערי ישראל לעלייה:
"...ליהודים וספק יהודים... ממדינות ליגה ג' שהגורם המאחד אותם הוא לנשק קמעות, לאכול חומוס, לשתות בורשט, לקחת קצבאות...".
לצד המערער, נכחו בתוכנית המנחים גלית גוטמן ויואב לימור וכן המשיבה 2, אמירה בוזגלו אשר הוזמנה להשתתף בתוכנית. במהלך השידור ולאחר שהמערער ביקש להציג את דעתו כלגיטימית התנגחו המערער והמשיבה 2 בשיח בניהם:
הנתבעת 2: אתה יודע מה, בגלל אנשים כמוך, אנשים כמוך הזויים שקשה אפילו להתייחס אליהם. אבל אנשים כמוך וכמו גרבוז רק גורמים לציבור החלש שאין לו את הכוח להגיע לכאן ולדבר, ואולי לא למד כ"כ הרבה תארים והוא לא במוקדי הכוח כדי להצביע ברגליים ולהמשיך לתת לימין לעלות לשלטון ואתה בסופו של דבר פשיסט וגזען, ועלוב נפש.
התובע: לא אני לא פשיסט ולא גזען למרות שאני חושב שום דבר רע לא היה קורה אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שמה זה הכל.
יואב לימור: אמיר חצרוני, אמיר חצרוני.
הנתבעת 2: מקסים איזה יופי.
התובע: וזה לא הופך אותי לגזען.
הנתבעת 2: פשיסט כמוך באמת.
התובע: לא אני לא פשיסט אני בסך הכל רוצה הגירה על בסיס רציונאלי ולא בא לאתגר עכשיו.
הנתבעת 2: לא מה פתאום... מה פתאום... ההבדל בינך לבין היטלר אני לא רואה אותו כרגע. התובע: אה אין הבדל ביני לבין היטלר?
הנתבעת 2: ממש לא.
התובע: וואלה זה דיבה עד הסוף.
הנתבעת 2: לא זה לא... זה דיבה לך תתבע לך תתבע, אתה האיש שמתפרנס מפרובוקציות אתה מדבר על לתבוע? אין לך בושה.
התובע: את אומרת שאני היטלר, את אומרת שאני יותר נורא מהיטלר לשיטתך.
הנתבעת 2: אני אומרת שאין הבדל בין דעות פאשיסטיות וגזעניות כמו שלך. טוב אתה מביך אותי ואת כל מי ששומע אותך כרגע.
התובע: אני לא פשיסט. נקודה. ורגע אחד.
הנתבעת 2:לדעתי באמת הדיון הסתיים. פעם ראשונה שאין לי מה להגיד.
התובע: קומי ולכי.
הנתבעת 2: קום אתה ולך.
יואב לימור: לא אל.. אני מציע קצת להוריד את הטונים.
הנתבעת 2: מבייש את... שאפילו אין מה להתבטא בו.
גלית גוטמן: אתה לא יכול להגיד למי שיושבת מולך שההורים שלה היו צריכים להמשיך להירקב במרוקו זה לא נכון.
התובע: ואני יותר גרוע מהיטלר, בגלל שאני, בגלל שיש לי הצעה מסוימת לגבי הגירה.
הנתבעת 2: מי נתן לך בכלל ללמד באקדמיה? מי החזיר אותך לאקדמיה?
התובע: סליחה, אני את הפרופסורה שלי קיבלתי ביושר, ולא ממך כן.
הנתבעת 2: בושה, ביושר ברור.
התובע: ולא למדתי כמוך במכללה ליגה ז'.
הנתבעת 2: אה ואוו.
[...]" (להלן: הפרסום הראשון).
בנקודה זו, השתלט המנחה על הדיון, הודיע שאין לו עניין בהמשך הראיון עם המערער ואמר לו כי "יש לך הזדמנות פה להתנצל, אתה לא רוצה להתנצל קח את הרגליים ואתה מוזמן לצאת מהאולפן". לכך השיב המערער "להתראות לך וביי" ועזב את האולפן.
מספר שעות לאחר מכן, פורסמה התוכנית באתר Mako תחת הכותרת "צפו: יואב לימור מסלק את אמיר חצרוני מהאולפן" (להלן: הפרסום השני). התוכנית פורסמה גם בדף הפייסבוק של המשיבה 1 (להלן: הפרסום השלישי). בסמוך לכך, חזר המערער בשני פוסטים נפרדים בעמוד הפייסבוק שלו על משנתו בעניין עלייתם לישראל של יהודי ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה.
ביום שלמחרת, התקיים בתכנית "הבוקר של קשת" דיון תחת הכותרת "סערת חצרוני - היום שאחרי" ממנו נעדר המערער ובו הוא היה מושא לביקורת בשל דבריו שנאמרו יום קודם לכן על הורי המשיבה 2 (להלן: הפרסום הרביעי). עוד באותו היום, התראיינה המשיבה 2 לתכנית "ערב טוב עם גיא פינס" ושם אמרה על המערער "זה איש חשוך, נאלח ועלוב" ובהמשך ש"הוא או חולה נפש או פרובוקטור שרוצה זמן מסך" (להלן: הפרסום החמישי).
למעלה משנתיים לאחר הפרסום הראשון, ביום 14.4.2017 פורסמה התוכנית פעם נוספת באתר Mako(להלן: הפרסום השישי).
יש לציין כי מאוחר לאירועים אלה, נחסם חשבונו של המערער ברשת החברתית "פייסבוק" עקב תלונות בקרב משתמשי הרשת החברתית על עשרות פוסטים שפרסם המכילים דברי שטנה. בשל חסימת חשבונו, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א 38104-05-18 חצרוני נ' פייסבוק אירלנד, להלן: עניין פייסבוק) להשבת חשבונו לפעילות ותביעתו נדחתה ביום 1.1.2021. ערעור שהגיש לבית המשפט העליון (ע"א 1770/21 אמיר חצרוני נ' Facebook IRELAND LIMITED, להלן: עניין פייסבוק בערעור) נדחה בפסק דין מיום 2.11.2022.
בכתב התביעה בהליך קמא, טען המערער כי ששת הפרסומים הללו מהווים לשון הרע ושהם חמורים, משפילים ומבזים ואף הפכו אותו למטרה לשנאה ולבוז. כך, בפרסום הראשון כאשר הושווה להיטלר תוך הטחת הכינויים "פשיסט", "גזען", "עלוב נפש", ערעור מעמדו האקדמי וגירושו מהאולפן והתמיכה במשיבה 2 מצד המשיבה 1 ומנחי התוכנית ובפרסום החמישי בו כונה על ידי המשיבה "איש חצוף, נאלח ועלוב" ו"חולה נפש". הוא הדין גם לגבי שאר הפרסומים בהם לטענתו, נמשך ביזויו והשפלתו באופן מגמתי.
מנגד, טענו המשיבות שמדובר בתביעה צינית שמוגשת בחוסר תום לב ובניסיון להפעיל לחץ על המשיבה 1 להגיע לפשרה בתיק אחר וכן כי במשך 4.5 שנים מהאירוע, השתהה המערער בהגשת התביעה. לטענתן, השיהוי הקשה עליהן לאתר את כל פרסומי העבר של המערער, המבטאים את סגנונו הפרובוקטיבי עוד בטרם הפרסום הראשון.
לגישתן, סגנון ההתבטאות של המערער, כנגד יהודי עדות המזרח ואתיופיה וקבוצות נוספות בחברה הישראלית, כולל ביטויים פשיסטיים ומוטיבים מתורת הגזע הנאצית והם אף מקיימים את יסודות העבירה הפלילית בסעיף 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, האוסרת פרסום הסתה לגזענות.
על רקע זה, נטען בכתב ההגנה כי האמירות בפרסום הראשון אינן מהוות לשון הרע בעיני האדם הסביר, שכן מדובר בהבעת דעותיה האישיות והסובייקטיביות של המשיבה 2 בתגובה לדעות המערער המפורסמות בעמוד הפייסבוק שלו וכן בתגובה לאמירותיו נגד הוריה. עוד נטען כי כוונתה כלל לא הייתה לסווג את המערער כחבר במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית בגרמניה או כמי שמעוניין להשמיד את העם היהודי אלא להראות כי דעותיו מזכירות את השקפות המשטר הנאצי.
המשיבות טענו כי יש לראות את פרסומים 1-6 כפרסום אחד הנלווה לפרסום הראשון, טענה אשר התקבלה על ידי בית המשפט קמא.
מעבר לכך, נטען כי לפני העלאתו לשידור לתוכנית בפרסום הראשון, חתם המערער על הסכמה למתן פרשנות לדעותיו. עוד טענו המשיבות כי עומדת להן הגנות אמת הפרסום ותום הלב, המנויות בסעיפים 14 ו-15(2), 15(4), 15(6), 15(12) לחוק.
לאחר בחינת הראיות, התייחסה כב' השופטת בוסני לכל אחד מששת המקרים לעיל והגיעה למסקנה לפיה המערער אינו זכאי לפיצויים וכן חייבה אותו בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורכי דינן.
אשר לפרסום הראשון, בחן בית המשפט קמא את ההקשר הכולל והנסיבות שהובילו לוויכוח בתוכנית "הבוקר של קשת" ולאור זאת קבע שהביטויים "פשיסט", "גזען" ו-"עלוב נפש" אינם עומדים במבחן האדם הסביר , הבודק מהו המובן שהאדם הסביר היה מייחס לפרסום, וכן האם היה באותו מובן, כדי להזיק לשמו הטוב של הנפגע. לפיכך נקבע שאמירות אלה אינן מהוות פרסום לשון הרע וזאת לאור פרסומיו החוזרים של המערער נגד קבוצות בחברה הישראלית.
טענות המערער בדבר הטלת הדופי במעמדו האקדמי לא התקבלה, שכן הם כוונו כנגד אמירות המערער על הורי המשיבה 2. טענתו על גירושו מהאולפן לא התקבלה משום שהעובדות מלמדות שהמערער לא גורש מהאולפן ואפילו הצגת המשיבה 1 בפרסום 2 את הדברים כאילו המערער גורש מהאולפן אינן גורעות ממסקנה זו.
לעומת זאת, אשר להתבטאות המשיבה 2 שהשוותה בין המערער להיטלר סברה השופטת כי לאור המשמעות השלילית הקשה בשם "היטלר" מדובר בפרסום לשון הרע. ואולם נקבע על ידה כי למשיבות עומדת הגנת תום הלב שבסעיף 15(4), לפיה הפרסום הינו הבעת דעה סובייקטיבית וכן ההגנה מכוח סעיף 15(6), לפיה התבטאויותיה לא היו אלא ביקורת על הפוסט שכתב המערער שעמד במרכז הדיון בתוכנית הבוקר.
בבחינת תום הלב של הפרסום לפי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, נקבע בפסק הדין כי לאור פרסומי העבר של המערער, שאותם לא הכחיש לפני בית המשפט וכן בשל דבריו על הורי המשיבה 2 והסכמתו להשתתף בתוכנית שבה דעותיו יעמדו לביקורת אין לראות השוואתו להיטלר, שהמשיבה הבהירה כי התכוונה לדעות שהוא מביע, כחורגת מהסביר. ועל כן עומדת למשיבות חזקת תום הלב בפרסום, מכוח סעיף 16(א) לחוק, אשר לא נסתרה בהליך.
עוד נקבע כי למשיבה 1 עומדת גם ההגנה מכוח סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע.
לעניין הפרסומים 2-5, נקבע שאינם לשון הרע כמשמעו בחוק ובאשר לפרסום השישי, נפסק שהוא מפנה לפרסום הראשון, שהמערער מעולם לא ביקש להסיר מהמרשתת.
טענות המערער בערעור
בכתב הערעור מלין המערער כי בית המשפט קמא שגה בדחיית התביעה. לטענתו, היה נכון להכיר בכלל המקרים כפרסום לשון הרע ולקבוע שהמשיבים אינם יכולים ליהנות מההגנה לפי חוק איסור לשון הרע, בשל המשמעות החמורה של הביטוי "היטלר".
עוד נטען כי בית המשפט קמא ציטט חלקים מהפרסום הראשון והתעלם מחלקים אחרים שהיו לטובתו וכן כי בית המשפט קמא ייחס משקל רב מדי לפרסומים בעמוד הפייסבוק שלו שפורסמו לאחר הפרסום הראשון, אשר אינם יכולים לשמש בסיס להחלטת השופטת קמא להעניק למשיבות הגנה לפי החוק. כפי שטען בהליך קמא, הפרסומים המאוחרים נכתבו כסאטירה ברובם, ובית המשפט בעניין פייסבוק אשר דן בכך, לא הכריע בסוגיה זו.
לטענתו, עוד שגה בית המשפט קמא בכך שקבע שהפרסום 2, הוצג באופן מגמתי ומעוות ומהווה פרסום לשון הרע. גם הפרסום 3, בו פורסם חלק מהפרסום הראשון בפייסבוק של המשיבה 1 הינו פרסום לשון הרע העומד בפני עצמו.
לעניין הפרסום הרביעי, סבור המערער כי גם כאן מדובר בלשון הרע ושבית המשפט התעלם מההסתה לאלימות נגדו. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשקבע שהפרסום החמישי אינו מהווה לשון הרע שכן הכינויים בהם כונה בפרסום, אינם גידופים בלבד וכך גם לעניין הפרסום השישי.
עוד הוסף בכתב הערעור כי בית המשפט שגה כשהעביר את נטל ההוכחה לעניין תוכן הפרסומים אשר קדמו לפרסום הראשון בשל השיהוי בהגשת התביעה. לגישתו, אין מקום לקבל את דוקטרינת הנזק הראייתי בפרסום זה.
לגישת המערער, בית המשפט קמא שגה גם בקביעת העובדות וזאת כאשר קבע שהוא פתח בוויכוח במהלך התכנית ולא המשיבה 2 וכשקבע שהוא לא גורש מהאולפן אלא בחר לעזוב אותו.
יש לציין כי בערעור מלין המערער כי מפתיחת ההליך, הוא זכה ליחס של סלידה אישית מבית המשפט קמא, באופן שלדעתו, הטה את ההכרעה לרעתו.
טענות המשיבות בכתב התשובה
בכתב התשובה נטען כי אמירותיה של המשיבה 2 בפרסום הראשון אינן לשון הרע אלא הבעת דעה סובייקטיבית על התבטאויותיו של המערער, שלטענתה כוללות מאפיינים מהאידיאולוגיה הנאצית שאליהם נחשפה בטרם עלייתה לשידור. בנוסף, נכתב כי האמירות היוו תגובה לפרובוקציה מצד המערער כאשר הוא פגע במשיבה 2, בהוריה ובציבורים רחבים בישראל.
עוד נטען כי בכל מקרה, האמרות חוסות הן תחת הגנת "אמת הפרסום", בשל העניין הציבורי שיש בפרסום וכן השימוש של המערער עצמו במוטיבים מתקופת השואה, המבטאים רעיונות דומים לאלה של המשטר הנאצי והן חוסות תחת הגנת תום הלב בסעיפים 15(4), 15(6) ו-5(12).
בתשובה לטענה לפיה הפוסטים הינם סאטיריים, טענו המשיבות כי מדובר בדעותיו האמתיות וזאת כפי שנקבע בעניין פייסבוק ובערעור עליו.
המשיבות אף טוענות כי מדובר בתביעה טקטית מטעמו של המערער, אשר לא ראה עצמו כמי שנפגע מדבריה של המשיבה 2 בעת התרחשותם ולכך הן מוסיפות כי גם אם היה נפסק ההליך לטובתו, הוא אינו זכאי לפיצוי וזאת, בין היתר, על רקע אמירותיו הגזעניות והפרובוקטיביות, השיהוי בהגשת התביעה וכן יכולתו להגיב לדברים שהוטחו בו על אתר, במהלך המשדר החי.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בערעור, בנספחיהם ובפסק הדין של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
ראשית, אתייחס לטענות העובדתיות, אותן העלה המערער בכתב הערעור.
הלכה היא שבית המשפט שלערעור אינו מרבה להתערב בהכרעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, אותן הסיק לאחר התרשמות בלתי אמצעית מהעדים והראיות. זאת למעט, מקרים חריגים, בהם למשל נעלמו מעייני בית המשפט עובדות מהותיות (ע"א 5328/21 אבו רקיה נ' חנדקלו (נבו 03.01.2023), פס' 49).
לאחר עיון בחומר הראיות ובפסק הדין קמא, אינני סבורה שקביעת בית משפט השלום נעשתה תוך התעלמות מחלקים אותם הביא המערער, שעה שהמערער לא הצביע על אמירות נקודתיות או החלטות התומכות בגישתו ולא ציין מאילו אמירות התעלם בית המשפט.
לאור זאת, אין לקבל את טענות המערער על ההתנהלות כלפיו.
הפרסום הראשון
האם המערער מחזיק באידאולוגיה גזענית?
המערער הציג עצמו כפרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל ועד ליום חסימת חשבונו בפייסבוק בשנת 2018, נהג לפרסם שם את דעותיו. האם ניתן ללמוד על אידיאולוגיה גזענית מפרסומיו ברשתות החברתיות? בפסק הדין הפנה בית המשפט קמא לחלק מכתביו, המובאים להלן:
בפרסום מיום 27.1.2016 ברשת החברתית טוויטר התבטא המערער "אילו היו עושים סלקציה כמו צריך ביהודי צפון אפריקה, לא היינו סובלים מפיגועים כמו הצל..."
ביום 2.8.2016 פרסם המערער ברשת הטוויטר "אמרו: "אין ערבים-אין פיגועים'. אני אומר: "אין מזרחיים - אין מסכנים מקצועיים; אין נתמכי סעד כרוניים; אין נעלבים עם תעודות".
ביום 27.3.2018 פרסם המערער פוסט בפייסבוק "דמיינו לעצמכם מדינה לבנה, שקטה ונקייה. בלי כושו-נים ובלי גנבים. בלי יותר מידי שרצים ובלי נשים עם בטן גדולה וחולצת בטן קטנה בולעות מופלטות עם שומן טראנס. אולי אפילו בלי ערבים. רק אשכנזים שמדברים גרמנית בלי מבטא. מדינה צחורה כשלג כמו גלויה מהאלפים הבווארים". התובע ממשיך ועושה שימוש במילה "יהו-דו-נים" וכותב לגביהם "חלקם כאלה שהיטלר לא הגיע אליהם כי הם גרו באפריקה והוא עבר באירופה וחלקם כאלה שהוא פשוט פיספס, כי גם מכונה גרמנית משוכללת מפספסת פה ושם". התובע מפנה לסרטון וידאו ומציין " בסרטון שצונזר אני משרטט את חזוני לישראל לבנה כמו שלג - ללא כו-שו-נים, ללא צ'ח-צ'חים, ובכלל בלי אנשים שלא עברו בהצלחה ריסוס יעיל נגד גזזת...".
ביום 12.7.2018 פרסם המערער בטוויטר "כל הזמן אומרים לי: פרופסור חצרוני- למה אתה מתייחס למזרחיים ימניים כאילו הם קופים שרק ירדו מהעץ? למה שלא תנסה לדבר אליהם כמו בני אדם רגילים שחושבים אחרת ממך? ניסיתי. לא כל כך הצליח".
בפוסט שפרסם המערער ביום 5.4.2018 נכתב: "למה אשכנזים לבנים בריאים בגופם תורמים פתאום לקרן החדשה לישראל? ברור שמדובר במעשה לא רציונלי, כי הכסף ילך ל'פליטים' שחומים חסרי בית שסובלים מסיפיליס וגם מפסוריאזיס. הטעות היא שאנחנו מייחסים לאדם בכלל ולאשכנזי הלבן בפרט - יותר מדי רציונאליות, אם היינו אשכנזים רציונאליים, לא היינו מביאים ממרוקו על חשבוננו את כפויי הטובה..., אם היינו רציונאליים - היינו אומרים כן לאינקוויזיציה עוד במאה ה-15 והיום היינו גרים בסתלבט בטירה בארוקית..., אני אדם רציונאלי, אבל לא כל האשכנזים רציונאליים כמוני...".
אמירותיו של המערער בכל הפרסומים לעיל, מצביעות על אדם בעל דעות קיצוניות נגד מגזרים רבים בחברה הישראלית, אשר לאורך תקופת ממושכת התבטא נגדם באופן בוטה. המערער מאמין בעליונות הגזע הלבן (האשכנזי, הצחור והתרבותי לגישתו) ומייחס תכונות שליליות ליוצאי ארצות ערב ואפריקה, כדוגמת מחלות, כישורים שכליים ירודים, התנהגות פרימיטיבית וחייתית והכל באופן מכליל וחסר הצדקה, מעצם מוצאם.
לאור כל זאת, עולה המסקנה כי המערער מחזיק ומפרסם עמדות גזעניות אותן ביטא באופן ברור, בוטה ומתריס במהלך האירוע מושא הפרסום הראשון. בכתיבתו בפייסבוק, השמיע המערער באופן פרובוקטיבי ושיטתי דברי בלע הפוגעים בכבודם של המשתייכים לקבוצות מוחלשות בחברה ובשל כך ניתן לומר כי מדובר בגזען אשר האידאולוגיה שלו הייתה ידועה לציבור שנחשף אליה.
טוען המערער כי פרסומיו הובנו שלא כהלכה ושמדובר בפרסומים סאטיריים שנכתבו בנימה אירונית וקומית. לגישתו, עניין פייסבוק בגלגול הראשון לא עסק בשאלה זו. לא רק שטענה זו נטענה לראשונה בחקירתו הנגדית של המערער אלא נראה כי היא משוללת יסוד, בשים לב לקביעת השופטת קמא שמדובר בגרסה כבושה וכן לפסק הדין בעניין פייסבוק בערעור שמצא כי הערכאה הדיונית קבעה באופן חד משמעי שפרסומי המערער אינם סאטירה מורכבת (פס׳ 7,15). לא די בזאת, המערער אף הודה בכתב הערעור כי אמירותיו על עליית יהדות המזרח התיכון וצפון אפריקה לישראל הינן "דעה אישית שלו". לפיכך, דין טענה זו להידחות.
האם האמירות "פאשיסט, גזען ועלוב נפש" מהוות לשון הרע?
סבורה אני כי צדק בית המשפט קמא כי הביטויים "פשיסט, גזען ועלוב נפש" אינם מהווים פרסום לשון הרע מאחר שהם מהוויים הבעת דעה לגיטימית המתייחסת לאמירות שהגדרתן היחידה גזעניות. זאת לאור פרסומי המערער המביעים עמדה גזענית, מזלזלת ומלאת איבה כנגד קבוצות בחברה הישראלית, בהתבסס על השתייכות עדתית, אתנית, מגדרית, משיכה מינית ומוגבלות פיזית.
בכתיבתו, דוגל המערער באי-שיוויון בין בני אדם על בסיס מוצאם העדתי ואף מאזכר באמירותיו את תורת הגזע הידועה לשמצה. בכך קולע המערער להגדרה המילונית של המילה הגזען:
1. "מאמין בעליונות של בני אדם מגזע מסוים לעומת בני אדם אחרים.
2. (בהרחבה) מי שמייחס תכונות (לרוב שליליות) לבני אדם ממוצא לאומי ועדתי מסוים או המשתייכים לדת מסוימת וכדומה; מי שמתייחס לבני אדם השונים ממנו במוצאם או בהשתייכותם הדתית." (גזען, האקדמיה ללשון העברית).
מאחר שהפשיזם דגל בגישה טוטליטארית שהבחינה בין הפרטים השונים בחברה לפי קבוצות השתייכותם אליה נולדו תוך אימוץ של תורות גזעניות, ניתן להגיע למסקנה כי דעותיו של המערער, אותן ביטא בפוסט שקדם לפרסום הראשון, במהלך השידור החי, עליהם חזר בפרסומיו המאוחרים יותר אינן רחוקות מכך.
לפיכך אמירותיה של המשיבה 2 כי המערער הוא "גזען" ו-"פשיסט" סבירות.
אכן מסקנה זו נסמכת בחלקה על פרסומי המערער לאחר האירוע נשוא הערעור. אך לחובתו של המערער, הוא לא הציג את פרסומיו בפייסבוק עובר לאירוע (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595(( ולא הכחיש את פרסומיו המאוחרים. אין בבואה טובה יותר לעמדותיו של אדם מהדברים שהוא עצמו אמר ולאור הנסיבות, גם דבריו המאוחרים לאירוע כפי שהובאו בפסק הדין קמא.
יתר על כן, ניתן להגיע למסקנה זו גם מבלי להזדקק לפוסטים המאוחרים, שכן די בפוסט מיום 22.3.2015 אותו פרסם עובר לתוכנית בעמוד הפייסבוק שלו וכן בדברים שאמר במהלך התוכנית עצמה כדי ללמד על דעותיו הגזעניות והפשיסטיות של המערער.
וכך מצא בית המשפט את עמדותיו של המערער, בעניין פייסבוק בערעור, אליו הפנו המשיבות:
"המערער נקט בפרסומיו בלשון אלימה ומשפילה כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות על בסיס גזען, מוצאן האתני, שיוכן הדתי, מגדרן ועוד. המערער גם פרסם אמירות רבות ובוטות המביעות נחיתות של אותן קבוצות. בתוך כך המערער לא בחל בשימוש בביטויים משפילים ומבזים, בלשון בוטה ומעוררת סלידה, כשהוא משווה את אותן קבוצת לבעלי חיים; מייחס להן מחלות שונות ושאר פגעים; ומאחל לסילוקם מישראל. וזה רק קצה קצהו של הקרחון" (פס' 28).
האם ההשוואה להיטלר מהווה לשון הרע?
מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט השלום כי אמירתה של המשיבה 2 "ההבדל בינך לבין היטלר אני לא רואה אותו כרגע" עולה לכדי פרסום לשון הרע.
השימוש בכינוי היטלר, כחלק מאוסף ביטויים מתקופת השואה, והשוואתו של אדם לצורר הנאצי בישראל אינו ראוי שיעשה, ודאי שלא כחלק מתכנית המשודרת לביתם של צופים רבים. גם כשמונים שנה לאחר השואה היהודית, כינויו של אדם בשמו של הדיקטטור האחראי לשואה יוצרת קונוטציה שלילית ומקטלגת את המכונה כך כדמות מרושעת, נתעבת ומוקצית הדוגלת בתורה הנאצית הנוראה.
בכתב התשובה, הסבירו המשיבות את פשר ההשוואה בין המערער להיטלר:
"כוונתה למשמעות המסוכנת של דעותיו (של המערער, ש.ד) להתבטאות מאפיינים של התורה הנאציות וכן ביחס להתבטאויות בפוסט שפרסם עובר לתכנית".
אף בכתב ההגנה, כתבה המשיבה 2 שלא נתכוונה לכך שהמערער הינו חבר במפלגה הנאצית או מעוניין להשמיד את האוכלוסייה היהודית. וכן התייחסה לכך במהלך השידור החי עת אמרה במפורש "אני אומרת שאין בין דעות פאשיסטיות וגזעניות כמו שלך" (הדגשות שלי, ש.ד.).
עם זאת, שעה שבית המשפט בוחן האם פרסום עולה לכדי לשון הרע, אין חשיבות לכוונת המפרסם אלא למשמעות הפרסום בעיני האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עתון ״הארץ" בע״מ נ' חברת החשמל לישראל בע״מ, לא(2) , 281 בעמ' 300 (1977)). בהתאם לכך ולאחר בדיקת המקרה לגופו, מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא כי לפי מבחן האדם הסביר יש בפרסום לעיל כדי להשפיל ולבזות את המערער ועל כן מדובר בפרסום לשון הרע.
מכאן אפנה לדיון בשאלת ההגנות העומדות למשיבות.
הגנות תום הלב לעניין הבעת דעה שנטענו ונתקבלו על ידי בית משפט קמא, מפורטות בסעיפים 15(4) ו15(6) לחוק לשון הרע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".
בעוד שסעיף 15(4) מעניק הגנת סל רחבה על ביטויים שנאמרו בתגובה להתנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי, סעיף 15(6) מקנה הגנה כאשר הבעת הדעה הובאה כביקורת על יצירה שהנפגע פרסם ברבים (אורי שנהר, ״דיני לשון הרע״ 322, 326). משכך אדון בשתי ההגנות הללו יחד תוך התמקדות בסעיף 15(4) שעמד בליבת הדיון בפסק הדין קמא.
על אף צורת ההתבטאות הקשה של המשיבה 2 אין בה כדי לשלול את המסקנה כי מדובר בביקורת (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, לב(3) 337 (1978)). זאת לאור התרשמות בית המשפט קמא מתצהירה של המשיבה 2, ומעדותה מהם עולה כי התבטאויותיה היו הבעת דעה סובייקטיבית שהייתה "עקבית ומשכנעת" וכן מתוך התבוננות במכלול הפרסום ממנו מתחזקת המסקנה כי האדם הרגיל יבין את הפרסום כהבעת דעה של המשיבה 2 על התנהגות המשיב.
כן, לא ניתן להתעלם בעניין זה כי הדברים נאמרו לאחר שמערער הטיח בפני המערערת שלא היה קורה דבר רע אם הוריה היו נשארים במרוקו ונרקבים שם. ההשוואה להיטלר הושמעה כתגובה ספונטנית לדברים אותם אמר המערער על הורי המשיבה 2. זוהי אמירה חד פעמית שנאמרה בעדנא דריתחא ובלהט הרגע והמשיבה 2 נמנעה מלשוב עלייה פעמים נוספות בפרסומים המאוחרים (ר' תמ"ש 55396-05-19 א' . ט' נ' מ'. א' (נבו 27.12.2020)).
עם זאת, כדי ליהנות מההגנה לא די בסיווג האמירה כהבעת דעה ויש להראות כי מתקיים גם מרכיב תום הלב, שבמסגרתו תבחן כוונת המפרסם וסבירות פרסומו.
ראשית, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, לא תמיד ההשוואה לנאצים ולדומיהם נמצאת מחוץ לגבולות השיח ולכן אינה שוללת כשלעצמה מהמפרסם את הגנת תום הלב (רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן", פס' 23 (2008)).
הנני מודעת היטב ליחס השלילי ביותר למילה "היטלר" בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל שבקרבה התפרסמה האמרה וגם לשלל הרעיונות הנתעבים שמן הסתם נקשרים לכל אדם המושווה אל מנהיג המפלגה הנאצית והאידאולוגיה שלו. אולם, יחד עם זאת יש להתחשב בנסיבות העניין ובהם חומרת האמירה, הפוסט שפרסם המערער שעמד במוקד הדיון בשידור החי וכן בדברי המערער כנגד הורי המשיבה 2 במהלך השידור.
לא ניתן להתעלם מתוכן דעותיו של המערער שפורסמו בפוסט שקדם לדיון מהם עולה כי המערער תומך באפליה בין אזרחי ישראל על רקע מוצאם העדתי. מכך יש לראות את תגובת המשיבה 2 שהשוותה בין הדעות הללו לבין היטלר. בדבריה ניסתה המשיבה 2 לאמר שהמערער הוא גזען בוטה המאמין בעליונות האדם הלבן ובנסיבות העניין השוואתה לא חרגה מהסביר במסגרת השיח המסויים.
יתרה מכך, על שום מה נזעק המערער על השוואתו להיטלר בידי המשיבה 2, בעוד שהוא עצמו, עובר להגשת כתב התביעה, התלונן על כך שהיטלר לא הגיע ליהדות אפריקה (פוסט בפייסבוק המערער ביום 27.3.2018)? מי שמביע דעתו על שהיטלר לא סיים המלאכה, אינו יכול לטעון שנפגע מן ההשוואה המצערת.
משהתנהגותו של המערער מראה כי הוא מחזיק ומפרסם בדעות גזעניות אלה, תוך שימוש ברטוריקה מתקופת השואה, סבורה אני שאמירות המשיבה, אשר הכירה את דעותיו של המערער עובר לדיון, הינן בגדר הסביר. יפים לעניין זה דבריו של ד"ר י' קרניאל במאמרו:
"לדעתי מוטלת על כל אדם בחברה דמוקרטית חובה מוסרית וחברתית, גם אם אינה קבועה במפורש בחוק, לעשות פרסום המגנה בכל תוקף דברי גזענות ומזהיר מפניהם. חובה זו נעוצה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע את המסגרת החוקתית המגנה על כבוד האדם וכן מעקרונות היסוד ומערכי היסוד של המדינה והחברה הישראליים... הפגיעה אינה רק בשם הטוב של הקבוצה הנפגעת מדברי הגזענות, אלא גם, כאמור לעיל, בכבוד האדם ובשורה ארוכה נוספת של ערכים ואינטרסים, הקשורים לביטחון אישי, לסדר ציבורי, לתחושת השייכות של האדם לקהילה ולמדינה ולערכים של שוויון וחירות. הואיל והחובה 'המוסרית' או 'החברתית' היא ערטילאית ועמומה יש מקום לפסיקה מפורשת ולאמירה ברורה של בית המשפט העליון כי חובה זו כוללת במיוחד את החובה לגנות גזענות". (יובל קרניאל – גזענות, תקשורת ולשון הרע – האם מותר לומר על גזען שהוא 'נאצי'?", המשפט יא, 409, 429).
לאור האידאולוגיה בה מחזיק המערער וכן לאור ספונטניות האמירה, סבורה אני שאין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לעניין ההגנות שבסעיפים 15(4) ו15(6) לחוק לשון הרע, שנועדו לקבוע את גבולות הביטוי הסביר בשיח הציבורי.
עוד אציין כי מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא כי למשיבה 1 עומדת הגנת תום הלב בשידור לפי ס' 15(12) לחוק מכיוון שהמשיבה 1 לא ידעה ולא יכלה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.
הגנת "אמת הפרסום״
בית המשפט קמא דחה את טענת המערערות להגנה המנויה בסעיף 14 לחוק לגבי השוואת המערער להיטלר. מקובלת עליי קביעה זאת שכן אין באמירה של המשיבה 2 אמת עובדתית. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' מצא:
"אליבא דידי, קביעת 'האמת ההיסטורית' ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית-המשפט, וככל שישכיל בית-המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב. כדברי בית-המשפט בבג"ץ 2137/98 אליאס נ' יו"ר הועד המנהל רשות השידור:'כידוע, הרבה פנים והרבה פרשנים יש לאמת ההיסטורית. העותר לא מונה אפוטרופוס לאמת זאת... אף לא בית המשפט'. אכן, קביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, נושא להערכה העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן" (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, נו(3) 245 (2002)).
עוד טוען המערער כי בעקבות הפרסום הראשון נגרם נזק למוניטין לו זכה כמרצה לתקשורת. אולם, לאור אמירותיו בפוסט שקדם לתוכניות ואלו שבאו אחריו, לא ברור מהו המוניטין שנפגע שעה שהמערער עודו מתהדר בדעותיו הפוגעניות והגזעניות, תוך השתלחות חוזרת נגד קבוצות אותן הוא משפיל ללא רחם.
הפרסום השני
ראשית, מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא כי המערער לא גורש מהאולפן. כך עולה מצפייה בחומרים שהוגשו בערעור ובו נראה המערער כשהוא עזוב את האולפן מרצונו לאחר שהמנחה הציע לו להתנצל בפני המשיבה 2. על אף שיש להצר על כך שמנסחי הכותרת לא דייקו בהצגת הדברים, אין בכך לשון הרע.
הפרסום השני אינו נמנה על המקרים בהם ניתן להפריד בין הכותרת לתוכן הכתבה ויש לראותם כפרסום אחד (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, נה(5) 865 (2001)). בבחינת הפרסום בכללותו, מתחת לכותרת ובגופן מוגדל ומובלט נכתב כי המערער "התבקש לעזוב את האולפן". לאור זאת אין הכותרת בולטת יתר על המידה ביחס לכתוב מתחתיה והקורא הסביר היה רואה גם את הכתוב שהובלט.
שאר הפרסומים
מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא שיש לראות את הפרסומים האחרים כנלווים לפרסום הראשון. אין בטענות בערעור, לפיהן כדי ללמד ששגה בית המשפט קמא בקבעו כי הפרסומים 3-6 אינם עונים להגדרת סעיף 1 לחוק לשון הרע.
הפרסומים 3 ו-6 כוללים פרסום חוזר של הפרסום הראשון, אשר בהתאם למסקנה אליה הגעתי לעיל, לא ניתן להטיל אחריות על המשיבות בגינו. הפרסום השלישי, כלל גם את התייחסות מנחי תוכנית "הבוקר של קשת" ובדבריהם כי זוהי הפעם הראשונה שביקשו מאדם להתנצל או לעזוב את האולפן בשידור חי והוסיפו כי הם בעד ריבוי דעות למעט דברים שלא ניתן שיאמרו בתוכנית שלהם. לאור זאת, לא ניתן לומר כי מדובר בלשון הרע כפי שטוען המערער.
הפרסום 4 הוא הדיון שהתקיים בשידור חי למחרת הפרסום 1 ובו הושמעה ביקורת על דברי המערער שאמר יום קודם לכן, מבלי שנתבקשה תגובתו. מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה ניתן להסתפק בהזדמנות שהוצעה למערער להתנצל יום קודם לכן, עליה וויתר ולכן לא היה מקום להעלותו לשידור חי פעם נוספת. כל שכן, במהלך הפרסום 4, כלל לא הוזכרו דברי המשיבה 2 עליהם הלין המערער.
בית המשפט קמא קיבל את עדותה של עדי גרתי, מנהלת תוכניות האקטואליה של המשיבה 1 שאמרה כי הפרסום 4 היה דיון ספונטני שהתקיים לבקשת מנחי התוכנית ובעקבות תלונות רבות שהגיעו למערכת מטעם צופי התוכנית. לפיה, מדובר בתגובה שלהם על דברי המערער ולפיכך לא היה מקום להזמינו לאולפן.
הפרסום החמישי הוא ראיון המשיבה 2 אצל גיא פינס ובו כינתה את המערער "איש חשוך, נאלח ועלוב", "חולה נפש". לא ניתן להתעלם מכך שהם נאמרו בעקבות תחושת העלבון אותה חשה המשיבה 2 לאחר דברי המערער כנגדה. לעניין הביטויים "חשוך, נאלח ועלוב", מדובר בגידופים שאינם מהווים לשון הרע וזהו הדין גם לביטוי "חולה נפש". על אף שיש להצר על השימוש הקלקול במונח זה, האדם הסביר יבינו כגידוף המובא כדעתה של המשיבה 2 ולא כאבחון רפואי על מצבו הנפשי של המערער.
לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
המערער יישא בהוצאות הערעור ושכר טרחת בא כוח המשיבה בסך 10,000 ₪.
ההוצאות ישולמו מתוך העירבון שהופקד, באמצעות בא כוח המשיבות, והיתרה תושב למערער באמצעות בא כוחו.