אני סבורה כי לצורך הכרעה בסכסוך דנן, אין צורך להכריע בטענות הצדדים בנוגע לאופן המדויק בו נהג כסיף בכספים שקיבל מלקוחות החברה. זאת מכיוון שגם בהנחה שכספים אלה לא הופקדו בנאמנות על-ידי כסיף, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה לפיה לא הוכחה הסכמה בהתנהגות או הסכמה מכללא של כסיף ואפרתי לזנוח את החברה ולהתחרות בה.
73. כאמור לעיל, מטענותיו של כסיף עולה כי הוא אינו כופר למעשה בכך שהחברה זכאית לכל התקבולים שהוא קבל בגין השירותים שהוא סיפק ללקוחות החברה, והוא מסכים להעביר את כל התקבולים הללו לידי החברה. זאת – בין אם קיים חשבון נאמנות אליו הוא אכן הפקיד את כל התקבולים הללו ובין אם לאו. מכאן כי גם אם כסיף אכן סיפק שירותים ללקוחות החברה, ואף אם ייקבע כי גם כסיף הפר בכך את חובותיו כלפי החברה, יהיה על כסיף – כמו על אפרתי – להשיב לחברה את התמורה שהוא קבל מלקוחות אלה.
74. לטעמי, העובדה שכסיף התקשר עם מספר מצומצם של לקוחות של החברה ולקוחות חדשים בתחומי עיסוקה, לא די בה כשלעצמה כדי להוכיח הסכמה או ויתור מצד כסיף או מצד החברה על זכויותיה של החברה כלפי אפרתי. הפרה הדדית של הצדדים את המערכת ההסכמית ביניהם אינה מעידה בהכרח על רצונם לזנוח כליל מערכת הסכמית זו. לשם כך נדרשות ראיות נוספות – וראיות כאלה לא הובאו על-ידי אפרתי. בנסיבות אלה, התקשרותו של כסיף עם לקוחות החברה יכולה להוות, לכל היותר, הפרה שלו את חובותיו כלפי החברה. אך בהיעדר ראיה אחרת, לא ניתן לבסס עליה מסקנה לפיה הצדדים הסכימו לבטל את ההסכמות הקודמות ביניהם ולזנוח את החברה.
75. טענה נוספת של אפרתי היא כי כסיף עצמו טען כי מותר לו להתחרות בחברה. על כך מבקש אפרתי ללמוד מטענתו של כסיף בתצהיר המענה לשאלון מיום 1.1.2005 (נ/1)
--- סוף עמוד 20 ---
לפיה ככל שבוצעו על-ידיו עבודות של בקרת שירות עבור לקוחות שלא היו לקוחות החברה, אין לכך רלבנטיות לענייננו (כן ראו בעמ' 8 לפרוטוקול).
אינני סבורה כי ניתן לראות בטענה זו של כסיף משום הודאה בכך שהוא רשאי להתחרות בחברה. כפי שהובהר לעיל, טענותיו של כסיף מעידות דווקא כי הוא מודה בכך שהחברה זכאית לכספים שהתקבלו על-ידיו או על-ידי חברות בשליטתו עבור מתן שירותים ללקוחות של החברה, וכן עבור מתן שירותים ללקוחות חדשים בתחומי הפעילות של החברה. כאמור, העובדה שכסיף טען מלכתחילה כי הוא אינו חייב להשיב לשאלות בשאלון המתייחסות לעבודות שהוא ביצע עבור לקוחות החברה, איננה "גרסה עובדתית", ואין בה כדי להעיד על כך שיש לקבל את גרסתו העובדתית של אפרתי לגבי זניחת החברה על ידי שני בעלי-המניות שלה.
הטענה כי אפרתי פעל בהסתמך על זיכרון הדברים
76. אפרתי טען כי הוא החל להעניק שירותים ללקוחות החברה רק לאחר החתימה על זיכרון-הדברים מיום 18.4.2010, מתוך אמונה כי הוא ירכוש את מניות החברה.
אני סבורה כי טענה כזו אינה יכולה להישמע מפיו של אפרתי, אשר היה זה שטען כי לזיכרון-הדברים אין תוקף – טענה שהשתמע ממנה כי מערכת היחסים בין הצדדים נותרה כשהיתה, קרי כי הצדדים (כסיף ואפרתי) נותרו בעלי-מניות משותפים בחברה.
77. כך, לגרסתו של אפרתי כבר ביום 13.6.2010 וכחודשיים לאחר החתימה על זיכרון הדברים הוא שלח לכסיף הודעה שלפיה זיכרון-הדברים "בטל ומבוטל וכי אין בו ולא היתה בחתימתו כל גמירות-דעת" (ס' 58 לתצהירו של אפרתי, נספח ז לתצהיר אפרתי). גם במסגרת הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים דבק אפרתי בטענה כי לזיכרון-הדברים אין תוקף מחייב, טענה אשר כזכור התקבלה על-ידי הבורר. בנסיבות שבהן אפרתי עצמו חזר וטען במהלך התקופה הרלוונטית כי אין תוקף לזיכרון-הדברים שלפיו הוא אמור לרכוש את מניות החברה – ממילא אין יסוד לטענה כי הוא התקשר עם לקוחות החברה בהסתמך על הסכמת הצדדים בזיכרון-דברים זה.
78. לא זו אף זו - במהלך חקירתו הנגדית של אפרתי הסתבר כי הוא החל לתת שירותים ללקוחות החברה עוד בטרם נחתם זיכרון-הדברים, ואף לפני המועד שבו הוא חדל להעניק שירותים לחברה. לבית-המשפט הוצג מכתב ששלח אפרתי לחברת צום
--- סוף עמוד 21 ---
מעליות הנושא את הלוגו "אייל אפרתי – יעוץ מעליות" (מוצג ת/2), שממנו עולה כי כבר ביום 10.3.2010 ניתנו על-ידיו שירותי בקרה לחברה זו.
אפרתי טען בחקירה נגדית כי לא מדובר בלקוח של החברה. ואולם באותה נשימה טען אפרתי כי "זה לקוח שלי 20 שנה..." (עמ' 49), כאשר על-פי תצהירו של אפרתי הוא החל לעבוד בחברה לפני כ-18 שנים ומאז 1998. יתרה מכך, המכתב הנ"ל מוען בין היתר למנהל התפעול של חברת נתון, שאפרתי ציין בחקירתו כי היא היתה לקוחה של החברה (עמ' 66 לפרוטוקול).
אפרתי טען עוד כי דובר בפניה דחופה שנעשתה לאחר שאפרתי הודיע לכסיף שיש לסיים את השותפות ביניהם. אולם, גם אם אלה היו פני הדברים, אין די בהם, משום שבאותה העת המשיך אפרתי לעבוד בחברה ואף לשמש בה כבעל-מניות ודירקטור בה, ומשכך לא היה רשאי להתקשר באופן פרטי עם לקוחות החברה.
79. זאת ועוד. אין מחלוקת כי בין הצדדים התנהל משא ומתן לרכישת חלקו של כסיף בחברה על-ידי אפרתי בתמורה לסכום של 1.68 ₪ (אף שמו"מ זה לא התגבש לכדי הסכם מחייב בהתאם לפסק-הבוררות). קבלת טענתו של אפרתי במסגרת ההליך הנוכחי משמעה כי חלף קיומה של עסקה בין הצדדים לסיום יחסי השותפות ביניהם כנגד התחשבנות כספית כזו או אחרת הכרוכה בכך - הצדדים הסכימו להפרדה ביניהם ולהפסקת פעילות החברה ללא כל העברה כספית ביניהם. עמדה זו מנוגדת לקיומו של המשא-ומתן בין הצדדים שקדם לזיכרון-הדברים, ממנו עלה כי הצדדים ביקשו להיפרד על ידי רכישה של חלקו של האחד מהם בחברה על ידי האחר בתמורה שנדונה ביניהם במסגרת המשא-ומתן.
80. העובדה כי הצדדים לא הסכימו בסופו של דבר על רכישת החברה על-ידי אפרתי (כך עולה מפסק הבוררות), אינה מצדיקה את המסקנה לה טוען למעשה אפרתי, לפיה כתוצאה מכך הסכימו הצדדים באופן הפוך לגמרי כי הם יזנחו את החברה, וכל אחד מהם יוכל לפעול באופן חופשי ועצמאי ללא כל התחשבנות ביניהם וללא רכישה של אחד מהם את חלקו של האחר. אין גם היגיון כי כסיף – שעמד כאמור על טענתו לפיה במסגרת זיכרון-הדברים הצדדים הסכימו כי אפרתי ירכוש את חלקו תמורת סכום לא מבוטל של 1.68 מיליון ₪, יסכים בסמוך לאחר פסק הבוררות לזנוח את החברה ואת חלקו בה ללא כל תמורה או התחשבנות בין הצדדים. גם בכך יש כדי לחזק את עמדתו של כסיף לפיה לא הושגה בין הצדדים הסכמה על זניחת החברה.
הטענה כי החברה הפסיקה את פעילותה
--- סוף עמוד 22 ---
81. טענה נוספת של אפרתי היא כי החברה הפסיקה את פעילותה. לטענת אפרתי, אין מחלוקת כי החברה אינה מספקת שירותים ללקוחות החל מחודש מרץ 2010; במשך שש שנים חשבון הבנק שלה אינו פעיל, ומן הראוי לפרק אותה. מנגד, טענה החברה באמצעות כסיף כי פעילותה מעולם לא הופסקה, אלא "הועתקה" שלא כדין על-ידי אפרתי לטובתו האישית. החברה הוסיפה כי הוכח בתצהירו של כסיף כי לחברה חשבון בנק בו מוחזקים כספים, והדבר לא הוכחש על-ידי אפרתי.
82. אני סבורה שאין לקבל את טענתו של אפרתי. אפרתי הודה באופן ברור ומפורש בתצהיר העדות הראשית מטעמו כי חלק מלקוחות החברה עובדים כיום עמו (ס' 2). בהזדמנות אחרת הודה אפרתי כי מדובר במרבית לקוחות החברה (ס' 38 לסיכומי אפרתי בתגובה לבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת). במהלך הדיון מיום 19.1.2014, טען בא-כוחו של אפרתי כי לקוחות החברה עזבו כולם, כאשר כ-10% מהם עברו לעבוד עם כסיף, באופן שניתן להסיק ממנו כי כ-90% מהלקוחות עברו לעבוד עם אפרתי (יוער כי בחקירה נגדית נטען כי דובר רק ב"פוטנציאל ל-90%" אך לא כולם חתמו, ר' בעמ' 66-65 לפרוטוקול).
83. מכאן עולה כי החברה חדלה להתקשר עם לקוחותיה ולספק להם שירותים, במידה רבה כתוצאה מהתנהלותו של אפרתי עצמו. אפרתי אינו יכול להתחרות בחברה ולגזול את לקוחותיה מחד גיסא, ובה בעת לטעון כי החברה אינה פעילה מאחר שאין לה לקוחות, מאידך גיסא. זאת ועוד, כפי שנקבע בהחלטה בבקשת האישור – אין זה מן הנמנע שניתן יהיה לחדש את פעילותה של החברה אם לקוחותיה יחזרו לעבוד עמה. לכן יש לדחות טענה זו.
הטענה כי כסיף "זנח" את החברה
84. אפרתי טען כאמור כי כסיף זנח את החברה, לא עשה דבר על-מנת להפעיל אותה ואף פעל להשבתתה. הוא ציין בהקשר זה כי כסיף אף הכשיל את אפרתי בעבודתו כשנטל ממנו את מחשב החברה, ובכך מנע ממנו מלעבוד עבור החברה. עוד נטען כי העובדה שכסיף הגיש תביעה כספית נגד אפרתי ולא תביעה אופרטיבית לאכיפת המשך קיום החברה, מעידה אף היא על כך שהוא בחר לזנוח את החברה.
85. אינני מקבלת את הטענות הללו, ואני סבורה כי אין בהן כדי להוכיח את גרסתו של אפרתי.
86. אשר לנטילת המחשב מאפרתי - לא הוכח כי זו היתה הסיבה שבעטיה אפרתי נמנע מלעבוד עבור החברה. בהקשר זה טען כסיף בחקירה נגדית כי המחשב נלקח לבדיקה לאחר שאפרתי נטל מהחברה שלא כדין את מסד הנתונים שלה. יתרה מכך,
--- סוף עמוד 23 ---
מהתנהגותו של אפרתי – שהודיע כבר ביום 8.3.2010 על כוונתו להפסיק לתת שירותים לחברה, ואשר ביום 10.3.2010 כבר התקשר עם לקוחות החברה - עולה כי אפרתי נמנע מלעבוד עבור החברה משום שהחל להתקשר באופן פרטי עם לקוחותיה, וללא קשר לנטילת המחשב.
87. בנוגע להגשת התביעה הכספית על ידי כסיף - גם אם כסיף פעל מלכתחילה לאכיפת זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים (ואין חולק כי זו היתה עמדתו הראשונית), לא ניתן להסיק מכך כי הוא ויתר על זכויותיו בחברה או כי הוא הסכים לכך שכסיף יתחרה בחברה ויתקשר עם לקוחותיה – אם יסתבר כי לזיכרון-הדברים אין תוקף כפי שאפרתי טען. ממילא לא ניתן להסיק מכך כי החברה ויתרה על זכויותיה כלפי אפרתי.
88. אכן, "ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם" (עניין תדי, בפס' 20). אולם זה אינו מצב הדברים בענייננו. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי כסיף נהג בחוסר מעש שעה שבין הצדדים התנהלו הליכי הבוררות. פרק הזמן של כששה חודשים בין מתן פסק הבוררות ועד להגשת התביעה דנן, לא די בו כדי ללמד על זניחת החברה.
89. מכל מקום וכפי שצוין לעיל, אפרתי החל להתקשר באופן פרטי עם לקוחות החברה לפני המועד בו כסיף הגיש נגדו את התביעה הכספית, והוא המשיך בכך גם לאחר סיומה, ולאחר שהבורר קבע כי אין תוקף לזיכרון-הדברים. לכן טענה זו אינה יכולה להצדיק את התנהלותו של אפרתי.
90. מעבר לטענותיו הנ"ל, אפרתי לא הביא כל ראיות שניתן ללמוד מהן כי כסיף "זנח" כביכול את החברה ומשכך יש לדחות את טענתו. זאת ועוד, העובדה שכסיף הגיש את התביעה דנן כתביעה נגזרת בשם החברה מעידה על כך שהוא לא זנח את החברה.
הטענה לשיהוי
91. אפרתי טען כי התביעה דנן הוגשה בשיהוי, וזאת רק לאחר שניתן פסק-הבוררות. לטענתו של אפרתי, במהלך תקופה זו הוא שינה מצבו לרעה בכך שהוא פעל לקידום עסקיו החדשים, מתוך ידיעה ואמון כי החברה חדלה לפעול.
--- סוף עמוד 24 ---
מנגד, טענה החברה כי מדובר בטענות עובדתיות שלא פורשו בכתבי הטענות של אפרתי, ולכן הן מהוות הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין טענה החברה כי בזיכרון-הדברים מכר כסיף – לשיטתו - את חלקו בחברה, ולכן הוא לא היה יכול להפעיל אותה. רק לאחר קבלת פסק-הבוררות הסתבר המצב המשפטי שחזר לקדמותו, ואז התאפשר לכסיף לדאוג לטובת החברה, לרבות על-ידי הגשת התביעה דנן.
92. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את הטענה של אפרתי. כל עוד התנהלה הבוררות בין הצדדים, וכל עוד אפרתי עצמו טען כי אין לזיכרון-הדברים תוקף, אפרתי לא היה רשאי להניח כי כסיף או החברה הסכימו לכך שהוא יתחרה בחברה. משכך אין כל יסוד לטענה בדבר הסתמכות ושינוי מצבו של אפרתי לרעה. כאמור לעיל, טענה זו נסתרת גם מהעובדה שאפרתי החל להתחרות בחברה עוד לפני הליך הבוררות והמשיך בכך גם לאחר מתן פסק הבוררות. לנוכח מסקנה זו איני נדרשת לטענה בדבר הרחבת חזית.
טענת אפרתי לפיה החברה אינה יכולה לחייבו להעמיד לה שירותים
93. טענה חלופית שהעלה אפרתי בסיכומיו היתה כאמור כי החברה אינה יכולה לחייב אותו להוסיף ולהעמיד לה שירותים, וכי קבלת הטענה לפיה החברה זכאית לרווחיו, כמוה כטענה כי אפרתי אינו יכול להפסיק להעמיד לה שירותים.
94. אכן, בדרך כלל הסכם למתן שירותים אינו הסכם שניתן לאכיפה מראש (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 199-197, 208-207 (2011)). יתרה מזאת, ככל שמדובר בהסכם ללא הגבלת זמן, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי ניתן לבטלו בהודעה של פרק זמן סביר (ר' למשל ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ [פורסם בנבו] (13.2.2008).
במקרה דנן, בין הצדדים היו כאמור שני הסכמים – אחד מהם היה הסכם היזמות, מכוחו הוקמה על ידיהם החברה, והאחר – ההסכם למתן שירותים, מכוחו התחייב אפרתי להעמיד שירותים שונים לחברה.