בית משפט השלום בחיפה
ת"א 52426-06-20 ליבמן נ' שובר ואח'
תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני
בפני כב' השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון
תובעת
טלי ליבמן, ת.ז xxxxxxxx
ע"י ב"כ עוה"ד א. שילה ושות'
נגד
נתבע
1. ניר שובר, ת.ז xxxxxxxxx
2. עריית חיפה, מס' תאגיד 500240007
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד י. גולדברג ואח'
פסק דין
1. לפניי תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע.
2. התובעת גב' טלי ליבמן הינה עיתונאית במקצועה (להלן "התובעת").
נתבע מס' 1 מר ניר שובר שימש בתקופה הרלוונטית לתביעה יועץ אישי של ראש עיריית חיפה ד"ר עינת קליש רותם (להלן "הנתבע").
נתבעת מס' 2 הינה עיריית חיפה (להלן "העירייה").
3. ביום 26.5.20 בסמוך לשעה 18:00 הגיעה התובעת לבניין העירייה על מנת לסקר ישיבת מועצת העיר במסגרת עבודתה העיתונאית. הימים היו ימי מגפת הקורונה. את השתלשלות העניינים באותו היום ניתן לראות בסרטונים שהוגשו על ידי הצדדים. בסרטון ת/2 אשר תועד על ידי התובעת באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלה ניתן לראות ולשמוע את האירועים נשוא התביעה (להלן "הסרטון הקצר"), ובסרטון שצורף כנספח א' לתצהיר הנתבע ניתן לראות את התרחשות העניינים ללא פס קול, מאז הגעת התובעת לרחבה של הקומה השנייה בהיכל העירייה (להלן "הרחבה") ועד עזיבתה את המקום, דרך שתי מצלמות המותקנות בזויות שונות ברחבה (להלן "הסרטון הארוך").
4. מצפיה בסרטונים הנ"ל ניתן לראות את התובעת יחד עם עיתונאית נוספת מגיעה לרחבה שבה שהו אנשים, חלקם עם מסכות על הפנים המכסות את האף והפה, וחלקם עם מסכות המונחות על הסנטר, וחלקם ללא מסכות. התובעת והעיתונאית הנוספת היו עם מסכות המונחות על הסנטר. הן ניגשות לדלת הכניסה של אולם המליאה של מועצת העיר, אולם השומר אינו מרשה להן להיכנס. כפי שניתן להתרשם מהסרטון הארוך שאינו מלווה בפס קול כאמור, התובעת אינה משלימה עם ההחלטה והיא מביעה את מורת רוחה בפני האנשים שהיו ברחבה תוך שהיא משדרת/מתעדת בווידאו באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלה את המתרחש. בשלב מסוים ראש העיר עוברת יחד עם מלווים דרך הרחבה לכיוון לשכתה. התובעת שבינתיים הסירה את המסכה מעל פניה ניגשת אל ראש העיר עם מכשיר הטלפון הנייד שלה ושואלת אותה, על פי האמור בתצהירה, מדוע מונעים מעיתונאים את הכניסה לישיבת המועצה. ראש העיר ממשיכה בדרכה ללא מתן תגובה. התובעת ממשיכה לעמוד ליד דלת הכניסה הסגורה של הפרוזדור המוביל ללשכה תוך שהיא משמיעה דברים, כפי שניתן להתרשם מהסרטון הארוך, ואז נצפה הנתבע מגיע מכיוון הפרוזדור, פותח את דלת הכניסה וצועק אל עבר התובעת "מטורפת וכל העיר יודעת שאת מטורפת", סוגר את הדלת ושוב ניגש אל הדלת ופותח אותה ואומר לה שוב "מטורפת" (להלן "האירוע הראשון").
5. התובעת אינה מרפה והיא ממשיכה להביע תרעומת ולברר עם הנוכחים מדוע נאסרת כניסת עיתונאים לישיבת המועצה. בשלב מסוים נראית ראש העיר יוצאת מאזור לשכתה יחד עם אנשים נוספים וביניהם הנתבע לכיוון אולם המליאה. התובעת עם מסכה המונחת על הסנטר ניגשת אליה כשהיא מתעדת עם מכשיר הטלפון את המתרחש ושואלת אותה "את פוחדת ראש העיר אנחנו תושבי העיר תושבי חיפה .......". ראש העיר אינה מתייחסת לדבריה, נכנסת לאולם המליאה והדלת נסגרת כאשר התובעת והנתבע ואנשים נוספים נשארו עומדים ברחבה. התובעת ממשיכה להביע תרעומת על סגירת הדלת וחסימתה מלהיכנס לאולם המליאה, בשלב הזה הנתבע פונה אליה ואומר לה, בהקשר של סגירת הדלת בפניה, "כמו שקורה לך בחיים". התובעת משיבה לו "ניר בוא נדבר על הבעיות שלך", ואז הנתבע מטיח בה את הדברים הבאים "את עוד פעם על סמים את עוד פעם על סמים תלכי מפה יא מטורפת תלכי מפה ..... כל העיר מדברת עליך.... היא גועל נפש יש אלוהים והוא ישלם לה... היא אישה רעה..." (להלן "האירוע השני"). בין הצדדים מתפתחים חילופי דברים והתובעת ממשיכה להביע תרעומת, כפי שניתן להתרשם מהסרטון הארוך, בפני הנוכחים על האיסור להכניסה לאולם המליאה תוך שהיא ממשיכה לתעד את הדברים במכשיר הטלפון שלה ולא שועה לפניות השומרת וקצין הביטחון לחדול מהתנהלותה. כעבור זמן מה היא עוזבת יחד עם העיתונאית הנוספת את הרחבה.
6. למחרת האירועים הנ"ל, פרסם הנתבע באתר הפייסבוק שלו, בתגובה לפרסום של אדם אחר, את הדברים הבאים:
"טעיתי. הנה אני מודה. הייתי אמור פשוט להתעלם מטלי ליבמן, כמו שרובכם מתעלמים ממנה. אמש, מחוץ לאולם מועצת העיר, היא שוב איבדה את השליטה......
כולם התעלמו ממנה, כי זאת הדרך לנהוג באדם שאיבד כל אובייקטיביות ושכח את עקרונות העיתונות"
7. ביום 7.6.20 שיגר ב"כ התובעת לנתבעים מכתב התראה במטרה לנסות וליישב את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט, ובאותו היום השיב לו הנתבע באמצעות בא כוחו כי הוא מכחיש ביצוע עוולה של לשון הרע כלפי התובעת.
8. בתביעה דנן טוענת התובעת כי האמירות שנאמרו על ידי הנתבע בשני האירועים שתוארו לעיל מהוות עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"), והיא עתרה לחייבו בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 142,000 ₪, המהווה כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, מכח סעיפים בסעיף 7א(ב) ו-7א(ג) לחוק.
9. הנתבע לא הכחיש את האמירות המיוחסות לו אם כי טען כי הן לא מהוות לשון הרע על פי החוק. לגרסתו, בהתחשב בהנחיות משרד הבריאות בשל מגפת הקורונה (הגבלת מספר האנשים בחללים סגורים והגבלת התקהלויות) הוחלט על שידור ישיבת מועצת העיר ישירות באמצעות האינטרנט ללא נוכחות עיתונאים, והודעה על כך נשלחה לכל כלי התקשורת. בהתאמה, העיריה פרסמה רשימה המפרטת את שמות האנשים הרשאים להיות נוכחים בישיבה שהיתה בידיעתה של התובעת על פי הנטען. התובעת, כך לטענת הנתבע, הפרה בבוטות הנחיות אלה והגיעה לרחבה והחלה לבצע פרובוקציות כאשר היא מטרידה את השומרים בכניסה לאולם המליאה ומטיחה דברים שאינם לעניין. לדברי הנתבע, ההתנפלות על ראש העיר היתה מכוונת ומתוכננת כי הוא הכיר את התובעת אישית וידע על האובססיה שלה כלפי ראש העיר, ולכן הוא חש צורך להגן על ראש העיר מתוקף חובתו כעובד לשכתה. הוא הוסיף וטען כי האמירות שהוחלפו בינו לבין התובעת היו בגדר "גידופים" שאינם מהווים לשון הרע, וכי האמירה "מטורפת" לא נועדה לייחס לתובעת אבחנה פסיכיאטרית אלא לבטא ביקורת על "התפרצותה" כלפי ראש העיר כשהיא אינה עוטה מסכה על פניה. כך לגבי האמירה "את עוד פעם על סמים" נטען כי היא לא היתה מכוונת לייחס לתובעת צריכת סמים אלא להביע ביקורת על התנהלותה החמורה בהפרת הוראות משרד הבריאות וסיכון בריאותם של אחרים לרבות ראש העיר.
הנתבע הוסיף וטען כי האמירות שלו נעשו בתום לב וכי הן חוסות תחת הגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(4), 15(5) ו-15(7) לחוק, ולחילופין, כי הן מהוות זוטי דברים. עוד טען כי האמירה "את עוד פעם על סמים" חוסה תחת הגנת אמת דיברתי.
10. העירייה טענה כי אמירותיו של הנתבע נעשו על דעתו בלבד ובניגוד להוראות התקשי"ר המחייבות כל עובד בעירייה לנהוג באופן חוקי ולהעניק יחס מכבד לכל בן אנוש, והוסיפה כי היא מעולם לא הנחתה את הנתבע לעניין אמירותיו, וכי ככל שהנתבע חרג מנורמות מקובלות, אין להטיל עליה אחריותה בגין חריגה זו שנעשתה, אם בכלל, ללא ידיעתה ו/או הסכמתה כאמור.
11. ניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה להליך גישור לא צלח, על כן נשמעו עדויות הצדדים ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.
12. דיון
הנסיבות שבמסגרתן פורסמו האמירות על ידי הנתבע אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים והן מתועדות כאמור בשני הסרטונים שהוגשו על ידם. המחלוקת העובדתית היחידה שהתעוררה ביניהם נוגעת לשאלה האם בהגעתה לרחבה הפרה התובעת, ביודעין, הנחיות משרד הבריאות שהיו רלוונטיות לאותה תקופה בשל מגפת הקורונה ו/או הוראות העירייה בעניין הרשימה הסגורה של המשתתפים שהיו רשאים להיות נוכחים בישיבת המועצה?
הנתבעים אשר טענו כי התובעת הפרה את הנחיות משרד הבריאות ביחס להגבלת מספר האנשים בחללים סגורים והגבלת התקהלויות בתקופת הקורונה (ראה סעיף 9 לעיל), לא טרחו להגיש כל ראיה בדבר הנחיות משרד הבריאות שהיו תקפות באותה תקופה, ולא טרחו להוכיח כמות האנשים שנכחו ברחבה ו/או באולם המליאה, הגם שבסרטונים שהוגשו ניתן לראות נוכחות דלילה של אנשים ברחבה במועד התרחשות האירועים.
כך גם לגבי הטענה בדבר ההודעה שהועברה לעיתונות וידיעת התובעת אודות רשימת המשתתפים הסגורה שפרסמה העירייה - הנתבעים לא הגישו כל ראיה בדבר ההודעה שהועברה לעיתונות, ולא הגישו כל ראיה בדבר הרשימה שהוכנה על ידי העירייה המפרטת את האנשים שהיו רשאים להשתתף בישיבת המועצה, ולא הוכיחו כי התובעת ידעה על קיומה של הרשימה הנ"ל. התובעת העידה כי מלבד הודעה לעיתונות שלפיה הדיון במועצה יהיה סגור לקהל הרחב, לא נתקבלה כל הודעה האוסרת על כניסת עיתונאים לישיבה. ויוזכר כי לתובעת התלוותה עיתונאית נוספת אשר הגיעה לרחבה במטרה לסקר את ישיבת המועצה שהתקיימה כמצוין לעיל, דבר התומך בטענותיה בהקשר זה.
לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי הגעתה של התובעת לרחבה היתה בניגוד להנחיות משרד הבריאות (להוציא אופן השימוש במסכה) ו/או בניגוד להוראה שהוצאה על ידי העירייה על פי הנטען.
13. השאלה הטעונה הכרעה בתביעה דנן היא האם האמירות שהוטחו בתובעת בנסיבות שתוארו לעיל "מטופרת" ו- "את עוד פעם על סמים" מהוות עוולה של הוצאת לשון הרע?
כבר נפסק כי המבחן לקביעה אם ביטוי מהווה לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי הנשען על השאלה איך נתפס הביטוי בעיני האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות הסובבות אותו וההקשר שבו נאמרו הדברים.
"בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום.... השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה"" (ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.07.2015))
עוד הנני מפנה לרע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006) (להלן "פרשת בן גביר") שבו נאמרו הדברים הבאים:
"...... אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל ........ השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור – יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות "לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום...."
14. האירוע הראשון
בענייננו, באירוע הראשון התובעת נצפתה מתקרבת לראש העיר ומפנה אליה שאלות כאשר היא אינה עוטה מסכה. לאחר שראש העיר נכנסה ללשכתה, התובעת ממשיכה לעמוד בצמוד לדלת הסגורה המובילה לפרוזדור של הלשכה תוך שהיא משמיעה דברים, ואז הנתבע יוצא ומטיח בה פעמיים את האמירה "את מטורפת". יוזכר כי האירועים התרחשו בעיצומה של מגפת הקורונה כאשר רף החרדה בקרב כלל הציבור היה גבוה.
הנתבע העיד כי בינו לבין התובעת קיימים יחסי חברות מעל ל-10 שנים, וכי התנהגותו הנ"ל נבעה מהצורך להגן על ראש העיר בתוקף תפקידו, מפני ההתעללות האובססיבית של התובעת כלפיה כדבריו, וכן מפני הסיכון הבריאותי שיצרה עקב אי עטיית מסכה על פניה. וכך אמר בעדותו:
"אני הרגשתי כעובד עירייה, כעובד עירייה באותו זמן. אני הרגשתי מותקף. התקיפו לי את הבית. דפקו על החלונות של לשכת ראש העיר. אני הייתי בחדר הסמוך מצד ימין ממש על הכניסה. אני הגעתי בעקבות כל ההתלהמות והרעש ומן הסתם בסרטון של ה-18 דקות או 19 דקות שהיא נמצאת שם, אתה ממש רואה את, את הטירוף ואת האובססיה, איך היא מחפשת אנשים של עינת או את עינת. וברגע שהיא יוצאת מהחדר היא רצה אליה וכשיוצאת שוב היא רצתה אליה והיא חוסמת אותה בכניסה ללשכת ראש העיר. ואני הרגשתי מחויבות שזה כבר עובר כל גבול" (עמ' 34 ש' 10-17)
בהקשר זה הנני מפנה גם לעדותו של הנתבע בעמ' 32 ש' 31-39.
הנתבע המשיך ואמר:
"שלא התכוונתי למטורפת ממקום של אבחנה פסיכיאטרית, של טירוף חושים. ממש לא. הסברתי מאוד ברור, הטירוף והצעקות והכל שיצאה שם באובססיה" (עמ' 60 ש' 12-10)
15. לא יכולה להיות מחלוקת כי המילה "מטורפת" שהוטחה בתובעת פעמיים על ידי הנתבע בנסיבות שתוארו לעיל היה בה כדי להשפילה בפני הנוכחים. ואולם על מנת לקבוע אם האמירה הנ"ל הינה בגדר לשון הרע ומגבשת עוולה של הוצאת לשון הרע על פי החוק, יש לבחון הכיצד היא נתפסת בעיני האדם הסביר בשים לב לנסיבות והקשר הדברים שבהם היא נאמרה. בענייננו הנתבע העיד כי האמירה הנ"ל לא נועדה לייחס לתובעת אבחנה פסיכיאטרית אלא להצביע על מורת רוחו מהתנהגותה של התובעת כפי שתוארה על ידו, וכך היא נתפסת בעיני האדם הסביר בנסיבות שבהן היא נאמרה, שכן הביטוי "מטורף" השגור בפיהם של אנשים (שלא בהקשר רפואי), נועד לבטא ביקורת על התנהגות בלתי שקולה, פרועה ו/או בלתי מקובלת.
בתי המשפט התייחסו בפסיקותיהם לאמירות פוגעניות מהסוג הזה, וקבעו כי לא כל גידוף בא בגדר לשון הרע. בפרשת בן גביר שהוזכרה לעיל נפסק כדלקמן:
"לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע...... סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 131, והאסמכתאות שם)... "
עוד הנני מפנה לרע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ מיקי (מכלוף) זוהר (30.5.23) שהתפרסם לאחרונה, ולדברים שנכתבו שם כדלקמן:
"כך גם, למשל, בהתייחס לשלל גידופים למיניהם, אשר עשויים דוברים נִצִים להפנות איש כלפי רעהו, דוגמת השימוש (הנפסד) בכינוי 'חולה נפש', וכיוצא בו. ברי, כי חרף הכסות העובדתית שעוטה המבע הלשוני הנזכר, נוכח משמעותו המילולית-מילונית אשר מתייחסת לאבחנה רפואית מוגדרת בעלת משמעות קלינית – במקרים רבים, לא זו תהיה הדרך שבה יבין את הדברים אדם מן הישוב, אלא כגידוף המבטא – בדרך פסולה – דעה שלילית על אודות מושא האמירה (לקביעה מעין זו, ראו: ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19, 32 (1998) (להלן: עניין ביטון)); מובן, עם זאת, כי ככל שהפרסום ספציפי ומדויק יותר, כולל ממצאים קליניים, ועוד כיוצא באלה – ניתן יהיה לראות בו משום התיימרות לקבוע עובדה שאין לראותה כמטאפורה בלבד"
16. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי האמירה "מטורפת" שהוטחה בתובעת על ידי הנתבע באירוע הראשון, אינה מהווה לשון הרע על פי החוק.
17. האירוע השני
לא כך עמדתי לגבי האמירה "את עוד פעם על סמים" באירוע השני. האמירה הנ"ל הוטחה בתובעת פעמיים על ידי הנתבע בנוכחות אנשים שעמדו ברחבה כמתואר לעיל. להבדיל מהביטוי "מטורפת", האמירה הנ"ל נתפסת באוזני האדם הסביר כקביעת עובדה המייחסת לתובעת צריכת סמים. לא זו אף, היא נוטעת רושם באוזני השומע כי מקורה במידע אמיתי המבוסס על שימושים קודמים וחוזרים של התובעת בסמים.
18. הנתבע טען להגנת אמת דיברתי בנוגע לאמירה הנ"ל מכח סעיף 14 לחוק, אולם הוא לא הוכיח את הגנתו הנ"ל.
19. הנתבע טען כי האמירה הנ"ל חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, שכן היא נאמרה לשיטתו בתום לב עקב חובה מוסרית ו/או חברתית המוטלת עליו מכח תפקידו כעוזר ראש העיר, במטרה לגרום לתובעת לקיים את חובותיה כפי שנדרשה על ידי האחראים במקום, ולחדול מהתנהלותה הפרובוקטיבית כדבריו. אולם לא זו בלבד שהאמירה הנ"ל חרגה מתחום הסביר בנסיבות העניין שבפנינו, אלא שבהינתן העובדה שלא הוכחה אמיתותה של האמירה, נשללת מהנתבע הגנת תום הלב מכח הוראות סעיף 16(ב) לחוק, וכפועל יוצא מכך ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.
20. הנתבע טען כי האמירה הנ"ל הינה בבחינת הבעת דעה שנאמרה בתום לב, וחוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(4), 15(5) ו-15(7) לחוק.
אינני מקבלת את טענותיו הנ"ל, שכן לא זו בלבד שהגנת תום הלב נשללה מהנתבע מכח סעיף 16(ב) לחוק כאמור לעיל, האמירה הנ"ל נתפסת באוזני האדם הסביר כקביעת עובדה ולא כהבעת דעה כפי שקבעתי בסעיף 17 לעיל, ובעניין זה הנני מפנה לת.א (י-ם) 7642/03 יוסף נבות נ' שי גוטסמן (19.06.2006), שבו נכתבו הדברים הבאים:
"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם יווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו " א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, בעמוד 310; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55; ראו עוד ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין).
ובהמשך נאמר:
"... בהקשר זה מיוחסת חשיבות לשאלה, האם הטענה שבמחלוקת ניתנת לבדיקה ובירור אובייקטיביים, שאז הנטייה היא לראות בה משום טענה שבעובדה, או שמא מדובר, על פי מבחן האדם הסביר, בטענה סובייקטיווית של המפרסם, אשר אינה נתונה לבדיקה ובירור כאמור (ראו לעניין זה Potomac Valve and Fitting v. Crawford Fitting 829 F. 2d 1280, 1285 – 1287 (1987)). טענה כזו תיחשב, בדרך כלל, להבעת דעה"
21. לשון הרע – עוולה אזרחית
לא יכולה להיות מחלוקת כי הצגת התובעת כאדם שמשתמש בסמים, הינו דבר שיש בו כדי להעליבה בפני הבריות, לבזותה, לעשותה מטרה ללעג ולפגוע במשרתה כעיתונאית, ובהינתן העובדה שהאמירה נאמרה בנוכחות אנשים נוספים, מתגבשת לה עוולת הוצאת לשון הרע על פי סעיף 7 לחוק.
הנתבע לא הוכיח כאמור כי האמירה באירוע השני חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, ולפיכך הנני קובעת כי הנתבע עוול בעוולת הוצאות לשון הרע כלפי התובעת בכל הקשור לאמירה הנ"ל, וכי עליו לפצותה בגין עוולה זו.
22. גובה הפיצוי
בבואו לפסוק פיצוי בגין עוולה של לשון הרע, יתחשב בית המשפט, בין היתר, בנסיבות שבהן נאמרו הדברים, בהיקף הפרסום, בהתנהגות הנפגע, בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט ולאחר הפרסום, הבעת חרטה, הבעת התנצלות ועוד.
לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הצורך בקיומה של עיתונות חופשית, אמיצה ובלתי מרוסנת. אולם מצפייה בסרטון הארוך לא ניתן להשתחרר מהרושם שהתובעת מתחה את הקו במילוי עבודתה העיתונאית, באופן שלא השלימה עם ההחלטה שלא לאפשר לה כניסה לישיבת המועצה, והחלה להשמיע דברים ברחבה תוך שהיא מתעדת במכשיר הטלפון הנייד שלה את התרחשות העניינים, ואינה שועה לבקשות האחראים לחדול מהתנהלותה הנ"ל. עיון בעדות התובעת מלמד כי אף היא העידה על עצמה כי לא דיברה בשקט וכי היתה נסערת מכל הסיטואציה שנוצרה כדבריה (ראה עדותה בעמ' 11 ש' 13-12). אודות מתיחת הקו מעבר לסיקור העיתונאי ניתן לראות לדוגמא באירוע השני עת נסגרה דלת הכניסה לאולם המליאה בפני התובעת ואחרים, ובעקבות אמירה של הנתבע, היא פנתה אליו ואמרה לו "בוא נדבר על הבעיות שלך" (ראה סעיף 5 לעיל) תוך שהיא מתעדת במכשיר הטלפון הנייד שלה את האירוע, משל שהמכשיר היווה בידה נשק ולא אמצעי. בסרטון נראה הנתבע מתהלך מצד לצד ברחבה בניסיון להתחמק מהמצלמה שמופנית אליו, תוך שהוא מטיח בתובעת דברים קשים וביניהם האמירה הפוגענית "את עוד פעם על סמים".
אדגיש כי השתדלותה המקצועית של התובעת לסקר את ישיבת המועצה הינו דבר לגיטימי, רצוי ומבורך, ואולם יש להיזהר מעירוב שיקולים אמוציונאליים שיש בהם כדי לפגוע בסיקור העיתונאי ולהביא לעימותים מיותרים שלא תורמים לסיקור הנ"ל. עוד אבהיר, למען הסר ספק, כי אין באמור לעיל בכדי לגרוע מהקביעה שהביטוי שהוטח בתובעת על ידי הנתבע באירוע השני "את עוד פעם על סמים" מהווה עוולה של הוצאת לשון הרע על פי החוק, והדברים שצוינו לעיל נדרשים, בין מכלול השיקולים, לצורך קביעת גובה הפיצוי שייפסק.
23. למחרת האירועים נשוא התביעה, הנתבע פרסם באתר הפייסבוק שלו הודעה שבמסגרתה הודה כי הוא טעה (ראה סעיף 6 לעיל). במהלך חקירתו הנגדית, הוא חזר והודה כי טעה עת הטיח בתובעת את האמירות נשוא התביעה, והוסיף כי לו היה נקלע בשנית לסיטואציה דומה, הוא היה נוהג אחרת (עמ' 60 ש' 26-23). וכך התייחס בעדותו להתנהגותו כלפי התובעת במהלך האירועים נשוא התביעה:
".... אני הבנתי איך שראיתי את עצמי. אני התביישתי, אני אומר את זה. אני אומר את זה. אבל, אבל הסיטואציה הזאתי והטררם הגדול נוצר על ידה. ע"י הפרובוקציה הזאתי ...." (עמ' 35)
24. לאור האמור, בהתחשב בנסיבות שבהן נאמר הביטוי המהווה לשון הרע כמתואר לעיל, האירועים שקדמו לו, הודאת הנתבע בטעותו והחרטה שהביע על כך, הנני מעמידה את הפיצוי שעליו לשלם לתובעת על סך של 8,000 ₪.
בנוסף הנני מחייבת את הנתבע לפרסם הודעת התנצלות באתר הפייסבוק שלו, תוך 7 ימים מיום קבלת פסק הדין לידיו, שבה הוא מדגיש, בין היתר, כי הדברים שהוטחו בתובעת באירוע השני, אין להם אחיזה במציאות.
לא תפורסם הודעת התנצלות כאמור, יתווסף על הפיצוי שנקבע לעיל, סכום נוסף בסך של 5,000 ₪.
25. התובעת עתרה לחייב את הנתבע בתשלום כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק, אולם לא שוכנעתי כי באמירתו "את עוד פעם עם סמים" התכוון הנתבע לפגוע בתובעת באופן אישי, אלא שהדברים נאמרו על ידו בעידנא דריתחא במהלך חילופי דברים שהיו בין הצדדים, ולפיכך לא מתקיים היסוד הנפשי של "כוונה לפגוע" לקביעת כפל פיצוי על פי דרישת החוק.
26. התביעה הוגשה כאמור גם כנגד העיריה.
סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:
")א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו-
(1)אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2)אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
.........
ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד"
בענייננו, הנתבע טען כי ההתבטאויות שלו נעשו במסגרת מילוי תפקידו כעוזר ראש העיר במטרה להגן על ראש העיר מפני "הפרובוקציות" של התובעת כדבריו, ובעדותו הוסיף כי העירייה היא זו שמממנת את ייצוגו המשפטי בהליך זה (עמ' 57 ש' 27-24).
אמנם לא הוכח כי העירייה הרשתה ו/או אישררה את ההתבטאויות נשוא התביעה, אולם בהינתן העובדה שהוצאת לשון הרע נעשתה כשהנתבע ביצע את תפקידו בעירייה כעוזר ראש העיר, ואף על פי שמעשהו היה בבחינת ביצוע לא נאות של התפקיד, הרי רואים בו כמעשה שהעירייה חבה בו מכח אחריותה השילוחית על פי סעיף 16 (ב) לפקודה (בעניין זה ראה ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו (10.03.2003).
על כן הנני קובעת כי העירייה חבה עם הנתבע, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסכומים שנפסקו בסעיף 24 לעיל.
27. סוף דבר
הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסכומים שנפסקו בסעיף 24 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
28. בנוסף הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
29. לא אוכל לחתום את פסק הדין מבלי להביע את מורת רוחי מהתנהלותם הלא ראויה של ב"כ הצדדים אחד כלפי השני במהלך המשפט, להבדיל מהתנהגותם של בעלי הדין עצמם, וטוב היה אם עורכי הדין ישמשו דוגמא טובה ללקוחותיהם בניהול הליך משפטי, מאשר ההיפך.