בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
תלה"מ 37862-10-19 א. נ' ב.
אפ"ח 12760-09-20 א. נ' ב.
בפני כב' השופטת, סגנית הנשיא, מירה דהן
התובע א.ב
—-, צרפת
באמצעות ב"כ עוה"ד רימונה אלייני
ו/או עו"ד סיון נוף
מרח' שברץ 1, רעננה
טלפון 09-7440110; פקס 09-7440114
נגד
הנתבעת ג.ד
—, צרפת
באמצעות ב"כ עוה"ד ענבר לב
מרח' ז'בוטינסקי 7 (מגדל אביב משה)
רמת גן
טלפון 03-518886; פקס 03-518887
פסק דין
מונחים בפני בית המשפט להכרעה שני הליכים:
1. תלה"מ 37862-10-19, תביעה הצהרתית - בה עתר התובע להצהיר כי הסכם הגירושין שנערך בישראל ואושר ע"י בית המשפט ביום 25.11.13 בתה"ס 17703-11-13 (להלן: "ההסכם הישראלי) בטל, וזאת נוכח קיומו של הסכם מאוחר יותר בין הצדדים, אשר נחתם ע"י הצדדים בצרפת (ביום 17.1.14) ואושר ע"י בית המשפט בצרפת (ביום6.3.14 ) וביטל ההסכם הישראלי (להלן: "ההסכם הצרפתי" ).
2. אפ"ח 12760-09-20,תביעה להכרה אגבית בפסקי חוץ שניתנו ע"י בית המשפט המחוזי בצרפת ואשר לטענת התובע, קבעו קביעה עובדתית ומשפטית לפיה אין למי מהצדדים כל חוב ו/או זכות האחד כלפי משנהו, וכי הצדדים החליטו לוותר על הסכם הגירושין הישראלי ולהחליפו בהסכם הגירושין הצרפתי. לטענת התובע פסקי דין אלו מהווים מעשה בית דין והשתק פלוגתא המונעים מהנתבעת לטעון אחרת במסגרת ההליכים בישראל.
לשם הנוחות והבהירות טענות הצדדים לגבי שני ההליכים יובאו יחדיו, והדיון בהמשך יופרד.
רקע
1. א. התובע, מר א.ב (להלן: "התובע" ו/או "האיש") והנתבעת, הגב' ג.ד
(להלן: "הנתבעת" ו/או "האישה") נישאו זל"ז כדמו"י ב-28.8.97 והתגרשו ביום 24.11.13 .
ב. מנישואי הצדדים נולדו להם שני ילדים, שניהם בגירים כיום.
ג. הצדדים תושבי צרפת משנת 2003, אזרחי צרפת משנת 2011, ועד היום מתגוררים הם בצרפת.
2. א. לאחר שלטענת האשה נודע לה כי במהלך חייהם המשותפים בגד האיש באמונה
"והעלים מידיה היקף עצום של כספים משותפים אשר היו מצויים בחשבונות הבנק המשותפים של הצדדים וכן בחשבונות בנק אשר פתח הנתבע על שמו בלבד, הפקיד לתוכם כספים משותפים והבריח אותם למקורות לא ידועים" (סעיף 13 לכתב ההגנה) תוך שהתובע, כך נטען, לקח הלוואות בלי הסכמתה, זייף חתימותיה במסמכי בנק ומעל באמונה – התגלע ביניהם סכסוך קשה אשר בהמשך לו התגרשו הצדדים.
ב. האיש מצידו מתאר כי הוא ביקש להגדיל את ההון המשפחתי והשקיע כ- 800,000 יורו במניות בנקאיות, אולם נוכח המפולת הבנקאית העולמית ירדו הכספים לטמיון. כאשר נודע הדבר לאשה, נכנסה היא לסערת רגשות קשה וביקשה להתגרש.
3. הצדדים הגיעו לארץ וחתמו ביום 10.11.13 על הסכם גירושין. ביום 28.11.13 אושר ההסכם הישראלי, וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. בו ביום התגרשו הצדדים זמ"ז.
4. ימים אחדים לאחר אשור ההסכם הישראלי וגירושי הצדדים חזרו השניים לצרפת. ביום 17.1.14 חתמו הצדדים בצרפת על הסכם גירושין נוסף. הסכם זה אושר בבית המשפט בוורסאי, צרפת, ביום 6.3.14.
5. לטענת התובע, הסכם הגירושין הצרפתי החליף את הסכם הגירושין הישראלי ובא במקומו, ואילו לטענת הנתבעת, דרים שני ההסכמים זה לצד זה ובהיותם מתייחסים לנושאים שונים בפירוד שבין הצדדים.
טענות התובע
6. א. מפנה התובע ומציין כי ההסכם הישראלי נחתם ב-24.11.13 כשבועיים לאחר
שגילתה הנתבעת על אובדן הכספים.
ב. לטענת התובע, הסכם הגירושין הישראלי נכתב ביוזמת הנתבעת אשר יצרה קשר עם עו"ד בני דון יחייא, והוא ניסח עימה את ההסכם. התובע הגיע לארץ במיוחד על מנת לחתום על הסכם הגירושין. ביום בו נחתם הסכם הגירושין ואושר בבית המשפט לענייני משפחה (24.11.13) התגרשו הצדדים זמ"ז בג"פ.
7. א. לטענת התובע, הסכם הגירושין הישראלי הינו הסכם מקפח והוא חתם עליו
אך כתוצאה מלחץ שהפעילה עליו הנתבעת.
ב. עוד הפנה התובע וציין כי בהסכם הגירושין הישראלי נקבע, בין היתר, שהתובע חייב לשלם לנתבעת סך של 1,335,000 יורו, סכום גבוה בהרבה מחלקה של הנתבעת בסכום שהפסיד, תוך התייחסות מצומצמת לחלוקת רכוש הצדדים. עוד הוסכם בהסכם הישראלי כי את שאלת משמורת הקטינים ומזונותיהם יסדירו בצרפת.
ג. לטענת התובע, לאחר שהצדדים שבו לצרפת החלו הם להתדיין באשר להסדרת יתר הנושאים שבמחלוקת, תוך שכל אותו זמן מעביר התובע לנתבעת סכומים נכבדים על מנת לפייס אותה ובהתייחס למה שהפסיד.
ד. טוען התובע כי לאחר שהעביר לנתבעת סכומים נכבדים, והיא ראתה שהוא עושה כל שביכולתו לרצות אותה ולשתף פעולה, תוך שהיה ידוע לצדדים כי ההסכם הישראלי נחתם תחת לחץ ונוכח נסיבות חתימתו, וכי האיש לא יוכל לעמוד בהתחייבויות שנקבעו בו, הגיעו הצדדים בצרפת להסכמות חדשות, הכוללות גם הסדרים באשר לרכוש הצדדים, משמורת הקטינים ומזונותיהם. נערך הסכם חדש באמצעות נוטריון צרפתי, עו"ד גרנייה, וכחודשיים בלבד לאחר שהצדדים חתמו על הסכם הגירושין הישראלי, חתמו הצדדים על הסכם גירושין חדש ומקיף אשר כלל את כלל הנושאים הקשורים בגירושין כגון; מזונות הילדים, משמורת וחלוקת רכושם של הצדדים.
ההסכם הצרפתי נחתם ביום 17.1.14 ואושר בבית המשפט בוורסאי ביום 6.3.14.
8. א. בהסכם הגירושין הצרפתי הוסכם כי נותר לתובע לשלם לנתבעת בגין חלקה בסכומים שהפסיד סך של 155,000 יורו, זאת לאחר שהתובע העביר כבר לנתבעת
את חלקו בנכס המשותף ולאחר שהעביר לה גם סכומים כספיים נוספים.
ב. התובע מפנה ומציין כי בהסכם הגירושין צוין במפורש כי הסכם הגירושין הצרפתי מבטל כל חוב קודם בין הצדדים.
9. א. לאחר שנים אחדות בהן שילם התובע חיוביו עפ"י ההסכם הצרפתי, טענה האשה כי
התובע אינו עומד בחיוביו עפ"י ההסכם הצרפתי ופתחה בהליכי גביה כנגד האיש.
ביום 12.7.16 קבע שופט ההוצל"פ בצרפת כי החוב בהתאם להסכם הגירושין
הצרפתי שולם במלואו.
ב. בהמשך, הגישה האשה תביעה לבית המשפט המחוזי בצרפת, לאכיפת פסק החוץ
הישראלי בצרפת.
ג. לאחר שהתנהל הליך משפטי מלא, דחה בית המשפט את תביעת האשה וקבע:
"...הצדדים החליטו באופן ברור לוותר על ההחלטה ועל ההסכם הישראלי כדי להחליפם בהחלטה ובהסכם הצרפתי.."
ד. התובע אף צירף חוות דעת לדין הצרפתי אשר לפיה, קביעתו של בית המשפט
מקימה מעשה בית דין והשתק פלוגתא , ויש להכיר בו במסגרת ההליך הנוכחי.
10. לטענת התובע, לאחר שהנתבעת מיצתה את כל האפשרויות הקיימות לה בצרפת, לנסות ולהפרע סכומים שאינם מגיעים לה, פנתה היא בחוסר תום לב ובשיטת 'מצליח' לנסות ולגבות סכומים עפ"י ההסכם הישראלי, זאת למרות שידעה כי ההסכם הצרפתי בא להחליף ההסכם הישראלי ושיש כבר קביעות לענין זה.
11. האשה פתחה כנגד התובע תיק הוצאה לפועל על חוב נטען של כמיליון ₪, בלא שהיא מעדכנת על ההליכים שנקטה בצרפת ועל ההכרעות שניתנו בהם, המונעות ממנה למעשה לפעול לגבייה עפ"י ההסכם הישראלי. האשה נקטה בארץ בהליכי גביה קיצוניים כנגד הנתבע זאת למרות שאין לו רכוש בישראל, היא עיכבה יציאתו מן הארץ, כך שהוא לא יכול היה להגיע לארץ לבקר הוריו המבוגרים ומחשש כי לא יוכל לחזור לביתו בצרפת.
12. נוכח כל אלו עותר התובע לקבוע הסעדים כמפורט בהליכים שהונחו להכרעת בית המשפט.
לציין גם כי התובע עתר בבקשה להכרה מקדמית בפסק החוץ במסגרת תלה"מ 37862-10-19.
בבקשה מיום 09.09.20 ציין התובע גם כדלקמן: "מובהר כי מקומה של הבקשה להכרה בפסקי החוץ בתיק הקיים, מכח הוראות חוק אכיפת פסק חוץ התש"ח-1958 ובפרט בהתאם להוראות סעיף 11 אשר מאפשר הכרה בפסק חוץ במסגרת דיון בעניין מסוים ולצורך הכרעה בו ומבלי שיהיה צורך לפתוח תיק חדש".
בהמשך ניתנה החלטת בית המשפט כי העתירה תתברר במסגרת תיק נפרד, אולם אין בכך לפגום במהות העתירה.
טענות הנתבעת
13. א. מנגד לטענות התובע, טוענת הנתבעת כי לאחר המשבר שחוו, ולאחר שהוברר לה כי
האיש בגד באמונה והעלים סכומים נכבדים אשר היו להם ולאחר שהוברר לה כי
האיש אף זייף חתימות שלה במסמכים נלווים לחשבונות המשותפים - החליטו הם
להיפרד זמ"ז.
ב. הואיל והשניים היו גם אזרחי צרפת החליטו הם במודע ובמשותף לבצע הליך הגירושין גם בארץ וגם בצרפת ועל מנת לעמוד בדרישות החוקיות של שתי המדינות.
ג. טוענת האשה כי את נושא המשמורת, המזונות והרכוש שהיו להם בצרפת התכוונו הם להסדיר בהסכם בצרפת, ואילו את חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים ייעדו הצדדים להסדיר בישראל, ובהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973, וכך עשו.
ד. לטענת הנתבעת, לא הצליח התובע להוכיח כי חתם על ההסכם הישראלי תחת עושק או לחץ וכפיה.
14. הנתבעת מפנה ומדגישה כי, ההסכם הצרפתי נוגע ומתייחס רק לרכוש המשותף שהיה בצרפת, ולא עסק כלל וכלל, ברכוש שהיה בישראל. באשר אליו טוענת הנתבעת כי הצדדים פעלו על פי הוראות ההסכם הישראלי והמשיכו לפעול על פיו גם לאחר שנחתם ההסכם הצרפתי, וכגון:
(1) משלוח הסכמי עבודה – התובע נהג לשלוח לנתבעת הסכמי עבודה שלו בהתאם לסעיף 13 להסכם הגירושין הישראלי.
(2) ביטוח חיים בגובה של חצי מיליון אירו – בס' 22 להסכם הגירושין הישראלי נכתב כי על התובע לערוך ביטוח חיים לעצמו כשילדיו מוטבים בו בגובה של 500,000 אירו, וכך עשה.
(3) הסכם נאמנות שנחתם בין התובע להוריו ביום 12.01.2014 - הורי התובע ערכו הסכם נאמנות בזיקה לסעיף 18ב להסכם הגירושין הישראלי .
(5) תשלומי המשכנתא - בסע' 9ב' להסכם הגירושין הישראלי, נקבע כי ככל והתובע יישא בתשלומי המשכנתא במלואם או אז יקוזז תשלום המשכנתא מגובה הסכום החודשי נשוא החזר החוב כלפי הנתבעת. התובע הודה ששילם את תשלומי המשכנתא במלואם עד תחילת אפריל 2014. ועוד
15. נוכח האמור טוענת הנתבעת כי אין כל בסיס לטענות התובע וכי יש לאכוף ההסכם ישראלי כלשונו.
נטל הראיה
16. א. "המוציא מחברו עליו הראיה". במשפט האזרחי על התובע להוכיח את תביעתו
תוך הטיית מאזן ההסתברות לטובתו (מעל 50%).
ב. השאלה על מי נטל השכנוע משמעותית בעיקר במקום בו אף מהצדדים לא הצליח להטות את כף המאזניים לצידו ובמקרה שכזה, הצד עליו היה מוטל נטל השכנוע כשל במשימתו, ומשכך גרסתו תידחה.
ג. לטעמי, וכפי שאראה להלן, הצליח התובע להטות כף המאזניים לטובתו ומשכך התביעות שהגיש מתקבלות.
בחינת הראיות
17. א. הצדדים שניהם מאשרים כי הסכם הגירושין הישראלי נחתם כשבועיים לאחר
שהנתבעת גילתה שהתובע הפסיד כספים משותפים לצדדים.
ראה דברי התובע בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 13;
ראה דברי הנתבעת בעמ' 161 לפרוטוקול ש' 9 ;
ב. עוד אישרה הנתבעת כי הסכם הגירושין נערך ביוזמתה. בהמלצת אחותה יצרה היא קשר עם עו"ד בני דון יחייא, אשר ערך הסכם הגירושין הישראלי (ראה עמ' 164 ש' 27-31 לפרוטוקול).
18. טענות התובע כי ההסכם הישראלי נחתם תחת לחץ שהפעילה עליו הנתבעת נטענו באופן רפה ובלא נסיון להוכיח היסודות הנדרשים בדין ובהלכה הפסוקה לבטול ההסכם הישראלי בשל פגם בכריתתו.
19. א. יחד עם זאת, התובע חזר וטען שוב ושוב שההפסד הכספי שלו עלה לסך של
כ-800,000 יורו ובשל דרישותיה של האשה הסכים הוא להתחייב לשלם לאשה בהסכם הישראלי, סכומים גבוהים בהרבה.
ב. עוד לציין כי התובע התחייב בהסכם הישראלי ליתן לאשה גילוי מלא על
הכנסותיו ועל מנת להבטיח כי ישלם לה חיוביו הכספיים מוקדם ככל האפשר ולא יבריח ממנה כספים.
ג. האשה אישרה כי התובע העביר לידיה מלוא הכנסותיו החודשיות והיא הקצתה לו מתוכם סכומים מוגבלים לכלכלתו.
ראה מעמ' 110 לפרוטוקול ש' 31.
20. התובע ציין כי פעל על פי דרישות האשה וניסה לספק את רצונה ו"לכפר" על ההפסדים
הכלכליים, הוא:
א. הגיע לארץ וחתם על הסכם הגירושין הישראלי אשר נוסח ע"י הנתבעת בליווי עו"ד שהיא בחרה.
ב. הוא הסכים להתחייב לשלם סכומים גבוהים בהרבה מאלו שהפסיד.
ג. הוא התחייב בהסכם הישראלי לגלות לאשה מלוא הכנסותיו, להעביר אליה תלושי השכר שלו ואת הכנסותיו.
ראה לעניין זה למשל עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 19-24; עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 29-30.
21. האשה אישרה כי התובע העביר אליה מלוא הכנסותיו והיא זו שקצבה לו קצבה לכלכלתו. האשה אישרה גם כי לעתים קיבל התובע משכורת של 16,000 יורו והיא היתה נותנת לו 800 יורו למחיה.
ראה עמ' 106 לפרוטוקול משורה 23 לפרוטוקול.
22. כאמור, כחודש וחצי לאחר שנחתם הסכם הגירושין הישראלי, חתמו הצדדים על הסכם הגירושים הצרפתי. ב- 6.3.14 ניתן להסכם הצרפתי תוקף של פסק דין .הסכם הגירושין הצרפתי אוחז 53 עמודים, והוא דן הן במזונות הילדים, משמורתם והן בחלוקת הרכוש. בהסכם זה נקבע כי על הנתבע לשלם לתובעת 155,000 יורו.
23. א. בסעיף 38 להסכם הגירושין הישראלי, נקבע כדלקמן: "הסכם זה לא ניתן יהיה
לשינוי במפורש או מכללא, ע"י התנהגות או על ידי דברים כלשהם שיאמרו, אלא אך ורק ע"י מסמך בכתב הקובע מפורשות שהוא בא לשנות את הזכויות והחובות המפורטות בהסכם זה והחתום על ידי שני הצדדים ושאושר בביהמ"ש כחוק".
ב. בעמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 (תה"ס 17703-11-13)ציינו הצדדים גם : "..את ענין משמורתם של הקטינים ומזונותיהם אנו מתכוונים להסדיר בהסכם שיוסדר בצרפת שזה מקום מגורינו העיקרי. התשלומים החודשיים אותם מתחייב הבעל לשלם לאשה עפ"י ההסכם גם לאחר הגירושין מהותם הם איזון משאבים"
דהיינו, מלכתחילה ידעו הצדדים כי יערכו הסכם נוסף אשר בו יסדירו עניינים שונים אשר לא הוסדרו בהסכם הראשון.
24. א. התובע טען כי ההסכם הצרפתי בא במקום ההסכם הישראלי.
הנתבעת טוענת מנגד, כי ההסכם הצרפתי בא בנוסף לחיוב שבהסכם הישראלי, למעשה כבר בהסכם הישראלי קבעו הצדדים כי ייערך הסכם נוסף שבו יוסדרו העניינים שלא הוסכמו בהסכם הישראלי.
ב. הנתבעת טוענת גם כי אין כל הגיון שתוותר על סכומים כה נכבדים אשר התחייב כלפיה התובע בהסכם הישראלי, בפרק זמן כה קצר. כאמור בהסכם הישראלי אשר נחתם ב-10.11.13 התחייב התובע לשלם לאשה כ- 1.3 מיליון יורו , ואילו בהסכם שנחתם ב- 17.01.14 הסכימה היא להסתפק ב- 155,000 יורו בלבד.
ג. לענין זה משיב התובע כי החוב האמיתי שלו לנתבעת עמד ע"ס של כ-400,000 יורו (מחצית מ800,000 יורו) שזהו סכום ההפסד כלפיה והנתבעת ידעה כי כך הדבר. 300,000 יורו מתוך החוב לנתבעת שולמו באופן של העברת זכויות הבעל בדירת המגורים המשותפת לאישה, כמו כן הועברו לאשה בהמשך סכומים כספיים גבוהים נוספים.
25. א. הווה עובדה היא שבינואר 2014 ערכו הצדדים הסכם הגירושין הצרפתי.
ב. בהסכם הגירושין הצרפתי הסכימו הצדדים במפורש כי:
"משטר השיתוף בין בני הזוג שחל על הצדדים והשיתוף בנכסים שקיים בין הצדדים פורקו וחולקו בזאת, וכל אחד מהצדדים מכיר כי קיבל במלואו את זכויותיו, כתוצאה מפירוק וחלוקה המוסכמים על בסיס קבוע ומוחלט.
הצדדים מצהירים ומכירים בכך שאין להם עוד זכות אחד כנגד השני מסיבות שונות ובמיוחד:
- על סכום החוב לחלוקה.
- על חובות בין בני הזוג שנוצרו קודם ליום זה ומכל סיבה שהיא...". (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.)
דהיינו, נראה מנוסח ההסכם כי הצדדים הסכימו במפורש בהסכם הגירושין הצרפתי כי כל חובות ו/או חיובים שהיו טרם חתימת ההסכם הצרפתי בוטלו, והחיובים שבהסכם הצרפתי הם לבדם תקפים.
ג. הנתבעת טוענת מנגד כי לשון הסעיף עמומה ולא ברורה , ולא ניתן ללמוד ממנה באופן קונקלוסיבי כי יש ויתור על חובות העבר.
ד. טענות האשה אינן ברורות ובהתייחס לנוסח הפיסקה כמצוטט לעיל המציינת:
" הצדדים מצהירים ומכירים בכך שאין להם עוד זכות אחד כנגד השני מסיבות שונות ובמיוחד:
- על סכום החוב לחלוקה.
על חובות בין בני הזוג שנוצרו קודם ליום זה ומכל סיבה שהיא.."
האשה מנגד טוענת כי נוסח 'תצפית 8' שבהסכם מלמד ברורות אחרת.
נוסח תצפית 8 שכותרתו "חלוקה קודמת" קובע כדלקמן:
"הצדדים מצהירים:
- חשבונות בנק וחיסכון, ריהוט משותף, במקרה שהינם קיימים, נחלקו בהסכמה הדדית מוקדמת לעריכת המסמך הנוכחי באופן ישירות ביניהם.
- שהחוב שיכול לשעבד את הנכסים הנ"ל וכן ההוצאות השוטפות שולמו ישירות ובהסכמה הדדית ביניהם ואשר מהווה נושא אישי שיטופל באופן פרטי בעתיד. אחר כך כל אחד מהם מודה על זכויותיהם ולוותר, בעיקר בעקביות תנאי או ערך הנכסים שהוקצו בעבר ואותו הוא מכיר כרכושו".
הנתבעת מבקשת ללמוד מנוסח הסעיף האמור, כי לא היה ויתור על חלוקה קודמת שנעשתה בין הצדדים, דהיינו שלא היה ויתור על ההסכם הישראלי.
נוסח תצפית 8 כפי שצורף אינו מלמד הנטען ע"י האשה.
לא ברור כיצד מנוסח "תצפית 8"ניתן ללמוד האמור עת מהנסוח נלמד כי החלוקה בוצעה כבר, והדבר מסתדר עם האמירה כי אין חובות עבר בין הצדדים, כמפורט בהסכם הצרפתי.
בפרקים אחרים של ההסכם הצרפתי נעשה תחשיב מדויק של רכוש כל אחד מהצדדים ומצויין הסכום שעל התובע לשלם לנתבעת בלא אזכור כלשהו לקיומו של חוב עבר.
26. יתר על כך, למרות החוב הגבוה שבהסכם הגירושין הישראלי לא פעלה האשה לגביית הסכומים הקבועים בו. רק לאחר שהנתבע שילם את החוב עפ"י ההסכם הצרפתי וטענות הנתבעת כי ישנה יתרת חוב בגין פסק הדין הצרפתי לא התקבלו, החליטה הנתבעת לפעול לגביית החיובים שעפ"י ההסכם הישראלי.
27. מפנה הנתבעת ומציינת כי התובע שינה גרסאות באשר לסכומים שהעביר לה , ומשכך אין ליתן אמון בדבריו:
גרסה ראשונה: בכתב התביעה לביטול הסכם הגירושין, טען התובע כי מכוח הסכם הגירושין הצרפתי שילם הוא לנתבעת סך של 193,000 אירו בגין איזון המשאבים ביניהם ובכך לדידו תמו חובותיו כלפיה. היינו לשיטת התובע בתחילת ההליך דנא הוא לא חב דבר מכוח גניבת כספים משותפים במהלך הנישואין ועל כן חובו מסתכם במסגרת איזון המשאבים שבוצע בהסכם הגירושין הצרפתי – הא ותו לא. הנתבעת מתעלמת מכך שהתובע העביר אליה זכויותיו בנכס המשותף.
גרסה שנייה: במסגרת הדיון שנערך בעניין הצדדים ביום 20.01.21 ובמענה לשאלות בית המשפט, טען התובע בעצמו כי שילם בין הסכם הגירושין הצרפתי להסכם הגירושין הישראלי סכום כולל לא מבוטל העומד על סך 744,292 אירו ופרט כך: 294,292 אירו העביר התובע לחשבון הבנק המשותף לו ולנתבעת, סך של 300,000 אירו שילם באמצעות ויתור על חלקו בבית המשותף, סך של 150,000 אירו שילם במסגרת הסכם הגירושין הצרפתי.
גרסה שלישית: במסגרת תצהיר העדות הראשית שלו, הצהיר הנתבע כי שילם לנתבעת סך של 390,000 אירו. בגרסתו הפעם הצהיר כי סכום זה נובע מסך של 74,000 אירו שהעביר התובע לחשבון נאמנות שפתחו הוריו לטובת ילדיהם המשותפים וסך של 315,000 אירו שילם לנתבעת לחשבון הבנק המשותף.
אולם, התובע הבהיר בעדותו ובכתבי טענותיו כי הוא התחייב לשלם לנתבעת סכום של הסך של 1,335,000 ₪ וזאת למרות שהפסיד סך של 800,000 ₪ יורו בלבד, וזאת כי "בכל יום היתה התפוצצות עצבים נוספת בה הסכום עלה ועלה" (ראה פרוט' דיון הוכחות עמו' 10).
מפנה התובע ומציין גם כי בין חתימת ההסכם הישראלי לחתימת ההסכם הצרפתי העביר הוא לנתבעת סכומים נכבדים (ראה גם עמודים 28-29 לפרוטוקול). הוא העביר לה את כל משכורותיו והיא זו שהעבירה לו סכומים למחייתו, ולאחר שזו ראתה כי העביר לה כל מה שיכול היה הסכימה לחתום על ההסכם הצרפתי ולשקף החוב האמיתי שהוא חב לה.
א.ב הסביר את הנסיבות שהביאו לביטול ההסכם הישראלי והחלפתו בהסכם הצרפתי באופן מפורט ובהיר:
"העד, מר א.ב: ...היא, כי היא ראתה, אחרי שבוא נגיד התקררו הרוחות קצת, אחרי שהודעתי לה, ושוב – חתמנו על ההסכם הישראלי שבועיים אחרי שאמרתי לה שאיבדתי את הכסף... שבועיים, אחרי שהתקררו קצת הרוחות והיא ראתה שאני מעביר לה את כל הסכומים שיש לי וסכומים מהותיים ושאני מתחייב לעוד ואני לוקח הלוואות מהעבודה שלי ומההורים שלי, על מנת לשלם כמה שיותר מהר, היא אמרה אוקיי זה כל הסכומים שיש, זה זה ואתה מתחייב לשלם עוד,
כב' השופטת דהן: מיוזמתה היא באה והורידה? מיוזמתה אישה קרה ואכזרית?
העד, מר א.ב: היא לא תמיד אישה קרה ואכזרית... אני התחתנתי איתה באיזה שהוא שלב..." (ראה עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 3-12).
28. לטענת הנתבעת, גרסת התובע שההסכם הצרפתי החליף את ההסכם הישראלי לא יכולה לעמוד, שכן הצדדים המשיכו להתנהל עפ"י ההסכם הישראלי גם לאחר שההסכם הצרפתי נחתם וזאת בהתייחס לנושאים שהוסדרו בו ולמשל -
תשלומי המשכנתא -
א. הנתבעת הפנתה בטענותיה לכך שהתובע עצמו אישר כי שילם את תשלומי המשכנתא במלואם זאת עד לחודש אפריל 2014, דהיינו גם לאחר שנחתם ההסכם הצרפתי.
ב. אלא שהתובע מפנה ומציין כי הן הסכם הצרפתי והן בהסכם הישראלי הסכימו הצדדים כי הזכויות בנכס יועברו ע"ש הנתבעת – וכך נעשה.
בכל הנוגע לתשלום המשכנתא –
א. בהסכם הגירושין הישראלי נקבע כי התובע ישלם המשכנתא.
ב. בהסכם הגירושין הצרפתי נקבע כי הנתבעת תשלם המשכנתא.
הוברר כי בפועל, זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם הצרפתי נשאה הנתבעת במלוא תשלומי המשכנתא.
ראה לעניין זה דברי התובע בפרוטוקול הדיון:
"מעולם לא נשאתי במחצית תשלומי המשכנתא. אני שילמתי את תשלומי המשכנתא במלואם עד לתחילת אפריל 2014. לאחר ההסכם הצרפתי שבו ג.ד התחייבה לקחת עליה את תשלום המשכנתא, עשינו את ההחלפה בבנק" (ראה דיון ההוכחות עמוד 12 ש' 16-18).
הנתבעת הודתה בחקירתה כי היא זו אשר שילמה את המשכנתא על הנכס מחודש מאי 2014 (ראה עמו' 123 ש' 30).
נתון זה מלמד ומוכיח כי ההוראות שבהסכם הצרפתי החליפו את ההוראות שבהסכם הישראלי.
29. א. בסע' 51.3 לתצהירה בתביעה לביטול הסכם טענה הנתבעת כי "הוא (א.ב) העביר לי
את הכספים מדי חודש בדיוק מופתי בהתאם להוראות הסכם הגירושין הישראלי". בחקירתה, אישרה הנתבעת כי התובע לא העביר לה כספים בהתאם להסכם הגירושין הישראלי, וכמובן שלא "בדיוק מופתי". הנתבעת לא הציגה ולו דף חשבון אחד המעיד על העברות כספיות מידי חודש ע"ס 8000 יורו לחשבון הבנק של הנתבעת כפי שהתחייב לעשות בהסכם הישראלי.
גם בבקשה שהגישה להוצאה לפועל אישרה הנתבעת כי "החייב לא נשא בכל תשלום" (ס' 12 לבקשה בהוצל"פ).
ב. אם אכן סברה הנתבעת כי ההסכם הישראלי תקף גם לאחר חתימת ההסכם הצרפתי– לא ברור מדוע לא נקטה הנתבעת הליכי גביה נוכח העובדה שהתובע לא עמד בתשלומים כסדרם.
30. הנתבעת ציינה מספר נושאים בהם פעלו הצדדים על פי הסכם הגירושין הישראלי, וביקשה מכך ללמוד וללמד כי הצדדים בהתנהגותם אישרו שההסכם הישראלי תקף והם פועלים על פיו, וכגון : העברת תלושי שכר של הנתבע לתובעת (סע' 13 להסכם הישראלי); דיווח של הנתבע לתובעת על חשבון בנק שפתח ומתן הרשאה לחשבונו(סע' 19 להסכם הישראלי) ; משלוח הסכמי עבודה של הנתבע לתובעת(סע' 13 להסכם הישראלי); עריכת ביטוח חיים ע"ס חצי מיליון יורו לטובת הילדים (סע' 22להסכם הגירושין הישראלי);
התובע ציין לעניין זה שפעל באופן שיוכל להרגיע את הנתבעת ועשה כל שנדרש לענין זה.
31. א. הנתבעת הפנתה לכך שהתובע לא הצליח להבהיר מדוע בסע' 2 להסכם הנאמנות
שנחתם ביום ,12.1.2014 5 ימים בלבד לפני שחתמו הצדדים על הסכם הגירושין הצרפתי, הועמד החוב של התובע לנתבעת בסך של למעלה מ- 1,200,000אירו בשעה שהחוב בהסכם הגירושין הצרפתי עמד על סך 155,000 אירו בלבד.
ב. מנגד, הפנה התובע לכך שלא הופקדו תשלומים לטובת האשה עפ"י ההסכם הישראלי, חודשים ארוכים וזאת בלא שנשמעו תלונות ו/או טענות מצד האשה.
ג. התובע טען כי הנתבעת החלה להתנהל מולו בצורה קרה ונקמנית רק בסוף שנת 2015, כאשר החליטה לתבוע בצרפת: תחילה פנתה להוצל"פ בצרפת בטענה ליתרת חוב בגין ההסכם הצרפתי. משטענתה זו נדחתה, עתר היא בתביעה לבית משפט בצרפת להתיר לה לגבות עפ"י ההסכם הישראלי; עתירה זו נדחתה ב- 2016. רק בשנת 2018 פנתה האישה לפתוח תיק הוצל"פ בישראל.
ד. ויישאל- אם כבר בסוף שנת 2015 כשהתובע סיים לשלם החוב לנתבעת על פי ההסכם הצרפתי, סברה האחרונה כי התובע חייב לה מיליון יורו- מדוע אז לא פעלה בישראל לגביית חוב זה ופנתה לגבות 155,000 יורו בלבד בצרפת?
ה. דהיינו, כ"א מהצדדים הפנה לראיות מצידו , ובניסיון ללמד כי התנהגות הצדדים בפועל מחזקת את גרסתו באשר לאירועים העובדתיים.
32. מהנתונים כפי שהובאו לעיל, דומה שנוכח נסוח הסכם הגרושין הצרפתי, והואיל והצדדים פעלו בחלק מהנושאים במובחן מההסכם הישראלי והנתבעת לא פעלה בהליכי גביה, אלא לאחר שנדחתה עתירתה לגביית סכומים נוספים עפ"י ההסכם הצרפתי, נוטה אני לקבוע כי הסכם הגרושין הצרפתי החליף את הסכם הגרושין הישראלי.
אלא שבפנינו לא רק ראיות אשר משמשות בידי כ"א מהצדדים לחיזוק טענותיו. הוברר כי התקיימו הליכים בבתי המשפט בצרפת הנוגעים לשאלות שבמחלוקת ונקבע כי ההסכם הצרפתי בא במקום ההסכם הישראלי.
הליכים קודמים
33. א. הוברר כי כשנתיים וחצי לאחר אישור ההסכם הצרפתי פנתה הנתבעת ללשכת
ההוצאה לפועל בצרפת בטענה כי התובע לא שילם לה הסכום הכספי אותו התחייב לשלם במסגרת ההסכם הצרפתי.
ב. ב-12.7.16 קבע שופט ההוצאה לפועל בצרפת כי חיוביו של התובע עפ"י ההסכם הצרפתי שולמו במלואם . עוד הורה שופט ההוצאה לפועל על ביטול העיקולים שהטילה הנתבעת על זכויות התובע בגין החוב הנטען. ראה נספח 3 לכתב התביעה.
34. בהמשך, ומשהוברר לנתבעת כי נקבע שאין היא זכאית לגביית סכומים נוספים עפ"י ההסכם הצרפתי, פתחה הנתבעת בהליכים נוספים כנגד התובע, והגישה תביעה לבית המשפט לערכאה גבוהה בצרפת, בבקשה :
"להכריז על פסק הדין שהוצא בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בתאריך 25 נובמבר 2013 ראוי להוצאה לפועל בצרפת, אשר אישר את ההסכם החתום בתאריך ה-10 נובמבר 2013..
מאידך היא הגישה בקשה להוצאה לפועל של ההחלטה וכן את ההוראה לגבי מר א.ב לשלם את הסכום של 5000 יורו על סמך סעיף 700 של החוק האזרחי.."
ראה עמ' 2 לפסק הדין נספח ד' לכתב ההגנה.
35. ביום 8.3.18 ניתן פסק דין בתביעה שהגישה הנתבעת בצרפת, וטענותיה נדחו. נקבע כי ההסכם הצרפתי מחליף ומבטל את ההסכם הישראלי, ומשכך, בקשת הנתבעת לאכוף את ההסכם הישראלי – נדחית (להלן: "פסק הדין הצרפתי").
על פסק דין זה לא הוגש ערעור וע"כ הוא חלוט.
36. התובע מפנה להתנהגותה חסרת תום הלב של הנתבעת.
10 ימים בלבד לאחר שניתן פסק הדין הצרפתי אשר קבע כי ההסכם הצרפתי בא במקום ההסכם הישראלי וכי אין לפעול לגבייה עפ"י ההסכם הישראלי, פתחה הנתבעת תיק הוצאה לפועל בישראל לגביית חיובים עפ"י ההסכם הישראלי והכל כאילו אין כבר קביעה משפטית לענין זה ובלא שמובא לידיעתו של בית המשפט כי ניתן לענין זה כבר פסק דין בבית המשפט בצרפת.
37. מנגד, טוענת הנתבעת כי השופט בלשכת ההוצאה לפועל בצרפת וגם השופט שדן בתביעתה בבית המשפט בוורסאי, לא הבינו את 'המטריה המשפטית' וע"כ הגיעו הם למסקנות שגויות שאין להדרש להם (ראה סע' 39 לכתב ההגנה). נוכח זאת טענה הנתבעת כי נאלצה היא לפתוח תיק הוצאה לפועל בישראל.
38. התובע עותר להכיר בפסקי הדין שניתנו בצרפת ולהורות שההליכים שנקטה הנתבעת עפ"י ההסכם הישראלי נפתחו שלא כדין. מנגד, לטענת הנתבעת – פסקי הדין ניתנו שלא כדין ובהעדר הבנת המחלוקת והמצב המשפטי ומשכך אין להדרש להם.
המצב המשפטי
39. כידוע, לפסק דין זר אין כוח משפטי מחייב ככל ולא עבר הליך משפטי נוסף אשר יעניק לו
"אשרת כניסה" למשפט הישראלי ויקבע את נפקותו לבתי המשפט בישראל והכל לפי תנאי הדין המקומי.
ראה: ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" , עיוני משפט ד (תשל"ה), 509 ; ע"א 499/79 בן דיין נ' אי. די. אס אינטרנשיונל בע"מ, [פורסם בנבו]( 15.04.1989 ).
"אשרת הכניסה" לה נדרש פסק חוץ הינה בהתאם להוראות סעיפים 2 ו – 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק אכיפת פסקי חוץ") המונה תנאים לקיום פסק החוץ. ישנה גם אפשרות להכרה בפסק החוץ בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 11 לחוק. לענייננו יש להתמקד בסעיף 11(ב) העוסק בהכרה אינצידנטלית של הפסק, גם בהעדר עמידה בתנאי סעיף 11(א) לחוק, משיקולים של דין וצדק.
בסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ נקבע:
(א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה:
(1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ;
(2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג;
(3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל;
(4) נתמלאו בו תנאי ההסכם.
התובע מבקש להסתמך על סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, בו נקבע:
(ב) אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן.
כאשר בעל דין טוען בהליך בישראל לקיומו של מעשה בית דין בשל פסק זר, המסלול המתאים הוא זה של הכרה עקיפה בפסק, בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ האמור לעיל. מלשון הסעיף משתמע כי, תנאי להכרה בפסק דין זר באופן אגבי ולא ישיר, הוא באמצעות הפעלת שיקולי "דין וצדק".
לעניין פרשנותם של שיקולים אלו נקבע בע"א 3294/08 GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ' S.A KLEPIERRE [פורסם בנבו] (6.9.10 )- להלן: "פס"ד קלפייר" על ידי כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס כי:
"בפרשנות המושג "מן הדין והצדק" ניתן לפנות לסעיף 6 לחוק, המגדיר מקרים אשר בהתקיימם לא ייאכף פסק דין זר בישראל (ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, ...). הסעיף מתייחס, בין היתר, למקרים בהם ניתן פסק הדין הזר בחוסר סמכות או שהושג במרמה, וכן למקרים בהם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו בבית המשפט הזר (למקרים בהם עלו טענות מסוג זה בהקשר של הכרה בפסק זר לפי סעיף 11(ב) ראו למשל, ע"א 499/79 בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ,...; ע"א 490/88 בסיליוס נ' עדילה..; ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, ..".
נקבע גם כי על צד המתנגד לאכיפת פסק החוץ, בטענה לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, לעורר בלב ביהמ"ש בו מתבקשת אכיפת הפסק הזר חשד שזכויותיו אכן נפגעו, וכגון : מקום בו לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לטעון טענותיו או להביא ראיות לתמיכה בטענותיו – כל זאת לא טענה הנתבעת. ראו לענין זה: ע"א 1137/93 אשכר נ' הרמס, [פורסם בנבו] ( 31.07.1994 ).
עוד לציי ן כי אף אם נניח שייקבע כי יש להכיר אגב גררא בפסק הדין הזר, אין זה אומר כי יחול השתק עקב מעשה בית דין, שכן פסק-חוץ יכול לשמש יסוד להשתק-פלוגתה, אם במקום בו ניתן יקום בעקבותיו השתק. דהיינו, יש להוכיח כי קיים השתק על פי דין מקום נתינת פסק הדין.
בפס"ד קלפייר נקבע לענין זה כי:
"ככל שיימצא כי יש מקום להכיר בפסק הדין הזר לצורך ההליך דנא, הרי שיש להוסיף ולבחון האם פסק הדין הזר יוצר השתק מחמת מעשה בית דין. לעניין זה, יש לבחון האם פסק הדין מקים השתק על פי כללי המשפט במדינה בה הוא ניתן ועל פי הדין הישראלי... על מנת שפסק דין זר יהווה מעשה בית דין בישראל, עליו למלא אחר הכללים הנוגעים לדוקטרינה של מעשה בית דין בדין הזר...השאלה מהן הוראות הדין הזר הינה שאלה שבעובדה, הטעונה הוכחה על ידי בעלי הדין".
ראה לענין זה גם ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד [פורסם בנבו]
(25.11.1974 ).
הנטל על הטוען למעשה בית דין מחמת השתק פלוגתא להוכיח כי בדין הזר קיים השתק מסוג זה. הדין במדינות שונות עשוי להיות שונה שכן היחס אל כוחם המשתיק של פסקי דין איננו זהה בכל המדינות. ברוב המדינות מקובל אמנם שפסק דין סופי מונע תביעה מחודשת באותו עניין. אך ישנם הבדלים בין המדינות באשר להיקף העניין שהדיון בו נמנע על ידי פסק דין – הגדרת העילה – וביחס לשאלה מי כבול על ידי ההכרעה בפסק הדין.
דיון
40. א. אין חולק כי הנתבעת היא זו אשר עתרה ללשכת ההוצאה לפועל בצרפת ולבית
המשפט הגבוה בצרפת בבקשה לאשר לה לנקוט הליכי גביה על פי ההסכם הישראלי, וראה לענין זה פסק הדין בבית המשפט לערכאה גבוהה בצרפת שבו מצוין כי הנתבעת עתרה להכריז על פסק הדין שהוצא בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בתאריך 25 נובמבר 2013 ראוי להוצאה לפועל בצרפת, אשר אישר את ההסכם החתום בתאריך ה-10 נובמבר 2013... (ראה נספח ד' לכתב ההגנה)
דהיינו, הנתבעת בחרה הערכאה שתדון בהליך ולא' 'נגררה' אליה.
ב. בפסק הדין הצרפתי, הוא נספח ד' לכתב ההגנה, מפורטות טענות התובע וטענות
הנתבעת עובר להכרעה ונראה כי הצדדים פירטו ופרסו בפני בית המשפט בצרפת מגוון טענות לחיזוק גרסתם. לציין כי הן התובע והן הנתבעת היו מיוצגים בהליך בצרפת.
ג. לאחר דיון בטענות הצדדים קבע בית המשפט בצרפת כי תביעתה של הנתבעת תדחה והבקשה למתן תוקף להסכם הישראלי ומתן היתר לפעול בהוצאה לפועל לגבייתו – נדחתה.
41. הנתבעת, כאמור היא יוזמת ההליך בצרפת, היא זו שבחרה את הערכאה שתדון בטענותיה, היא היתה מיוצגת בהליכים ושלל טענותיה נידונו ונבחנו וכמפורט בפסק הדין.
42. כאמור לעיל, הגנה מפני אכיפת פסק חוץ יכולה להיות גם קיומה של הגנה כמפורט בסע' 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ, הקובע כי פסק דין לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:
(1) "פסק הדין הושג במרמה" – הנתבעת היא שהגישה התובענה שבהמשך לה ניתן פסק הדין בצרפת. לא נטענה כל טענה כאמור לענין זה.
(2) "האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן פסק הדין, לא היתה לדעת בית המשפט סבירה" – הנתבעת לא טענה כל טענה לענין זה ומפסק הדין ניתן ללמוד כי כלל טענותיה של הנתבעת באו שם בפני בית המשפט.
(3) "הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל" – לא נטענה כל טענה לענין זה.
(4) "הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר תוקף" – הנתבעת טוענה כי פסק הדין בצרפת סותר את הסכם הגירושין הישראלי אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין- וע"כ אין לאכפו. אין חולק כי פסק הדין בצרפת סותר את קיומו של פסק הדין הישראלי, אולם הנתבעת עצמה היתה מודעת לקושי בקיומו של ההסכם הישראלי לאחר שנחתם גם ההסכם הצרפתי ובהמשך להסדרים שנקבעו בו, והיא זו אשר הניחה שאלה זו בפני בית המשפט בצרפת אשר קבע, לאחר בחינת טענות הצדדים, כי ההסכם הצרפתי בא במקום ההסכם הישראלי.
(5) "בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל" – לא היה כזה.
הנתבעת לא טענה כל טענה שיש בה להוות הגנה כנגד אכיפת פסק החוץ , ובהתייחס להגנות שבסע' 6 כאמור לעיל, למעט טענה כי הערכאות בצרפת לא הבינו "המטריה המשפטית". בטענתה זו מתייחסת הנתבעת לכך שבפסק הדין הצרפתי קבע בית המשפט גם כי:
"במקרה זה גברת ג.ד באום מביאה מסמך הנערך ע"י עורך דין ישראלי לפיו
ובעקבות פסק דין שהוצא בתאריך ה-25 נובמבר 2013, התיק הינו 'נסגר לצמיתות'.
אמנם המסמך היחיד הזה לא מאפשר להגדיר אם פסק הדין הינו בר תוקף או לא בישראל, וגב' ג.ד באום לא מביאה שום מסמך אחר כדי לקבוע את תוקפו".
אולם בכך לא סיים בית המשפט בצרפת את פסק הדין שלו והוא קבע גם:
"מצד שני, שני ההסכמים חתומים על ידי שני הצדדים ואושרו, האחד על ידי בית משפט הישראלי והשני על ידי בית המשפט לענייני משפחה הצרפתי, אינם תואמים במיוחד ביחס לתשלום המשכנתא, אשר תשלומו הוטל על מר א.ב בהסכם הראשון ועל גברת ג.ד באום בהסכם השני, אשר החוב אליה ישולם פעמיים אם כל אחד מההסכמים יהיה ניתן לאכיפה ובר תוקף. יוצא מזה שביישום הליך הגרושין בצרפת, בהסכם המיישב גם את האמצעים האישיים, הסמכות ההורית והסדרי ראיה ולינה המיוחסים לילדים שלהם ועל זכויות הקנין שלהם, הצדדים החליטו באופן ברור לוותר על ההחלטה ועל ההסכם הישראלי כדי להחליפם בהחלטה ובהסכם הצרפתי"
הנתבעת אשר סברה כי הערכאות הדיונית בצרפת שגו בקביעותיהם, החליטה, תחת להגיש ערעור על פסק הדין בתביעה אשר היא עצמה הגישה– לזנוח ההליכים בצרפת ולפתוח הליכים בישראל משל לא היו קביעות של בתי המשפט בצרפת.
43. משכך, ונוכח כל שנאמר לעיל ונוכח הוראות סע' 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, נחה דעתי כי, יש להכיר בפסק הדין שניתן בבית המשפט בערכאה עליונה בצרפת הקובע כי ההסכם הצרפתי החליף את ההסכם הישראלי .
44. אולם, בכך לא מסתיים הדיון לענין זה.
כאמור לעיל ולאחר שקבענו כי יש מקום להכיר בפסק הדין הזר לצורך ההליך דנא, הרי שיש להוסיף ולבחון האם פסק הדין הזר יוצר השתק/מעשה בית דין על פי כללי המשפט במדינה בה הוא ניתן ועל פי הדין הישראלי.
45. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת לדין הזר של ד"ר נטלי גרשון. ד"ר גרשון ניתחה את כלל נתוני ההליך וקבעה, לסיכום כדלקמן:
"13.1 לבית המשפט המחוזי בעיר וורסי היה סמכות ליתן את פסקי החוץ מיום
6.3.2014 ומיום 9.3.2018.
13.2 פסקי החוץ מיום 6.3.2014 ומיום 9.3.2018 הינם סופיים ולא ניתנים לערעור.
13.3 פסקי החוץ מיום 6.3.2014 ומיום 9.3.2018 הינם ברי אכיפה. פסק החוץ מיום
6.3.2014 אכן בוצע באמצעות ההוצל"פ בצרפת.
13.4 הסכם הגירושין הישראלי שאושר בארץ ביום 25.11.2013 הוחלף ע"י הסכם הגירושין הצרפתי מיום 6.3.2014 שאושר ובוצע בצרפת.
13.5 פסקי החוץ מיום 6.3.2014 ומיום 9.3.2018 אינם סותרים את תקנת הצבור.
13.6 בין ישראל לצרפת מתקיימת הדדיות בנוגע לאכיפת פסקי חוץ".
עוד קבעה המומחית כי נוכח כל האמור לעיל והאופן שבו ניתן פסק הדין בצרפת – יש מעשה בית דין.
46. למרות הוראות תקנה 25 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א 2020, הגיש כ"א מהצדדים חוות דעת מטעמו. מי מהצדדים לא טען לענין זה. אף אחד מהצדדים גם לא עתר לחקירת המומחית שהובאה מטעם שהצד האחר.
47. הנתבעת טענה באופן כללי כנגד מומחיות ד"ר גרשון , וצירפה מטעמה חוות דעת נגדית שנערכה ע"י עוה"ד לאה לורנס בן טולילה.
בסכום חוות דעתה, בסע' 41 שבה, קובעת עו"ד בן טולילה כדלקמן:
"הואיל והסכם הגירושין הצרפתי מיום 17.1.2014 משלים את הסכם הגירושין הישראלי מיום 10.11.2013 ולא מבטל אותו, אין כל צורך להכירו באשר שכן אין לו על משמעות כאן בארץ.
הואיל ופסק הדין מיום 8.3.2018 ניתן על בסיס שקולים משפטיים הנוגדים את הדין הישראלי, הרי שתוצאות פסה"ד סותרים את הדין הישראלי ועל כן הוא אינו בר הכרה כאן בארץ"
לטענת המומחית "קיים חוסר הבנה מובהק מצד השופטת הצרפתית של מהות ההסכם הישראלי ובכלל זה הדין הישראלי.."
לענין זה מפנה המומחית להוראות סעיפים 3 ו-38 להוראות ההסכם הישראלי הקובעות כי ההסכם הישראלי לא יהא ניתן לשינוי אלא ע"י הסכם בכתב שיאושר.
אלא שבית המשפט בצרפת קבע כי ההסכם הצרפתי החליף את ההסכם הישראלי, וכאמור לעיל הצדדים עצמם קבעו שההסכם הצרפתי ממצה את כלל ההסדרים שבין הצדדים וכי אין חובות קודמים בין הצדדים.
עוד לציין, כי כאמור לעיל לשם קליטת פסק החוץ אין בית המשפט בוחן תכנו של פסק הדין והמסקנות אליהם הגיע בית המשפט, אלא האם התקיים הליך תקין, ניתנה לבעלי הדין אפשרות לטעון טענותיהם, לבית המשפט היתה סמכות ליתן פסק הדין וכד'- ובענייננו נחה דעתי כי כזאת היתה.
48 נוכח האמור, נחה דעתי:
א. להכיר בפסק החוץ הצרפתי של בית המשפט המחוזי בעיר ורסי צרפת (מיום 06.03.2014 ) אשר אישר הסכם גירושין שערכו הצדדים ואשר בו הצהירו גם כי אין להם חוב האחד כלפי האחר.
ב. להכיר בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בצרפת ביום 08.03.2018 במסגרתו קבע ביהמ"ש בצרפת כי הסכם הגירושין הצרפתי מחליף ומבטל את הסכם הגירושין הישראלי.
ב. נוכח כל האמור קובעת כי הסכם הגירושין הישראלי אשר אושר ע"י בית המשפט
בישראל ביום 25.11.13 בתה"ס 17703-11-13 – בוטל ע"י הצדדים בהסכם מאוחר יותר אשר נחתם על ידם ביום 17.1.14 ואושר ע"י בית המשפט בצרפת ביום 6.3.14 , הוא ההסכם הצרפתי.
ד. מחייבת הנתבעת בהוצאות ההליכים ובסך של 35,000 ₪ לטובת התובע.
פסק הדין מותר לפרסום, בהשמטת כל פרט מזהה.
התיקים הפתוחים- ייסגרו.