בבית המשפט העליון
בע"מ 1270/23
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשת: פלונית
נ ג ד
המשיב: פלוני
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (הרכב השופטים: נ' שילה, ש' שוחט וע' רביד) מיום 15.01.2023 בתיק עמש 061566-03-22
בשם המבקשת: עו"ד אבי גפן
בשם המשיב: עו"ד משה יצחק הלוי
פסק-דין
השופטת י' וילנר:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ונ' שילה) בעמ"ש 61566-03-22 מיום 15.1.2023, שבגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטה ועל פסק-דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו (החלטת השופט א' בן ארי ז"ל בתמ"ש 34947-11-09 מיום 18.4.2012; ופסק דין של השופטת ו' שביט פינקלשטיין בתלה"מ 22662-03-19 מיום 10.2.2022), שבמסגרתם נקבע כי המשיב רכש 7% מזכויות הבעלות בדירה שרשומה על-שם המבקשת.
רקע
2. המבקשת והמשיב ניהלו קשר זוגי במשך כשלוש שנים, ולא נישאו זה לזו. במהלך הקשר התגוררו הצדדים בדירה ששייכת למבקשת ורשומה על-שמה בלבד, ובחודש ספטמבר 2006 נולד להם בן (להלן בהתאמה: הדירה והקטין). המבקשת רכשה את הדירה טרם היכרותה עם המשיב, ולצורך כך נטלה הלוואת משכנתא. במהלך הקשר הזוגי בין הצדדים, והחל מחודש מאי 2005, המשיב העביר למבקשת סכומי כסף מדי חודש. בחודש מאי 2007 עזב המשיב את הדירה, אך המשיך להעביר למבקשת סכומי כסף מדי חודש, עד חודש מרץ 2008. בסך-הכל, במהלך התקופה שבין חודש מאי 2005 לחודש מרץ 2008 העביר המשיב למערערת סכומים המצטברים לסך של 349,091 ש"ח.
3. בחודש נובמבר 2009 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נגד המבקשת, שבמסגרתה טען כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר בעל-פה, שלפיו המשיב ישלם לתקופה מסוימת את תשלומי המשכנתא שנטלה המבקשת, וכן יישא בעלות של שיפוצים שנערכו בבניין שבו נמצאת הדירה, ובתמורה ירכוש זכויות בדירה. בהמשך לכך, המשיב טען כי בהתאם לסכומים שהעביר למבקשת הוא זכאי להירשם כבעלים של 7.23% מהדירה. מנגד, המבקשת התכחשה לקיומו של הסכם המכר הנטען, וטענה כי התשלומים החודשיים הועברו על-ידי המשיב במסגרת הסכמות של הצדדים בנוגע למזונות הקטין, עלויות הטיפול בו והוצאות מדור, וכן בשל עצם מגורי המשיב בדירה, על כל הנגזר מכך.
החלטת בית המשפט לענייני משפחה
4. בהחלטתו מיום 18.4.2012 (להלן גם: ההחלטה) קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי אומנם ראוי להעלות על הכתב הסכמה בדבר רכישת זכויות בעלות בנכס מקרקעין, עם זאת, נקבע כי קיימות ראיות נסיבתיות לקיומו של הסכם בעל-פה כאמור, שעיקרן העובדה כי הצדדים פנו ליועצת פיננסית, לצורך מתן חוות דעת בשאלת היקף הזכויות של המשיב בדירה (להלן: היועצת הפיננסית); כמו גם העובדה שהעברת הכספים על-ידי המשיב החלה לפני שנולד הקטין, ונמשכה לאחר שהמשיב עזב את הדירה. לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי קיים הסכם מכר תקף בין הצדדים, שמכוחו רכש המשיב זכויות בדירה; והורה על מינוי מומחה אשר יעריך את שווי הדירה לצורך חישוב היקף הזכויות כאמור.
[להשלמת התמונה, יצוין כי תביעתו האמורה של המשיב נדונה במאוחד עם תביעת מזונות לקטין שהגישה המבקשת נגד המשיב (תמ"ש 52230-08). בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתביעת המזונות נקבע כי המשיב ישלם מזונות בסך של 2,550 ש"ח בחודש, נוסף על מחצית העלות של גן וצהרון].
5. הצדדים לא שילמו למומחה את שכרו, ובשלב מסוים הודיע המומחה כי אין בכוונתו להשלים את חוות דעתו בנושא. בהמשך לכך, ביום 11.3.2019 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, לאכיפת ההחלטה האמורה ולקביעת היקף זכויותיו בדירה.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
6. לצורך הכרעה בתביעת המשיב וקביעת היקף זכויותיו בדירה, בית המשפט לענייני משפחה מינה מומחה נוסף. ברם, בפסק דינו ציין בית המשפט, כי המומחה הדגיש בחוות דעתו שאין ביכולתו להבחין בין כספים שהעביר המשיב למבקשת עבור רכישת זכויות בדירה, לבין כספים שהעביר לה לצרכים אחרים, כמו הוצאות שנוגעות לקטין ועלויות מחייה בדירה. בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי אכן, "אף אחד מהצדדים לא ידע לכמת ולעשות את ההפרדה הנדרשת בין רכיבי התשלומים השונים"; וכי לפיכך "אין ולא ניתן להכריע" בשאלת היקף הזכויות שרכש המשיב בדירה לפי הנתונים שהציגו הצדדים בנוגע להפרדה בין רכיבי התשלומים כאמור. לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי יש לחשב את היקף הזכויות שרכש המשיב בדירה בהתאם לסך תשלומי המשכנתא ששולמו בחודשים שבהם העביר המשיב תשלומים למבקשת, מתוך הנחה שתשלומי המשיב כיסו את מלוא תשלומי המשכנתא בתקופה הרלוונטית. בית המשפט מינה אפוא שמאי, שיעריך את שווי הדירה נכון ליום 1.1.2007, בהיותו אמצע התקופה שבה העביר המשיב תשלומים למבקשת. לנוכח סך תשלומי המשכנתא ששולמו בתקופה הרלוונטית, שעמדו על סך של 126,165 ש"ח; ולנוכח חוות דעתו של השמאי בדבר שווי הדירה כאמור – נפסק כי המשיב זכאי להירשם כבעלים של 7% מהדירה.
7. על ההחלטה ועל פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, שבמסגרתו טענה, בעיקרו של דבר, כי הכספים שהעביר לה המשיב לא נועדו לרכישת זכויות בדירה; וכי מכל מקום, לא התקיימו דרישות הסף לקיומה של העסקה הנטענת, ובהן מסמך בכתב, גמירות דעת ומסוימות. המבקשת הוסיפה כי לצורך קביעתו בדבר קיום ההסכם הנטען, בית המשפט לענייני משפחה לא היה רשאי להסתמך על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, מאחר שהפנייה בוצעה במסגרת הליך גישור, שעל המתרחש בו חל חיסיון לפי חוק. מנגד, המשיב טען כי מטעמי צדק והגינות, יש להכיר בקיומו של הסכם תקף שמכוחו רכש זכויות בדירה, אף על פי שההסכם לא נערך בכתב.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
8. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע כי אין להתערב בממצא העובדתי שקבעה הערכאה הדיונית בדבר קיומו של הסכם מכר בעל-פה הנוגע לרכישת זכויות על-ידי המשיב בדירה; וכי הסכם זה מקיים את דרישות גמירות הדעת והמסוימות. עוד נקבע, כי העובדה שההסכם לא נערך בכתב אינה גורעת מתוקפו, וזאת מהטעמים הבאים:
"כידוע, הלכת השיתוף הספציפי שמכוונת להכללת נכסים חיצוניים בגדר הנכסים המשותפים (שחלה גם על בני זוג שכפופים להלכת השיתוף כבעניינינו, ולא רק על מי שכפופים להסדר איזון המשאבים), לא מצריכה כתב. הרציונל של הלכה זו היא שבני זוג לא עורכים מסמכים בכתב שעה שהם מתכוונים לשתף את בן הזוג השני בנכס השייך להם וניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים, כגון נשיאה בתשלומי המשכנתא או שיפוץ מהותי בדירה, כי היתה כוונת שיתוף בנכס החיצוני.
[...]
במקרה דנן, טענת האיש דומה לטענה בדבר קיומו של 'שיתוף מוחלש'. האיש לא טען למחצית מהזכויות בדירה עקב תרומתו הכספית לפירעון המשכנתא ושיפוץ הבניין אלא טען לשיתוף בחלק היחסי שמשקף את השתתפותו הכספית בתשלומי המשכנתא למול שווי הדירה. כשם שאין צורך בדרישת כתב במקרה של שיתוף ספציפי כמפורט לעיל, קל וחומר שאין צורך בכתב במקרה דנן שבו השותפות הנטענת היא מצומצמת ביותר" (פס' 9-8 לפסק הדין).
על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו.
תמצית טענות הצדדים
9. המבקשת שבה וטוענת, כי הכספים שהעביר לה המשיב במהלך השנים לא נועדו לרכישת זכויות בדירתה; וכי מכל מקום, לא ניתן היה להסתמך בעניין זה על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, בשל החיסיון שחל על הליכי גישור. המבקשת מדגישה, כי גם אם היו הסכמות בין הצדדים בדבר רכישת זכויות בדירה, הרי שהשתכללות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, שלא קיים בענייננו. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס למשיב זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף הספציפי. לטענתה, הצדדים לא העלו טענות בנושא, ואף לא הוכרו כידועים בציבור; ובכל אופן, המשיב לא טען בשום שלב לשיתוף בדירה, אלא לקיומו של הסכם לרכישת זכויות בה. לנוכח האמור, המבקשת עותרת לביטול קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה למשיב זכויות בעלות בשיעור של 7% מהזכויות בדירה.
10. מנגד, לטענת המשיב, הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית שמצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המשיב טוען כי קיומו של הסכם לרכישת זכויות בדירה נקבע כממצא עובדתי, שאין מקום להתערב בו; וכי בנסיבות המקרה קמה "זעקת הגינות" – שמאפשרת להתגבר על דרישת הכתב – שכן המשיב שילם לטענתו את תשלומי המשכנתא במשך מספר שנים ואת עלות השיפוצים בבניין. המשיב מדגיש כי בשום שלב לא טען לשיתוף בדירה מכוח חזקת השיתוף, וכי בית המשפט המחוזי לא הסתמך בהכרעתו על היות הצדדים ידועים בציבור.
דיון והכרעה
11. כפי שיבואר להלן, הבקשה שלפנינו מעוררת סוגיות אשר על-פי טיבן ומהותן ראויות לדיון ב"גלגול שלישי". לפיכך, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותי לפני תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. בהתאם, המבקשת תכונה להלן המערערת.
אקדים ואומר, כי אני סבורה שדין הערעור להתקבל לגופו, וכך אציע לחבריי כי נורה.
דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין
12. סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". הלכה עמנו, כי דרישה זו איננה ראייתית גרידא, כי אם גם מהותית וקונסטיטוטיבית, שבלעדיה אין תוקף לעסקה כאמור (ראו, מני רבים: ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון בידרמן, כו(2) 781 (1972); ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281 (1979); ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 190 (1996) (להלן: עניין קלמר); ע"א 3158/20 אחי תקומה בע"מ נ' משולם, פס' 5.ד (1.5.2023)).
הרציונל המרכזי של דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, נעוץ ברצון המחוקק להבטיח את רצינותן של עסקאות במקרקעין, ולוודא שהצדדים יפעילו שיקול דעת מושכל ולא יבצעו בצורה חפוזה עסקאות מסוג זה (ראו, לדוגמא: ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, פס' 18 לפסק דינה של השופטת א' חיות וההפניות שם (2011) (להלן: עניין שם טוב)). בתוך כך, לנוכח החשיבות שמייחס כאמור המחוקק לעסקאות במקרקעין, דרישת הכתב נועדה להשיג ודאות באשר לתוכנן של עסקאות כאלה:
"אחת המטרות החשובות של דרישת הכתב בעיסקת מקרקעין היא להשיג ודאות [...] ולמנוע התדיינויות סביב תוכנם של הסכמי מכר במקרקעין – הסכמים שיש בהם בדרך-כלל חשיבות רבה לצדדים המתקשרים. התדיינות כזו אינה רק גוזלת מזמנו של בית-המשפט ועולה לצדדים במשאבים רבים; חשוב מכך – היא טומנת בחובה פוטנציאל לטעויות של בית-המשפט בשל העובדה שמטבע הדברים קיים קושי לרדת לחקר האמת בהיעדר ראיות חד-משמעיות כגון מסמך כתוב" (ע"א 2143/00 לוין נ' שולר, פ"ד נז(3) 193, 201-200 (2003)).
במרוצת השנים החילה הפסיקה "ריכוך" מסוים בנוגע להיקף דרישת הכתב, במובן זה שנקבע כי מסמך כתוב שנדרש לכינון עסקה במקרקעין, אינו חייב לכלול בהכרח את מלוא הפרטים הרלוונטיים לעסקה (לסקירת פסיקה וספרות בנושא ראו: עניין שם טוב, פס' 19 לפסק דינה של השופטת חיות). כמו כן, בפסק דינו של בית משפט זה בעניין קלמר נקבע, כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן", שבהם עמידה על דרישת הכתב מקימה "זעקת הגינות", עשוי להינתן תוקף לעסקה במקרקעין אף ללא מסמך כתוב כאמור, וזאת מכוח עקרון תום הלב.
בין עסקאות במקרקעין לדיני השיתוף הזוגי
13. בענייננו, בית המשפט לענייני משפחה קבע, כאמור, כי הייתה בין הצדדים הסכמה שבעל-פה, שלפיה המשיב ירכוש זכויות בדירה תמורת סכומי כסף שיעביר למערערת (להלן גם: הסכם המכר שבעל-פה); ובית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתערב בממצא עובדתי זה.
אלא שבית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בענייננו, מתן תוקף משפטי להסכם המכר שבעל-פה אינו מותנה בקיומו של מסמך בכתב. בעניין זה, בית המשפט המחוזי קבע כי הלכת השיתוף הספציפי רלוונטית גם לזוגות לא נשואים, כבענייננו, שניתן לטעון לגביהם לתחולת חזקת השיתוף; וכי הלכת השיתוף הספציפי "אינה מצריכה כתב".
דעתי שונה, מטעמים שיפורטו להלן.
14. ראשית, הלכת 'השיתוף הספציפי' אינה רלוונטית לזוגות שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן גם: חוק יחסי ממון או החוק) לא חל עליהם, כבענייננו.
לצורך ביאור הדברים, אעמוד בקצרה על תכליתה של הלכת ה'שיתוף הספציפי' ועל הרקע להתפתחותה, אשר נעוץ ביחס שבין חזקת השיתוף לבין חוק יחסי ממון.
15. חזקת השיתוף מוכרת במשפט הישראלי החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, בעיקרו של דבר, משמעותה של חזקה זו היא שבני זוג (הן זוגות נשואים, הן ידועים בציבור) שחיים ביחד ומקיימים משק בית משותף, חזקה כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך קניינית לשניהם בחלקים שווים. עם זאת, בנסיבות מסוימות, אף "נכסים חיצוניים", שלא נצברו במלואם במהלך חיי הזוגיות ובאמצעותם, עשויים להיכלל במסגרת הרכוש המשותף לבני הזוג מכוח חזקת השיתוף, בפרט כאשר מדובר בדירת המגורים המשפחתית (להרחבה בנושא ראו: בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, פס' 25-19 לפסק דיני (10.8.2023)).
16. בשנת 1973 נחקק חוק יחסי ממון, והוראותיו הוחלו על זוגות שנישאו החל מיום 1.1.1974. בחוק זה נקבע משטר רכושי – שונה מזה שקובעת חזקת השיתוף – שעיקרו מנגנון של "איזון משאבים". לפי מנגנון זה, במשך הנישואין חלה הפרדה קניינית בין הנכסים של כל אחד מבני הזוג, בעוד שעם התרת הנישואין או פקיעתם, "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" (סעיף 5 לחוק). זאת, למעט נכסים מסוגים המנויים שם, ובראשם "נכסים חיצוניים" כאמור, שהיו לבני הזוג "ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" (סעיף 5(א)(1) לחוק).
17. בהמשך לחקיקת החוק, בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995), נקבע כי הסדר איזון המשאבים שבחוק נועד להחליף את ההסדר של חזקת השיתוף, כך שחזקה זו לא חלה ביחס לזוגות שחלות עליהם הוראות החוק.
הלכת יעקובי הובילה אפוא למצב, שבו בנוגע לזוגות שחל בעניינם החוק, הרי שמצד אחד, "נכסים חיצוניים" כאמור אינם כלולים במנגנון איזון המשאבים שבחוק; ומצד שני, לא ניתן לקבוע כי מדובר בנכסים משותפים מכוח חזקת השיתוף. מצב זה נתפס כמוקשה, במיוחד במקרים שבהם הנכס החיצוני הוא דירת מגורים ששימשה את המשפחה במשך שנים ארוכות.