18. על רקע זה, בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002), נדונה השאלה אם וכיצד ניתן לקבוע שיתוף ביחס ל"נכס חיצוני" בין בני זוג נשואים שכפופים לחוק יחסי ממון, בפרט כשמדובר בדירת המגורים המשפחתית. נפסק שם, כי אין מניעה ש"דין כללי כלשהו" יוביל למסקנה שלפיה נכס חיצוני נמצא בבעלות משותפת של בני זוג, גם בהיותו רשום על שם אחד מהם; וכי בהינתן המאפיינים המיוחדים של דירת המגורים המשפחתית, "יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים". עם זאת, הודגש שם כי "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" (שם, בפס' 10).
קביעות בית המשפט בעניין אבו רומי זכו בהמשך לכינוי "הלכת השיתוף הספציפי", וזו הלכה וקנתה לה שביתה בפסיקת בתי המשפט (להרחבה בנושא ראו: בע"מ 1983/23, פס' 53-47). בין היתר, הודגש בפסיקה כי תנאי לתחולתה של הלכת השיתוף הספציפי, הוא קיומם של "חיי נישואין משותפים ממושכים" (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פס' 16 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (26.12.2012); ההדגשה הוספה – י"ו).
19. עינינו הרואות, הלכת השיתוף הספציפי התפתחה ונועדה ליתן מענה לזוגות נשואים, אשר כפופים להוראות חוק יחסי ממון, בשל היעדר האפשרות להחיל בעניינם את חזקת השיתוף ביחס ל"נכסים חיצוניים", גם כאשר מדובר בדירת המגורים המשפחתית. אם כן, הלכת השיתוף הספציפי אינה רלוונטית לזוגות כבענייננו, שחוק יחסי ממון אינו חל בעניינם, וממילא קיימת האפשרות להחיל לגביהם את חזקת השיתוף ביחס ל"נכסים חיצוניים", לרבות דירת המגורים.
20. די אפוא באמור לעיל כדי להוביל למסקנה, כי אין בהלכת השיתוף הספציפי כדי לייתר את דרישת הכתב בענייננו, לצורך מתן תוקף משפטי להסכם המכר שבעל-פה.
עם זאת, אף-על-פי שהלכת השיתוף הספציפי אינה רלוונטית לענייננו, ראיתי להתייחס בקצרה, בבחינת למעלה מן הצורך, לקביעות בית המשפט המחוזי ביחס להלכה האמורה.
21. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי הלכת השיתוף הספציפי "לא מצריכה כתב" וכי "הרציונל של הלכה זו היא שבני זוג לא עורכים מסמכים בכתב שעה שהם מתכוונים לשתף את בן הזוג השני בנכס השייך להם".
ואולם, כמבואר לעיל, הלכת השיתוף הספציפי משמעותה כי קיימת אפשרות להכיר בשיתוף בין בני זוג בנכס מסוים מכוח הדין הכללי. בעניין זה, בפסיקתו של בית משפט זה הודגש כי "השיתוף שנוצר מכוחה מבטא סוגי שיתוף שמוכרים בדין הכללי, על ענפיו השונים, 'תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי' (עניין יעקובי [...], בעמ' 621)" (דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פס' 29 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (24.6.2021)).
ברם, כשעסקינן בטענות לעסקה קונקרטית במקרקעין שעורכים ביניהם בני זוג, הרי שככלל, פרשנות גמישה של הדין אין בה כדי לאיין את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין; ויפים לעניין זה דבריו הנכוחים של השופט ת' אור באחת הפרשות:
"המבנה המשפטי שעליו סמך בית-משפט קמא את הכרעתו – היינו, כי נוכח טיבם המיוחד של היחסים שבין בני-זוג, התקשרויות רצוניות ביניהם נהנות מפטור גורף מתחולת סעיף 8 לחוק המקרקעין – מעורר בעיניי קושי ממשי. לפטור האמור אין יסוד בחוק המקרקעין או במטרתו. יש בו כדי לפתוח פתח רחב ביותר לטענות שונות ומשונות בדבר שלל התקשרויות בתחום המקרקעין, אף שלא הועלו על הכתב [...] אכן, מבנה משפטי זה חותר תחת ההיגיון המונח ביסוד ההסדר שנקבע בסעיף 8 לחוק המקרקעין. יש בו כדי לפגוע באופן ממשי בוודאות בתחום הקניין [...] אינני סבור, כי יכולים אנו לעצב, על דרך של הלכה פסוקה, פטור גורף כזה" (ע"א 7388/97 עיזבון שמיר נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596, 608 (1999)).
מכל מקום, כמפורט לעיל, הלכת השיתוף הספציפי אינה רלוונטית לענייננו, ומשכך דברים אלו על מהותה של הלכה זו אינם נדרשים להכרעה במקרה שלפנינו.
22. לצד כל זאת, בני זוג לא נשואים, כבענייננו (כמו גם בני זוג שנישאו לפני שנת 1974), יכולים לטעון כאמור לתחולת חזקת השיתוף. ואולם, בענייננו חזר המשיב והדגיש – הן לפני בית המשפט לענייני משפחה, הן לפני בית המשפט המחוזי, הן בתשובתו לערעור שלפנינו – כי אין הוא טוען לשיתוף בדירה מכוח חזקת השיתוף, אלא לקיומו של הסכם מכר קונקרטי בעל-פה לרכישת זכויות בדירה. ממילא, בשום שלב לא נדונה בענייננו השאלה, אם מתקיימים ביחס לבני הזוג דנן התנאים לתחולת חזקת השיתוף (ויוער, כי דומה שלא בכדי נמנע המשיב מהעלאת טענה בדבר תחולת חזקת השיתוף על הדירה, בהיותה "נכס חיצוני", בהינתן התנאים שבדין לתחולת חזקת השיתוף על נכסים מסוג זה; ובשים לב לכך שהקשר הזוגי בין הצדדים נמשך כשלוש שנים בלבד (ראו והשוו בעניין זה: בע"מ 1983/23, פס' 58 וההפניות שם)).
23. כאן המקום להוסיף, כי אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה טענת המשיב בענייננו "דומה לטענה בדבר קיומו של 'שיתוף מוחלש'", כך ש"קל וחומר שאין צורך בכתב במקרה דנן שבו השותפות הנטענת היא מצומצמת ביותר".
כאמור, המשיב כלל לא טען לשיתוף בדירה מכוח דיני השיתוף הזוגי, ובשום שלב לא נקבע כי בני הזוג דנן מקיימים את התנאים לתחולת חזקת השיתוף. בהמשך לכך, ראוי להדגיש כי דיני החוזים ודיני השיתוף הזוגי הם מערכות דינים נפרדות, שבבסיסן תכליות ורציונלים שונים, כך שיש להבחין בין טענה לשיתוף בנכסים מכוח חזקת השיתוף המבוססת, בעיקרו של דבר, על מאמץ משותף, לבין טענה לקיומו של חוזה קונקרטי תקף ביחס לנכס זה או אחר. למעלה מכך, יצוין שלאחרונה נפסק כי הדין אינו מכיר במוסד של "שיתוף מוחלש", שמשמעותו חלוקת רכוש משותף לצדדים לפי חזקת השיתוף ביחס שאינו שוויוני (ראו: בע"מ 1983/23).
24. לסיכום חלק זה, הלכת השיתוף הספציפי אינה רלוונטית לזוגות כבענייננו, שאינם כפופים להוראותיו של חוק יחסי ממון; ומכל מקום, הלכה זו אין משמעותה איון סעיף 8 לחוק המקרקעין, בנוגע לעסקאות קונקרטיות במקרקעין בין בני זוג. בענייננו, המשיב הדגיש לאורך כל הדרך שטענתו אינה לשיתוף בדירה מכוח חזקת השיתוף, אלא לקיומו של הסכם מכר בעל-פה לרכישת זכויות בדירה. מעבר לכך שיש להבחין בין טענה לשיתוף מכוח חזקת השיתוף לבין טענה לקיומו של חוזה, הרי שהדין אינו מכיר במוסד של "שיתוף מוחלש" במסגרת חזקת השיתוף.
25. לנוכח כל האמור, יש לדון בשאלת תוקפו המשפטי של הסכם המכר שבעל-פה דנן, בהיעדר מחלוקת כי הסכם זה לא עוגן בכתב.
דרישת הכתב ו"זעקת ההגינות"
26. המשיב אינו חולק על כך שככלל, על מנת שהסכמה בעל-פה לרכישת זכויות במקרקעין תקבל תוקף משפטי, נדרש מסמך כתוב שמעגן אותה. ואולם, לטענתו, בנסיבות המקרה דנן מתקיים החריג לכלל האמור, שעניינו קיומה של "זעקת הגינות", שבכוחה להתגבר על דרישת הכתב.
אין בידי לקבל טענה זו.
27. כמבואר לעיל, סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב", ומשמעותו כי ללא מסמך כאמור, אין לעסקה תוקף משפטי. אמנם, בעניין קלמר נפסק כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן", עשויה לקום "זעקת הגינות", שתצדיק ליתן תוקף משפטי לעסקה במקרקעין למרות היעדר מסמך כתוב שמעגן אותה.
ואולם, לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים', כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה (וראו בעניין זה, למשל, את אזהרת השופט א' רובינשטיין בעניין שם טוב מפני "המדרון החלקלק בעניין דרישת הכתב" שסופו "עשיית דבריו של המחוקק פלסתר" (פס' א'); וכן ראו: ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חגאזי, פס' 15 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (23.6.2013)).
28. ואכן, בית משפט זה לא הכיר בקיומה של "זעקת הגינות" שבכוחה להתגבר על דרישת הכתב, אלא במקרים ספורים בלבד, שאלו הן תמצית נסיבותיהם:
(-) בעניין קלמר נדון מקרה שבו הוסכם בעל-פה כי המשיבים שם, זוג אדריכלים, יבנו שני בתים על מגרש שבבעלות המערער שם, ובתמורה יקבלו את זכויות הבעלות במחצית המגרש, כשעליה אחד הבתים. בניית הבתים הסתיימה, המשיבים עברו להתגורר באחד מהם, אך המערער סירב להעביר על-שמם את הבעלות בחצי המגרש, כפי שהוסכם.
(-) בעניין שם טוב הסכימו הצדדים, בעל-פה, על מכירת נכס מקרקעין. התמורה הועברה במלואה, והרוכש קיבל את החזקה בנכס ונהג בו מנהג בעלים לאורך שנים. ואולם, בעלת המגרש ציינה במסמך שכתבה לרוכש כי בכוונתה לנצל את העובדה כי אין מסמך בכתב שמעגן את העסקה, כדי להתנער ממנה ומחובתה לרשום את הבעלות בנכס על שם הרוכש.
(-) בעניין חג'אזי נדון מקרה שבו שני בני דודים, עם שמות דומים ומספרי תעודות זהות כמעט זהים, תבעו חלקות שונות בהליך הסדר מקרקעין. בשל טעות סופר נרשמו החלקות בהצלבה, כך שעל-שם כל אחד מהם נרשמה החלקה שהשני טען לבעלות בה. במשך שנים ארוכות המשיך לעבד כל אחד מבני הדודים את החלקה שהוא טען לבעלות בה, ולא את החלקה שנרשמה על שמו. לאחר שהתבררה להם הטעות, השניים סיכמו בעל-פה שאחד מהם ידאג להחלפת רישום הבעלות בחלקות, אך למרות הסיכום, מי שהתנדב לדאוג להחלפת הרישום כאמור העביר לבעלותו את החלקה שנרשמה על שם בן דודו – ותו לא, כך ששתי החלקות נרשמו על שמו, באופן ש"עולה לכאורה כדי מרמה ממש והפרת חובת נאמנות" (שם, פסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז).
עינינו הרואות, המקרים הבודדים שבהם הכיר בית משפט זה בקיומה של "זעקת הגינות", עסקו בחוסר תום לב קיצוני של הצד המתנער מהעסקה, ועל הסתמכות משמעותית ביותר של הצד שכנגד.
29. לעומת זאת, נסיבות המקרה דנן שונות בתכלית ואין בהן כדי להקים "זעקת הגינות". כאמור, עסקינן בבני זוג, שקיימו מערכת יחסים זוגית במשך כשלוש שנים, ובמהלכה חיו יחד בדירה ששייכת למערערת ונולד להם ילד משותף. המשיב העביר למערערת סכומי כסף מדי חודש, במשך 34 חודשים, כשאין חולק כי לפחות חלק מהסכומים שהועברו נועדו לתשלום צרכי הילד המשותף, מזונותיו ועלות הטיפול בו, כמו גם לתשלום עבור עצם מגורי המשיב בדירת המערערת, על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלו, אף אם כטענת המשיב, חלק מהסכומים שימשו גם להחזר הלוואת המשכנתא על הדירה, לנוכח קשיים כלכליים שחוותה המערערת בתקופה הרלוונטית; ואף בהנחה שהצדדים סיכמו בעל-פה, שסיוע המשיב בהחזר המשכנתא יזכה אותו בזכויות בדירה – הרי שענייננו בוודאי אינו נמנה עם המקרים הנדירים שבנדירים, המיוחדים ויוצאי הדופן, שבהם קמה "זעקת הגינות" שבכוחה להתגבר על דרישת הכתב הקבועה בחוק המקרקעין.
30. אם כן, משאין בענייננו מסמך בכתב, אשר מסדיר את הסכם המכר הנטען בדירה, ומשלא קמה בנסיבות דנן "זעקת הגינות" כאמור – המסקנה היא כי אין בענייננו הסכם בעל תוקף משפטי, שמכוחו רכש המשיב זכויות בדירת המערערת.
לפני סיום
31. כאמור, המערערת מוסיפה וטוענת, כי לעניין הקביעה בדבר קיומו של הסכם המכר שבעל-פה, לא היה מקום להסתמך על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, משזו בוצעה במסגרת הליך גישור. זאת, בשים לב להוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שלפיה "דברים שנאמרו במסגרת הליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי".
ואולם, אף אם אניח כי יש ממש בטענה זו (וראו בעניין זה: בע"מ 8579/05 פלונית נ' פלוני, פס' 4 (6.2.2006); וכן: יצחק עמית חסינות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 580-578 (2021)), הרי שאין בכך כדי להוביל להתערבותנו בממצא העובדתי שקבע בית המשפט לענייני משפחה – ואשר אושר בבית המשפט המחוזי – בדבר עצם קיומו של ההסכם בעל-פה בענייננו.
מעבר להסתמכות על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, קביעת הממצא העובדתי האמור הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט לענייני משפחה ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו בהליך. לפיכך, ובהינתן שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, לא כל שכן במסגרת דיון ב"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית, פס' י"ז (23.6.2009)); וכי הכלל האמור מקבל משנה תוקף, כאשר הקביעה העובדתית הנדונה הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית מעדים (ראו, מני רבים: רע"א 2324/07 ברנס נ' לבדנסקי, פס' ז' (17.12.2007)) – הרי שלא ראיתי להתערב בקביעה העובדתית בדבר קיומו של ההסכם שבעל-פה.
סוף דבר
32. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל הקביעה שלפיה המשיב רכש 7% מהזכויות בדירה. לצד זאת, יודגש כי בשים לב לקביעה העובדתית, שלא ראיתי להתערב בה – שלפיה הצדדים הסכימו בעל-פה כי המשיב ירכוש זכויות בדירה, ולנוכח הסכמה זו העביר המשיב למערערת סכום של 126,165 ש"ח – טענות הצדדים בנושא השבת סכום זה שמורות להם.
עוד אציע, כי יבוטל חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ש"ח, שהוטל עליה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; וכן כי המשיב יישא בהוצאות המערערת בערעור דנן בסך של 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ד' מינץ:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט לקבל את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת ח' וילנר.
ניתן היום, כ' באלול התשפ"ג (6.9.2023).