תאדמ (עפ') 36797-07-21 דניאל וולפסון נ' אמה רויטמן

בית משפט השלום בעפולה
‏כ"ה תשרי תשפ"ד, 10 אוקטובר 2023
תאד"מ 36797-07-21 וולפסון ואח' נ' רויטמן ואח'
בפני כב' הרשמת הבכירה, מאיה בלאו
תובעים 1. דניאל וולפסון
2. דוד יוגב
נגד
נתבעים 1. אמה רויטמן
2. יעקב רויטמן

פסק דין

רקע:
1. בפניי תביעה שהוגשה במסלול דיון מהיר, על סך של 75,000 ₪ בעילות של איסור לשון הרע ומטרד ליחיד. התובעים, דניאל ודוד, התגוררו החל מיוני 2019 ועד לינואר 2023 בדירה בבית משותף במגדל העמק, המצויה בקומה שמעל דירת הנתבעים, אמה ויעקב. בעלי הדירה הנם הוריו של דניאל, והם התגוררו בה עד לשנת 2019, כאשר דניאל התגורר עמם לסירוגין עד לאוקטובר 2016.
טענות התובעים:
2. בכתב התביעה נטען כי מאוגוסט 2016 ואילך התלוננו הנתבעים באופן שיטתי על רעשים הבוקעים מדירת התובעים, וזאת לאחר שאמו של דניאל, זינה, פנתה אל הנתבעים בטענות לפיהן פרגולה שבנו בדירתם נבנתה בחריגה וללא היתר, ואף הגישה תלונה בעניין לעירייה. תלונת הנתבעים כי דניאל מבצע אימוני ספורט בשעות הלילה המקימים מטרד רעש המדיר שינה מעיניהם, הועלתה על-ידם באסיפת דיירים שהתקיימה בספטמבר 2016, תוך הלבנת פניו ברבים והוצאת לשון הרע, עת תיארו את דניאל כ"לא אנושי". דברים אלה הובילו את דניאל להגיש נגד הנתבעים תלונה במשטרה, אשר יזמה הליך גישור, לו הסכימו דניאל והוריו, אך הנתבעים לא שיתפו פעולה.
נטען, כי תלונות הנתבעים בעניין רעש נמשכו, לפי הנטען, גם לאחר שדניאל לא התגורר בבית הוריו, מאוקטובר 2016 ואילך, ואף למעלה משנה לאחר עזיבתו. גם לאחר שהוריו של דניאל עזבו את הדירה, והתובעים עברו להתגורר בה יחד, ביוני 2019, המשיכו התלונות.
3. נטען, כי תלונות הנתבעים היו חסרות בסיס, וכי לא בקעו מדירת התובעים רעשים חריגים כלל, אולם הנתבעים פעלו על מנת למרר את חייהם של התובעים, ועשו שימוש ציני ומניפולטיבי במשטרה ובבתי המשפט כנגדם. בתוך כך, פנו הנתבעים מספר רב של פעמים למשטרה, שהגיעה בעיקר בלילות לדירת התובעים, באופן העולה עד כדי הטרדה של ממש; הנתבעים הגישו מספר תלונות במשטרה כנגד התובעים; הנתבעים פנו פעמיים לבית משפט השלום בבקשות למתן צווים למניעת הטרדה מאיימת, כנגד דניאל והוריו, בשנת 2017 ובשנת 2021, אך בתי המשפט דחו את עמדתם והם חויבו בהוצאות.
4. נטען כי באוגוסט 2019 פנו הנתבעים לתובעים בתלונה בנוגע לנזילה מהמזגן שבדירת התובעים החודרת אל דירתם. התלונה נבדקה על-ידי התובעים ואיש מקצוע מטעמם, ונמצא כי אכן קיימת נזילה, אך לא מהמזגן, והנזילה טופלה. הצעת התובעים לטפל על חשבונם בנזקים שבתוך דירת הנתבעים נדחתה. לאחר זאת שבו ופנו הנתבעים לתובעים בתלונות בנוגע לרעשים הבוקעים מהמזגן בדירתם. המזגן נבדק, והוצג לנתבעים אישור איש מקצוע בדבר תקינותו, אך הנתבעים לא פסקו מתלונותיהם. נטען, כי הנתבעים דפקו על דלת דירת התובעים מדי יום ואף מספר פעמים ביום בנוגע לנושא הנדון, בדרישה שיפסיקו את פעילות המזגן בדירתם.
5. בספטמבר 2020 פנו הנתבעים אל התובעים במכתב התראה ובו תלונות על רעשים הבוקעים מדירת התובעים. אז, התקינו התובעים ברחבי דירתם מצלמות המתעדות ומקליטות תמונה וקול לאורך כל שעות היממה, והודיעו על כך לנתבעים במכתב מטעמם. התובעים דרשו כי באם תהיה לנתבעים תלונה בנוגע לרעש, יציינו מועד ספציפי שבו נשמע הרעש, כדי שיוכלו להראות להם את התיעוד המצולם והמוקלט באותו המועד. נטען, כי הנתבעים סירבו לשתף פעולה עם התובעים, המשיכו להתלונן במשטרה ולהזמין שוטרים לדירת התובעים, סירבו לצפות בתיעוד שברשות התובעים או להעביר להם כתובת דוא"ל לשם שליחת התיעוד אליהם, ואף הגישו הבקשה הנוספת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, ביוני 2021, שנדחתה כאמור.
6. התובעים טענו כי התנהלות הנתבעים עולה כדי עוולה של לשון הרע כלפיהם, שכן תלונותיהם בעניין הרעש היו בבחינת תלונות שווא, וכן עולה היא כדי עוולה של מטרד ליחיד.
טענות הנתבעים:
7. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה. לטענת הנתבעים, תלונותיהם לא היו בבחינת תלונות שווא, אלא תלונות אמתיות ומבוססות. נטען, כי הנתבעים סבלו נזק מתמשך כתוצאה מהתנהגות התובעים, שהקימו מטרדי רעש, פגעו בצנעת הפרט של הנתבעים ואף בחייהם עת הדירו שינה מעיניהם. נטען, כי יעקב נזקק לטיפול רפואי כתוצאה ממחדלי התובעים, כעולה מתיעוד רפואי אותו צירף לכתב ההגנה. נטען, כי התובעים הם שהטרידו את הנתבעים, ולכן הנתבעים נאלצו להתלונן בהזדמנויות רבות על רעשים והטרדות, בפרט בשעות הלילה. לא יתכן כי הנתבעים ישקיעו זמן, משאבים וכסף בכדי להגיש תלונות שווא ולנהל הליכי סרק כנגד התובעים.
8. הנתבעים הכחישו כי ביטאו לשון הרע או הלבינו פניו של דניאל ברבים, ולטענתם לא גינו אותו או אמרו מילה שתזיק לו. נטען, כי הפרגולה בבית הנתבעים נבנתה באופן חוקי על פי היתר וכי למחלוקת הנדונה אין קשר לכך. בהקשר זה נטען כי הרעש קיים מאז ומתמיד, ומקורו בדירת התובעים ובאימוני ספורט המבוצעים בה. נטען כי פניות הנתבעים למשטרה נעשו בשל רעש היוצא מדירת התובעים ולא משום דירה אחרת.
9. נטען, כי העובדה שהתובעים יזמו התקנת מצלמות מקליטות אינה משמשת לזכותם, שכן בתקופה שבה הותקנו המצלמות בוודאי שמרו על השקט על מנת להוכיח חפותם. עוד נטען, כי כאשר הנתבעים הזמינו המשטרה, התובעים פשוט הפסיקו לעשות רעש ולכן המשטרה עזבה, אך אין משמעות הדבר שלא היה רעש. לטענת הנתבעים זכותו של כל אזרח במדינה להזמין משטרה כאשר הוא נפגע ועלול להיות נפגע מפעולות מזיקות ומרעישות, וכי תלונות הנתבעים היו תלונות אמת שהוגשו בתום לב. נטען כי הנתבעים חפצי שקט ושלווה, אנשים מבוגרים המבקשים ליהנות מדירתם, לעומת התובעים הטופלים עליהם האשמות ומציירים אותם כעברייני ומפרי חוק.
10. נטען, כי הבקשה המוקדמת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, לא נדחתה משום שלא היה ממש בטענות הנתבעים, אלא להיפך, מראה כי לנתבעים קמה עילת תביעה כלפי התובעים בעוולה של מטרד ליחיד. הבקשה המאוחרת אף היא לא נדחתה בשל היעדר עילה, אלא שלא הונחו על ידי הנתבעים ראיות מספיקות. נטען כי למרות חלוף הזמן, המחלוקת לא נפתרה וזאת באשמת התובעים והתנהלותם.
11. נטען גם כי הנתבעים סבלו מנזילה שמקורה בדירת התובעים, והנתבעים צירפו לעניין זה חוות דעת מומחה מטעמם.
דיון:
12. במחלוקת שבין הצדדים, ועל יסוד הראיות ועדויות הצדדים בפניי, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים, ולקבוע כי התנהלות הנתבעים עולה כדי לשון הרע כלפי התובעים, וזאת בהתייחס לתקופה שמיוני 2019 ואילך.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים הגישו כנגד התובעים מספר תלונות במשטרה, וכן פנו בקריאות למשטרה בהזדמנויות רבות, בטענה לרעש הבוקע מדירת התובעים. הנתבעים אינם מכחישים זאת בכתב ההגנה, כמו גם בבקשות למתן צווים למניעת הטרדת מאיימת שהגישו, שם צוין במפורש כי הנתבעים הגישו אינספור תלונות ופנו למשטרה אינספור פעמים. המחלוקת בין הצדדים נטועה אפוא בשאלה אם תלונות אלה היו בבחינת תלונות שווא, כגרסת התובעים, או שמא תלונות אמת שהוגשו בתום לב, כגרסת הנתבעים.
בעניין זה, מצאתי לקבל את גרסת התובעים, שנתמכה בראיות שבפניי, ולדחות את גרסת הנתבעים, שלא מצאה אחיזה בראיות כלשהן.
13. לעומת שלל הראיות שהציגו התובעים במצורף לכתב התביעה ולעיקרי הטיעון, ראיות המשקפות התנהלות הנתבעים לאורך תקופה המתאפיינת בפניות ישירות מרובות לתובעים, בקריאות תכופות למשטרה, בהגשת תלונות במשטרה כנגדם ובנקיטת הליכים משפטיים בעניין הרעש, הרי שהנתבעים כשלו מלהציג ולו בדל ראיה שתתמוך בטענותיהם ביחס למטרדי הרעש מהם סבלו לגרסתם. זאת, חרף ההזדמנויות הרבות והתקופה הממושכת שבה הייתה לנתבעים האפשרות להשיג, בקלות יחסית ובאמצעים זמינים, תיעוד שיתמוך בטענותיהם.
לעניין זה, העידה הנתבעת בפניי כי נהגה להקליט את הרעש באמצעות הטלפון הנייד שלה, אולם לא מסרה את ההקלטות לעורך דינה, לא הציגה אותן לבית המשפט ולא יכלה להציגן במעמד הדיון, שכן מאז החליפה מכשיר טלפון.
גם בהזדמנויות קודמות, טענו הנתבעים כי בידיהם ראיות למטרדי הרעש: כך למשל, במכתב הנתבעת למשטרה מיום 17.11.2017 טענה כי ברשותה הקלטות של הרעש. הקלטות אלה כאמור לא נשמרו ולא הובאו; עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבקשת הנתבעת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת משנת 2017 מעלה, כי ב"כ הנתבעת טען שם כי בידיה הקלטות, וכן הנתבעת ניהלה רישום ביומן, אך ראיות אלה לא צורפו על ידי הנתבעים במסגרת הליך זה, על אף שהיו קיימות בידיהם בעבר, לטענתם; בדיון בבקשה דומה שהגישה הנתבעת בשנת 2021 צוין שיש לנתבעת הקלטות בטלפון הנייד, ומכיוון שהיא מבוגרת היה עליה לחכות לבתה שתעשה זאת. בית-המשפט קבע בפסק-הדין שניתן בבקשה, כי לא שוכנע שהנתבעת חווה הטרדה מאיימת מצד התובעים בדרך כלשהי, וכי לא הובאה בתמיכה לטענתה בדבר רעשים הבוקעים מדירתם ראיה כלשהי, כהקלטות או עדויות אחרות. הבקשה נדחתה בהעדר ראיות לתמוך בטענות התובעת, הן בדבר מקור הרעשים והן בדבר עוצמתם. מכך נובע, כי לנתבעים היו הזדמנויות רבות לאסוף תיעוד וראיות בנוגע לרעש ולמקורו, לאורך תקופה, אך לא עשו כן.
14. מצאתי לייחס משקל לכך שעל אף שבפסק-הדין בבקשה משנת 2017, קבע בית-המשפט כי בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת אינה המסגרת המתאימה לבירור עובדתי, מקצועי ומשפטי כנדרש בטענות הנתבעים, מצאה הנתבעת לנכון להגיש בקשה זהה בשנת 2021, לא ציינה במסגרתה כי בקשה קודמת שהגישה באותו עניין נדחתה תוך חיוב בהוצאות, לא צירפה לה את פסק-הדין שניתן בבקשה הקודמת, והבקשה הוגשה מבלי שהיו בידיה ראיות וכאמור מטעם זה נדחתה, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות. כפי שיובא להלן, התנהלות זו מלמדת לדידי על חוסר תום הלב שדבק בהתנהלות הנתבעים בעניינם של התובעים, שנקטו הליך סרק בבית המשפט מבלי שתהיה בידם בדל ראיה להוכחת טענותיהם, ולאחר שבית המשפט הבהיר להם בעבר כי המסגרת הדיונית אינה מתאימה להעלאת טענות מעין אלה שהעלו.
הנתבעת נשאלה בעדותה בפניי מדוע פנתה בבקשה זהה לבית המשפט, לאחר שהשופטת שדנה בבקשתה הקודמת קבעה כי אין זה ההליך המתאים לבירור טענותיה, והשיבה: "היא לא אמרה דבר כזה, או שאני לא הבנתי. אני הבנתי שזו צורה לא נכונה, אבל לא ידעתי מה לעשות שעוד פעם היה רעש, אנשים לא מבינים" (עמ' 14, ש' 11 ואילך).
כאז כן היום, הנתבעים לא טרחו להעמיד ראיות מטעמם שיתמכו בטענתם לפיה מדירת התובעים בקע רעש מטריד. במובן זה לא עלה בידיהם לסתור את טענת התובעים לפיה כלל הפניות לתובעים, התלונות והקריאות למשטרה היו בבחינת תלונות שווא חסרות בסיס. אין בידי הנתבעים הקלטות או תיעוד אחר מטעמם, לגבי הרעש, מקורו, תדירותו ועוצמתו. הנתבעים לא הביאו כל עד מטעמם לעניין זה, ולא ראיה אחרת. גם גרסת התובעים לפיה לא הופנו כלפיהם טענות מצד שכנים אחרים בבניין לא נסתרה. העובדה שלצד הנתבעים לא התייצב אף שכן מהבית המשותף שיוכל לתמוך בטענותיהם, אומרת דרשני. גם בתם של הנתבעים, שעל פי חומר הראיות, התגוררה למשך תקופה בביתם, לא הובאה להעיד מטעמם.
15. גרסת התובעים ביחס להעדר מטרדי רעש מדירתם, לעומת זאת, מקבלת חיזוק בכך שהחל מספטמבר 2020 הותקנו בביתם מצלמות מקליטות תמונה וקול, והודעה על כך נמסרה מטעמם לנתבעים. הנתבעים שלחו לתובעים מכתב התראה בספטמבר 2020, באמצעות ב"כ, אך נמנעו מלהשיב למכתב התשובה שנשלח להם מטעם ב"כ התובעים ונשא את הכותרת: "תגובה למכתבך עם הזמנה לנסות לאתר יחד מקצועית את מקור הרעש, והתראה במקרה של סירוב נוסף לשיתוף פעולה והטרדה נוספת". במכתב התבקשו הנתבעים כי באם יסברו שבוקע רעש מדירת התובעים יפנו בציון מועד מדויק, על מנת שהתובעים יוכלו להראות להם מתוך התיעוד שברשותם כי הרעש לא בקע מדירתם. למרות זאת, הנתבעים לא פסקו מפניות לתובעים בנוגע לרעש, שבו והזמינו שוטרים לדירתם, והגישו כנגדם תלונות במשטרה, הגם שהותקנו מצלמות שבדיקה פשוטה באמצעותן יכולה הייתה לאשש או להפריך את טענות הנתבעים. מהעדויות שבפניי עולה כי הנתבעים לא שיתפו פעולה עם אמצעי בדיקה זמין ופשוט זה. דוד העיד בהקשר זה כי כאשר השוטרים הגיעו לדירת התובעים מספטמבר 2020 ואילך, הציעו להם התובעים לצפות במצלמות אך הם לא ראו צורך בכך, שכן נוכחו שהתובעים מתנהלים כרגיל בביתם, ואין רעש. לעומת זאת, גרסת הנתבעים בכתב ההגנה ובעדות הנתבעת, לפיה בכל פעם שהגיעו שוטרים היו התובעים פוסקים מהרעש, אינה סבירה ואינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. גם הטענה בכתב התביעה לפיה מעת שיזמו התובעים התקנת מצלמות הם שמרו על השקט, אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבעים המשיכו להתלונן על רעש גם בתקופה זו.
ראיות התובעים מתוך התיעוד המצולם והמוקלט בדירתם, באמצעות תמלולים שהונחו בפניי, הוצגו גם במסגרת הבקשה שנדונה ביוני 2021, זמן קצר טרם הגשת התביעה דנן, ובית-המשפט קבע אז בפסק-דינו: "הוצגו בפניי ראיות המלמדות כי המבקשת אף הזעיקה את המשטרה מספר פעמים בשעות הלילה, אך מהתמלולים שצורפו לתגובת המשיבים נראה כי המשטרה לא מצאה כי המשיבים אכן יצרו רעשים באותו זמן בו הוזעקו, והמשטרה שבה כלעומת שבאה ולא הוסיפה לחקור בנדון."
התרשמות זו, הנכונה גם לענייננו, מתחזקת לנוכח העובדה שחרף התלונות הרבות של הנתבעים במשטרה וקריאותיהם לשוטרים להגיע לדירת התובעים, אין בנמצא אף תיעוד שיתמוך בטענותיהם כי בוקע מדירת התובעים רעש מטריד.
16. העובדה שהתלונות חזרו ונשנו גם בתקופה שלאחר שהתובעים התקינו בביתם מצלמות, מחזקת את ההתרשמות בנוגע להעדר תום לב מצד הנתבעים. מצאתי לייחס משקל לעניין זה, לכך שהנתבעת סירבה להצעת התובעים, ביום 18.2.2021, לצפות בתוצרי המצלמות בדירתם, ונמנעה מלהעביר לתובעים כתובת דוא"ל למשלוח התוצרים, לאחר ששבה והתלוננה בפניהם על רעש מטריד. הסבריה של הנתבעת בעדותה לא היו משכנעים. הנתבעת טענה כי פחדה להיכנס לדירת התובעים באותו המעמד, וזאת על אף שלא הייתה בגפה אלא לוותה על-ידי חתנה, וכן לא ידעה לומר אם הועברה כתובת דוא"ל לתובעים, לשם שליחת התיעוד, אף שיכלה היא להיעזר בחתנה לשם כך.
מצאתי לקבל בהקשר זה את טענת התובעים לפיה העדר שיתוף פעולה מצד הנתבעים בנוגע לבירור מקור הרעש, ואי הצבעת הנתבעים על מועד ספציפי ומוגדר שבו הוטרדו מרעש לכל אורך התקופה שמספטמבר 2020 ועד למועד הגשת התביעה, מחלישה את גרסת הנתבעים עד מאוד, ומחזקת את גרסת התובעים כי לא גרמו למטרדי רעש כלל.
17. ככלל, מצאתי לתת אמון בגרסת התובעים שהובאה באמצעות עדותו של דוד בפניי, שהותיר רושם חיובי ביותר. לעומת זאת, נוכחתי כי גרסת הנתבעים שהובאה מפי הנתבעת, נטתה לחוסר עקביות ולהפרזה שמטרתה להעצים את הרושם השלילי שביקשה לייחס להתנהלות התובעים. כך למשל, בנוגע לגרסאות השונות שהובאו בנוגע לסוג הרעש, מועדו ומשכו, כפי שיובא להלן;
בעדותה הראשית בפניי, מסרה הנתבעת כי הרעש החל באוגוסט 2016, "רעש בחדר אחד שעושים ספורט, דפיקות ונפילות". לאחר מכן, היה "רעש של ספורט בחדר אחר", ויעקב פנה לזינה (אמו של דניאל) לגביו, באוגוסט 2016, וכן פנה לוועד הבית ולמשטרה. הנתבעת העידה כי היו רעשים של "דברים נופלים של משקל גדול", כל לילה, משעה 23:00 ועד ל-5:00, וגם בשעות 10:00- 11:00 אז זה לא הפריע. עוד טענה הנתבעת כי משנת 2019 היה רעש של "צעקות", וכי "אחרי המשפטים היו פחות צעקות" אבל "הספורט" המשיך עד לינואר 2023.
בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת האם פנתה ב-2018 להתלונן על רעש של הרמת משקולות, ואז התברר שדניאל לא היה כלל בבית (לפי הנטען בכתב התביעה, מצאו השוטרים את הוריו של דניאל כשהם ישנים, ודניאל כלל לא התגורר בדירה), והשיבה: "היה רעש, אבל היה רעש אחר לגמרי, ספורט בכלל לא היה... מ-11 בלילה במיוחד היה, כל הזמן בלילה ב-1, עוד ב-2 היו על הראש שלי... לא היה רעש של ספורט, אבל דפיקות היו בלילה, דפיקות ונפילות." לאחר מכן, ציינה כי מ-2019 היו גם "צעקות" וגם "דפיקות".
בתמלול אסיפת הדיירים מיום 22.9.2016, הובא כי הנתבעת התלוננה שדניאל מבצע "אימונים", ובתה של הנתבעת התלוננה כי "הוא קופץ ועושה מכשירים כל הלילה".
במכתב תלונה ששלחה הנתבעת למשטרה ב-17.11.2017 טענה הנתבעת כי למעלה משנה הנתבעים סובלים מרעשים מטרידים בשעות הלילה החל מהערב ועד לשעות הבוקר המוקדמות, וכי ברשותה מספר הקלטות.
בתצהיר שהגישה הנתבעת לתמיכה בבקשתה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת ב-2017, הצהירה כי "בלילות ובערבים המשיבים משום מה לא מפסיקים לחבוט בקירות וכן לתת מכות לרצפת הבית שלהם דהיינו לגג הבית שלי".
בפרוטוקול הדיון בבקשה מ-2017 טען ב"כ הנתבעת כי "בנם של המשיבים היה מתעמל בתוך הבית ועושה רעשים... משום מה, היום זה ממשיך... ברור למבקשת שמי שעושה את הרעש זה רק המשיבים". כפי שהובהר בתגובת התובעים בהליך שם, וכן בכתב התביעה בהליך זה, דניאל לא התגורר בבית במשך למעלה משנה באותה התקופה.
בבקשת הנתבעת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת ב-2017, טענה: "ההטרדה מתחילה כל יום בשעות הצהריים כאשר המשיב ולכאורה החבר שלו שגר יחד אתו בדירה מתחילים בקפיצות וצעקות בתוך הדירה לכאורה עושים ספורט, אימוני ספורט ו/או משחקי ספורט אשר ממשיכות עד השעות המאוחרות בלילה ולפעמים גם עד שעות הבוקר המוקדמות. המבקשת פנתה למשטרה אינספור פעמים הגישה אינספור תלונות ובכל פעם שהמשטרה הייתה מגיעה למקום היו מפסיקים את ההטרדה מידית לכמה דקות עד שהמשטרה תעזוב את המקום ומתחילים שוב"
עוד טענה הנתבעת בבקשה: "ביום 26.3.21 פנתה המבקשת למשטרה והגישה תלונה על מטרד צעקות דפיקות וקפיצות, המשטרה הגיעה למקום והתריעה בפני המשיב והחבר שלו שלא ישובו למעשיהם, אלא ולמרבה הצער המשיכו שוב ושוב ללא הפסקה. ביום 8.5.21 פנתה המבקשת שוב למשטרה וביקשה התערבותה בעקבות הרעשים מתוך דירת המשיבים שהתחילו בשעות הצהריים ונמשכו עד להזמנת המשטרה בשעה 11:00 בלילה."
בפרוטוקול הדיון במעמד צד אחד, בבקשה, מיום 9.6.2021 טען ב"כ הנתבעת: "בדירה הזאת גר בחור צעיר עם בן זוג, הבעיה שם ספורט בגדול, זה מתחיל אחרי הצהרים עד 4:00 ויש המון תלונות במשטרה, הם כל הזמן עושים ספורט בדירה."
הנתבעת העידה אז בפני בית-המשפט: "הם רצים בבית, משקולות. לפעמים הם עושים את זה עד חמש בבוקר. הם מתחילים בדרך כלל בשעה 14:00 בצהריים. הם מתגוררים וכנראה שניהם עושים ספורט. הם לא ישנים בלילה אלא ביום, עד 14:00 והם מדברים בקול רם."
18. שלל גרסאות הנתבעים בנוגע לרעש ולמקורו, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, אינן בבחינת אי דיוקים בלבד. הן מבטאות את כלליותן של הטענות, שלא היו עקביות ולא היו ספציפיות, לא היה לצדן כל גיבוי בתיעוד כלשהו מצד הנתבעים, כהקלטה או רישום אחר, ונטו להשתנות מעת לעת. הנתבעת ייחסה את הרעש על פי רוב לפעילות ספורט שמבצע לכאורה דניאל, כאשר התלונות החלו באוגוסט 2016, ונמשכו לאורך שנת 2017, וזאת למרות שדניאל כלל לא התגורר בבית באותה התקופה. התלונות פחתו לאחר מכן, כעולה מחומר הראיות שבפניי, אך חודשו באוגוסט 2019 (כחודשיים לאחר שדניאל ודוד עברו להתגורר יחד בדירה), והפעם נגעו לרעש הבוקע ממזגן המותקן בדירת התובעים וכן לצעקות או דיבורים בקול רם. התלונות נמשכו גם לאחר שהתובעים התקינו מצלמות בדירתם, במטרה להפריך טענות הנתבעים, ומבלי שעלה בידי הנתבעים לנקוב במועד ספציפי שבו היה רעש, על מנת שהתובעים יוכלו לבדוק זאת למול התיעוד שברשותם. הנתבעת גם סתרה עצמה כאשר העידה מחד שהמשטרה עזרה לה מאוד, ומאידך טענה כי בכל פעם שהשוטרים היו באים היו התובעים מפסיקים את הרעש, ומחדשים אותו עם עזיבתם, כך שהפניות למשטרה ממילא לא סייעו לה כגרסתה, ואין זה ברור מה היה הטעם להרבות בהן. הדברים גם אינם מתיישבים עם הטענה שבכתב ההגנה כי התובעים הם שיזמו את התקנת המצלמות בדירתם ובוודאי הקפידו על השקט לאחר התקנתן, כאשר למעשה תלונות הנתבעים נמשכו גם לאחר התקנת המצלמות.
בהעדר ראיות להוכחת מטרדי הרעש הנטענים, חרף ההזדמנויות הרבות שהיו בידי הנתבעים לאסוף תיעוד כזה, ובהעדר שיתוף פעולה מצד הנתבעים בהצבעה על מועד ספציפי בו סבלו ממטרדי רעש, אין אלא לדחות את גרסת הנתבעים. חרף ביקורים תכופים בדירת התובעים, לא העידו הנתבעים אף לא על פעם אחת שבה נוכחו כי התובעים עוסקים בספורט או מחזיקים ברשותם מכשירי ספורט. לעומת זאת, שוכנעתי באמינות גרסת התובעים, שטענו כי לא עסקו בפעילות ספורט, עיסוקם אינו בספורט אלא שמדובר במהנדסים מתכנתים, שעבדו בתקופת הקורונה מתוך דירתם, מול מחשביהם. הכחשת התובעים כי הם מפיקים רעש מטריד הייתה עקבית מעת שהתגלעה המחלוקת בעניין. הם הציעו לנתבעים אפשרויות שונות לפתרון, עמן הנתבעים לא שיתפו פעולה, ונשאו בהוצאות כספיות בהתקנת מצלמות להוכחת גרסתם, אך הנתבעים המשיכו בתלונות הכלליות והחוזרות מצדם חרף האמור.
19. באוגוסט 2019 החלו הנתבעים להשמיע תלונות בעניין רעש הבוקע מהמזגן. דוד העיד כי בתחילה התלוננו הנתבעים על נזילה, ולאחר שהתובעים בדקו את עניין הנזילה ופתרו אותה באמצעות בעל מקצוע שהוזמן באמצעות חברת הביטוח (עדותו נתמכה במסמך לעניין זה), החלו הנתבעים להתלונן על רעש הבוקע מהמזגן, פנו אליהם לעתים תכופות, לעיתים מספר פעמים ביום במהלך אותו השבוע, ודרשו מהם שיכבו את המזגן. הנתבעת בעדותה העידה לעניין נזילה מהמזגן, אך לא התייחסה כלל בעדותה לתלונות שהפנתה כלפי התובעים בנוגע לרעש הבוקע מהמזגן. הנתבעת בעדותה טענה כי עדיין קיימת נזילה שלא טופלה, אך גם טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי. הנתבעים צירפו לכתב ההגנה חוות-דעת שמאי לעניין נזקי רטיבות, מיום 10.10.2019, לפיה נצפה מוקד רטיבות יחיד בתקרת המטבח, אך עיון בחוות-הדעת מעלה כי צוין בה: "לגבי עוצמת הרעשים, הצענו למזמינה להזמין מומחה עם מכשיר מדידת רעשים והבהרנו לה שזה לא בתחום עיסוקנו".
הנה כי כן, גם בית המשפט בפסק-הדין משנת 2017 הבהיר לנתבעים כי הדרך הנכונה להעלות את טענותיהם בנוגע לקיום מטרדי רעש הנה במסגרת של הליך אזרחי לפי פקודת הנזיקין בעוולה של מטרד ליחיד, וגם מומחה לרטיבות שביקר אצלם הבהיר להם כי לעניין זה עליהם להיעזר במומחה למדידת רעשים, אך הנתבעים בחרו שלא לפעול למיצוי זכויותיהם בדרך המשפטית והחוקית העומדת לרשותם. חלף זאת, הנתבעים פנו אל התובעים בתלונות ישירות רבות, הרבו בקריאות למשטרה, הגישו תלונות במשטרה, וכן בקשה נוספת למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כלפי התובעים והוריו של דניאל. זאת, מבלי שתהיה בידיהם כל ראיה לגבי מטרדי הרעש להם הם טוענים ומקורם, ולאחר שבית המשפט כבר הבהיר להם כי הטענות דורשות בירור עובדתי, מקצועי ומשפטי כדבעי ולא במסגרת הבקשה.
20. בעדות הנתבעת בפניי צצה גרסה נוספת, כבושה, ביחס למעשה תקיפה לכאורה של דניאל כלפיה. טענה זו לא הועלתה על-ידי הנתבעת בשתי הבקשות שהגישה לבתי המשפט, בתצהירים שצורפו להן, בדיונים שנערכו בבקשותיה, וגם לא בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים בהליך זה. בעדותה מסרה הנתבעת כי בתקופה שבה התגוררו בדירה דניאל והוריו פנתה אליהם להתלונן על רעש. דניאל פתח לה את הדלת, ואמר לה שזה הבית שלו והוא עושה מה שהוא רוצה. כשהנתבעת שאלה היכן הוריו והצביעה עליהם, דחף דניאל את ידה. הנתבעת העידה כי באסיפת הדיירים בספטמבר 2016 פנתה בעניין לזינה, אמו של דניאל, וסיפרה לה שדניאל דחף אותה. במענה לכך אמרה לה זינה, לטענתה, "יהיו לך הרבה בעיות כי הזמנת משטרה".
אמנם, בתצהיר הנתבעת שהוגש בתמיכה לבקשתה מ-2017, הצהירה הנתבעת כי זינה אמרה לה: "עשית טעות גדולה כשפנית למשטרה", וכך גם נכתב במכתב התלונה שלה למשטרה מ-17.11.2017, אך לא נכתב בתצהיר ובמכתב למשטרה דבר בנוגע לאותה תקיפה לכאורה שארעה לגרסת הנתבעת. גם בדברי הנתבעת באסיפת הדיירים מספטמבר 2016, שהוקלטו ותומללו על-ידי התובעים, מסרה הנתבעת כי דניאל אמר להם "אני בבית שלי אעשה מה שאני רוצה", אך לא אמרה דבר לגבי דחיפת ידה. גרסה כבושה ומתפתחת זו מעוררת ספק באמינות גרסת הנתבעת, שדומה כי נועדה להעצים ולהגביר את הרושם השלילי שהיא מבקשת לשוות להתנהלות התובעים. גם בדברים שייחסה הנתבעת לזינה – "עשית טעות גדולה" (בתצהיר) או "יהיו לך הרבה בעיות" (בעדותה כעת) יש משום התפתחות בגרסתה, תוך מה שנראה כניסיון לשוות חומרה יתרה לדברים שנאמרו.
21. מצאתי גם לקבל את טענת התובעים כי במהלך השיחה שהתקיימה בין הנתבעת וחתנה ובין התובעים, בפתח דירת התובעים ביום 18.2.2021, אמרה הנתבעת שהיא מפחדת, והאמירה נראית תלושה מהקשר בשיחה ובסיטואציה. לעניין זה הנתבעת העידה בפניי כי חששה להיכנס לבית התובעים כשהציעו זאת באותו המעמד, כי "הוא (הכוונה ככל הנראה לדוד, שניהל את השיח עמה באותו המעמד, אף שהדבר לא נאמר במפורש בעדותה) מדבר מאוד מאוד חזק ואגרסיבי". אמירות אלה מחזקות את הרושם בדבר נטיית הנתבעת להפריז בתיאור האירועים ולהעצימם, כאשר במקרה דנן מצוי בפניי תיעוד מצולם, מוקלט ומתומלל כדין, לשיחה שהתנהלה בין הצדדים, שבאופן ניכר וברור לא היה בה כל אלמנט של הפחדה או איום כלפי הנתבעת. ככלל, התרשמתי כי התובעים נהגו באיפוק ובמתינות, השיבו לפניות הנתבעים אליהם בנימוס ובאופן ענייני, ולא דבק כל פעם בהתנהלותם.
22. אתייחס עתה לטענות התובעים בנוגע למה שארע באסיפת הדיירים בספטמבר 2016, שכונסה זמן קצר לאחר שהנתבעים הגישו תלונה ראשונה כנגד התובעים במשטרה, וזינה הגישה תלונה בעירייה כנגד הנתבעים. התובעים טענו כי לתלונה הראשונה של הנתבעים במשטרה, קדמו פניות מספר של זינה אל הנתבעים בנוגע לפרגולה שבנו בדירתם, ולשיטתם, מחלוקת זו היא שהובילה את הנתבעים להעלות טענות בלתי מבוססות בנוגע לרעש. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי תלונתם במשטרה קדמה לפניית זינה לעירייה, ולפיכך, אין לראות בפניית זינה כמה שהוביל אותם להתלונן, או כראיה לכך שהתלונות היו תלונות שווא.
לעניין זה זינה לא הובאה לעדות מטעם התובעים, ודוד אישר כי אין לו ידיעה אישית על העובדות שקדמו לתקופת מגוריו בדירה. הנתבעת, בעדותה, הכחישה כי היו פניות קודמות אליה מצד זינה בנוגע לפרגולה, בטרם פנתה למשטרה בתלונה בנוגע לרעש. מן הראיות עולה כי אכן, התלונה הראשונה במשטרה בגין רעש, אותה הגישו הנתבעים ביום 11.8.2016, קדמה למועד התלונה שהגישה זינה בעירייה בעניין הפרגולה, ביום 11.9.2016, ואסיפת הדיירים התקיימה רק לאחר מכן, ב-22.9.2016. איני סבורה כי יש לדברים חשיבות מכרעת, לכאן או לכאן, שכן על מנת להוכיח את טענות התובעים בנוגע להיות התלונות בעניין הרעש משום תלונות שווא, קיומו של מניע להגשתן מצד הנתבעים.
הדברים שנאמרו באסיפת הדיירים הוקלטו, באופן חלקי, על ידי הוריו של דניאל, כאשר מצד הנתבעים דיברה באסיפה בתם, אלה. הנאמר באסיפה הוביל את דניאל לפנות במכתב למפקד השיטור הקהילתי, מיום 24.9.16, בו קבל על הפגיעה בשמו הטוב באסיפה מול כלל הדיירים, לטענתו, ועל הטרדה שנגרמה לו בעקבות הזמנת המשטרה לביתו, כחודש לפני כן. במכתב ציין כי הוא והוריו ניסו פעמים רבות להסביר לנתבעים שאינו מבצע התעמלות כלל, ושהוא רק הולך בביתו, ושום ניסיון לשכנע אותם לפתור את הסכסוך לא צלח.
עיון בתמלול הקלטת האסיפה, מעלה כי הנתבעת התלוננה שם בפני הדיירים ונציגת העירייה שנכחה באסיפה, כי מתחילת אוגוסט יש רעש של אימוני ספורט שמבצע דניאל בלילות, שמפריע לנתבעים לישון. אביו של דניאל, הטיח בה כי מדובר בשקר, ושאל אותה אם היא ראתה פעם אחת שדניאל עושה אימונים. לאחר מכן טענה הבת, שגם שנה וחצי לפני כן היה רעש, שדניאל קפץ, עשה אימונים בלילה, וכבר אז יעקב פנה לזינה בנוגע לכך. הבת טענה כי בחודשיים האחרונים פנו לדניאל ולהוריו, והתובע אמר להם שבבית שלו הוא יעשה מה שהוא רוצה. אז אמרה הבת: "זה לא אנושי לא לתת לאנשים לישון" וכי העניין בטיפול משטרתי, אז הנתבעת הוסיפה "ואחרי זה הם עושים לנו מוות", והבת אמרה: "הם עושים לנו את המוות", ובהמשך הוסיפה: "תדברו עם הבן שלכם, זה לא אנושי לעשות כזה דבר."
בגין הדברים האמורים ביקשו התובעים לייחס לנתבעים אמירת לשון הרע כלפי דניאל, ולטענה זו אתייחס בהמשך הדברים. אציין כבר עתה כי לא מצאתי שהדברים שנאמרו באסיפה מפי הנתבעת מהווים לשון הרע, לפחות בהתייחס לביטוי "הם עושים לנו מוות", ובשים לב לכך שיתר הדברים נאמרו מפי הבת, שאינה צד להליך זה, וגם בהם אין בהכרח משום לשון הרע.
לנוכח הראיות שבפניי, מצאתי לקבל את גרסת התובעים ביחס לאירועים הנ"ל, שנתמכה בתמלול שהוצג בפניי ובראיות נוספות, לפיה בין הורי דניאל ובין הנתבעים הייתה מחלוקת שנגעה גם לעניין אחר, עניין הפרגולה שבנו הנתבעים בדירתם, וכי תלונות הרעש החלו במקביל להתפתחות המחלוקת, ונושא זה הצטרף לנושא הפרגולה כמוקד לסכסוך שכנים מתמשך בין הצדדים, אליו נקלעו שלא בטובתם, גם התובעים, שעברו להתגורר שנים לאחר מכן יחד בדירה.
23. באשר לטענה שהועלתה בכתב ההגנה ובסיכומי הנתבעים, לפיה יעקב נזקק לטיפול רפואי כתוצאה ממחדלי התובעים, הרי שבכל הכבוד למצבו הבריאותי, טענה זו נעדרת כל ביסוס. לכתב ההגנה צירפו הנתבעים מסמכים רפואיים, לפיהם יעקב התלונן במספר הזדמנויות על סחרחורת ונפילה, לאחר קימה מהמיטה, ומסר לרופאיו כי התעורר בלילה בעקבות רעש מהשכנים. התלונות של יעקב בעלות ממד סובייקטיבי, ואין בנדון כל מסקנה רפואית לפיה רעש הוא שגרם ליעקב לנזק בריאותי. יתרה מכך, במכתב שחרור מהמיון מיום 12.12.2017 צוין כי יעקב שוחרר לאחר בדיקות ללא ממצא. טענה מרחיקת לכת זו, מבלי שיהיה בידי הנתבעים כל ראיה להוכחת קיומו של מטרד רעש בבית התובעים, מחזקת את ההתרשמות כי הנתבעים עשו כל שלאל ידם כדי להציג את התובעים באור שלילי, תוך שגרסתם מתאפיינת בהפרזה בולטת ואינה אותנטית.
24. הגשת תלונה במשטרה יכולה להיחשב פרסום המקים אחריות בגין לשון הרע (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי (20.11.1975)). יחד עם זאת, התלונה במשטרה עשויה לחסות תחנת הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכפי שנקבע כלהלן:
"סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74) [פורסם בנבו]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור, נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפני אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות, לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר [פורסם בנבו] (23.7.81), פסקה 2 לפסק-דינו של כב' השופט א. ברק, כתוארו אז).
25. באשר לתוכן דרישת תום הלב, נקבע בפסיקה כי התוכן המדויק של הדרישה אינו אחיד והוא מושפע מהאינטרס המוגן של החלופה הקונקרטית בסעיף 15 (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל [פורסם בנבו] (14.3.2016). נקבע כי משמעות הביטוי "תום לב" בהקשר להגנה שבסעיף 15(8) היא בחינת האמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, אף אם בסופו של דבר יתברר כי אין אמת בפרסום. מנגד, הגשת תלונת שווא על ידי המתלונן ביודעו כי תלונתו אינה נכונה מהווה הוצאת לשון הרע. בפסיקה ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן באמיתות התלונה, תוך בחינה האם התלונה מבוססת על חשד סביר, בחינת אופן הגשתה, מאפייני הפרזה בדיווח, או חזרה על תלונה שהוכחה כמוטעית (ת"א (נת') 22103-05-20 מיק נ' ריימונד [פורסם בנבו] (4.5.2023)).
26. בנסיבות העניין דנן, מצאתי לקבוע ביחס לפניות, לתלונות, למכתב ההתראה ולבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, מאוגוסט 2019 ואילך, כי אלה עלו כדי הוצאת לשון הרע כלפי התובעים. ביחס להן, מצאתי גם כי אין קמה לנתבעים הגנת תום הלב, שכן היו להם הזדמנויות רבות לערוך בירור עובדתי בנוגע לעוצמת הרעש ולמקורו והם לא עשו כן. בשל כך, מצאתי שלא לייחס לנתבעים לשון הרע ביחס לפניות ולתלונות שקדמו למועד האמור, והופנו כלפי דניאל והוריו. ככל שהנתבעים אכן סברו כי דניאל והוריו מקימים מטרדי רעש, המדירים שינה מעיניהם, בשעות לא סבירות, והם פנו אליהם לגביהם, הזמינו את המשטרה, הגישו תלונות במשטרה ופנו לבית המשפט, אך נתקלו בהכחשה גורפת מצדם לאורך כל התקופה – היה על הנתבעים לחדול מתלונותיהם, ולחילופין, לאסוף תיעוד אובייקטיבי של הרעש ומקורו, ובכך כשלו. הנתבעים המשיכו בתלונות לגבי רעשי ספורט שמקים דניאל, גם לאחר שהתברר כי דניאל אינו מתגורר בבית. הנתבעים פסקו לתקופה מסוימת מהתלונות, אך חידשו תלונותיהם לאחר שדוד עבר להתגורר עם דניאל בדירה, והגישו בקשה נוספת בעניין הטרדה מאיימת כנגד דניאל והוריו, אליה צורף דוד במהלך הדיון, זאת על אף שלא היו בידיהם ראיות כלל, והגם שבית המשפט קבע בפסק דין קודם בבקשה זהה שהגישו בעבר, כי אין זו המסגרת המשפטית המתאימה לבירור טענותיהם. הפניות התדירות למשטרה והתלונות שהגישו הנתבעים במשטרה, על אף שלא התעורר כל חשד בפלילים, ועל אף שהמשטרה מצאה שלא לחקור בעניין חרף הפניות החוזרות ונשנות מצדם, העדר פניות לבחון תיעוד זמין שהיו התובעים מוכנים להעמיד מרשותם החל מספטמבר 2020 ואילך, מחזקים כולם את המסקנה כי בפנינו תלונות שהוגשו בחוסר תום לב.
27. הנטל להוכחת קיומה של הגנת תום הלב חל על הנתבעים, אך לא עלה בידיהם להרימו. הנתבעים לא תמכו את גרסתם בראיות, לא הציגו תיעוד שיתמוך בתלונותיהם ויאמת אותן, לא שיתפו פעולה עם בדיקה אובייקטיבית בתיעוד המצולם והמוקלט מבית התובעים, והתנהלותם הכשילה בירור עובדתי ענייני של המחלוקת. חזרתם העיקשת של הנתבעים על תלונתם בעניין הרעש, מבלי ששיתפו פעולה עם בדיקה או פנו למומחה מטעמם שיבדוק זאת עבורם, שוללת את תום הלב שבהתנהלותם. גם אם בירור עובדתי מלא כזה לא נדרש מהנתבעים "בתחילת הדרך", עת החלו להתלונן על רעש, הרי שבהמשכה, ולאחר שנוכחו כי התובעים עומדים על הכחשתם הגורפת כי הם מפיקים רעש בשעות לא סבירות, ודאי היה מקום לעריכתו. הקביעה האמורה גם עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי במניעת תלונות שווא, ומניעת ביטול משאבי ציבור לצורך בירורן וליבונן. במקרה דנן שוטרים הוטרחו שוב ושוב להגיע לדירת התובעים, באופן שלא נשא פרי ממילא, גם לגרסת הנתבעת בעדותה, ולמרות זאת, המשיכו הנתבעים בפניות ובתלונות למשטרה. הנתבעים כשלו מלספק הסבר סביר לשאלה מדוע פעלו כך.
28. אם כן, אני קובעת כי מעשי הנתבעים כלפי התובעים בפרק הזמן האמור, מקימים לתובעים זכות לפיצוי בעילה של לשון הרע. משנקבע כך, אין מקום לדון עוד בטענות התובעים לעניין העוולה של מטרד ליחיד, בבחינת "מסלול נוסף", העלול להביא לכפל פיצוי בגין נזק יחיד, גם אם מתמשך (ראו והשוו: ע"א 7426/14 פלונית הנ"ל, [פורסם בנבו] פסקה 66 לפסק-דינו של כב' השופט י. עמית).
29. איני מוצאת לייחס אמירת לשון הרע כלפי דניאל, ביחס לדברים שנאמרו באסיפת הדיירים מספטמבר 2016, משום שהביטויים "זה לא אנושי לא לתת לאנשים לישון", "הם עושים לנו את המוות" ו-"זה לא אנושי לעשות דבר כזה" אינם מהווים בהכרח משום לשון הרע כלפיו, אף אם מייצגים הם דרך ביטוי חריפה המעוררת אי נוחות באזניו של השומע. לא מצאתי כי כטענת התובעים, כונה דניאל עצמו "לא אנושי". כן הדברים נאמרו מפיה של בתם של הנתבעים, שאינה צד להליך דנן, והמיוחס לנתבעת הוא אמירה יחידה: "ואחרי זה הם עושים לנו מוות" שאינה עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין ביטויים שיש בהם משום לשון הרע. כמו-כן, לא ניתן לשלול כי באותו השלב, טענותיהם של הנתבעים בעניין הרעש הועלו בתום לב, מה שלא ניתן לקבוע ביחס לתלונות מאוחרות יותר שלהם, בשלב שבו כבר היה עליהם לתעד ולאסוף ראיות שיתמכו בטענותיהם, והם בחרו שלא לעשות כן.
גם טענת התובעים בסיכומיהם לפיה פרסום הגשת תלונה במשטרה בפני כלל הדיירים באסיפה, מהווה לשון הרע, אינה מקובלת עליי. בתמלול הקלטת האסיפה נרשם מפי בתם של הנתבעים, לאחר שטענה כי פניות הנתבעים לזינה בעניין הרעש שמקים דניאל לא סייעו: "זה עכשיו בטיפול משטרתי, זה עכשיו בתהליך במשטרה". איני סבורה כי הדברים עולים כדי לשון הרע כלפי דניאל, וכן הדברים נאמרו מפי הבת ולא מפי הנתבעים.
30. באשר לגובה הפיצוי שייקבע בנדון, מצאתי לתת משקל לכך שהנתבעים הרבו בפניות ישירות לתובעים בביתם, והרבו בקריאות למשטרה, גם בשעות מאוחרות של הלילה, באופן שפגע בשלוות חייהם ובפרטיותם. עוד מצאתי לתת משקל לכך שהתובעים נגררו להליך משפטי שלא הייתה הצדקה להגשתו מלכתחילה, לאחר שהובהר לנתבעים כי אין מדובר בהליך מתאים, ושהנתבעים הגישו מבלי שיש בידיהם ראיות כלשהן, וכי התובעים נשאו בגינו בהוצאות כספיות (הנתבעים חויבו בפסק-הדין שניתן אז בהוצאות, בסך 2,000 ₪, גם זאת יובא בחשבון). בנסיבות בהן הנתבעים ידעו והיו צריכים לדעת כי אין מדובר בהליך מתאים לבירור טענותיהם, הרי שנקיטת ההליך מהווה חוליה נוספת במסכת המעשים אשר באופן מצטבר עולה כדי לשון הרע כלפי התובעים. עוד יש להביא בחשבון כי להוכחת גרסתם פעלו התובעים כדי להתקין מצלמות בביתם, מה שהגדיל את היקף הפגיעה בפרטיותם ובשגרת חייהם. התובעים נאלצו למחול על כבודם ועל פרטיותם, שעה שהציעו לנתבעים עצמם ולשוטרים שהגיעו מעת לעת לביתם בעקבות תלונות הנתבעים, לצפות בתיעוד המצולם שנעשה בתוך ביתם-מבצרם.
סיכום:
31. במהלך שנת 2017 הגישו התובעים כנגד דניאל והוריו ארבע תלונות במשטרה, הזמינו שוטרים לדירתם, פנו אליהם פניות ישירות רבות, והעלו את נושא הרעש גם באסיפת הדיירים. איני סבורה כי האמור מקים לתובעים עילת תביעה וזכות לפיצוי, לא בלשון הרע ולא בגין מטרד ליחיד. יחד עם זאת, הוכח בפניי כי התנהלות הנתבעים כלפי התובעים מאוגוסט 2019 ואילך, עולה כדי לשון הרע כלפיהם: הנתבעים פנו לתובעים בפניות ישירות רבות, לעתים תכופות, ובין היתר ביום 17.2.2021, 18.2.2021, 27.3.2021 סביב חצות; הנתבעים קראו לשוטרים להגיע לבית התובעים ביום 27.3.21, סביב חצות, וביום 8.5.2021; הנתבעים הגישו תלונות במשטרה כנגד התובעים ביום 27.3.2021, ביום 8.5.2021 וביום 11.5.2021; הנתבעים שלחו לתובעים מכתב התראה מב"כ בספטמבר 2020; הנתבעים הגישו ב-9.6.2021 בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד דניאל והוריו, שדוד צורף לה כמשיב במהלך הדיון במעמד הצדדים. הצטברות אירועים זו, מבלי שיש ביסוס כלשהו לתלונות הנתבעים, מהווה לדידי לשון הרע כלפי התובעים.
32. חוק איסור לשון הרע קובע לנפגע פיצוי ללא הוכחת נזק. קרי, שדי בהוכחת עצם קיומו של נזק ואין צורך בהוכחת היקף הנזק על מנת לפסוק פיצוי. באשר לנזק שנגרם לתובעים, כתוצאה מהתנהלות הנתבעים, העיד התובע דוד בגילוי לב: "כל לילה, אנחנו יכולים לשמוע את המעלית, אני קם מהכיסא כדי לראות אם זה שוטר. זו התדירות שהשוטרים הגיעו אלינו. הם בעצמם רשמו בתלונה למשטרה שהזמינו שוטרים. זה יותר מעשרים פעמים. גם זה וגם מה שהיה עם המזגן, היינו צריכים להגיע לבית משפט. עכשיו אנחנו לא גרים שם. מאז הגשת התביעה זו, הנתבעים לא התלוננו על הרעש. אנחנו גרנו שם עד ינואר 2023 ועזבנו. אנחנו מאמינים שהסיבה היחידה לשקט היא התביעה... ואנחנו חוששים שכשהתביעה תסתיים המטרד ימשיך. כשהודענו להם על המצלמות ההטרדות הפסיקו לכמה חודשים וזה חזר. מאז שהתחלנו את התביעה לא היו לנו שוטרים."
בהמשך, העיד דוד לעניין הנזקים: "אני חושב שהנזקים שנגרמו לי כתוצאה מהמטרד הם מובנים מאליהם. אני לא חושב שיש טעם בלהסביר את הפגיעה באיכות החיים שלי כשאני צריך לפחד בבית החל מהשעה 11 אם נפל לי עט מהשולחן... אני לא חשבתי על זה באופן מאוד אנליטי, אבל אם תרצה, מתכנתים מרוויחים הרבה כסף לשעה ואני אבדתי הרבה זמן בגלל הפרשה הזו ולכן גם הפסדתי הרבה כסף... הפסדתי ביעילות, בחוסר לתפקד ביום יום... אין לי דרך להוכיח לך שאני מתפקד פחות טוב כשאני מתעורר בלילה בעקבות התלונות."
עיון בפסיקת בתי המשפט, שעסקה בתביעות לשון הרע שהוגשו בעקבות תלונות שנטען לגביהן שהן תלונות שווא – מעלה כי נפסקו פיצויים בסכומים שונים, בהתאם לנסיבות: בת"א (אשדוד) 40534-09-20 רועי רומנו נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל [פורסם בנבו] (11.6.2023) פסק בית-המשפט פיצוי בסך 10,000 ₪ לטובת התובע, שהוגשה נגדו תלונת שווא יחידה, המייחסת לו עבירות חמורות; בת"א (פ"ת) 5049-06-20 זאב סמואל נ' רויטל כהן [פורסם בנבו] (3.5.2022) פסק-בית-המשפט פיצוי בסך 6,000 ₪ והוצאות בסך 3,000 ₪ בגין תלונה יחידה שהוגשה בחוסר תום לב כנגד עורך דין, ללשכת עורכי הדין; בת"ק (חי') 51735-07-10 יוסי יקירי נ' ויקטוריה מייזלס [פורסם בנבו] (31.8.2011) פסק בית-המשפט פיצוי בסך 6,000 ₪ והוצאות בסך 1,000 ₪, בגין תלונה כוזבת שהגישה הנתבעת כנגד התובע, שוטר, במח"ש; בת"א (ראשל"צ) 3488/05 צהור (צוער) עמיחי נ' מדמוני דניאל [פורסם בנבו] (30.5.2007) פסק בית המשפט פיצוי בגין ראש הנזק של הגשת תלונת שווא, בסך 25,000 ₪, תוך ייחוס חומרה רבה למעשה שהביא להגשת כתב אישום כנגד התובע, על חשבון זמנו וכספו של הציבור, ותוך רצון מכוון לגרום לו לנזק בדרך של הגשת תלונת סרק כנגדו; בת"א (ראשל"צ) 979/08 אילנה ליבוביץ נ' יוסף רונן [פורסם בנבו] (26.1.2010) נקבע כי הגשת שתי תלונות שווא והוצאת לשון הרע, תזכה את התובעת בפיצוי בסך של 20,000 ₪, וזאת על אף שהתובעת תקפה את הנתבע והוציאה לשון הרע כנגדו בכך שהגישה כנגדו תלונת שווא למשטרה בגין התקיפה.
33. לנוכח כל שפורט לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים, יחד ולחוד, פיצוי בסך 12,000 ₪, בצירוף הוצאות ושכ"ט בסך 3,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום שיתקבל בידי הנתבעים פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאותו המועד ועד ליום התשלום המלא בפועל.