בית משפט לענייני משפחה באילת
ת"ע 58539-10-21 מ. נ' האפוטרופוס הכללי במחוז דרום ואח'
בפני כב' סגן הנשיא, השופט מרדכי (מוטי) לוי
תובעת ק.מ
מיוצגת ע"י עו"ד כרמית שימקו דה קלו.
נגד
נתבעת ש.מ.
מיוצגת ע"י עו"ד רדיאן נגר.
פסק דין
מונחת לפני תביעה של בת נגד אמה הנתבעת שהוכתרה בכותרת "כתב תביעה להשבת כספיה של התובעת מכספי העיזבון של אביה ז"ל". התובעת עותרת בעתירתה להשיב לה את סכומי הכסף שהוריש לה אביה בלכתו לבית עולמו והאם עשתה בהם שימוש לצרכיה שלה.
עיקר טענות התובעת:
1. אביה המנוח י.מ ז"ל נפטר ביום 00/00/2014 (להלן- האב, המנוח) עת הייתה קטינה. משכך עבר חלקה בירושה "...למשמורת אצל אימה/הנתבעת יצויין כי ההורים היו גרושים והמשמורת של התובעת הייתה בידי אימה/ הנתבעת".
2. הנתבעת העכירה את מערכת היחסים בינה לבין התובעת. היא לא בקשר עם הנתבעת מספר שנים "...לאחר שסולקה על ידה לרחוב...וכעת שהתובעת רוצה לפתוח דף חדש בחייה עם ירושת אביה, הנתבעת מסרבת לתת לה את כספה בתואנות שווא".
3. הנתבעת שמשה כ"מנהלת עיזבונם של הקטינים הייתה אחראית לחלקם של הקטינים בירושה ..." אך במקום לקבל הוראות על פי חוק כיצד לעשות כן ולשמור על כספה של התובעת בהיותה קטינה עד הגיעה לגיל 18 "...השתלטה על הירושה של התובעת ועשתה בה כשלה מבלי לחשוב על עתיד התובעת, לא קידמה את האינטרסים של התובעת ולא שמרה על חסכונותיה".
4. אחות גדולה של התובעת שהייתה בגירה בעת מותו של האב המנוח (ר.ד. שמה) ויתרה על חלקה בירושה לטובת התובעת ו-2 אחיה (שהיו גם הם לעת ההיא קטינים) ועל כן חלקה של התובעת 1/3 בירושת האב. שלושת ילדי הנתבעת יכונו הקטינים.
עיקר טענות הנתבעת:
5. הסכומים שהתקבלו אצלה לאחר מות המנוח התקבלו, בין היתר, משתי פוליסות ביטוח חיים שהתקבלו אצלה "...כאפוטרופסית החוקית של ילדיה ובזמנו קטינים..." ועל כן סכומי הכסף שהתקבלו מכוח פוליסות אלו על פי "...סעיף 147 לחוק הירושה כספי ביטוח חיים אינם כלולים בעיזבון" ועל כן לא ניתן להחזיר מה שאינו נכלל בעיזבון.
מבלי לגרוע באמור למנוח היו שתי "...פוליסות ביטוח ולא היה כל הערת אזהרה שהנתבעת ואפוטרופסית של הקטינים לא יכולה להשתמש בכסף...". המוטבים בפוליסה היו התובעת ושני אחיה הקטינים ר.מ ו- רו. מ. . סך הכסף שקיבלה מכוח פוליסות אלו עמד על כמיליון ₪ והיא עשתה בהם שימוש לטובת הילדים כולל התובעת.
היא והמנוח התגרשו בשנת 2006 ועד שהתובעת עזבה את הבית בחודש ינואר 2020 היא, הנתבעת, פרנסה לבדה את שלושת הילדים. גם לאחר עזיבתה של התובעת את הבית, כאמור, נותרו בבית עוד 2 קטינים " המנוח לא שילם מזונות וערב מותו היה לו חוב עבור דמי מזונות על סך 400,000 ₪ ".
6. למשפחה לא היה בית משלה "אף פעם". ביום 2/9/2015 "...הנתבעת רכשה בית..." בעלות 1.5 מיליון ₪. הבית נרכש מסכומי הכסף שקיבלה מחברת הביטוח ומשכנתא בסך 950,000 ₪.
הבית היה במצב לא טוב ולכן נדרשו שיפוצים בתחומים שונים. כך, הואיל ולתובעת היה חלום לחדר משלה "הנתבעת הצליחה לבנות חדר סוויטה מפואר עבור התובעת כחלק מהשיפוצים כללים בבית, לאחר שקיבלה הלווה מהבנק".
7. היא לא סילקה את התובעת מהבית אלא זו החליטה לעזוב על דעת עצמה. למרות הניכור של התובעת כלפיה במסגרת יחסים שידעו עליות ומורדות "...תמיד עמדה לצידה ...". התביעה היא פרי של לחצים של צד שלישי ש"...ברצונו להתערב ביחסים בין אמא לבת".
8. היא המשיכה לשלם את חשבון הטלפון של התובעת עד ליום 21/6/2021.
השאלה בפסק הדין:
9. השאלה העולה בפסק דין זה האם יש בטענות ההגנה של הנתבעת שעשתה שימוש לטובת הקטינים והתובעת בתוכם בסכומי הכסף שהתקבלו מחברות הביטוח בשם הקטינים שהיו מוטבים באותן פוליסות הגנה בפני התביעה שמשמעותה שלילת זכותה של התובעת בחלקה בתמורת הסכומים שהתקבלו אצל האם מחברות הביטוח בעבורה.
ההליך:
10. בדיון העידה רק התובעת. לתיק הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבעת ועוד מספר אנשים (להלן), אולם בפתח דיון לשמיעת ההוכחות ביום 5/2/2023 הודיעה באת כוחה של התובעת "אני מוותרת על חקירת העדים של חברי. אני מסתפקת בתצהירים" (פרוטוקול עמ' 4 ש' 9).
11. מחקירתה של התובעת עלו פרטים רלוונטיים לדיון בשאלה בפסק הדין: בעת פרידת המנוח והנתבעת הייתה התובעת כבת 9 ובעת פטירת האב המנוח הייתה כבת 16 וחודש.
יוער שבחקירתה נשאלה התובעת שאלות לעניין טיב הקשרים האישיים שלה עם הנתבעת, משך זמן המגורים בבית ("בקושי הייתי בבית ... עבדתי במלון מבוקר עד הערב, היינו גרים אצל הדודה שלי, רק כשהבית נבנה התגייסתי...גם בתקופת הצבא לא חזרתי הביתה הרבה פעמים בגלל שהיינו רבות מלא...") ועוד שאלות שלא היה בהן כדי לקדם את השאלה המרכזית בתיק.
התצהירים מטעם הנתבעת:
תצהירי 'האחרים':
12. לבד מתצהירה שלה צירפה התובעת תצהיר של הבן רו. מ.; מר ש. פ.; מר א.י.; ו-גב' ב.ק.
13. עיון בתצהירים של המצהירים האחרים, מלמד שתצהיריהם אינם מעלים ואינם מורידים להכרעה בשאלה שלפני.
הבן רו. הצהיר שאין לו זיכרונות רבים מאותה תקופה, אך ידע להצהיר שהתובעת הייתה בבית עד גיל 21.5 והטענה שהנתבעת "זרקה אותה היא לא נכונה". עוד ידע להוסיף מעבר לכתב ההגנה של אמו שלתובעת ולבן הזוג שלה היו בעיות שבעטיין הגיעה משטרה הביתה וניתן צו הרחקה ביניהם. כן הובאה מפיו פילוסופיית חיים ש"...בחיים צריך להיות פרופורציות מסוימות אבל כנראה אין".
מר ש.פ הצהיר שהוא מכיר את המשפחה שנים רבות וידע להצהיר שלאחר גירושיה מהמנוח הנתבעת נותרה "לבד" עם הילדים, המנוח "לא היה בתמונה", הנתבעת עבדה בכמה עבודות והייתה גורם תומך לילדים. גם לו כמו לבן רו. לא היה הסבר רציונאלי לתביעה וצירף את מחשבתו ביחס לכך "...אבל כנראה ההבנה והקריטריונים שלי הם שונים מהקריטריונים של התובעת בתיק".
מר א.י. ידע להצהיר על חיי הנישואין של הנתבעת והמנוח טרם גירושיהם ותיאר מציאות בה הנתבעת עבדה ואילו המנוח "...לא עבד בכלל או עבד רק בעבודות מהזדמנותיות." עוד ידע לספר מה שלא היה בכתב ההגנה של הנתבעת "...מתוך ידיעה שלנו הוא תמך בה בסכום 2,000 ₪ בערך לחודש בתקופות שעבד וכל נפעל עליה..." היא עבדה שעות רבות ו"... כשחזרה הביתה בישלה, עשתה כביסות וארגנה הכל כדי שלילדים לא יחסר כלום". עוד ידע שלתובעת הייתה יחידה בתוך הבית "...שתוכל להרגיש חופשיה יותר".
גב' ב.ק. הצהירה שהיא מכירה את המנוח והנתבעת משנת 2004 והיא מקורבת מאוד לנתבעת. היא מלמדת בבית הספר בו למדה התובעת. ידעה לספר שלאחר הגירושין הנתבעת נשארה עם הילדים, שהיא ניהלה תיקים כנגד המנוח בלשכת ההוצאה לפועל, עבדה קשה גם בשבתות וחגים, דאגה לכל צורכיהם של הילדים וידעה לתאר, שהתובעת "...קיבלה את כל התמיכה והעידוד..." מהנתבעת. כך ידעה שהתובעת נותרה להתגורר בבית שנה וחצי לאחר השחרור מצה"ל.
(הטעויות בכתב הן במקור).
הנה כי כן גם אם אקבל את התצהירים כהווייתם-אין בהם זולת רינון ואין בהם כדי לתרום לשאלה שבפסק הדין.
תצהיר הנתבעת:
14. תצהירה של הנתבעת הוא חזרה על האמור בכתב ההגנה עם 'התאמות'. כך, למשל, הוסף גיל הקטינים בעת הגירושין, גילאי הקטינים בעת פטירת המנוח. הנתבעת שבה על טענתה שעשתה שימוש בכסף שהתקבל מפוליסות הביטוח לטובת הקטינים וכלשונה "כאפוטרופסית חוקית של ילדיי אני לוקחת את מלוא האחריות על הדרך שבא (כך במקור) השתמשתי בכספים של הפוליסות ".
אז מנתה היא את הפעולות: "...בכדי להקים בית לילדיי, להעניק להם קורת גג וסביבה בטוחה ואני סמוכה ובטוחה שבחרתי בדרך הנכונה כפי שכל הורה אחראי היה עושה – טובת הילדים לפני הכל ופני טובתי שלי".
עוד ציינה "ברצוני לציין כי אין ערך ואו את הערך לא ניתן לחשב כמאמץ כספי ואו לא כספי, לכל דאגה, לכל צורך- אני כאימא עשיתי עבור התובעת מהיותה קטינה ועד לרגע בו היא בחרה לעזוב את הבית. ...אני לבדי, ללא עזרה כלשהי-אספתי גרוש לגרוש כל חיי בכדי לספק לתובעת ולשאר ילדיי את כל צורכיהם – קורת גג, אוכל בגדים הוצאות חינוך ואחרים".
דיון והכרעה:
15. טרם בחינת השאלה לאור דברי המחוקק עצמו אל מול טענות ההגנה של הנתבעת מצאתי להעיר שתי הערות.
א. הערתי הראשונה מתייחסת לסיפא שבתצהירה של הנתבעת. נכון. אין מחיר ואין תמורה למאמץ שעושה (בדרך כלל) הורה במהלך חייו של ילדו הן בתחום האינסטרומנטלי-חומרי והן בתחום שמעבר לכך: גידול לערכים, תרבות וחינוך. אלא, שהורה המחליט להביא ילד לעולם יוצר עמו חוזה בלתי כתוב לשמש לו מגן, תומך, מעודד ודואג לכל צרכיו. הורה, כל הורה, עושה זאת, או אמור לעשות זאת, ללא תמורה חומרית - עשייה שבאה מאהבה, עשייה שבאה מעצם ההולדה. אכן, במשמעות זו ראויה האם להערכה על פעולתה כאם.
אלא מאי, שמאמירותיה של הנתבעת עולה תמונה מעט שונה. הנתבעת כמו גם ערכיהם של המצהירים האחרים שהובאו לעיל מציירת תמונה בה על התובעת לוותר לטובת הנתבעת על חלקה בכספים אותם הותיר לה אביה במסגרת פוליסות הביטוח לאור ההשקעה שהשקיעה בה ובאחיה הקטינים מאז נפרדה מעל אביהם המנוח. מצב זה עומד בסתירה למוסר האינהרנטי הכרוך בגידול ילדים ואינו עולה בקנה אחד עם המושג הורה ועם התפקוד ההורי.
ב. קבלת טענותיה של הנתבעת הן בכתב ההגנה והחזרה עליהם בתצהירה מעידים כשלעצמם על חובתה להשיב לתובעת את הכסף ששימש אותה ברכישת הבית בעיקר. על פי הגיונה של הנתבעת הבית נרכש על מנת לאפשר לילדים הקטינים קורת גג. כך, טענה הנתבעת שבשל רצונה של התובעת לחדר משלה אף בנתה לה חדר משלה על מנת שתוכל לחוש בפרטיות (התוספת של העד מר א.י). משכך, ומשתמה התקופה בה נדרשה לתובעת ההגנה ההורית והצורך בפרטיות בבית הנתבעת בחדר מיוחד ונפרד לצרכיה -שעה שהיא אינה מתגוררת בבית-הרי שיש להשיב את המצב לקדמותו. אין טענה של הנתבעת, כך אני מקווה וכאמור לעיל, שהבית הוא תשר או מענק על עצם הטיפול בקטינים. על כן משתם הצורך, על פי הנתבעת, יש, כאמור, להשיב המצב לקדמותו. יוער וכפי שינותח להלן, את סכומי הכסף שקיבלה הנתבעת בשם הקטינים בניגוד לדין ניתן לראות באנלוגיה, הלוואת גישור, שיש להשיבה עתה.
16. המסגרת הנורמטיבית היא חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב -1962 (להלן- החוק).
17. כעולה מנספחים 1 ו- 2 לכתב ההגנה למנוח היו שתי פוליסות: האחת, פוליסה .... בחברת אי די איי חב' לביטוח בע"מ, בה היו הקטינים מוטבים ושולם לנתבעת סך של 501,505 ₪ ביום 21/4/2015. הפוליסה השנייה בחברת ביטוח ישיר. כעולה מנספח 2 לכתב ההגנה ערכה של פוליסה זו עמד על סך של 509,694 ₪ ליום ההודעה 21/4/2015.
אין בתיק עותק זהה לנספח 1 בו מוטבים הקטינים, אך הדבר עולה מטענת ההגנה של הנתבעת וכך יש להתייחס לכך. יוער ששני הצדדים, אך בעיקר הנתבעת בשים לב להגנתה, לא צרפה לעניין זה מעבר לכך. אגב כך יוער שאין בהגנתה של הנתבעת התייחסות מפורשת לסכום המדויק אותו נטלה בשם הילדים הקטינים.
לכאורה, ביססה הנתבעת את הגנתה, כאמור, על כך שסעיף 147 לחוק הירושה תשכ"ה -1965 אינו חלק מהעיזבון: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון."
בספרם של המלומדים שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועיזבון מקשים הם "ומה אינו נכלל בעיזבון? ...סכומים המשתלמים עקב מוות על פי חוזה ביטוח, חברות בקופת קצבה (פנסיה) או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – אינם בכלל העיזבון, זולתי אם הותנה במפורש שהם מגיעים לעיזבון (סעיף 147 לחוק הירושה). כספים אלה ישולמו אז למוטבים שקבע המבוטח או חבר הקופה כמי שיקבלו אותם במותו." (שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון ,2014, עמ' 8-7).
בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 מבהיר המלומד שמואל שילה שניתן "...להתנות על הקביעה שהסכומים הנזכרים אינם נכללים בעיזבון. הווה אומר מבטח או חבר באחת הקופות רשאים להתנות כי הסכומים המשתלמים עקב מותו יעבור לעיזבון. קביעה זו מעלה שאלה פרשנית – האם סכומים אלו ישתלמו לעיזבון כירושה או האם היורשים זוכים בהם כזכאים בנכסים מלבר לעיזבון. דעתי כדעה הראשונה אלא אם המוריש מתנה מפורשות כי יורשיו יזכו כמוטבים...חוזה הביטוח או הקופה מאפשרים לאדם לקבוע מוטב על פי בחירתו ... חוק הירושה דן ביורשים ובעיזבונות ואילו הזוכים על פי סעיף 147 אינם יורשים כלל אלא מוטבים, והתשלומים שמוטבים אלו מקבלים אינם בגדר עיזבון" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה ה תשכ"ה – 1965 (חלק שלישי) (להלן-שילה) (עמ' 408-405)).
בפוליסות שלפני אין התנאה "ומאחר והם לא כוללים בעיזבון של הנפטר הם לא יחולקו לפי חוק הירושה או לפי צוואה" (ס' 4 לכתב ההגנה של הנתבעת).
הקטינים היו מוטבים בפוליסות האמורות (סעיף 6 לכתב ההגנה של הנתבעת). חלקו של כל מוטב עמד על 33.33% (שם). התובעת חתמה על התביעה לקבלת הסכומים בשמם מכוח היותה אפוטרופא טבעית שלהם. אמור מעתה שטענת הנתבעת לשלילת זכויות התובעת מכוח סעיף 147 לחוק הירושה אין לה על מה שתסמוך.
ראוי להדגיש. על האם כאפוטרופא לקטינים חלה חובת אמון גבוהה משל אדם פרטי רגיל. משמעות של חובת האמון מחייבת נקיטת פעולה "...בתום לב ובהגינות לטובת הגשמת תפקידו" (ע"א 817/79 אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ, פ"ד ל"ח (3) 253,(9/7/1984), ס' 47-48). במקרה שלפני הדברים מקל וחומר שעה שמדובר בחובת אם כלפי ילדיה הקטינים. (ראו לעניין חובת ההגינות המוגברת בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 285, (4/2/1998)). הגם שהובאו ההפניות לעניין זה דומה שהרציונל המובא בהם הוא אינו זקוק לתימוכין והוא עולה ומתיישב עם השכל הישר והמשמעות של חיי משפחה.
18. טענה נוספת שעלתה מפי הנתבעת היא שעשתה שימוש בכסף שהתקבל מחברות הביטוח לטובת הקטינים והתובעת ביניהם. טענתה זו נפרשה על שני תחומים: האחד רכישת הבית לטובת הילדים והשנייה למנוח היו חובות מזונות בהוצאה לפועל. מטענה למזונות הקטינים עולות שתי תובנות: האחת, הסכום שימש, לכאורה, לכיסוי חוב המזונות והשנייה שימש לתשלום דמי מזונות הקטינים.
19. בהקשר זה יהא זה נכון להדגיש ששתי טענות אלו החרגת הסכומים מכוח סעיף 147 מחד גיסא ושימוש בו לטובת הקטינים מאידך גיסא עומדות בסתירה. ממה נפשך? אם הסכומים שהתקבלו מחברות הביטוח מוחרגים ממסת נכסי העיזבון ממילא מה טעם צריכה הייתה הנתבעת להסביר את השימוש בהם, לכאורה, לטובת הקטינים. התשובה לכך נעוצה בוודאי במעמדה של הנתבעת כפי שהובהר, היא הייתה גרושה מהמנוח מספר שנים והסכומים אותם קיבלה לא קיבלה אלא בשמם של הקטינים ולמענם כמוטבים בפוליסות הביטוח.
20. הסבריה של הנתבעת לשימוש שנעשה בסכומי הכסף שהתקבלו אצלה מחברות הביטוח שלא לצורך רכישת הבית גם הם אינם יכולים להתקבל.
לעניין חוב מזונות העבר, לכאורה, משעה שתשלומי פוליסת ביטוח אינם מנכסי העיזבון "...הפסיקה הבהירה כי אין לסלק את חובות המוריש מנכסים אלו. מסלקים חובות רק מתוך נכסי העיזבון. ... בית המשפט העליון הרחיק לכת וקבע כי אין זכות לתבוע חוב גם אם אלה הם נכסים היחידים של המנוח בשעת מותו" (שילה עמ' 408 וההפניה להערת שולים 48 המפנה ל-ע"א 293/72 פילוסוף נ' תעוז פ"ד כז(2), 535).
לעניין תשלום דמי המזונות השוטפים, כנטען, גם כאן שתי טענות בפי הנתבעת העומדות בסתירה אחת לשנייה. מחד גיסא, היא טוענת שהכסף שימש אותה לרכישת בית לטובת הילדים הקטינים, לכאורה, בעבור מדורם ,והשנייה שהכסף שימש למזונות שוטפים.
21. כפי שהראנו לעיל הסכומים שהתקבלו מחברות הביטוח הם סכומי כסף השייכים לקטינים. האם בכובעה כאפוטרופא טבעית שלהם הייתה מנועה לעשות שימוש כלשהו בסכומי כסף אלו ללא אישור בית המשפט. האיסור חל בין היתר מכוח סעיפים (5ג) ו- 5(ד) לסעיף 47 (א) לחוק. לאשורו מה שעשתה הנתבעת הוא ביצוע פעולות משפטיות הקשורות בכספי הקטינים וכן הוצאת הסכומים מרשותם. בפועל העבירה אותם על שמה ולמטרותיה הגם שאלו נצבעים עתה ב'טובת הקטינים'. יוער שלא ניתן לקבל את ההיגיון בעניין זה הקשור בטובת הקטינים שעה שהנתבעת נשארת עם נכס מקרקעין יקר הכולל בתוכו את כספה של התובעת ובכוחה למנוע ממנה גם בעתיד השבת זכויותיה מכוח הורשה למשל.
גם אם נקבל את עמדתה של הנתבעת שעשתה כן לרווחת הבת התובעת היה עליה לקבל את אישורו של בית המשפט.
אם בכך לא די פעולותיה של הנתבעת הם גם בניגוד לסעיף 48 לחוק הקובע איסור פעולה בין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו – ברי שרכישת דירה שהיא קניינה של הנתבעת יש בה דה פקטו קיום פעולה משפטית בינה לבין ילדיה. כן ראו הקביעה בסעיף 7 לחוק.
כך, הנתבעת לא עמדה בקבוע בסעיפים 53-50 לחוק שעניינם השקעות, פרטה, שומה, חשבונות דו"ח ומתן ידיעות לאפוטרופוס הכללי .
22. טרם נעילה מצאתי להפנות לדברי בא כוחה של הנתבעת בסעיף 7 לסיכומיו. שם נטען, שבסיכומיה הרחיבה התובעת את החזית מעצם הסכמתה שכספים שקיבלה האם מחברות הביטוח אינם כספי עיזבון וזאת בניגוד לכותרת התביעה וכינה זאת בלשונו " האמור הוא למעשה הרחבת חזית (בשתיקה) של עילת התביעה." טענתו של בא כוחה של הנתבעת נכונה הן במובן זה שאין מקום להעלאת טיעונים חדשים בסיכומים והן שתובע, האדון לתביעתו, אמור להכיר את האדנים לתביעתו.
דרך המלך הייתה דחיית התביעה שלוקה בטעות מהותית של ההפנייה המשפטית המתבקשת. יש להצר על כך. לחלופין ניתן היה להורות על מחיקת התביעה ולאפשר הגשת תביעה הנסמכת על מסד משפטי נכון. בחירה באחת החלופות הללו הייתה פוגעת בתובעת באופן בלתי מידתי.
שקלתי אם לאור טעות משפטית זו מטעם התובעת אכן ראוי לדחות/למחוק את התביעה לגופה. שקלתי האם טעות בתיאור משפטי של המציאות ולא במהות הטענה - עצם הזכות - די בה כדי לאיין התביעה ולדחותה. דומני שבמנותק מהאמור ולפנים משורת הדין אין מקום לגישה זו הנותנת הכשר למעשיה של הנתבעת על פי הניתוח דלעיל. מסקנה זו נכונה חרף הטעות עליה הצביע בא כוחה של הנתבעת בסיכומיו. התוצאה של טעות נמחלת זו תקבל ביטוי בפסיקת ההוצאות בהליך.
אחרית דבר:
23. בשים לב למובא ולמקובץ לעיל התביעה מתקבלת.
יאמר שבסעיף 31 לסיכומיה עתרה התובעת להשבת סכום " של 348,886 ₪ מוצמדים", אולם, אין לפני בכתב התביעה סכום כלשהו, את דרך חישוב הסכום, שוויו לעת הגשת התביעה. אם בכך לא די אף שמדובר בטענה שעלתה בסיכומים אין כל הסבר איך הגיעה התובעת לסכום המבוקש. בסעיף העתירות לכתב תביעתה עתרה התובעת "...להורות לנתבעת להשיב לידי התובעת את חלקה בכספי הירושה של אביה ..." זו מהות התביעה. על כן קבלת התביעה היא פסק דין המקבל את זכותה של התובעת לקבל את הסכום אותו קיבלה הנתבעת בשמה כאפוטרופא לה כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהתקבלו הסכומים אצל הנתבעת ועד להשבתם בפועל. כך נקבע בפסק דין זה.
24. בנסיבות העניין ולאור הקבוע בסעיף 22 לעיל לא מצאתי לחייב הנתבעת בהוצאות חרף התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין.
25. מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
26. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.
ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ד, 12 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
מרדכי (מוטי)