(ג) ...
(ד) על אף האמור בסעיף זה –
(1) לא יעכב בית המשפט תובענה נגד פושט רגל אם הפטרו לא היה משמש בה הגנה;
...".
בצד סעיף 22, קובע סעיף 20 לפקודה הוראות הנוגעות לעיכוב הליכים בשלב מתקדם יותר בהליך פשיטת הרגל שכבר ניתן בו צו כינוס. כך הוא מורה:
משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע". 20. "פעולות צו כינוס
הוראה זו משמיעה את אלה: ראשית, ממועד מתן צו הכינוס לא תהיה תרופה לנושה כנגד החייב לגבי חוב בר-תביעה אלא במסגרת הליכי פשיטת רגל; שנית, לא ייפתחו הליכים משפטיים על-ידי נושה אלא ברשות בית-המשפט של פשיטת רגל ובתנאים שיקבע. משתמע עוד, אף כי הדבר לא נאמר במפורש, כי הליכים תלויים ועומדים בבית-משפט בעת מתן צו הכינוס יעוכבו אלא אם ניתנה רשות להמשיכם (ש' לוין,
א' גרוניס פשיטת רגל [19], בעמ' 115). ההבדל בשלב שבו מצויים הליכי פשיטת רגל – לפני צו כינוס או אחריו – משליך על השאלה מיהו בית-המשפט המוסמך להחליט בשאלת עיכוב ההליכים ומהו היקף שיקול-הדעת הנתון לו לעניין זה. בשלב שבטרם צו כינוס עשוי בית-משפט הדן בתובענה או בית-משפט של פשיטת רגל, להורות על עיכוב
הליכים כאשר המטרה העיקרית היא לאפשר הסדר תשלום חובות החייב, העשוי לייתר מתן צו כינוס ולקטוע את המשך הליכי פשיטת הרגל. סמכות בית-המשפט של פשיטת רגל היא כללית לגבי כלל ההליכים המתנהלים נגד החייב בעוד סמכות בית-המשפט הדן בתובענה מוגבלת לעניין הנדון בפניו. לאחר מתן צו הכינוס תכלית העיכוב שונה. בשלב זה כבר הוכח כי החייב ביצע מעשה פשיטת רגל, והמשך הליכי פשיטת הרגל נועד להבטיח כי הנושים יקבלו את המגיע להם על בסיס שוויוני בהליך שימזער ככל הניתן את העלויות הדיוניות. המגמה היא למנוע מצב שבו נושה זריז, המקדים נושה מתמהמה, יזכה בנתח גדול יותר מנכסי החייב ולחסוך בהוצאות הכרוכות בניהול משפטים יקרים הגורעות מהמאסה, המוגבלת בלאו הכי, של נכסי החייב העומדים לחלוקה. תכליות אלה הן העומדות ביסוד העיקרון כי בשלב זה יעוכבו התביעות התלויות ועומדות שהגישו הנושים לבתי-המשפט, למעט במקרים נדירים וחריגים שבהם המשך ניהול התביעות הותר, ותביעות חדשות לא תוגשנה אלא בכפוף לרשות מיוחדת. בשלב זה של הליך פשיטת הרגל בית-המשפט של פשיטת רגל הוא בעל סמכות ההחלטה בעניין מתן היתר לדיון בתביעה בהליך רגיל – בין שמדובר בהמשך דיון בתביעה קיימת ובין שמדובר בהגשת תביעה חדשה. בידי בית-משפט זה הכלים ומכלול הנתונים הרלוונטיים שיש לשוקלם ולהעריכם לצורך מתן החלטה אם להתיר, בבחינת יוצא מן הכלל, בירור תובענה בבית-משפט על-פי הסדר הרגיל (פש"ר (י-ם) 14/96 בנק הפועלים נגד שאג [17]).
8. עיכוב הליכים בפשיטת רגל חל, בכל מקרה, רק על "חובות בני-תביעה" כמשמעות מושגים אלה בפקודה (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [19], בעמ' 102). הליכים הנוגעים לעניינים אחרים אינם בני-עיכוב. הדבר עולה מניסוחו של סעיף 20, הקובע כי משלב מתן צו הכינוס לא תהא תרופה לנושה נגד החייב לו "חוב בר-תביעה". "חוב בר-תביעה" מוגדר בסעיף ההגדרות של הפקודה ככל חוב או חבות שניתנו לפי פקודה זו לתובעם בפשיטת רגל; סעיף 71(א) לפקודה מגדיר חובות בני-תביעה בפשיטת רגל ככוללים "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו...". המושג "חבות" הוגדר בהרחבה בסעיף ההגדרות של הפקודה כ-
"התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא, עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף... והוא – אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים או שהוא נתון לשיקול דעת או שהוא מותנה או טרם חל זמן פרעונו...".
על-כן נראה כי "חובות בני-תביעה" בפשיטת רגל שבהם דן הנאמן, ואשר לצורך ריכוזם בפניו לאחר מתן צו כינוס נדרש עיכוב הליכים, הינם חובות וחבויות שמשמעותם היא כספית – בין קיימת ובין עתידית, בין ודאית ובין מותנית, בין קצובה ובין בלתי קצובה, ולמעט חובות מסוימים המוצאים מן הכלל במפורש (סעיפים 72 ו-73 לפקודה). מאחר שעיכוב הליכים תלויים ועומדים ואיסור על פתיחת הליכים חדשים לאחר צו כינוס מתייחסים רק לחובות בני-תביעה, אין מניעה כי תובע יגיש תביעת נזיקין כנגד פושט רגל בהיות תביעה זו מוצאת מגדר ההגדרה של חוב בר-תביעה (סעיף 72(1) לפקודה), והוא הדין לגבי תביעה לסילוק יד של פושט רגל ממושכר בשל אי-תשלום דמי שכירות (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [19], בעמ' 115).
כנגד חובות בני-תביעה במשמעות האמורה מצויים נכסי החייב העומדים לחלוקה בין נושיו. אלה מוגדרים בסעיף 85 לפקודה. הם כוללים כל נכס השייך לפושט הרגל או המוקנה לו בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש או שיוקנה לו לפני הפטרו (סעיף קטן (1)). לנאמן מוקנה הכוח להפעיל זכות לגבי נכס או לנקוט הליכים לשם הפעלת הזכות בדרך שהיה יכול פושט הרגל להפעיל לטובתו בתחילת פשיטת רגלו או לפני הפטרו (סעיף קטן (2)). השאלה אם נכס מסוים שייך לפושט הרגל אם לאו אינה נכללת בתחום העניינים המועברים להכרעת הנאמן משאינה נוגעת ל"חובות בני-תביעה" אשר לגביהם מעוכבים הליכים משפטיים כדי שהנאמן ידון ויכריע בהם במרוכז. סוגיה כזו תידון, דרך-כלל, במסגרת תביעה משפטית רגילה (השווה: לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [19], בעמ' 115; ע"א 337/63 גולדשטיין נ' חברת "סער" מוצרי מתכת בערבון מוגבל (בפירוק) [1], בעמ' 2604; צ' כהן פירוק חברות [20], בעמ' 376).
9. הבקשה לעיכוב הליכים בענייננו הוגשה לאחר שניתן צו פשיטת רגל כנגד החייב. אילו נכלל נושא התביעה בגדר "חוב בר-תביעה" בפשיטת רגל, היה בית-משפט קמא נדרש מכוח ההסדר המשתמע מסעיף 20 לפקודה לעכב באופן מיידי את ההליך כנגד החייב גם אם לא היה בכך כדי לחסום את המשכו של ההליך ככל שהוא נוגע לתביעת הבנים נגד הנושים. רק פנייה לבית-משפט של פשיטת רגל ומתן רשות מטעמו להמשך ההליכים המשפטיים כנגד החייב הייתה עשויה להכשיר את המשך הדיון ומתן פסק-דין בעניינו. אולם בענייננו לא נדרש מהלך כזה מהטעמים האלה:
נושא התובענה שבפנינו על-פי מהות הסעד שנתבקש בה אינו נופל למסגרת ההגדרה של "חוב בר-תביעה" במשמעות הפקודה, ולפיכך הוראת סעיף 20 בדבר עיכוב הליכי התביעה אינה חלה לגביו. תביעת הבנים, בין כנגד החייב ובין כנגד הנושים, אינה תביעה כספית במהותה אלא עניינה הצהרה בדבר זכותם למקרקעין על-פי הסכם המתנה וייפוי-הכוח הבלתי חוזר ובדבר זכותם הנגזרת מכך להמשיך בהליכי
הרישום של המקרקעין על שמם. עילת התובענה והסעד המבוקש כאן אינם נופלים, על-פי מהותם, למסגרת אותן תביעות נושים שיש לרכזן לבירור בידי הנאמן, אלא עניינם בבקשה להגדיר את זכויות הבנים לגבי המקרקעין באופן שלא ייכללו במסת הנכסים של פושט הרגל. נושא זה, על-פי טיבו, אינו נכלל בגדר אותם עניינים המוצאים, דרך-כלל, ממסגרת ההתדיינות המשפטית הרגילה גם בשלב שלאחר מתן צו כינוס (השווה כהן בספרה הנ"ל [20], בעמ' 376 ה"ש 85). יתר-על-כן, יש ממש בטענה כי ההליך שלפנינו אינו מופנה באופן אמיתי כנגד החייב, אלא עיקר עניינו במחלוקת בין הבנים לבין נושי החייב, בעוד החייב, בהתייחסותו הפסיבית למחלוקת, מחזק את ידי הבנים בתביעתם לשכלל את ההתחייבות למתנה שבידיהם לכלל מעשה מוגמר. גם אילו עוכבו ההליכים כנגד החייב לבקשת הנאמן, היה ניתן להמשיך ולנהל את התובענה בין הצדדים העיקריים האחרים – הבנים והנושים – ולא היה צורך בניהול תביעה מקבילה באותה עילה כנגד החייב בפני הנאמן. מעבר לכל אלה, מדובר כאן במאטריה מורכבת, אשר אפילו נדרש הנאמן להכריע בה, היה סיכוי סביר כי העניין היה מגיע לדיון בערכאת ערעור – דבר המצדיק, כשלעצמו, לעתים, הימנעות מעיכוב הליכים ומתן היתר להמשך ההליך המשפטי (המ' 161/64 רג'ואן נ' די [2], בעמ' 318; פש"ר (י-ם) 132/95 מרקס נ' ידיד [18](. לאור כל אלה אין להתערב בהחלטת בית-משפט קמא שלא לעכב הליכים בתובענה, גם אם לא מטעמיו.
תקפות עיסקת המתנה – בחינתה במישור הדין האזרחי הכללי
ובמישור דיני פשיטת הרגל
10. הסוגיה העיקרית העולה לדיון בערעור זה נסבה על תקפותם של הסכם המתנה וייפוי-הכוח הבלתי חוזר כלפי נושי החייב. סוגיה זו נתונה לבחינה בשני מישורים נפרדים: האחד – מישור הדין האזרחי הכללי – דין החוזים ודין הקניין – הבוחן את מאפייניה של העיסקה על-פי אמות-המידה הנקוטות בתחום זה. במסגרת בחינה זו יש לסקור במקרה זה גם את דיני הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הבוחנים את תקפותה של העיסקה נוכח קטינותם של חלק מהבנים בעת ביצועה. המישור האחר הוא מישור דיני פשיטת הרגל, המכיל הוראות מיוחדות במסגרת סעיף 96 לפקודה הנוגעות לביטול הענקות בהקשר המיוחד של הליכי פשיטת רגל המתנהלים בעניינו של החייב בפני בית-משפט של פשיטת רגל. ההסדר בדבר ביטול הענקות בפשיטת רגל נועד להביא לביטול העברות רכוש שביצע החייב אשר חרף היותן תקפות על-פי הדין האזרחי הכללי, ניתן לבטלן בהתקיים תנאים מסוימים, וכל זאת כדי להגשים תכליות מיוחדות לתחום זה. בחינת תוקפה של העיסקה על-פי כל אחד מהמישורים האמורים נשענת על תשתית כללים שונה, אך ישנה חוליה המקשרת ביניהם באופן הזה: אם בחינת העיסקה לפי
הדין הכללי מובילה למסקנה כי היא תקפה, עדיין קיימת אפשרות כי בחינתה לאור דיני פשיטת הרגל תביא לתוצאה כי היא בטלה על-פיהם. לעומת זאת אם הבחינה על-פי הדין הכללי תביא לתוצאה כי מדובר בעיסקה שאינה תקפה או שתביעת הבנים לא הוכחה, ינבע מכך כי הנכס נשאר נכסו של החייב ונכלל במסת הנכסים שלו העומדת לחלוקה, והדיון בתקפות העיסקה על-פי דיני פשיטת הרגל יתייתר. שהרי, דיני ביטול הענקות בפשיטת רגל חלים מקום שמדובר בהענקות רכוש, אשר אלמלא הליכי פשיטת הרגל היו תקפות. ענייננו בהליך זה יתמקד אפוא בבחינת תוקפה של העיסקה מבחינת הדין האזרחי הכללי, ובבחינה זו בלבד.
משמעותו המשפטית של הסכם המתנה
11. משמעותו המשפטית של הסכם המתנה במישור הדין האזרחי הכללי עולה בשני הקשרים אפשריים: הראשון – אמיתותו של ההסכם מבחינת מועד עריכתו והשלכת נתון זה על חוקיותו של ההסכם, מצד אחד, ומגבלות זכותו של החייב להתחייב ליתן את המקרקעין במתנה לאחר שהוטלו עיקולים עליהם, מצד אחר. השני – זכויות הבנים למקרקעין מכוח ההסכם ביחס לזכויות נושי החייב למקרקעין במישור התחרות בין זכויות בדיני הקניין. נבחן סוגיה זו על היבטיה.
אמיתות הסכם המתנה
12. הצדדים לא חלקו על העובדה כי ב-1.8.1986 חתם החייב על ייפוי-כוח בלתי חוזר בפני נוטריון ובו ייפה את כוחה של אשתו להעביר את המקרקעין על שם ילדיו. עם זאת עולות השאלות האלה: אם ייפוי-הכוח, כשהוא לעצמו, מהווה התחייבות החייב כלפי בניו ליתן להם את המקרקעין במתנה, או שמא משמעותו היחידה היא ליתן בידי האם הרשאת פעולה בלתי חוזרת להעברת המקרקעין אל הבנים ובכך לממש זכות שהוקנתה להם ממקור חיצוני למסמך ההרשאה. מאחר שבצד ייפוי-הכוח הוצג הסכם מתנה חתום על-ידי החייב ועל-ידי הבנים, האם התאריך הנקוב בו – 15.7.1986 – הוא אכן התאריך הנכון של עריכתו או שמא הוא נעשה בשלב מאוחר בהרבה בעצם ניהול הליכי המשפט. אם יתברר כי ההסכם נערך בתאריך מאוחר כאמור, מה משמעות יש לייחס לדבר מבחינת תקפותו המשפטית של הסכם המתנה.
תשובתי לשאלות אלה היא זו:
ייפוי-הכוח הבלתי חוזר
13. משמעותו המשפטית של ייפוי-כוח בלתי חוזר נשאבת מהוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965. על-פי האמור בו, לא תסתיים שליחות באחד המצבים האמורים בסעיף קטן (א) "...אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". ההרשאה על-פי הוראה זו ניתנת להבטחת "זכותו" של אחר, ומשמעות הדבר כי זכות כזו חייבת להתקיים כתנאי לכך שתינתן הרשאה להבטחתה. "באין 'זכות' לאחר, אין מקום להרשאה הניתנת להבטחת 'הזכות'..." כדברי א' ברק בספרו חוק השליחות (כרך ב) [21], בעמ' 1264; ראה גם: ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מקליס [3], בעמ' 542; ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי [4], בעמ' 488; ע"א 247/88 אופקים נסיעות ותיירות בע"מ נ' קלוין-קרוא [5], בעמ' 412. וכך, ייפוי-הכוח אינו יוצר בדרך-כלל הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני לייפוי-הכוח. אמנם, ייתכן מצב שבו ייפוי-הכוח, על-פי תוכנו, ישלב בתוכו את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה כך בדרך של הרשאה בלתי חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך. אומר פרופ' ג' טדסקי במאמרו "הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" [24], בעמ' 212-213:
"ברגיל, מייפוי-כוח שנתן א ל-ב לביצוע מעשה לטובת ג לא תיווצר ל-ג כל זכות כלפי ב, וזאת אף אם תהא ההרשאה בלתי-הדירה על-סמך סעיף 14(ב) לחוק השליחות... ליצירת זכות כלפי השולח לאדם שייפוי-הכוח ניתן לטובתו דרוש מקור אחר, חיצוני להרשאה כלשון האִמרה הרווֹחת בעניין זה. אין זאת אומרת כי הבחנה בין שתי העִסקאות מבחינה אנליטית פירושה הוא גם הפרדה חומרית ביניהן. בפרשת סעתי, למשל, היה אפשר בהחלט שמסמך אחד יכיל את שתיהן (כהנחת השופטים) – ובלבד שתתקיימנה המידות הדרושות בהתחייבות למתנת מקרקעין. אם לא התקיימו למעשה, כי אז, לשם אי-הדירותו של ייפוי-הכוח הנדון, היה צורך בחוזה חדש כדין לזיכוי הבן".
(השווה גם מ' א' ראבילו "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים [22], בעמ' 366 ואילך). כך, למשל, בע"א 595/89 צוריאנו נ' עיזבון המנוחה רינה בדיל [6] פירש בית-המשפט את ייפוי-הכוח הבלתי חוזר שניתן ככולל, בנסיבות אותו עניין, גם את "עיסקת היסוד" של מתנה מבת לאביה, וכך, ייפוי-הכוח שימש בתפקיד כפול: מחד, הוא העיד על גמירת-דעת הצדדים לביצוע המתנה והעניק בכך זכויות בדירה לאב,
ומאידך, היווה הרשאה לאב לפעול בשם הבת מכוח אותו ייפוי-כוח. כדברי השופט ברק באותו עניין (שם [6], בעמ' 709): "תפקיד כפול זה לייפוי-הכוח אינו נדיר... וכל עוד מבחינים בין הפן השליחותי לבין הפן החוזי, לא תנבע מכך כל תקלה".
בענייננו ניסוחו של ייפוי-הכוח (ת/4) טומן בחובו הרשאה לפעולה מצד החייב לאשתו להעביר ללא תמורה ובחלקים שווים את המקרקעין לשבעת ילדיהם. זאת ותו לא. ככזה, ייפוי-הכוח מהווה הרשאה לפעולה בלבד, והוא משקף "פן שליחותי" בלבד, ואין בו "פן חוזי" היוצר את התחייבות האב ליתן לבנים מתנה ואת זכותם הנגדית לכך. מכאן, שייפוי-הכוח, כשהוא לעצמו, אינו מקנה לבנים זכויות כלשהן במקרקעין, ובלעדי הסכם מתנה אין לתביעת הזכויות שלהם על מה שתסמוך.
אמיתות הסכם המתנה מבחינת מועד עריכתו
14. כתב-התביעה המקורי וכתב-התביעה המתוקן (הראשון) השתיתו את עילת התביעה של הבנים על ייפוי-הכוח הבלתי חוזר בלבד ולא ציינו קיומו של הסכם מתנה כלל. הוא הדין בכתב-ההגנה שכנגד לתביעה שכנגד שהוגשה על-ידי הנושים. לא כן כתב-התביעה המתוקן (השני) מ-1.11.1994, אשר אזכר לראשונה את הסכם המתנה כמקור זכויות לבנים (סעיפים 3(א) ו-5 לכתב-התביעה המתוקן). כתב-תביעה זה הוא העומד ביסוד עילתם המתוקנת של התובעים ובמסגרת עילה זו היה שומה עליהם להוכיח כי אכן נערך הסכם מתנה וכי מועד עריכתו הוא ב-15.7.1986, כנקוב בו. למועד האמיתי של עריכת הסכם המתנה חשיבות מיוחדת נוכח טענת הנושים בכתב-הגנתם כי מדובר במסמך מזויף במובן זה שנתכוון ליצור מצג כי נערך עוד ב-1986, בעוד שלאמיתו של דבר, הוא נעשה לצורכי התביעה והתכוון לאפשר לחייב, שנקלע לקשיים כלכליים ניכרים, להבריח בשלב מאוחר את נכסי המקרקעין לבניו. נוכח מחלוקת בסיסית זו היה מוטל על התובעים לבסס כראוי את הטענה העובדתית הנטענת על-ידיהם כי הסכם המתנה אכן נערך במועד הנקוב בו. שאלה זו הינה חשובה ועשויה לחרוץ את גורל תביעת הבנים משני ההיבטים העיקריים האלה: האחד – אם מדובר בהסכם מאוחר שנערך בעת ניהול התביעה, הגם שהוא נושא תאריך מוקדם, עשוי הדבר לחזק את החשש, על רקע מכלול נסיבות נוספות, כי עריכתו נועדה לסייע בהברחת המקרקעין מתפיסת הנושים – דבר העלול להכתים את ההסכם בכתם של אי-חוקיות; השני – אם מדובר בהסכם מאוחר שנעשה לקראת סוף 1994, בסמוך לפני הגשת הבקשה השנייה לתיקון התביעה, כי אז מדובר בהסכם שנעשה לאחר שהוטלו עיקולי הנושים על המקרקעין. בנסיבות אלה חלה הגבלה על החייב להעביר זכות במקרקעין המעוקלים לבנים. נבחן היבטים אלה לפרטיהם.
15. ב-16.2.1992 ניתן נגד החייב פסק בורר שחייבו בתשלום של כ-400,000 ש"ח לנושים בהליך זה וב-6.1.1993 רשמו הנושים עיקולים על המקרקעין. בינואר 1995 הוכרז החייב פושט רגל. אם יתברר כי הסכם המתנה נערך באופן אמיתי בפרק הזמן שבין מתן פסק הבורר לבין הכרזת פשיטת הרגל של החייב, וכי באמצעותו ביקש החייב להקנות לילדיו את המקרקעין, וכי התאריך הרשום בהסכם כמועד עשייתו הינו למראית עין בלבד, כי אז יהא לדבר השלכה ישירה לשאלת תקפותו של ההסכם מבחינת דין החוזים הכללי. בהקשר הזה: סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל. סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע את ההוראה הזו:
(א) הנותן במתנה או מוסר או מעביר או משעבד נכס מנכסיו או גורם לאחת מאלה, בכוונה להונות נושה מנושיו, דינו – מאסר שלוש שנים.
(ב) המוכר או מסלק חלק מנכסיו אחרי התאריך שבו ניתן נגדו פסק דין או צו לתשלום כסף שלא קיימם, או תוך חדשיים לפני התאריך האמור, והכל בכוונה להונות נושיו, דינו – מאסר שלוש שנים". 439. "הונאת נושים