ערעור אזרחי 99 / 1516
1. מרים לוי
2. שלמה לוי
3. לאה מרלנדר
4. צבי מרלנדר
נגד
1. נזיה חיג'אזי
2. נוזהה חיג'אזי
3. מחמוד חיג'אזי
4. סאמיה חיג'אזי
5. זאהי חיג'אזי
6. חזנה חיג'אזי
7. מוחמד חיג'אזי
8. חוסיין חיג'אזי (משיב פורמאלי)
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[4.7.2001]
לפני הנשיא א' ברק, והשופטים י' זמיר, א' פרוקצ'יה
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט ע' ר' זועבי) מיום 26.1.1999 ועל החלטתו מיום 8.7.1996 בת"א 106/95. הערעור נתקבל.
אפרים ארנון – בשם המערערים 1-2;
אליהו גיגי – בשם המערערים 3-4;
סאלח עבדאללה – בשם המשיבים 1-7.
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה
1. עניינו העיקרי של הליך זה בשאלה מהו תוקפה המשפטי של התחייבות אדם ליתן מקרקעין במתנה לילדיו, אשר לא נשתכללה לכלל הקניה סופית, כלפי נושיו של נותן המתנה, אשר הטילו עיקול על המקרקעין.
רקע עובדתי
2. ביום 1.8.1986 חתם המשיב הפורמאלי חוסיין חיג'אזי (להלן – החייב) על ייפוי-כוח בלתי חוזר בפני עורך-דין-נוטריון ובו ייפה את כוחה של אשתו נג'ידיה חיג'אזי (להלן – אשת החייב) להעביר בחלקים שווים וללא תמורה לשבעת ילדי בני-הזוג מקרקעין המפורטים ברשימה הרצופה לייפוי-הכוח (להלן – המקרקעין). ילדיהם של בני-הזוג הם המשיבים 1-7 בענייננו (להלן – הבנים). לטענתם, לייפוי-כוח זה קדם הסכם בין החייב לבינם (ת/2) (להלן – הסכם המתנה) ובו התחייב אביהם להעביר להם במתנה את המקרקעין. הסכם המתנה לא השתכלל ברישום החלקות על שם הבנים, והמקרקעין נותרו רשומים במרשם המקרקעין על שם החייב.
המערערים 1-4 הינם שני זוגות נושים של החייב (להלן – הנושים). בין הנושים לחייב התנהלו הליכים משפטיים אשר במסגרתם ניתן ביום 16.2.1992 פסק בוררות המחייב את החייב לשלם לכל זוג נושים סך של 200,000 ש"ח, ובסך הכול 400,000 ש"ח (להלן – פסק הבוררות). ביום 20.5.1992 רשמו הבנים הערות אזהרה על חלק מהמקרקעין נושא המתנה על סמך ייפוי-הכוח הבלתי חוזר. ביום 22.11.1992 אישר בית-המשפט את פסק הבוררות שניתן לטובת הנושים ובעקבות כך הם פתחו בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק-הדין שניתן לטובתם. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל רשמו הנושים ביום 6.1.1993 עיקולים על המקרקעין הרשומים על שם החייב. בעקבות הליכים למימוש העיקולים שהחלו בהם הנושים הגישו הבנים ביום 30.8.1993 תביעה לבית-המשפט המחוזי ובה עתרו לסעד הצהרתי שלפיו הם הינם הזכאים למקרקעין וכי לנושים אין כל זכויות בנכסים אלה, ולפיכך יש למחוק את העיקולים שהוטלו על המקרקעין ולהתיר להם להמשיך בהליכי רישום המקרקעין על שמם במרשם המקרקעין. טענת הבנים בהקשר זה הייתה כי העיקולים שהטילו הנושים על המקרקעין אינם תופסים מאחר שלחייב אין כל זכויות במקרקעין משהוא העביר אליהם את זכויותיו באמצעות ייפוי-הכוח הבלתי חוזר. החייב לא הגיש כתב-הגנה, לא התנגד לתביעה והפך בכך להיות בעל-דין פורמאלי.
הנושים התגוננו בתביעה בטענה כי החייב עשה קנוניה עם בניו במטרה להבריח את רכושו מנושיו ולסכל בכך את יכולתם לממש מרכושו את פירעון חובו כלפיהם. הנושים מרלנדר הגישו מטעמם גם תביעה שכנגד, ובה עתרו לבטל את ייפוי-הכוח הבלתי חוזר ואת הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין לטובת הבנים. תביעה זו התבססה על טענה כי מדובר בהעברה ללא תמורה, פרי קנוניה, וכי בנסיבות אלה יש לראות את ייפוי-הכוח הבלתי חוזר שמכוחו נרשמו ההערות כניתן למטרה בלתי חוקית ולכן אין לייחס לו ולהערות האזהרה שנרשמו מכוחו כל תוקף. בעקבות תיקון התביעה לצורך צירוף הסכם
המתנה, שלא צורף לנוסחים קודמים של כתב-התביעה, טענו עוד הנושים כי הסכם המתנה אינו אלא מסמך מזויף שנערך רק לאחרונה כדי לסייע בהברחת המקרקעין מתפיסתם על-ידיהם. מכאן, לטענתם, מדובר בהעברת מקרקעין פיקטיבית ובהערות אזהרה בלתי תקפות, ויש לאפשר להם להמשיך בהליכי הוצאה לפועל שהחלו בהם למימוש העיקולים על המקרקעין.
בישיבת בית-המשפט מיום 15.11.1994 נתקבלה החלטה למחוק את התביעה המקורית שהגישו הבנים ולקבל את התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי חלק מהנושים עקב אי-התייצבות התובעים. משמעות קבלת התביעה שכנגד הייתה כי ייפוי-הכוח בטל ובית-המשפט הורה למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובת הבנים. הערות אלה נמחקו בפועל, ומעולם לא נרשמו שוב.
ביום 21.11.1994 הגישו הבנים בקשה (המ' 1245/94) לבטל את פסק-הדין שניתן נגדם במעמד צד אחד. ביום 8.12.1994 קיבל בית-המשפט את הבקשה וביטל את פסק-הדין וקבע המשך דיון בתיק בפניו.
ביום 18.1.1995 הוכרז החייב פושט רגל, ועורך-דין ארנון, שהוא בא-כוח הנושים לוי, מונה נאמן על נכסי החייב (להלן – הנאמן). בעקבות הכרזת פשיטת הרגל הגיש הנאמן בקשה לבית-המשפט לעכב את הליכי המשפט, אולם בקשתו נדחתה בהחלטת בית-המשפט מיום 8.7.1996 והדיון נמשך לגופו. במשפט הובאו ראיות מצד הבנים-התובעים בלבד, ועדי התובעים נחקרו בחקירה נגדית, ואילו הנושים לא הגישו תצהירים מטעמם במועדים שנקצבו לכך ולפיכך לא הורשו להביא ראיות כלשהן מטעמם. על יסוד ראיות התובעים וסיכומי טענות הצדדים נתן בית-המשפט המחוזי את פסקו.
עיקרי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
3. בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו את הקביעות האלה:
(א) אשר לטענת הנושים, שלפיה הסכם המתנה לא נחתם באופן אמיתי בתאריך הנקוב בו ב-15.7.1986 אלא בתאריך מאוחר בהרבה, לאחר מתן פסק הבוררות, במטרה להבריח את נכסי החייב לבניו, נקבע כי הראיות שהביאו הבנים לעניין אמיתותו של ההסכם מבחינת מועד עריכתו מספקות את רמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, ולפיכך מדובר בהסכם מתנה אמיתי הן לעניין תוכנו והן לעניין מועד עריכתו.
(ב) אשר למהות העיסקה שנערכה בין החייב לבניו נקבע, כי מדובר בעיסקת מתנה במקרקעין שלא נגמרה ברישום. על-כן יש לראותה כהתחייבות לעשות עיסקת מתנה במשמעות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.
(ג) לעניין הערות האזהרה שנרשמו לטובת הבנים ובוטלו עם מתן פסק-הדין במעמד צד אחד ולא נרשמו שנית לאחר ביטולו נקבע, כי מן הצדק להניח, לצורך העניין, כי ההערות קיימות אף שנמחקו. בהתאם להנחה זו נפסק כי לבעלי הערות האזהרה עדיפות על העיקול שנרשם מאוחר יותר על-ידי הנושים, וזאת מכוח הוראת 127(ב) לחוק המקרקעין. מכאן, שהנושים נדחים מפני הבנים לעניין אותן חלקות. אשר לחלקות המקרקעין שלגביהן לא נרשמו הערות הוחלט, כי חוסר הרישום נבע משכחה ועל-כן יש לראות גם בחלקות אלה כאילו נרשמו בגינן הערות אזהרה קודם לרישום העיקולים. לפיכך נמצא כי גם זכויות הבנים לגבי חלקות אלה גוברות על זכויות הנושים מכוח העיקולים.
(ד) נבחנה משמעות העובדה כי הסכם המתנה, אף שהתייחס לחלק מהבנים בעת שהיו קטינים, לא אושר בידי בית-המשפט כנדרש על-פי סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן – חוק הכשרות המשפטית). לעניין זה נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, אימוץ עיסקה על-ידי קטין שבגר עשוי להיות תחליף לצורך באישור על-ידי בית-המשפט. וכך, ניתן לראות ברישום הערות האזהרה על-ידי הבנים ב-20.5.1992 בעת שכולם, פרט לאחד, היו בוגרים, כהתנהגות שיש בה משום אימוץ ההסכם. יתר-על-כן, ב-21.6.1993, לאחר שכל הבנים בגרו, הם חתמו על הצהרה לשלטונות מס שבח הטומנת בחובה גם היא אימוץ עיסקת המתנה. בפעולות אלה ראה בית-המשפט תחליף לאישור בית-המשפט. על יסוד כל אלה נקבע כי הבנים הוכיחו את זכותם במקרקעין, הנושים לא הוכיחו את תביעתם הנגדית, וניתן הסעד ההצהרתי המבוקש שלפיו הבנים הינם בעלי זכויות בכל חלקות המקרקעין והם רשאים להמשיך בהליכי ההעברה והרישום של המקרקעין על שמם במרשם המקרקעין. התביעה שכנגד נדחתה, והוצא צו למחיקת העיקולים שנרשמו לטובת הנושים על החלקות.
טענות הצדדים בערעור
4. הנושים מערערים על פסק-הדין ואלה טיעוניהם העיקריים:
(א) טעה בית-המשפט בהחליטו שלא לעכב את הליכי המשפט ולהעביר את העניין לדיון במסגרת הליכי פשיטת הרגל, וזאת נוכח האינטרס הקיים בריכוז ההליכים המשפטיים כנגד חייב שהוכרז פושט רגל במסגרת המיוחדת שנכונה לכך בפקודת
פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה), ועל-פי הכללים המהותיים החלים על מערכת זו.
(ב) בית-משפט קמא טעה בקביעתו העובדתית כי הסכם המתנה הינו הסכם אמיתי ולא שקרי בכל הנוגע למועד עריכתו. למעשה, ההסכם נעשה רק לאחר מתן פסק הבוררות ולצורך הברחת רכוש החייב לבניו מחשש שייתפס על-ידי נושיו. לעניין זה נטען, ראשית, כי טעה בית-המשפט בקובעו כי עדויות התובעים מהימנות. התצהירים שהוגשו מטעמם לא נערכו על-ידיהם והם לא היו אחראים באופן אמיתי לתוכנם, ומכלול הסתירות בעדותם מצביע על אי-אמינותם. יתר-על-כן, החייב סירב להעיד ולא מסר כל גירסה, ובית-המשפט דחה שלא כדין את בקשת הנושים להזמינו לעדות ולחקור אותו, ובאופן זה נפגעה באורח מהותי זכותם להתגונן מעבר למידה הראויה בהתחשב במחדלם להגיש תצהירי עדויות מטעמם. שנית, הנושים מעלים טיעונים אחדים במישור האובייקטיבי שמהם הם מבקשים להסיק כי קימת הסתברות גבוהה כי הסכם המתנה נערך בשלב מאוחר מאוד לאחר מתן פסק הבוררות כדי להבריח את הרכוש ולאחר שהתברר לבנים כי ייפוי-הכוח, כשהוא לעצמו, לא יספיק לצורך ביסוס זכותם לקרקע.
(ג) בהיעדר הסכם מתנה בר-תוקף, ייפוי-הכוח, כשלעצמו, אינו מועיל להעביר לבנים זכויות, מה גם שלא נעשה בו שימוש כלשהו על-ידי אשת החייב שנתמנתה שלוחה לצורך ביצועו. מכאן, אין מקום לטענה כי הבנים הינם בבחינת בעלי זכויות במקרקעין משלב עריכת ייפוי-הכוח.
(ד) עיסקת המתנה לא אושרה על-ידי בית-המשפט חרף קטינות חלק מהבנים בעת עריכת ייפוי-הכוח ב-1986 ואין לראות ברישום הערות האזהרה והצהרת הבנים למס שבח בבחינת תחליף לצורך באישור כאמור. ההצהרה למס שבח ניתנה לאחר רישום העיקולים על-ידי הנושים ולכן אין היא יכולה להכשיר עיסקה שאחרת הייתה חסרת תוקף. אשר להערות האזהרה – אלה נרשמו רק על חלק מהמקרקעין ולא על כולם, ואחד הבנים היה קטין בעת רישומן, כך שגם הן אינן מרפאות את פגם היעדר האישור, בוודאי לגבי הבן הקטין.
5. הבנים טוענים בתשובתם את הטענות האלה:
(א) אשר לעיכוב ההליכים – אין מדובר בתביעת חוב של נושה כנגד חייב, שכן החייב הינו צד פורמאלי בלבד לדיון, אלא עניינה של המחלוקת בבירור זכויות הבנים לקרקע לעומת זכויות נושי החייב מכוח העיקולים. מחלוקת מסוג זה אינה מתבררת
בפני הנאמן בפשיטת רגל ולכן לא היה מקום לעיכוב ההליך ולהעברת העניין לבירור במסגרת הליכי פשיטת הרגל. בכל מקרה, אין מקום להתערב בשיקול-דעת בית-משפט קמא בעניין זה.
(ב) לעניין הראיות וקביעת המימצאים, ניתנה לנושים הזדמנות להציג את ראיותיהם והם החמיצו הזדמנות זו, ובעניין זה אין להם אלא להלין על עצמם. בראיות שהובאו היה די כדי ליצור תשתית המבססת כראוי את המימצאים העובדתיים שנקבעו.
(ג) הצהרות הבנים בפני רשויות מס שבח מספיקות לצורך דרישת אימוץ עיסקת המתנה על-ידי הבנים בעת שבגרו, ואין צורך באישור בית-משפט בנסיבות אלה. גם החזקה בחלקות והשימוש בהן בדרך רציפה הן אישור נוסף לאימוץ הסכם המתנה על-ידי הבנים עם היותם לבגירים.
הכרעה
עיכוב הליכים
6. החייב הוכרז פושט רגל ב-18.1.1995 בבית-משפט לפשיטת רגל, בעוד הדיון בתביעה בבית-משפט קמא תלוי ועומד. הנאמן פנה לבית-המשפט (המ' 1491/95) וביקש לעכב את ההליכים נגד החייב ולהפנות את העניין לדיון במסגרת תיק פשיטת הרגל. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת העיכוב בהסתמכו על סעיף 20 לפקודה, שממנו למד כי מתן צו כינוס מהווה חסימה לפתיחת הליכים משפטיים נגד חייב אלא אם נתקבלה רשות מבית-המשפט, ופירש הוראה זו כחלה רק על פתיחת הליכים בעתיד, להבדיל מהליכים התלויים ועומדים בבית-המשפט בעת מתן צו הכינוס. לאור זאת הוא קבע כי מקרה זה אינו נופל לגדר סעיף 20 או סעיף 96 לפקודה ודחה את הבקשה. ראוי לאמץ את מסקנת בית-משפט קמא, גם אם לא מטעמיו.
7. הליכי פשיטת רגל, מתחילתם, עשויים לגרור בעקבותיהם עיכוב הליכים משפטיים והליכי הוצאה לפועל כאשר שיקול-הדעת השיפוטי בקשר לעיכוב משתנה בהתאם למידת התקדמותו של הליך פשיטת הרגל.
סעיף 22 לפקודה מדבר בעיכוב הליכים בשלב הגשת בקשת פשיטת הרגל ובטרם ניתן צו פשיטת רגל. הוא קובע:
(א) משהוגשה הבקשה רשאי בית המשפט, לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב... 22. "עיכוב הליכים
(ב) כל בית משפט או בית דין שהוכח לו כי נגד נתבע במשפט התלוי ועומד לפניו קיימת עתירת פשיטת רגל, רשאי לעכב את הליכי המשפט או להתנות את המשכם בתנאים שיראה.