סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלהלן:
"14.במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלהלן:
"15.במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"
שעה שתנאי יסודי להתקיימות אחת החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הוא דרישת תום הלב, יש להידרש לקבוע בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע בעניין זה:
"16.(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
30. בכל הקשור לתנאים הקבועים בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, לא שוכנעתי כי הם התקיימו.
הנתבע לא הוכיח כי הפרסומים לפיהם, התובעת מציגה עצמה כ"מסכנה" תוך שמצהירה כי משתכרת שכר נמוך מזה שמשתכרת בפועל, ומסתירה הכנסתו של שלמה העומדת על 11,000 ₪-14,000 ש"ח, וכי התובעת נמצאת בביתה לא מעט ימים בשבוע, הם אמת.
ראשית אבהיר, כי מעיון בפרוטוקול ההליך ברחובות, שחלק ממנו צורף למכתב הראשון והשני (נספח ב' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת), עולה כי צוין שם על ידי התובעת כדלהלן: "אני ציינתי שאני מתמחה ושכרי לא מגיע אפילו ל-5,000 ₪ בחודש".
התובעת אף צרפה מכתב מהמאמן שלה בתקופת התמחותה (נספח ג' לתצהירה) בו מצוינת, בין היתר, תקופת התמחותה, וכן תלושי שכר מתקופת התמחותה התומכים בטענה זו, ובכך ששכרה באותה תקופה הסתכם בכ- 5,000 ₪ לחודש (לעיתים היה מעט גבוה מסך של 5,000 ₪ ולעיתים נמוך מזה).
מנגד, הנתבע לא סתר טענת התובעת בדבר גובה השתכרותה בתקופת התמחותה, ולא הציג אסמכתאות ביחס לגובה שכרו של שלמה, ובחקירתו אף אישר כי לא הציג ללביץ' כל אסמכתא בגין האמור (עמ' 80 שורות 14-19 לתמליל הפרוטוקול).
משנשאל היכן ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון בהליך ברחובות כי התובעת "מתמסכנת" ומשקרת ביחס להכנסתה ו/או כי ציינה גובה שכרו של שלמה, לא היה בפי הנתבע מענה ענייני כלשהו (עמ' 90 שורות 6-14, עמ' 91 שורות 19-21 ועמ' 92 שורות 1-4 לתמליל הפרוטוקול).
בדומה, לא הוכיח כי התובעת "מבלה לא מעט ימים בבית". בהקשר זה ציין בחקירתו כי הוא מבסס האמור על כך שיודע באיזה רכב התובעת נוסעת, אלא שלא יכול היה לשלול כי אף אם רכבה חונה במקום החנייה שלו, יתכן שהיא לא נוסעת למקום עבודה דווקא ברכבה (עמ' 79 שורות 21-22 ועמ' 80 שורות 1-8 לתמליל הפרוטוקול). בהמשך אף העיד כי: "לא בדקתי את ימי העבודה שלה" (עמ' 93 שורות 20-21 לתמליל הפרוטוקול).
תחת האמור, הנתבע חזר על כך שהתובעת לא הציגה אישורים רלבנטיים ממעסיקיה לתקופת לימודיה ו/או התמחותה, אלא שהאמור לא רלבנטי לביטויים המהווים לשון הרע, שכאמור לא הוכחו כאמת, ומה גם שלא הציג כל ראיה לפיה בנסיבות ענייננו, נדרשו אישורים מטעם מעסיקי התובעת לתקופת לימודיה. מנגד, התובעת הבהירה, כי ביחס לתקופת הלימודים ממילא לא נדרשה להציג אישורים כאמור שעה שלמדה על חשבונה ובזמנה הפרטי . באשר לתקופת ההתמחות, הבהירה, כי זו בוצעה במשרד התקשורת לאחר שחדלה לעבוד במשרד התרבות והספורט : "בגלל שיש לי דוקטור הייתי צריכה רק שלוש, שעשיתי לא על חשבון העבודה, לא שקל אחד על חשבון העבודה ולא על חשבון זמן העבודה. אני למדתי בימי חמישי מהשעה 16:00-22:00 והתקופה הנוספת היא תקופת ההתמחות שבעצם, נותקתי בהסכמה ממשרד התרבות למשרד התקשורת, הפסקתי להיות עובדת משרד התרבות, החזרתי את כרטיס העובד שלי של משרד התרבות, הפסקתי לקבל מהם תלושי שכר ועברתי להיות מתמחה במשרד התקשורת" (עמ' 52 שורות 13-21, עמ' 53 שורות 1-2,עמ' 47 שורות 2-3 ועמ' 57 שורות 8-14 לתמליל הפרוטוקול).
אוסיף, כי אף בתשובה למכתב השני שנשלח על ידי הנתבע, צוין כי לא נמצא מאום בסוגיות שהועלו במסגרת אותו מכתב בקשר להתנהלות התובעת.
די באמור כדי לקבוע כי ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, לא עומדת לנתבע בענייננו.
31. בדומה, לא מצאתי כי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מתקיימת בענייננו.
בע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 21.3.17) התייחס בית המשפט העליון להגנה האמורה: "באשר להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, הרי שהיא נועדה לקדם את האינטרס הציבורי המובהק לעודד העברת מידע לרשויות המוסמכות ולממונים הצריכים לענין, על מנת שאלו יטפלו במי שפעל שלא כשורה במסגרת תפקידו, והמשיבה דכאן אכן נושאת כאמור בתפקיד ציבורי חשוב ורגיש. בהתאם לכך הביע בית משפט זה בעבר עמדה מקלה ביחס להגנה זו, לפיה ייתכן מצב שבו אדם המגיש תלונה לרשויות המוסמכות ייחשב כאילו פעל בתום לב גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "מרושע" (עניין ריימר, בעמ' 149); ואף הובעה עמדה, ביחס להגשת תלונות במשטרה, לפיה בגבולות הסבירות וההגינות, יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק על מנת למנוע "אפקט מצנן" בקרב הציבור ולתת ביטוי להעדפה לבירור תלונות באופן גלוי על פני השתקתן או טיפול בהן באמצעות עשיית דין עצמי (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, [פורסם בנבו] פסקה 36 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (14.3.2016)). גם בית המשפט לענייני משפחה הבהיר בענייננו כי אינו מטיל ספק בזכותו של אדם לפנות לרשויות המוסמכות במקרה הצורך. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה הדגיש לצד כך כי פניה כאמור יש לבצע באופן ובהיקף שלא יעלו כדי פרסום לשון הרע על הזולת - ולא כך פעל המבקש (פסקה 21 לפסק הדין)."
32. בענייננו, הנתבע לא חולק על כך שהממונה הרלבנטי בעניינה של התובעת הוא נש"מ, אלא שלא מכחיש כי את המכתב השני העביר למשרד התרבות והספורט במועדים הרלבנטיים, בלא שמצאתי טעם ענייני לכך.
בחקירתו נשאל אם פנה, בין היתר, למנכ"ל תנועת הליכוד דאז בקשר עם התלונה, והשיב כי "אולי כן".
משנשאל מדוע, העיד כי "אחרי שהרמתי טלפון למשרד התרבות ושאלתי למי אני צריך להגיש תלונה, אמרו שהם לא מטפלים בתלונות", ונוכח האמור, יצר קשר טלפוני עם מנכ"ל תנועת הליכוד והסיק "כי הדרך הטובה ביותר זה להביא מעטפה חתומה למכותב בלבד דרך המנכ"ל של הליכוד, שיגיש את זה לשרה והיא תעשה עם זה מה שהיא רואה לנכון" (עמ' 81 שורות 20-22 ועמ' 82 שורות 4-7 לתמליל הפרוטוקול).
בהמשך נשאל, מה המקור החוקי לפיו הדרך הנכונה להתלונן על עובדי מדינה היא ישירות לשר הממונה, אלא שלא היה בפיו מענה ענייני, עת השיב: "יש עובדות שהפנייה לא טופלה, אז על פי ניסיוני אני יודע למי לפנות על מנת שהיא תטופל. זה הכל" (עמ' 87 שורות 14-15 לתמליל הפרוטוקול).
האמור מדבר בעד עצמו, ועולה ממנו כי חרף כך שנמסר לנתבע, לשיטתו, כי משרד התרבות והספורט לא מטפל בתלונות, בחר למען/להעביר התלונה אליהם, בין במישרין ובין בעקיפין, תחת משלוח התלונה לגורם המוסמך.
מנגד, התובעת העידה כי:
" אדם מוטרד צריך לפנות לנציבות. מי שמעסיק אותי זה נציבות המדינה. הוא חושד בי שאני לא עובדת מספיק, הוא חושד בי שאני לוקחת כספים משני מקומות וכן הלאה, שאני לא עובדת, מתמחה לא מתמחה. זה תפקיד שפונים לנציבות, אלה עונים לדברים. עצם העובדה שהוא שולח אדם מתוך אדם פוליטי לשרה, אני בזהירות אומרת שיש שם נטיות פוליטיות, שהמשרד הוא משרד לא שקט בימים אלה וחוקר ורוצים לדעת מי האיש שהגיש..." (עמ' 45 שורות 8-16 לתמליל הפרוטוקול).
מן האמור, עולה כי התלונה לא נשלחה לגורם המוסמך בהתאם לקבוע בסעיף, והכל בידיעת הנתבע, ובנסיבות אלה, די באמור כדי לקבוע כי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע לא חלה.
33. אוסיף, כי תנאי יסודי להתקיימות אחת החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הוא דרישת תום הלב, ה"עשויה להתפרש באופן שונה ביחס לכל אחת מהחלופות, בהתאם למטרתה של כל חלופה וחלופה" (ע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית - ניתן ביום 21.3.17).
בענייננו, מעבר לכך שכפי שפורט מעלה, לא מצאתי טעם ענייני לכך שהנתבע לא שלח המכתב השני לנש"מ ישירות וביקש כי לוודא כי המידע במכתב "יגיע" לשרת התרבות והספורט דאז עת ציין: "אודה לך אם תוכלי ליידע אותי שמידע זה הגיע גם לשרת התרבות והספורט?", הרי שלא ברור מדוע המכתב השני השני נשלח על ידי הנתבע בשנת 2020, שנים לאחר שהתובעת סיימה את התמחותה ושנים לאחר שהנתבע פרסם לשון הרע בתוכן זהה ללביץ'.
הנתבע נשאל מדוע ראה לשלוח את המכתב השני לאחר תקופה כה ממושכת, ובהינתן שממילא סיימה התובעת את תקופת התמחותה, אלא שלא מצאתי כי היה בפיו מענה ענייני כלשהו (עמ' 84 שורות 6-12 לתמליל הפרוטוקול).
אם לא די באמור, לא ברור מדוע הנתבע, שהעיד כי חשוב היה לו כי המדינה תבדוק אם ניתנו לתובעת האישורים המתאימים, לא הסתפק בשאלה בנוסח דומה, וראה להוסיף ולפרט באותם פרסומים את ביטויים המהווים לשון הרע.
הנתבע נשאל אודות האמור ופעם נוספת, לא היה בפיו מענה ענייני, עת השיב כי: "קודם כל, מתוך ניסיוני המקצועי, המון פניות שפונים במשרדי ממשלה, מטופלות לא נכון.......מניסיוני אני יודע שכשהפנייה מגיעה לגורם העליון במשרד, הפנייה מטופלת..." (עמ' 85 שורות 15-21 לתמליל הפרוטוקול).
הנתבע אף לא טען, וממילא לא הוכיח, כי עובר לפרסומים שביצע פנה אל התובעת או אל מאן דהוא אחר על מנת לברר אמיתות הביטויים המהווים לשון הרע.
בהינתן האמור, שעה שלא הוכח על ידי הנתבע כי המכתב השני נשלח על ידו לרשות המוסמכת לברר טענות ביחס להתנהלות התובעת, ובשים לב לכך שכפי שפורט מעלה, הפרסום חרג מתחום הסביר, עת הנתבע לא הסתפק בשאלה ממוקדת ביחס לאותם אישורים, שלשיטתו עניין אותו אם התובעת קיבלה אם לאו, הרי שלא שוכנעתי כי התנהל בתום לב, ומשכך, ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לא התקיימה.
שעה שקבעתי כי לא הוכח כי תוכן הביטויים המהווים לשון הרע הוכח כאמת, ובהינתן שלא הוכח על ידי הנתבע כי נקט באמצעים סבירים כלשהם על מנת להיווכח אם אמת אם לאו, הרי שבהתאם לסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, חזקה עליו כי הפרסום נעשה שלא בתום לב – חזקה שלא נסתרה על ידו.
34. משקבעתי כי הנתבע פרסם לשון הרע ביחס לתובעת בשתי הזדמנויות (האחת בשיחתו עם לביץ' והשנייה במשלוח המכתב השני), יש להידרש לגובה הפיצוי.
בסעיף 7(ב) לחוק איסור לשון הרע נקבע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ובסעיף 7(ג) לחוק נקבע כי ככל שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על כפל הפיצוי הקבוע בסעיף 7(ב) (בסעיף 7(ה) לחוק אישור לשון הרע נקבע כי הסכומים יעודכנו בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי).
לעניין השיקולים אותם מביא בית המשפט בחשבון בבואו להידרש לגובה הפיצוי, נקבע בהלכת נודלמן, כי:
"הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה - הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: ענין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: ענין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: ענין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (ענין רוזנבלום, 594; ענין פרידמן, 245; ענין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5).
...
מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין מנדל-שרף, 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ענין 723/74 הארץ, 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ענין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835)".
35. בענייננו, הפרסומים שניהם נסמכים על תוכן המכתב הראשון.
בבואי לשקול גובה הפיצוי, הבאתי בחשבון את תוכן הביטויים שפורטו מעלה ושביחס אליהם נקבע כי מהווים "לשון הרע", את הקביעה לפיה תוכן המכתב הראשון נמסר ללביץ' ידידו של הנתבע, בעל פה על ידי הנתבע, עובר למשלוח המכתב הראשון, ואת הקביעה לפיה המכתב השני נשלח למעסיקי התובעת, שהחזיקה במשרה מכובדת במשרד התרבות והספורט שם עבדה משך שנים, ונחשף לעיני עמיתיה לעבודה כפי שפורט מעלה, על אי הנעימות המשתמעת מכך, ואת פוטנציאל הפגיעה במשרתה של התובעת עקב הפרסום.
כן נתתי דעתי לכך שהמכתב השני, שהוא בבחינת "תלונה" לא נשלח לנש"מ, אלא לשרה הממונה על משרד התרבות והספורט ו/או למי מטעמה, חרף ידיעת הנתבע כי היא לא הגורם הרלבנטי לבירור ה"תלונה".
בנוסף, הבאתי בחשבון הקביעה לפיה לא שוכנעתי כי משלוח המכתב השני נעשה בתום לב, בין היתר, נוכח מערכת היחסים הקודמת בין הצדדים, ובהינתן שתוכן הפרסומים לא הוכח כאמת, כי לא ננקטו על ידי הנתבע אמצעים כלשהם לברר האם תוכן הפרסום אמת, וכי המכתב השני, נשלח שנים לאחר סיום התמחות התובעת, נוסח באופן שחרג מתחום הסביר.
בהינתן האמור, ראיתי להעמיד את סכום הפיצוי הכולל על הסך של 35,000 ₪.
36. באשר לטענות התובעים לעניין פגיעה בפרטיות, ראיתי לקבלן, אם כי לא ראיתי לפסוק את מלוא הסכום הנתבע.
הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 7א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בנוסף, בעניין זה, רלבנטי חוק הגנת הפרטיות בו נקבע בסעיף 1 כי: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר מהי פגיעה בפרטיות, כאשר החלופה הרלבנטית לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 2(3) : "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;".
התובע הצהיר כי בעת שבילה בבריכת הוריו עם חברים ובני משפחה נוספים, לרבות הוריו, צולם יחד עם יתר הנוכחים על ידי הנתבע "באופן מופגן", וכי חרף הפצרות בנתבע כי יחדל ממעשיו, הוא מיאן לחדול מלצלמם (סעיפים 7-11 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).
הנתבע לא ראה לחקור את התובע כלל ביחס לתצהירו, ובנסיבות אלה, כפי שנטען בסעיף 4 לסיכומי התשובה מטעם התובעים, יש לראותו כמי שאינו חולק על גרסת התובע ביחס לאירועים שפורטו בתצהירו.
גם התובעת העידה כי התובע וחבריו הוזמנו לביתה, וכי בשלב מסוים הבחינה בנתבע עומד בחלון ביתו ומצלם את הגינה בביתה (עמ' 62 שורות 14-22 ועמ' 63 שורות 1-4 לתמליל הפרוטוקול) ועדותה זו לא נסתרה.
אוסיף, כי הנתבע לא הכחיש במסגרת תצהירו כי צילם את הבריכה בחצר ביתם של התובעת ושלמה, ואף אישר האמור בחקירתו, עת הודה כי צילם "את החבר'ה שהיו בבריכה של משפחת פוגל עם הילדים שלהם" (עמ' 67 שורות 20-22 ועמ' 68 שורה 1 לתמליל הפרוטוקול).
כן אישר בחקירתו כי השטח שצולם בבעלות פרטית (עמ' 97 שורות 17-19 לתמליל הפרוטוקול).
בבג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, (ניתן ביום 14.5.06) התייחס בית המשפט לזכותו של אדם לפרטיות בביתו: "בכל הנוגע לביתו של אדם, הפרטיות מבטיחה את "זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדלת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו... מבחינה זו, הזכות לפרטיות היא בין השאר... הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד... הזכות לפרטיות נועדה, על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. בכך מהווה הזכות לפרטיות את תחילתה של החירות... הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה."
באותו עניין, עת נדרש בית המשפט לפרשנות מילים "רשות יחיד", הבהיר כי "מרחב זה נע עם האדם עצמו" ועשוי לחול גם מקום בו אין לפרט כל קניין:
"טענה זו אין לקבל. לדיבור "רשות היחיד" משמעות שונה על פי הקשרה (ראו ע"א 546/78 בנק הפועלים בע"מ נ' הנדלס, פ"ד לד(3) 57, 61). בהקשר שלנו, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית". הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. אכן, "הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום" (א' הלם, דיני הגנת הפרטיות 85 (2003), וכן Katz v. U.S., 389 U.S. 347 (1967)). אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין (כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון: ראו הלם, שם, עמ' 91-88)."
בהינתן שהנתבע צילם את חצר ביתה של התובעת מחלון ביתו, עת באותה עת שהה שם גם התובע, הרי שאני קובעת כי אכן פגע בפרטיות התובעת ובנה התובע.
37. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מונה מספר הגנות, כאשר בענייננו, לא טרח הנתבע להפנות להגנה מסוימת שלשיטתו עומדת לו.
כאמור, הנתבע הצהיר כי הצילום בוצע על ידו במענה לכך שהשוהים בביתם של התובעת ושלמה הרעישו ועל מנת שיהיה לו תיעוד בו ניתן "לשמוע את עוצמת הרעש", אלא שהאמור לא מתיישב עם התיעוד בדו"ח המשטרה (נספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), שם צוין על ידי הגורם החתום על הדו"ח מטעם המשטרה, כי הגיע לביתו של הנתבע וכי לדברי הנתבע: "צילם את מסיבת הבריכה בעקבות סכסוך ותביעה בביהמ"ש לטענתו הבריכה הוקמה למטרת שיקום ולא למטרת מסיבות ולכן רצה לתעד את המתרחש" ואין באותו מסמך אזכור לטענה לפיה המבלים בבריכה הרעישו, וממילא לא הוכחה טענתו זו של הנתבע.
משנשאל הנתבע מדוע אם הוטרדה מנוחתו, לא פנה לרשות מוסמכת בפנייה מתאימה במקום לצלם, לא מצאתי כי היה בפיו מענה ענייני:
ש. "הטרידו את מנוחתך, יש מוקד עירוני ומשטרה. איך צילום מרפא את הטרדה שלך ולמה לא פנית למשטרה או לעירייה שיבואו לבקש מהם להיות בשקט.
ת. הייתי עסוק בטיפול באשתי, באותו יום הייתה בעיה. כשאתה עסוק בחולה סרטן, אתה לא חושב על כל האפשרויות שיש לך" (עמ' 99 שורות 10-15 לתמליל הפרוטוקול).
בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנתבע אכן פגע בפרטיות התובעים וממילא לא הוכח כי עומדת לו איזו מההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.
38. באשר לגובה הפיצוי, לאחר שהבאתי בחשבון מחד כי הנתבע צילם את התובע ויתר השוהים בעת בילוי בבריכה על כל המשתמע מכך, לרבות בלבוש המקובל בעת שחיה בבריכה, וכי לא נענה לבקשת התובע ו/או מי מהאורחים בבריכה לחדול לצלם, ומנגד נתתי דעתי לכך שלאחר האירוע, שאירע שנים קודם להגשת התביעה, הנתבע מחק את הסרטון לבקשת המשטרה, כפי שעולה מדו"ח המשטרה (נספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), וכי בדו"ח צוין כי: "בסרטון לא רואים....רק אנשים בתוך הבריכה כאשר הצילום מטושטש ולא ברור, בנוסף רואים אדם אשר משפריץ מכיוון הבריכה לכיוון השטח של שפריר", ראיתי להעמיד את גובה הפיצוי לתובעים בגין פגיעה בפרטיות, על הסך של 5,000 ₪.
39. באשר לסוגיית ההוצאות, לאחר שנתתי דעתי מחד למספר הישיבות שהתקיימו, לבקשות הביניים שהוגשו, לכך שכתבי הטענות שהגיש הנתבע כללו טענות רבות שאינן רלבנטיות להליך דנן וחבקו מאות עמודים, ומנגד ליחס שבין הסכום שנתבע לזה שנפסק, ראיתי לפסוק שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪, בתוספת סכום האגרה היחסי לסכום שנפסק (במידת הצורך ניתן להגיש פסיקתא).
הסכומים שפורטו מעלה, ישולמו תוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.