בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 36868-06-20 פוגל גבע ואח' נ' שפריר
תיק חיצוני: קיים תיק עזר לשופט
לפני כבוד השופטת ליאת ירון
תובעים
1. ד"ר עירית פוגל גבע
2. רון פוגל
נגד
נתבע יצחק שפריר
פסק דין
תביעה שעניינה פיצוי בגין פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות, היא התביעה שלפני.
עובדות שאינן שנויות במחלוקת וההליכים שקדמו להגשת התביעה
1. התובעת, אקדמאית ובעלת תארים, לרבות במשפטים ובחינוך חברתי קהילתי, עבדה החל משנת 2007 ונכון למועד הגשת התביעה במשרד החינוך והספורט בתפקיד מנהלת התיאטרון והפרינג', מלבד חלק מהתקופה האמורה (שנים 2016-2017) בה עשתה שנת התמחות במשפטים במשרד התקשורת – המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין.
2. התובעת ובעלה מר שלמה פוגל (להלן: "שלמה") מתגוררים בשכנות לנתבע, פנסיונר של צה"ל, ואשתו גברת כוכבה שפריר (להלן: "כוכבה") משנת 1983.
בין הצדדים שררו יחסי שכנות טובים במשך שנים, עד שבשלב מסוים עלו על שרטון ובמסגרת האמור, התנהלו ביניהם מספר הליכים משפטיים בבתי משפט שונים, לרבות ת"ק 62803-01-15 בבית משפט לתביעות קטנות ברחובות, שם הוגשה על ידי הנתבע וכוכבה תביעה נגד התובעת ושלמה, שעניינה נזקים נטענים לחומת ביתם של הנתבע וכוכבה כתוצאה מנטיעת עץ ברוש על ידי התובעת ושלמה בקרבת החומה שבין החצרות (להלן: "ההליך בבית משפט לתביעות קטנות" -כתבי הטענות שהוגשו במסגרת אותו הליך צורפו כנספחים א-ב לכתב ההגנה).
על פסק הדין שניתן בהליך בבית משפט לתביעות קטנות, במסגרתו חויבו התובעת ושלמה לשלם לנתבע וכוכבה סך של 18,500 ₪, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד רת"ק 33729-08-15, וביום 13.12.15 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור (נספח ח' לכתב ההגנה).
הליך נוסף שהתנהל בין הצדדים היה בת.א 39917-09-16 בבית משפט השלום ברחובות, במסגרתו הוגשה תביעת הנתבע וכוכבה נגד התובעת ושלמה, שם נטען כי התובעת ושלמה בנו גדר בין החצרות שלא כדין, והתבקש כי יינתן צו עשה המורה על הריסת אותה גדר ובניית גדר אחרת שתתוכנן על ידי מהנדס מטעם בית משפט (להלן: "ההליך ברחובות"). ביום 30.5.21 ניתן להסכמה שהתגבשה בין הצדדים באותו הליך תוקף של פסק דין.
3. בשנת 2017 שלח מר יצחק לביץ' ז"ל, מכר של הנתבע (להלן: "לביץ'") מכתב הממוען ל"נציב שירות המדינה" (להלן: "נש"מ"), שם נכתב כי לאחר שיחה עם הנתבע, מבוקש, בין היתר, כי ייבדק האם לימודי המשפטים של התובעת במהלך עבודתה במשרד התרבות והספורט נעשו בידיעת הממונים עליה ובהתאם לתקנון שירות המדינה (להלן: "התקשי"ר"), האם המשרד סייע לה במימון לימודיה, האם המשרד יודע אודות התמחותה והיקף השעות והאם שכרה בעת ההתמחות מועבר למשרד או שמא נותר בידיה.
במסגרת אותו מכתב הפנה לביץ' לפרוטוקול הדיון בהליך ברחובות (ואף צירף אליו עותק חלקי ממנו), שם לשיטתו הציגה התובעת את עצמה כ"מסכנה" המשתכרת סך של 4,000 ₪ בחודש במשך תקופת התמחות בתואר במשפטים, בעוד שמחזיקה בתפקיד בכיר במשרד התרבות והספורט ו"בעלה מקבל פנסיה חודשית בגבולות 14-11 אלף ₪". כן צוין במכתב כי התובעת "נמצאת בביתה לא מעט ימים מימי השבוע" (להן: "המכתב הראשון" – צורף כנספח ב'2 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
4. ביום 12.1.2020, נשלחה פניית דואר אלקטרוני על ידי הנתבע לגברת שושי שאול רכזת לשכת בכירה של השרה במשרד התרבות והספורט, שעניינה הוגדר "לימודי משפטים בעת עבודה", כאשר במסגרת הפנייה הפנה הנתבע למכתב הראשון, אותו צירף למכתב השני, וביקש לברר היכן עומד הבירור בעניינה של התובעת והאם המידע הגיע גם לשרת התרבות והספורט (להלן: "המכתב השני"- נספח ב'1 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
המכתב השני הועבר על ידי שושי שאול לגברת גלית והבה שאשו "ראשת מנהל תרבות", שהורתה על העברתו לעו"ד משה אוסטר ממשרד המדע והטכנולוגיה ומשרד התרבות והספורט, שהשיב כך:
ביום 9.2.20 נשלח אל הנתבע מענה באמצעות דואר אלקטרוני מגברת טל לויאן מלשכת משרד התרבות והספורט בו נכתב , בין היתר, כי לאחר בחינת טענותיו "נמצא כי אין מקום להתערבותנו", ובאותו היום השיב הנתבע כי מבקש לברר "מי הם הגורמים המיקצועיים שקיבלו החלטה שאין להתערב בעניין" (התכתובות שהוזכרו מעלה צורפו כנספח ה' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת ואף הוגשו לתיק ללא השחרות ביום 17.4.23).
5. עוד אין מחלוקת, כי באחת השבתות בשנת 2017, עת שהה התובע, בנם של התובעת ושלמה, בבית הוריו עם בני משפחה נוספים וחברים, צולמו הוא ואורחים נוספים, על ידי הנתבע באמצעות הטלפון הסלולרי שלו מחלון ביתו (להלן: "הצילום"), וכי בעקבות תלונה שהוגשה למשטרה על ידי שלמה ביום 22.9.17 בגין הצילום האמור, ביקרו שוטרים מתחנת משטרת יבנה בביתו של הנתבע, ולאחר שהנתבע מסר לאחד השוטרים את מכשיר הטלפון שלו "על מנת לצפות בסרטון ולמחוק", והנתבע ושלמה התבקשו לא להתעמת אחד עם השני, הומלץ לסגור התלונה והתיק נסגר בגין היעדר אשמה פלילית ביום 25.9.17 (נספח ו', לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
6. אוסיף, כי בשנת 2019 הוגשה על ידי שלמה תלונה נוספת למשטרה במסגרתה התלונן כי הנתבע וכוכבה מחבלים בגדר המשותפת "לשם קידום תביעה בבית המשפט...בשל סכסוך שכנים שהחל בהרעלת עץ והגיע עד לבית המשפט" (התלונה צורפה כנספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), וכי הוחלט לסגור התיק בשל היעדר אשמה פלילית (נספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
כמו כן, בשנת 2020 התלונן הנתבע במשטרה כי שלמה והתובעת חתכו בזדון כבל טלוויזיה בחצר ביתו (עותק התלונה לא צורף אך צורפה "בקשה לקבל מידע על ידי נפגע עבירה" וכן מכתב "השלמת מסמכים בתלונה" – נספח 15 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
7. על רקע האירועים המתוארים מעלה, הוגשה התביעה דנן ביום 15.6.20, במסגרתה מבוקש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 264,500 ₪, הכולל סך של 143,145 ₪ פיצוי לתובעת בגין פרסום לשון הרע בניגוד לקבוע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן פיצוי התובעים בסך של 121,355 ₪ בגין פגיעה בפרטיות בניגוד לקבוע בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, התקיימו ישבת קדם משפט (מעבר לישיבות שהתקיימו לפני מותב קודם שטיפל בתיק), וכן ישיבת הוכחות (שהוקלטה ותומללה לבקשת הנתבע), צדדים הגישו סיכומים מטעמם ובשלה העת למתן פסק הדין.
טענות הצדדים
טרם תפורטנה טענות הצדדים, אני רואה להבהיר, כי חלק לא מבוטל מהטענות, בפרט טענות הנתבע במסגרת הסיכומים מטעמו, עניינן באותם הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים והוכרעו בבתי משפט, לרבות ההליך בבית משפט לתביעות קטנות וההליך ברחובות.
טענות אלה לא נעלמו מעיני, אלא שרובן כלל אינו רלבנטי לענייננו, ומשכך לא ראית לפרטן ולהלן תובאנה הטענות הרלבנטיות לענייננו.
טענות התובעים
טענות התובעים נתמכו בתצהיר עדותם הראשית.
8. התובעת טוענת כי לאחר שנים של שכנות טובה בין הצדדים, החלה הידרדרות ביחסי הצדדים וזאת בשל התנכלויות בלתי פוסקות מטעם הנתבע, שפגע בפרטיותם, ברכושם, במטה לחמם ובשמם הטוב שלה ושל שלמה.
לטענתה, בשנת 2014 חלה הידרדרות משמעותית ביחסי השכנות עת הורעל "באורח פלא" עץ ברוש, שהיה נטוע בחצר ביתה בצמוד לחומה שבין החצרות, זאת לאחר שהנתבע דרש כי העץ יעקר ממקומו, אלא שהתובעת ושלמה סרבו לעקרו והבהירו לנתבע כי באפשרותו לגזום את "החלקים שמפריעים לו בעץ, אשר צמחו לתוך שטח ביתו" (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
התובעת מוסיפה, כי ההרעלה התגלתה על ידי גנן, וכי זמן קצר לאחר מכן, נאלצה להרדים את כלבתה, ככל הנראה לאחר שהורעלה ו/או נחשפה לרעל שהיה בעץ ובשיחים.
עוד טוענת, כי בין הצדדים התנהלו הליכים ביחס "לגדרות המפרידות בין הבתים", כאשר האמור מהווה רקע להתרחשויות מושא התביעה דנן.
9. לטענת התובעת, אין מחלוקת כי הנתבע מסר ללביץ' מידע כוזב ולביץ', עימו מעולם לא היו לה היכרות ו/או קשר כלשהו, שלח המכתב הראשון רווי ההשמצות, למעסיקתה כשלוח של הנתבע, במטרה לפגוע במשרתה, לקעקע את אמינותה ולהכפיש את שמה הטוב תוך שמייחס לה התנהלות בניגוד לנהלי התקשי"ר.
כן טוענת, כי המכתב הראשן והשני, ופניות הנתבע למעסיקיה לאחר מכן, נעשו בתפוצה רחבה מאוד, תוך שרבים מהעובדים במקום עבודתה, למצער – 15 אנשים, "נחשפו לתוכן הפוגעני" והכל במטרה לפגוע בשמה ובמטה לחמה, ולהשפילה בפניי חבריה לעבודה (סעיפים 22-24 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת) בניגוד לקבוע בחוק איסור לשון הרע.
10. לטענתה, במסגרת המכתב הראשון תוארה באופן מבזה ומשפיל כמי שמציגה עצמה "כמסכנה בפני בית המשפט על מנת להתחמק מתשלום הוצאות משפט....כמי שמסתירה תשלומי הפנסיה שבעלה מקבל, תוך נקיבת סכומים שבינם לבין המציאות אין כל קשר, וכמי שנמצאת כל היום בביתה ללא מעש – הכל כמובן בהתאם למידע הכוזב שקיבל מהנתבע" (סעיף 27 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת), ותוך צירוף מסמכים שונים מתוך ההליכים שהתנהלו בינה לבין הנתבע. זאת ועוד, הנתבע הציגה בפניי לביץ' כאילו היא לא מבצעת את התמחותה, והכל במטרה שהמידע הכוזב האמור יועבר לנש"מ ועל מנת לפגוע בה ובמשרתה.
לטענתה, במכתב הראשון נכתב כי הציגה עצמה בבית המשפט כ"מסכנה" המשתכרת כ-4,000 ₪ במשך תקופת ההתמחות במשפטים, אלא שכפי שנלמד מפרוטוקול ההליך ברחובות, מדובר במידע שקרי, שכן במעמד הדיון שם העידה כי משתכרת פחות מ-5,000 ₪, ותלושי השכר מלמדים כי אכן השתכרה כ-5,000 ₪ , ולא ציינה שם כי אין באפשרותה לשכור ייצוג משפטי אלא כי היא אינה מעוניינת לעשות כן (תלושי שכר צורפו כנספח ג' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
עוד טוענת, כי במכתב הראשון צוין כי היא נמצאת בביתה "לא מעט ימים" – קרי, הנתבע שיקר ללביץ' כאילו היא לא מבצעת את התמחותה, במטרה שלביץ' יעביר מידע שקרי זה לנש"ם על מנת לפגוע בה, ולאחר מכן הנתבע עצמו במסגרת המכתב השני הפיץ טענה שקרית זו בקרב עובדי המשרד, והכל חרף העובדה שביצעה התמחותה בצורה הטובה ביותר, כפי שנלמד ממכתב סיכום התמחותה (נספח ד' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
11. לטענת התובעת, עצם העברת המידע הכוזב על ידי הנתבע ללביץ' במטרה שיעבירו לנש"מ תוך פגיעה בכבודה ובמשרתה, היא בבחינת פרסום לשון הרע, וקל וחומר הפצת המידע האמור, אלא שהנתבע לא הסתפק באמור וכשנתיים לאחר משלוח המכתב הראשון על ידי שלוחו לביץ', ושנים אחרי שסיימה את התמחותה, ולאחר שפניית לביץ' העלתה חרס, פנה הוא בעצמו במכתב השני "למספר גורמים נוספים- בכירים במפלגת הליכוד, ובמשרד התרבות והספורט", ובהם השרה הממונה על התובעת דאז – השרה הממונה במשרד התרבות והספורט וכן לעוזרת השרה גברת שושי שאול, תוך שמעביר להם פעם נוספת את המכתב הראשון "רצוף ההכפשות והשקרים כקובץ PDF ששמו 'פוגל עירית- עובדת או לומדת משפטים", ואף מוסיף למכתב הראשון "טקסטים משלו", וזאת בניסיון נוסף לפגוע בה (סעיף 30 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת וסעיפים 14-15 לסיכומי התובעת).
12. לטענת התובעת, התנהלותו האמורה של הנתבע, לרבות שליחת המכתב השני זמן רב לאחר שסיימה התמחותה, תוך צירוף עותק המכתב הראשון, מעידה על כוונתו לפגוע בה ולהשפילה בפני הממונים עליה וחבריה לעבודה ומובן כי אין מדובר ב"דאגה כנה של אזרח מודאג" (סעיף 31 לתצהיר הנתבעת), שממילא לא התעניין בגובה השתכרותה במסגרת המסמך המכפיש.
כן מוסיפה, כי ממילא לא נדרשה לקבל אישור שעה שלמדה על חשבון כספה הפרטי וזמנה הפרטי, לימודי ערב בימי חמישי וכן לימודים בימי שישי (בהם היא לא עובדת שמשרד התרבות והספורט), וכי במהלך תקופת ההתמחות שלה ממילא לא עבדה במשרד התרבות והספורט.
13. התובעת טוענת, כי משלוח המכתבים גרם לה מבוכה, אי נעימות ונזק לשמה הטוב במקום עבודתה, זאת ללא קשר לכך שפניית הנתבע נדחתה, אלא שהנתבע לא הסתפק באמור, ודרש כי המכתב השני יועבר גם ל"שרה הממונה עליי, הגורם הבכיר ביותר במשרד התרבות והספורט באותה העת" (סעיף 47 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת), כאשר על חוסר תום הלב שלו ניתן ללמוד מההתכתבויות בינו לבין גורמים שונים במשרד התרבות והספורט בעניין (נספח ה' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).
עוד טוענת, כי גם לאחר שהנתבע נענה כי לא נמצא מקום להתערב בפנייתו "הוא המשיך במסע הציד שלו" נגדה בחוסר תום לב הזועק לשמים.
לטענתה, הנתבע לא הוכיח כי איזו מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע עומדות לו ו/או מתקיימת ומשכך עליו לפצותה. באשר לגובה הפיצוי, הגם שעסקינן במספר מקרים של לשון הרע, תסתפק בפיצוי בסך של 143,145 ₪ בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע בגין פגיעה אחת בלבד, תוך שמבוקש כי הדבר יובא בחשבון במסגרת פסיקת גובה הפיצוי.
14. בכל הקשור לפגיעה בפרטיות, טוענים התובעים שניהם כי עת נכחו בבריכה שבביתה של התובעת ושלמה ביחד עם בני משפחה וחברים, בהם ילדים בבגדי ים ו/או ללא בגדים, צילם אותם הנתבע מחלון ביתו, חרף הפצרות הנוכחים כי לא יעשה כן , כי לאחר המקרה הוגשה תלונה במשטרה בעקבותיה נדרש הנתבע למחוק את הצילום, וכי האמור מהווה פגיעה בפרטיותם ומבוכה, ונבע מתוך כוונה לפגוע בפרטיותם, כאשר לטענתם הצילום לא צולם על רקע רעש כטענת הנתבע.
בהינתן האמור, מבוקש פיצוי בסך של 121,355 ₪ בהתאם לסעיף 29א(ב)(2) לחוק הגנת הפרטיות.
אבהיר, כי במסגרת הסיכומים מטעמם טענו התובעים כי הנתבע מחזיק בצילומים נוספים, וביקשו כי בית המשפט יורה על מחיקתם ועל העברת מחשביו לבדיקה חיצונית שתאשר המחיקה, אלא שהאמור מהווה הרחבת חזית אסורה וממילא במסגרת כתב התביעה לא נתבעו סעדים כאמור.
טענות הנתבע
טענות הנתבע נתמכו בתצהיר עדותו הראשית מיום 29.9.21. אבהיר, למען הסדר הטוב, כי עובר למועד האמור, הוגשו שני מסמכים שהוכתרו "תצהיר" מטעם הנתבע וזאת במענה לבקשה לגילוי מסמכים שהגישו התובעים. לאחר הגשת תצהיר מיום 20.1.20, הורה כב' השופט סתיו שבאותה עת דן בתיק, כי על הנתבע להגיש רשימת מסמכים . ביום 9.2.21 ובעקבות אותה החלטה הוגשה רשימת מסמכים מטעם הנתבע, אלא שהנתבע צירף אליה בשנית כנספח את התצהיר מיום 20.1.20 .
התצהירים שקדמו להגשת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע לא נעלמו מעיני אך הטענות, שבעיקרן זהות, תובאנה מתוך תצהיר עדותו הראשית.
15. הנתבע טוען, כי התביעה הנוכחית נולדה כ"משקל נגד" להליך בבית משפט לתביעות קטנות במסגרתו נפסק לזכותו פיצוי, וכי מאז שנת 2008 סובלים הוא וכוכבה, שאינה בקו הבריאות, מהתנכלויות שונות מצד התובעת ושלמה.
לטענתו, ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות נפתח נוכח סירובם של התובעת ושלמה להכיר בנזק שגרמו לגדר המשותפת שבין הבתים כתוצאה מנטיעת עץ הברוש, וגם לאחר שנפסק פיצוי לזכותו, נאלץ להתמודד עם בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי התובעת ושלמה ונדחתה, ואף לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין שניתן בהליך בבית משפט לתביעות קטנות.
עוד מוסיף, כי במסגרת ההליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים נהגה התובעת לתאר אותו ואת כוכבה "בדברי וכתבי בלע שונים", והטרידה אותו ואת כוכבה תוך ייחוס האשמות שווא כאלה ואחרות, לרבות הרעלת עץ הברוש והכלבה, הריסת גדר האבן וחיתוך כבל טלוויזיה, ואף "הבריחה" שוכר של יחידת דיור אותה ביקש להשכיר (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
16. לטענתו, במסגרת הליכים קודמים בין הצדדים, "תיארה התובעת לשופטת את מצבה הכלכלי הבעייתי בגלל 'שכר נמוך' שמקבלת בתקופת ההתמחות במשפטים" מתוך מטרה להקטין ו/או לבטל את ההוצאות בהן חויבה, כאשר, למיטב ידיעתו, מצבם הסוציואקונומי של התובעת ושלמה גבוה מאוד, "והצגת עצמם כדלי יכולת שמה ללעג את החלטת בית המשפט בנושא זה" ועומדת בסתירה למציאות לפיה התובעת עובדת בכירה במשרד התרבות והספורט, ושלמה גמלאי צה"ל בעל קצבה חודשית (סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
בנסיבות אלה, טוען הנתבע כי "התבטאות התובעת שנרשמה בפרוטוקול, צרמה לי מאוד" וכי מתוך הכרת התקשי"ר של עובדי מדינה "בו רשום במפורש כי לצורך לימודים וקבלת חל"ת עובד מדינה צריך לטפל ברף הגבוה של קבלת אישורים לכך אישורים שהתובעת עד עתה נמנעה להציגם....כל זה הטריד אותי מאוד ולכן העלה אצלי את השאלה האם ללימודי המשפטים של התובעת יש אישור בהתאם למתחייב בתקש"יר", ואת המחשבות האמורות חלק הוא עם ידידו לביץ' , שללא ידיעתו פנה לנציבות שירות המדינה בבקשה לברר את חוקיות לימודיה של התובעת (סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
17. הנתבע טוען, כי זמן מה טרם פטירתו הפתאומית של לביץ', גילה לו האחרון אודות משלוח המכתב הראשון, מסר לו עותק ממנו ועדכן אותו כי לא התקבל מענה לפנייה, וכי לאחר פטירתו של לביץ', ובעקבות הודעת לביץ' כי תשובה למכתב הראשון טרם התקבלה, הוא ניסה להעביר הפנייה גם ללשכת השרה דאז של משרד התרבות והספורט "אך בשיחה טלפונית חשבתי שייתכן והפנייה שתישלח למזכירות לא תטופל. היות ושרת התרבות והספורט מכהנת בתפקידה כנציגת מפלגת הליכוד", פנה למזכירות מפלגת הליכוד בעיר תל אביב "ושם הסכימו לסייע בדבר ודרכם העברתי מעטפה חתומה של הפנייה ממוענת לידי השרה בלבד. מאוחר יותר נמסר לי כי המעטפה נמסרה לעוזרת השרה" (סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
עוד טוען, כי התבקש להעביר את הפנייה בדואר אלקטרוני בקובץ PDF וכך עשה ביום 12.1.20, כאשר ביום 9.2.20 התקבלה תשובה מלשכת השרה, לפייה נמצא כי אין מקום להתערבות המשרד בפנייתו.
הנתבע טוען, כי ממילא לא נעשה פרסום פומבי של המכתבים על ידו ו/או על ידי לביץ', וכי דרכי הבירור של פנייתו לא ידועות לו, ובוודאי שאין לו שליטה או השפעה על "כמה ידיים עברה הפנייה" ומי טיפל בה (סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
18. כן מוסיף, כי תוכן המכתבים אינו בבחינת לשון הרע, וכי "בנושא 'המסכנות' של התובעת לא הפונים עשו אותה מסכנה אלא התובעת היא עצמה אחראית לדימוי זה כפי בעצמה הציגה את היכולת הכלכלית שלה", וכי חרף העובדה שתקופת התמחות היא זמנית, בחרה התובעת לתאר אותה כמצב "פרמננטי" על מנת שלא יוטלו עליה הוצאות / הוצאות גבוהות במסגרת ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות, ובחרה "'להיתמסכן' בבית הדין ולא הפונים בבקשת בירור עשו אותה מסכנה".
באשר לתיאור שהייתה בבית, טוען הנתבע כי: "ציין רק מציאות שהתובעת נמצאת בביתה ללא תיאור הסיבה לכך אלא כמציאות שנראית לכל עובר כאשר המכונית שהיא משתמשת באופן אישי חונה ליד הבית" (סעיף 25 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
עוד טוען, כי פנייתו "ללשכת השרה" בשנת 2020, היתה "העתק מדויק" של הפנייה של לביץ' לנש"מ, הכולל כתבי בי דין שהוגשו על ידי התובעת "מידע על תפקידה כרשום באתר המשרד במרשתת וכן שאלות רלוונטיות לבקשת הבירור", כי לא צורף "חומר נוסף הכולל הגיגים או מסקנות אישיות של הפונה ולא בדל רכילות כלשהי על התובעת", וכי לא נכתב שהתובעת פעלה בניגוד לתקשי"ר, ומשכך, נעשתה על ידו פנייה לגיטימית לדרג מוסמך ממונה על מנת "לקבל תשובות לשאלות נוהל וסדר" ו"לברר מימוש נקודות מנהלתיות המתבקשות מהתקש"יר", ולבדוק טענה שהועלתה על ידי התובעת בהליכים קודמים לעניין גובה השתכרותה והיעדר יכולתה לעמוד בתשלום ההוצאות שהושתו עליה – טענה שסבר כי היא מופרכת ונטענה בחוסר תום לב (סעיפים 10 ו-24 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
כן טוען, כי התובעת לא צרפה אסמכתא לכך שאישור הלימודים והחל"ת, נעשו בהתאם לנהלים תקפים במשרדים הרלבנטיים, וכי ממילא עת לא נמצא מאום בפנייתו, לא נגרם לתובעת "כל קלקול ביחסי עבודה" (סעיפים 11 ו-24 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
19. במענה לטענות לעניין פגיעה בפרטיות התובעים, הנתבע טוען כי אלה נולדו לאחר שביום 22.9.17 – כ-3 שנים טרם הגשת התביעה, בשעה 14:30 לערך, ביקש מ"המתרחצים" בבריכת התובעת להפסיק להרעיש על מנת לאפשר לכוכבה החולה לנוח בשעות אלה, ובתשובה "זכה" להשפרצת מים לכיוונו מאחד המתרחצים הבגירים שאינו מוכר לו. הנתבע טוען, כי לא ידוע לו אם התובעת ושלמה נכחו בחצר או בבריכה באותה עת כיוון שלא ראה אותם שם.
נוכח האמור, צילם "בוידאו והקלטה על מנת לשמוע את עוצמת הרעש" על מנת שתהיה בידיו עדות לאירוע, שלטענתו מהווה הפרת חוקי עזר עירוניים, כאשר גם במהלך הצילום , שערך זמן קצר מאוד, הושפרצו עליו מים ואחד האורחים אף איים עליו כי ככל שימשיך לצלם, יעלה לביתו "וישבור לי את העצמות". באותו רגע, הפסיק לצלם וסגר החלון ולאחר זמן מה, פסק הרעש (סעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
20. לטענתו, ביום א' לאחר מכן, הגיעו לביתו שוטרים מתחנת המשטרה בעיר יבנה ועדכנו אותו כי שלמה הגיש נגדו תלונה בגין פדופיליה, וכי הסביר לשוטרים מה אירע, הציג להם את הצילום, בו כלל לא נראים ילדים ללא בגדים ובו ראו שהושפרצו מים לכיוונו, וסיפר לשוטרים אודות הסכסוך בין הצדדים.
עוד טוען, כי השוטר ביקש רשותו להציג הצילום לשלמה וכי בסופו של דבר, הסכים כי השוטר ימחק את הצילום לאחר שנאמר לו על ידי השוטר כי "השכנים מבטלים את תלונתם אם בתנאי כי הסרט יימחק" (סעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
21. כן טוען, כי לאחר שהוגשה התביעה דנן, קיבל עותק מהתלונה, שבשעתו הגיש שלמה נגדו, ונודע לו כי היא נסגרה מחמת "חוסר באשמה פלילית", וכי הודעה כאמור נשלחה למשפחת התובעת 3 שנים קודם למועד הגשת התביעה. לטענתו, בדו"ח המשטרה (נספח 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), שם צוין כי הושפרצו מים לכיוונו, שכח השוטר לכתוב את בקשתו לשקט.
הנתבע מוסיף, כי ממילא התלונה לא הוגשה על ידי התובע אלא על ידי שלמה, כי לא ברור על מה נשענת עילת התביעה של פגיעה בפרטיות שעה שלא נכנס לחצר התובעת והאירוע נערך בחצר פתוחה, כי אין איסור בחוק האוסר עליו להסתכל מחלון ביתו, וכי ממילא במסגרת ההליך ברחובות ציינה התובעת כי: "הנושא נסגר לאחר בירור משטרתי" (סעיפים 13 ו-32 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע).
22. מהטעמים המפורטים מעלה, טוען הנתבע כי יש לדחות התביעה.
למען הסדר הטוב אציין, כי בסיכומים מטעמו הפנה הנתבע לחוק חופש המידע – טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן לא נטענה על ידי הנתבע במסגרת כתבי הטענות שהגיש עובר להגשת הסיכומים וממילא לא מצאתי כי יש בה כדי לשנות מהקביעות שתובאנה בהמשך הדברים.
הכרעה
במעמד הדיון שהתקיים לפני העידו התובעת והנתבע.
התובע, שהתייצב לדיון, לא נחקר על ידי הנתבע.
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובפרוטוקול, שמעתי העדויות ועיינתי בסיכומים, ראיתי לקבל את התביעה, אם כי לא ראיתי לפסוק את מלוא הסכום הנתבע.
תחילה אדרש לטענות לעניין פרסום לשון הרע ולאחר מכן לטענות לעניין פגיעה בפרטיות, תוך שאבהיר, כי תמליל הפרוטוקול הרלבנטי הוא התמליל שהוגש לתיק ביום 7.5.23, וההתייחסות בגוף ההכרעה, היא לאותו פרוטוקול.
23. עת נדרש לבחון האם ביטוי כלשהו הוא בבחינת עוולה אזרחית המקימה אחריות בגין לשון הרע, יש לבחון תחילה האם הביטוי הוא בבחינת "לשון הרע" בהתאם לקבוע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, והאם אותו ביטוי פורסם במובן סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
ככל שהמסקנה היא כי בוצע פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע, יש להידרש לטענות ההגנה הרלבנטיות, ואם יימצא בסופו של יום כי העוולה אכן בוצעה בלא שעומדת לנתבע טענת הגנה כלשהי, יש לבחון את גובה הפיצוי (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' (ניתן ביום 4.3.04) – להלן: "הלכת רשת שוקן").
24. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלהלן:
"1.לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
עת נדרש בית המשפט להכריע האם פרסום מהווה לשון הרע, עליו לאזן בין אינטרס של "זכות לשם טוב" מחד, ו"זכות יסוד לחופש הביטוי" מנגד, ולעניין זה, יפים הדברים שנקבעו בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 04.08.2008):
"12. חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי: זכות יסוד לשם טוב, וזכות יסוד לחופש ביטוי. שתי זכויות אלה, נגזרות מכבוד האדם (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510 (2001) (להלן: ענין אמר); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פד"י מג(3) 840 (1989) (להלן: ענין אבנרי); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פד"י נח --- סוף עמוד 10 --- (3) 558 (2004) (להלן: ענין הרציקוביץ'); ע"א 6871/99 ששון נ' משה רום, פד"י נו(4) 72 (2002) (להלן: ענין רום)). מתח מתמיד שורר בין עוצמתה ומרכזיותה של הזכות לשם טוב לבין משקלו של חופש הביטוי (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פד"י נג(3) 817 (1999) (להלן: ענין סנש), 832). בין שתי זכויות חשובות אלה נדרש איזון, המוצא את ביטויו בהסדר החקיקתי שבחוק איסור לשון הרע. 13. חופש הביטוי הוא מן הזכויות הנעלות שבזכויות האדם, אשר הוכר בהלכה הפסוקה עוד מקדמת דנא, אף שלא נכלל במפורש בגדר זכויות האדם שנמנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא מבטא את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. הוא חיוני להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, הבנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של כל אדם; הוא מהווה יסוד רעיוני ומעשי לשלטון הנבחר בבחירות חופשיות, בהליך שעיקרו חופש דעה ובחירה. חרף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בחייו של הפרט ובחייה של החברה, היקפו של חופש זה אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות של הפרט, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, העשויים לעמוד מנגד. נוכח התמודדות אפשרית זו, תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מענין לענין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ([פורסם בנבו], 12.11.06) (להלן: ענין בן גביר), פסקה 1 לפסק דיני." (להלן: " הלכת נודלמן").
בהלכת רשת שוקן נקבע כי: "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת."
25. לשם הנוחות, יובא תוכן המכתב הראשון במלואו (אליו צורף עותק חלקי של פרוטוקול הדיון בהליך ברחובות :
מכתב זה צורף למכתב השני בו צוין כלהלן:
"לגב' שושי שאול שלום.
בהמשך לשיחתנו רצ"ב החומר הכתוב שנישלח לנש"ם (מועדי המשלוח ומועדי הקבלה בנש"ם ושמות הנמענים רשומים בעמוד 1/6) כבר בסוף יולי 2017. במקומות המסומנים בצהוב רשומים דברי העובדת המעידה שהיא לומדת משפטים וכעת היא מתמחה ושכרה החודשי נמוך מאוד ולעומת זאת באתר המשרד במרשתת מאז עד עתה העובדת מוצגת כעובדת בכירה.
יש לשאול את נש"מ מי קיבל את החומר לטיפול. האם נבדקו העובדות והעובדת עבדה באישור או לא. אם באישור האם היתה רשאית לקבל שכ"ע משני מקומות במקביל. האם נש"מ פנו למנכ"ל המשרד? האם הדברים נבדקו במשרד התרבות והספורט? האם הכל נמצא כשורה או היו עבירות על כללי התקשיר של עובדי מדינה (הרי הם חלים על עובדי המדינה באם הם בחוזה רגיל או חוזה אישי).
נמסר לי שבמקביל מידע זה נמסר לגב' חן עוזרת שרת התרבות והספורט בימים האחרונים.
אודה לך עם תוכלי ליידע אותי שמידע זה הגיע גם לשרת התרבות והספורט?
תודה י.ש".
26. בענייננו, הפנתה התובעת לשני ביטויים המופיעים במכתב הראשון, שכאמור צורף למכתב השני ששלח הנתבע.
הביטוי הראשון: "תדמית של מסכנה שהיא מציגה עצמה הן בדבריה לפרוטוקול או בניירות בקשה שהיא מציגה (לא סתם שוכחת שבעלה מקבל פנסיה חודשית בגבולות 14-11 אלף ₪). בבית המשפט היא מציגה עצמה שסיימה לימודי משפטים בשנה שעברה וכעת נמצאת בתקופת התמחות ומשתכרת כ-4,000 ₪ לחודש ודמי הקיום שלה מועטים ומבקשת להתחשב בגובה התשלומים שנקבעו לגביהם".
הביטוי השני: "נמצאת בביתה לא מעט ימים מימי השבוע".
סבורני, כי בנסיבות העניין, בהינתן תוכן הדברים ובשים לב למיהות הנמענים, שני הביטויים מהווים לשון הרע.
בעת בחינת הביטויים, אין לקרוא אותם במנותק מהתוכן שקדם להם ויש לקרוא הדברים כמקשה אחת, במסגרתה צוין כי התובעת "מנהלת בכירה במשרד", וכי ב"אתר משרד התרבות והספורט העובדת רשומה כעובדת מן המניין בתפקיד בכיר המנהלת תקציבים בהיקף גדול", אלא שחרף האמור מציירת עצמה כ"מסכנה" לפני בית המשפט בהליכים אחרים שהיא צד להם, תוך ציון כי השתכרותה נמוכה במטרה לא לשלם לנתבע תשלומים גבוהים במסגרת אותם הליכים, ואף לא מציינת כי לשלמה מקורות הכנסה מפנסיה חודשית.
מעיון באמור, עשוי האדם הסביר, קל וחומר הגורמים הממונים על התובעת במקום עבודתה ועמיתיה לעבודה, להסיק כי התובעת, כמי שמחזיקה במשרה בכירה במשרד התרבות והספורט ומשתכרת שכר נאה בהתאם, בוחרת להציג עצמה כמי שמשתכרת שכר נמוך בהרבה על מנת ליצור לעצמה תדמית "מסכנה" לשם קידום אינטרסים אישיים שלה, ובהם הימנעות מחיוב בתשלומים פיצוי על הצד הגבוה במסגרת אותם הליכים.
מיותר לציין, כי מסקנה כאמור, מטבע הדברים, יוצרת רושם של היעדר הגינות והיעדר יושרה, ועלולה להשפיל ולבזות התובעת בעיני הבריות, שבעתיים עת המכתבים מוענו למעסיקי התובעת וכפי שפורט מעלה עיינו בהם מספר עמיתים למקצוע של התובעת.
אוסיף, כי בהינתן שהמכתבים מוענו לנש"מ והועברו לגורמים מסוימים במשרד התרבות והספורט בו עבדה התובעת, לרבות מזכירת שרת משרד התרבות והספורט דאז, הרי שתוכנם בהחלט עשוי לפגוע במשרת התובעת, שעה שמצוירת כאדם לא אמין, והאמור נכון אף ביחס לביטוי השני לפיו התובעת "נמצאת בביתה לא מעט ימים מימי השבוע" – ביטוי העשוי לעורר אצל האדם הסביר ספק כי התובעת אכן מתמידה בהתמחותה במשפטים ו/או בהגעה למקום עבודתה או שמא מבלה היא בביתה תחת האמור.
התובעת העידה כי הנתבע "הכניס את החיים הפרטיים שלי, סכסוך מתמשך עם שכן לתוך מקום עבודתי....אני יכולה לומר, שכל הפנייה למשרד יצרה לי מבוכה מאוד גדולה, יצרה לי אי נעימות, יצרה איזה חשדנות, אפילו אולי חוסר אמינות, הוא כותב שאני בעצם לא עובדת, ימים בבית.....אני ידועה כאישה ישרה והשגתי את מעמדי ביושרה, את כל הישגי וכן הלאה וזה מאוד לא נעים שמגיעה פתאום תלונה מכל מיני אנשים שאני אפילו לא מכירה אותם. הם מדברים מאחורי גבי, דנים אם זה נכון אם זה לא נכון" (עמ' 4 שורות 12-22 ועמ' 5 שורות 1-3 לתמליל הפרוטוקול), ועדותה זו לא נסתרה.
27. משמצאתי כי המכתבים כללו תוכן שהוא בבחינת לשון הרע, יש לבחון האם "פורסמו" בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כך:
"2.(א)פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
אין חולק, כי המכתב הראשון נשלח על ידי לביץ', ידיד של הנתבע, לאחר שיחה בינו לבין הנתבע, וזאת כנלמד מתוכן המכתב הראשון בו מציין לביץ': "הנושא עלה בעת שיחה עם מכרי...".
הנתבע בחקירתו נשאל מה אמר ללביץ' עובר למשלוח המכתב הראשון, והעיד כי: "אמרתי לו ככה, הגברת הציגה שהיא מאוד מסכנה ושאנחנו נטפלים אליה וכו'...ושאין לה כסף בכלל לשלם את ההוצאות היא בהתמחות. כשכן שלה אני יודע את האמצעים הכלכליים שלה, גם מניסיוני בתור עובד מדינה במשרד הביטחון במשך שנים רבות, עלו לי באופן אוטומטי שאלות רבות. מבחינה כלכלית התיאור הוא לא נכון. דבר נוסף, מתוך נסיוני אני יודע מהשתלמויות רבות על אנשים שיכולים ללמוד לא על שעות עבודה ולא על חשבונם, כל דבר כזה על פי התקשי"ר, צריך אישור ממוקד ברגע שאתה לומד......." (עמ' 75 שורות 9-18 לתמליל הפרוטוקול). כן אישר כי אמר ללביץ' כי התובעת "התמסכנה" (עמ' 76 שורות 7-9 לתמליל הפרוטוקול), כי היא נמצאת "הרבה ימים בבית" (עמ' 79 שורות 8-12 לתמליל הפרוטוקול), וכי סיפר ללביץ' כי שלמה פנסיונר ומקבל גמלה, וזאת נוכח ניסיונו וזכרונו כי סדר גודל של הגמלה שקיבל היה כ- 11,000ש"ח-14,000 ₪ (עמ' 76 שורות 1-6 לתמליל הפרוטוקול).
אף אם הנתבע לא שלח את המכתב הראשון בשנת 2017 ולביץ' עשה כן, הרי שנוכח המתואר מעלה, ומשהביטויים שפורטו במכתב הראשון נמסרו ללביץ' על ידי הנתבע בעל פה, אני קובעת כי תוכן הדברים שמסר הנתבע ללביץ' (שמאוחר יותר מצאו ביטוי במכתב הראשון) מהווה "פרסום" בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
28. באשר למכתב השני, אליו צורף המכתב הראשון הכולל את אותם ביטויים, הנתבע אישר בחקירתו כי זה הועבר/נשלח על ידו (עמ' 67 שורה 19 לתמליל הפרוטוקול). לאחר מכן, נשאל שוב אם הוא עצמו שלח את המכתב הראשון (המצורף למכתב השני) והשיב בחיוב (עמ' 68 שורה 22, עמ' 69 שורות 1-3 ועמ' 81 שורות 13-14 לתמליל הפרוטוקול).
זאת ועוד, הנתבע לא חלק על כך כי המכתב התקבל אצל גברת שושי שאול, רכזת לשכת בכירה של השרה במשרד התרבות והספורט, ומתכתובות שצורפו כנספח ה' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת (הוגשו לתיק פעם נוספת ביום 17.4.23) עולה כי אף עיינו בו גורמים נוספים במסגרת בירור תלונת הנתבע באותו מכתב.
בהינתן האמור, אני קובעת כי גם משלוח המכתב השני, שממילא כלל את המכתב הראשון בו נכללים הביטויים ביחס אליהם נקבע כי מהווים לשון הרע, על ידי הנתבע, מהווה פרסום נוסף של לשון הרע.
29. שעה שקבעתי כי הנתבע פרסם לשון הרע אודות התובעת, יש להידרש להגנות הרלבנטיות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
אבהיר, כי הנתבע לא הפנה מפורשות לסעיפי החוק הרלבנטיים לענייננו לעניין ההגנות, אך מטענות ההגנה שלו עולה ומשתמע כי טענות ההגנה שלשיטתו חלות, הן טענת ההגנה הקבועה בסעיפים 14 ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע.