בית משפט השלום בטבריה
ת"א 57568-02-22 ראדמי נ' יצחק
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט סאמר ח'טיב
התובעת:
הילה ראדמי ת.ז. xxxxxxxxx
ע"י ב"כ עו"ד דב הירש
נגד
הנתבע: שלום כידר יצחק ת.ז. xxxxxxxxx
ע"י ב"כ סוריה מסאלחה
פסק דין
1. לפני תביעה כספית בסך של 31,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק).
טענות התובעת
2. התובעת הינה אם חד הורית לשני ילדים, אשר עוסקת כמורה בבית ספר. הנתבע הינו שכנה לשעבר של התובעת, בבניין מגורים משותף ברחוב כרכום 30, נוף הגליל (להלן: הבניין).
3. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.02.22, שלח הנתבע בקבוצת הוואטצאפ של דיירי הבניין (להלן: קבוצת הוואטצאפ או הקבוצה) את ההודעה הבאה (נספח ו' לתצהיר התובעת, להלן: הפרסום):
"דיירים נכבדים. אם ברצונכם לעשות בדק בית. ברצוני להסב את תשומת לבכם בעניין חובות לוועד הבית של וועד הבית הקודם אשר נרשמו לפקודת וועד בית כרכום וכאשר נכנסו לתפקיד וועד הבית נעלמו ולא הופקדו לחשבון. מדובר בסכום לא קטן של אלפי שקלים ולהלן מצורפים בזאת צילומים של השיקים. לידיעתכם הוגשה תלונה במשטרה כנגד וועד הבית בעניין העלמות הכסף".
4. לטענת התובעת, קודם לכן, בחודש אוגוסט 2019, הגיש הנתבע תלונה שקרית בעניין זה במשטרה, נגדה ונגד בת זוגה דאז (להלן: התלונה במשטרה או התלונה). הנתבע פרסם את הפרסום כשנה וחצי לאחר שהמשטרה עדכנה אותו בדבר סגירת התיק מחוסר אשמה. התלונה במשטרה עולה כדי פרסום לשון הרע מאחר שהנתבע הגיש אותה בחוסר תום לב ובכוונה לפגוע, חרף העובדה שידע כי התובעת ובת זוגה דאז שילמו את כל חובותיהן לוועד הבית ואינן חייבות דבר. במועדים הרלבנטיים, הנתבע היה חבר בוועד הבית, יחד עם התובעת, ולא יתכן כי התובעת העלימה את ההמחאות של עצמה. מדובר בטענה מגוחכת והנטל להוכיחה רובץ על כתפי הנתבע. טענות הנתבע כלפי התובעת הינן בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע".
5. הנתבע חזר על הדברים אותם הוא מייחס לתובעת, גם בעל פה, בישיבות וועד הבית, אך התובעת לא הקליטה ולא תיעדה את דברי הבלע של הנתבע ולכן לא תבעה גם בגין אירועים אלה.
6. לאור האמור לעיל, טוענת התובעת כי על הנתבע לפצותה בסך כולל של 31,000 ₪ (סך של 15,500 ₪ בגין הפרסום וסך של 15,500 ₪ בגין הגשת התלונה במשטרה), ללא הוכחת נזק.
טענות הנתבע
7. בכתב ההגנה המקורי, טען הנתבע כי התובעת שימשה כיו"ר וועד הבית עד שהחליטה לעזוב את הבניין והודיעה על פרישתה מתפקידה. לאחר מכן, ביום 06.12.18, התקיימה ישיבה ובה נבחר הנתבע לשמש כיו"ר הוועד.
8. הנתבע פרסם את הפרסום בקבוצת הוואטצאפ מתוקף תפקידו כיו"ר וועד הבית של הבניין וזאת לאחר שנשאל אינספור פעמים לגבי כספים חסרים בקופה. הנתבע הגיש את התלונה במשטרה נגד התובעת ובת זוגה דאז, לאחר אינספור ניסיונות לגבות את החוב שלהן כלפי וועד הבית. לא מדובר בתלונה שקרית, שכן התובעת מסרה המחאות בגין חוב לוועד הבית (להלן: ההמחאות) והמחאות אלו נעלמו מקופת הוועד. הנתבע לא הפריז בתלונתו ומסר עדות אמינה וכפי שניתן לראות הציג את צילומי ההמחאות שנעלמו מהקופה כאמור.
9. תיק החקירה נסגר ביום 24.02.22, כלומר לאחר שנעשה הפרסום מושא כתב התביעה ולא כפי שטוענת התובעת בכתב התביעה. מכל מקום, התובעת לא שילמה את חובה ולכן הנתבע הודיע על הכספים החסרים.
10. התובעת טוענת כי שילמה את כל חובותיה לוועד הבית, ועל כן הנטל להוכיח כי ההמחאות אכן נפרעו, חל על כתפיה. על התובעת ליתן הסבר מדוע לא העבירה את ההמחאות יחד עם יתר החומר שהועבר על ידה בעת שסיימה את תפקידה כיו"ר הוועד.
11. הפרסום לא עולה כדי לשון הרע ומכל מקום הרי שיש להחיל, בנסיבות העניין, את "הגנת אמת הפרסום" ו"הגנת תום הלב".
12. בכתב התשובה, טענה התובעת כי על הנתבע חל הנטל להוכיח את ההגנות הנטענות על ידו. לגופו של עניין, נטען כי חלק מההמחאות אותן מסרה התובעת לוועד הבית, נפרעו בחשבון הבנק שלה, כעולה מאישורי הבנק, וזאת בניגוד לטענת הנתבע. המדובר בהמחאות שמועדי פירעונן 05.08.16, 05.09.16, 05.10.16. יתר ההמחאות הושבו לידי התובעת מאחר שהיא מסרה כנגדן תשלום במזומן. ולראיה, אין ביכולת הנתבע להציג את ההמחאות המקוריות עצמן. כמו כן, הנתבע מנסה לייצר לעצמו הגנה יש מאין, שהרי בניגוד לטענות שהעלה בכתב ההגנה, עיון באישור במשטרה שצורף על ידי התובעת לכתב התביעה מלמד שהוא הודפס ביום 24.02.22, אך התלונה נסגרה ביום 27.08.19, היינו כשנתיים וחצי עובר לפרסום. גם הטענה כי חסרים כספים בקופת וועד הבית לא נתמכה ולו בראשית ראיה, ובהקשר זה יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שהוא מסתיר את ספרי הנהלת החשבונות של הוועד.
13. בפתח הדיון אשר התקיים לפני ביום 22.12.22 הצהיר ב"כ התובעת כי עקב טעות טכנית, אישורי הבנק שנזכרו בכתב התשובה לא צורפו כנספחים, ומשכך ביקש להתיר לו לצרפם. בהחלטה שנתתי במעמד הדיון, קבעתי כי התובעת תהא רשאית לצרף עד ליום 28.12.22 את אישורי הבנק הנזכרים בסעיף 2 לכתב התשובה, וכי ככל שבכוונת הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן ותביעה שכנגד, יעשה כן עד לא יאוחר מיום 29.01.23.
14. ביום 25.12.22 הגיש ב"כ התובעת את אישורי הבנק האמורים.
15. בהמשך, ביום 21.02.23 (לאחר שניתנה ארכה), הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן (להלן: כתב ההגנה) ובו שב וחזר על הטענות שהעלה בכתב ההגנה המקורי. כמו כן, הוסיף הנתבע כי דין התביעה להידחות מחמת העדר יריבות, שכן התביעה הוגשה בזיקה ברורה לתחום תפקידו, כך שהיה על התובעת להגיש את התביעה כנגד נציגות הבית המשותף ולא כתביעה אישית נגד הנתבע. הנתבע לא גידף, לא השמיץ ולא עשה שימוש בביטויים פוגעניים המהווים לשון הרע, אלא שיתף את דיירי הבניין בעובדה שאין לגביה מחלוקת והיא קיומו של חוב של התובעת. לנתבע אין אינטרס או רווח אישי מהפרסום אלא להיפך, הוא פועל במסגרת תפקידו בהתנדבות מלאה. פרסום שמות חייבים בתשלום וועד הבית ודיווח על הפעילות הכלכלית בקופה המשותפת הינם הכרחיים לצורך ניהול תקין בכל הקשור לכספי הוועד. סמכויותיה של נציגות הבית המשותף הוגדרו בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בנסיבות, הפרסום חוסה תחת ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע.
16. לטענת הנתבע, התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח כי הפרסום הינו שקרי.
17. עוד נטען, כי התובעת צירפה שלוש המחאות שלכאורה נפרעו מחשבונה. ואולם, אין לדעת לטובת מי ועבור מה נפרעו. בחתימות הנחזות על גבי גב ההמחאות ניתן לראות שהן נמסרו לחברת המעליות המתפעלת את המעלית בבניין (להלן: ישראליפט), אך מבירור שנערך מולה נמצא כי ההמחאות הוחזרו לידי התובעת ולא נפרעו מעולם. ניתן לראות כי ההמחאות נמשכו לפקודת "וועד הבית כרכום", על כן "המהלכים שהתובעת ביצעה מתוחכמים וטושטשו במכוון". התובעת עצמה הודיעה לוועד הבית החדש כי מעולם לא היה קיים חשבון בנק בזמן כהונתה, כך שעליה הנטל להוכיח את פירעון ההמחאות.
העדים מטעם הצדדים
18. מטעם התובעת העידה התובעת עצמה.
19. מטעם הנתבע העידו הנתבע וגב' נורית קיסוס (להלן: נורית) אשר על פי הנטען בתצהירה שימשה כגזברית של וועד הבית במשך כשלוש שנים (לא פורטו המועדים).
דיון והכרעה
20. לאחר עיון בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות ולאחר שמיעת העדויות ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
21. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמת המידה המקובלת על האדם הסביר; בשלב השני יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע; בשלב השלישי יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק; השלב הרביעי הוא שלב הפיצויים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558).
הפרסום מושא כתב התביעה
22. הנתבע, למעשה, אינו חולק על כך שביום 20.02.22, הוא ביצע את הפרסום בקבוצת הוואטצאפ של דיירי הבניין (עמוד 29 שורות 11-12 לתמליל). אלא שלטענתו, הפרסום אינו עולה כדי לשון הרע ולחילופין, חלות עליו ההגנות המנויות בחוק.
23. מעדות התובעת, שלא נסתרה, עולה כי מדובר בקבוצה שבה חברים כ-30 מדיירי הבניין (עמוד 20 שורות 37-39, עמוד 21 שורה 1 לתמליל).
24. בנסיבות אלה, מתקיים אפוא יסוד ה"פרסום" בהתאם לסעיף 2 לחוק, שכן הפרסום יועד לאדם זולת הנפגע ואף הגיע בפועל לאנשים זולתו.
לשון הרע
25. משנקבע כי מתמלא יסוד ה"פרסום" כאמור, יש לפרש את הפרסום ולקבוע האם יש בו משום "לשון הרע", אם לאו.
26. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהי "לשון הרע" כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; ... ..."
27. על מנת לקבוע האם מדובר בביטוי המהווה פרסום לשון הרע, יש לבחון את הביטוי על פי אמות מידה אובייקטיביות. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לאופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333).
28. כך נפסק בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08):
"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו(2) 607 (2002) (להלן: ענין אפל), פסקה 2). על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור...".
29. ניתוח הפרסום, באמות מידה אובייקטיביות, הביאני למסקנה כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע. מקובלת עליי טענת התובעת כי הדברים האמורים בפרסום, על פי המשמעות שהאדם הסביר היה מייחס להם, מציגים את התובעת באור שלילי, ומטילים דופי בהתנהלותה ובמעשיה של התובעת.
30. יש בפרסום דנן משום לשון הרע על פי החוק, שכן הוא עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לעשותה מטרה לבוז או ללעג מצדם; או לבזותה בשל המעשים, ההתנהגות והתכונות שיוחסו לה בפרסום; או לפגוע בתובעת במשרתה, במשלח ידה או במקצועה.
31. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהנתבע ייחס לתובעת ביצועה של עבירה פלילית, "העלמת" כספים מקופת וועד הבית (ההדגשות אינן במקור – ס.ח'): "... ברצוני להסב את תשומת לבכם בעניין חובות לוועד הבית של וועד הבית הקודם אשר נרשמו לפקודת וועד בית כרכום וכאשר נכנסו לתפקיד וועד הבית נעלמו ולא הופקדו לחשבון. מדובר בסכום לא קטן של אלפי שקלים ולהלן מצורפים בזאת צילומים של השיקים. לידיעתכם הוגשה תלונה במשטרה כנגד וועד הבית בעניין העלמות הכסף".
32. הפסיקה הכירה בכך שייחוס עבירה פלילית לאדם מהווה לשון הרע. כך, קבע בית המשפט העליון בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) כי כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה פלילי (באותו המקרה דובר בגניבה) ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך משום פרסום הרע כמשמעותו לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.
33. ויובהר, כי שמה של התובעת לא צוין באופן מפורש בפרסום, אך אין חולק בין הצדדים כי ברור היה לכל חברי הקבוצה, כי התובעת הינה מושא הפרסום, משצורפו צילומי ההמחאות אותן משכה התובעת לפקודת וועד הבית, להודעה ששלח הנתבע בקבוצה. ראו עדותו של הנתבע ולפיה לא היה כל ספק כי הפרסום עוסק בתובעת (עמוד 31 שורות 21-29 לתמליל).
האם עומדת לנתבע הגנה כלשהי?
34. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו, בהיותו המפרסם, להוכיח כי עומדת לו איזו מן ההגנות הקבועות בחוק, ביחס לפרסום.
הגנת אמת הפרסום
35. לטענת הנתבע, עומדת לו הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אשר נוסחו כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
36. על המבקש לחסות תחת הגנה זו, אפוא, להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום (ראו א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 215, להלן: דיני לשון הרע).
37. בענייננו, אף אם אצא מנקודת הנחה כי היה בפרסום עניין ציבורי, הרי שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום לפיו התובעת העלימה את ההמחאות במטרה לחמוק מתשלום חובה לוועד הבית.
38. בגרסת הנתבע התגלו סתירות מהותיות: כך, בעוד שתחילה, טען הנתבע כי כל שמונה ההמחאות של התובעת, כל אחת ע"ס 560 ₪ לפקודת וועד הבית, אשר צילומים שלהן צורפו לפרסום, הועלמו על ידי התובעת ולא נפרעו, הרי שבהמשך, לאחר שהתובעת הגישה אישורי בנק ותדפיסי חשבון המעידים על פירעון של שלוש המחאות, שינה הנתבע את גרסתו וטען בכתב ההגנה המתוקן כי מבירור שנערך מול ישראליפט עולה כי ההמחאות הוחזרו לידי התובעת ולא נפרעו מעולם וכי "המהלכים שהתובעת ביצעה מתוחכמים וטושטשו במכוון".
39. אלא שבמהלך חקירתו הנגדית, שוב שינה הנתבע את גרסתו ואישר באופן מפורש כי שלוש ההמחאות מתוך שמונה ההמחאות, נפרעו על ידי התובעת (עמוד 33 שורות 13-19 לתמליל). כמו כן, בהמשך עדותו, העלה הנתבע טענה שזכרה לא בא קודם לכן ולפיה שלוש ההמחאות לא שולמו לישראליפט אלא הופקדו על ידו בחשבון הבנק של וועד הבית בבנק הדואר, בהתאם למועדי הפירעון (עמוד 34 שורות 5-6, עמוד 35 שורות 1-3, עמוד 38 שורות 10-28 לתמליל).
40. לשאלת בית המשפט כיצד מתיישבת גרסה זו עם העובדה שעל גב שלוש ההמחאות מוטבעת חותמת של ישראליפט, השיב הנתבע באופן לא קוהרנטי (עמוד 41 שורות 25-39, עמוד 42 שורות 1-20 לתמליל):
"אולי הגזברית שלי זכרונה לברכה, שנפטרה. יכול להיות שהיא העבירה לישראליפט... הפקדתי אותם, או אני, או שהגזברית שלי, שנפטרה. זה הופקד בבנק הדואר, יש חותמת של בנק הדואר... עכשיו, אין על זה מחלוקת, אין לי מחלוקת איתם. שלושת הצ'קים הופקדו לחשבון בנק הוועד... האמת היא, אני לא יודע, זה צ'ק שהוא לא אמור להגיע לישראליפט מאחר וכתוב לפקודת וועד בית... לא יודע, באמת".
41. לשאלה מהם פרטי חשבון הבנק, השיב הנתבע: "לא, לא זוכר את המספר... בנק הדואר, אני עבדתי עם בנק הדואר כל הזמן" (עמוד 35 שורות 10-17 לתמליל).
42. הנתבע לא סיפק כל הסבר מדוע לא העלה את הגרסה שהעלה בעדותו קודם לכן ומדוע נמנע מלהביא תדפיסים של חשבון הבנק הנטען. זאת ועוד, הנתבע לא הציג את מסמכי הנהלת החשבונות של הוועד, חרף העובדה שבמסגרת ההודעה שמסר במשטרה, הוא הצהיר כי יש בידו מסמכים הנוגעים לניהול ההוצאות וההכנסות של הוועד (נספח ד' לתצהיר התובעת). בנסיבות אלה, יש להחיל את ההלכה הפסוקה לפיה הימנעות צד מהבאת ראיות שיכולות לתמוך בגרסתו, משמשת חיזוק לראיות הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).
43. יתרה מכך, גם העדה מטעם הנתבע, נורית, העידה כי היא מאשרת ששלוש המחאות נפרעו על ידי התובעת, בהתאם לראיות שהוצגו על ידה, וזאת בניגוד לנטען בתצהירה כי כל שמונה ההמחאות לא נפרעו (עמוד 52 שורות 33-35 לתמליל): "בדיעבד, לאחר בדיקה, לאחר שנתתם הוכחה, אנחנו מקבלים את זה ששלושה צ'קים מבין השמונה אכן נפרעו. שלושה". אלא, שבניגוד לגרסה שהעלה הנתבע בעדותו, טענה נורית כי שלוש ההמחאות נפרעו לטובת ישראליפט, בטעות, חרף העובדה שהן הוגבלו לטובת הוועד: "הם נפרעו לטובת חברת המעליות, שזה בטעות, זה היה לא חוקי, כי הצ'קים היו מיועדים לוועד בית כרכום" (עמוד 56 שורות 11-17 לתמליל).
44. משעומתה נורית עם סתירה זו, היא השיבה כדלקמן (עמוד 56 שורות 33-39 לתמליל):
"אני אגיד, אני, אני אגיד לך משהו. אני מכירה את שלום (הנתבע – הערה שלי, ס.ח') שנים, שלום קצת התבגר, הוא קצת, אני לא יודעת, לא זוכר כל כך את כל הפרטים...".
45. סתירה נוספת בין עדותו של הנתבע לבין עדותה של נורית עולה בעניין הנסיבות שבהן צילם הנתבע את ההמחאות. בעוד שהנתבע טען כי הוא צילם את ההמחאות בטרם העבירן לידי התובעת, לאחר שנבחרה לוועד הבית במקומו, מאחר שידע שהן לא ישולמו ורצה שתהיה לו הוכחה לכך (עמוד 32 שורות 1-10, עמוד 33 שורות 20-28, עמוד 38 שורות 1-7 לתמליל), הרי שנורית שללה טענה זו והעידה כי כל שמונה ההמחאות צולמו, כמקובל, מלכתחילה, עוד במעמד שבו התובעת מסרה אותם לידי הנתבע כנגד חובה כלפי וועד הבית (עמוד 53 שורות 8-14 לתמליל). טענה זו של נורית מתיישבת עם העובדה שהנתבע צירף לפרסום צילום של כל שמונה ההמחאות, ולא רק של חמש ההמחאות שלטענתו לא נפרעו (טענה שממילא לא הוכחה).
46. עוד יוער, בהקשר זה, כי הנתבע לא סתר בראיה כלשהי את טענת התובעת ולפיה הוא לא חדל מלשמש כיו"ר וועד הבית בחודש נובמבר 2016 כפי שטען בסעיף 7 לתצהירו (עמוד 13 שורות 19-37 לתמליל). יתרה מכך, טענת הנתבע לפיה הוא חדל מלשמש כיו"ר וועד הבית בחודש נובמבר 2016, סותרת את האמור בהודעה שמסר הנתבע במשטרה לפיה הוא חדל מלהיות חבר בוועד הבית ביום 05.08.16 (נספח ד' לתצהיר התובעת). אם לא די באמור, הרי שאף האמור בהודעת הנתבע במשטרה, כי הוא עזב את הוועד בחודש אוגוסט 2016, אינו מתיישב עם הגרסה שהועלתה לראשונה בעדותו כי הוא הפקיד לחשבון הבנק של וועד הבית את שלוש ההמחאות שמועדי פירעונן 05.08.16, 05.09.16, 05.10.16, בטרם פרש מהוועד.
47. לאמור לעיל יש להוסיף כי הנתבע לא סיפק הסבר הגיוני מדוע מסר לידי התובעת את ההמחאות המקוריות בטרם שילמה את תמורתן. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו של הנתבע לפיה הוא ידע, לכאורה, כי ההמחאות לא ייפרעו וכן נוכח העובדה שמעדותו של הנתבע עצמו עולה כי במועדים הרלבנטיים, הייתה גזברית בוועד הבית.
48. התובעת והנתבע, למעשה, אינם חולקים על כך שמועד כלשהו השיב הנתבע לידי התובעת את חמש ההמחאות, אלא מעלים גרסאות שונות באשר לנסיבות בהן הושבו ההמחאות: מחד, טוענת התובעת כי ההמחאות הושבו לידיה מאחר שהיא מסרה כנגדן תשלום במזומן, ומאידך טוען הנתבע כי ההמחאות הושבו לידי התובעת, בטרם הגיע מועד פירעונן, בעת שנבחרה לתפקיד יו"ר וועד הבית במקומו.
49. הגרסאות שהעלו בפני התובעת והנתבע בעניין השבת ההמחאות נמצאו על ידי שקולות, באופן שלא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני השנייה. בנסיבות אלה, ומאחר שהנטל להוכיח את קיומה של הגנת אמת הפרסום מוטל על כתפי הנתבע, לא הוכח לפני כי התובעת העלימה את ההמחאות ומעלה בכספי הוועד, כפי שהציג זאת הנתבע בפרסום.
50. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שבעדותו של הנתבע נמצאו סתירות משמעותיות והוא שינה את גרסתו, בהתאם לראיות שהוצגו בפניו, בניסיון ליישב את הסתירות כפי שפורטו לעיל.
51. חיזוק למסקנתי לעיל ניתן אף למצוא בעובדה כי תיק המשטרה שנפתח ביום 24.07.19 על ידי הנתבע נגד התובעת ובת זוגה דאז, בגין טענותיו בעניין העלמת ההמחאות, נסגר ביום 27.08.19, מחוסר אשמה (אישור המשטרה מיום 24.02.22 – נספח ה' לתצהיר התובעת).
הגנת תום הלב
52. בנסיבות העניין, אף אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
53. הנתבע "חרץ את דינה" של התובעת והציג כי היא "העלימה" את ההמחאות שצילומן צורף לפרסום. הנתבע אף הגדיל לעשות כאשר הוסיף וכתב בסיפה לפרסום: "לידיעתכם הוגשה תלונה במשטרה כנגד וועד הבית בעניין העלמות הכסף". אלא מאי? כפי שטוענת התובעת, הפרסום נעשה ביום 20.02.22, היינו כשנתיים וחצי לאחר סגירת תיק המשטרה.
54. לשאלת ב"כ התובעת מדוע ביצע את הפרסום לאחר שהמשטרה כבר סגרה את התלונה שהגיש, השיב הנתבע כי המשטרה לא חקרה את התובעת ולא הוצגו קבלות בגין התשלומים הנטענים על ידי התובעת: "המשטרה לא חקרה אותה, היא לא הביאה קבלות למשטרה שהיא שילמה..." (עמוד 29 שורות 13-36, עמוד 30 שורות 6-14 לתמליל). ואולם, לא נטען ולא הוכח כי הנתבע נקט בהליך כלשהו כגון הגשת ערר על ההחלטה בדבר סגירת תיק המשטרה.
55. העובדה כי הנתבע ייחס לתובעת בפרסום מעשים פליליים, לאחר סגירת תיק המשטרה מחוסר אשמה, מבלי שהדבר צוין על ידו בפרסום, משמיטה את הקרקע תחת טענת הנתבע לפיה הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב. עוד יצוין, כי טענת הנתבע לפיה הוא ביצע את הפרסום בקבוצה לאחר שנשאל אינספור פעמים לגבי כספים חסרים בקופה, הועלתה בעלמה וללא כל ביסוס ראייתי.
56. אף אם לא ניתן ללמוד על העדר תום לב מכוח הפרסום עצמו, הרי שמכוח תנאי סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, קיימת חזקת חוסר תום לב של הנתבע, חזקה שלא נסתרה בראיה כלשהי.
57. לאור האמור, אני דוחה את הטענה כי הפרסום חוסה תחת איזו מן ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, על חלופותיו השונות.
הטענה בדבר העדר יריבות
58. טרם אדרש לסוגיית הפיצוי בגין פרסום לשון הרע, אציין כי בנסיבות העניין, יש לדחות את הטענה שהעלה הנתבע בכתב ההגנה המתוקן ולפיה דין התביעה להידחות מחמת העדר יריבות, שכן התביעה הוגשה בזיקה לתפקידו כיו"ר וועד הבית, כך שהיה על התובעת להגישה כנגד נציגות הבית המשותף ולא כתביעה אישית נגדו.
59. המקרה דנן מובחן ממקרה שבו, למשל, וועד הבית מפרסם בלוח המודעות של הבניין פרוטוקול של אסיפה ממנו עולה כי דייר חייב כספים לוועד הבית (ראו והשוו: תא (ת"א) 47238-01-16 ממיסטבלוב נ' זמיר (23.11.22)). במקרה כגון דא, אין מדובר בפרסום שמטרתו להשפיל או לבזות את הדייר, אלא בפרסום ענייני, עובדתי, שתכליתו להבטיח ניהול תקין, שקוף ושוויוני של כספי הוועד.
60. ואולם, במקרה דנן, כאמור, לא הוכח כי הפרסום חוסה תחת איזו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. כלומר, הנתבע לא הוכיח כי עסקינן באמירה עובדתית שהינה אמת ובעלת עניין ציבורי בקרב דיירי הבניין אשר נושאים בעלות משותפת בתשלומי וועד הבית. כמו כן, כפי שטוענת התובעת בסיכומים, לא נטען בפרסום כי הוא נעשה בשם וועד הבית או מתוקף החלטה של וועד הבית, ואף התלונה במשטרה הוגשה על ידי הנתבע באופן אישי.
61. סעיף 69 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע כי "הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בענינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות". ברי, כי בנסיבות דנן, בהן הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את חובה הנטען של התובעת כלפי וועד הבית, לא הוכח כי מדובר ב"ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף".
62. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שמחומר הראיות עולה כי אף לאחר הגשת התביעה, הנתבע המשיך ופרסם את צילומי ההמחאות של התובעת בחשבון הפייסבוק האישי שלו (נספח ז' לתצהיר התובעת).
63. עוד יוער, בהקשר זה, כי חרף הטענות שהועלו על ידו בעניין, בחר הנתבע שלא לשלוח הודעת צד ג' לוועד הבית.
גובה הפיצוי
64. התובעת עתרה לפיצוי בסך 15,500 ₪ בגין הפרסום.
65. הגם שאין ספק כי הפרסום גרם לתובעת עוגמת נפש, הרי שהתובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי נגרם לה נזק עקב הפרסום. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כוונה של הנתבע לפגוע בה באמצעות הפרסום. מעדותו של הנתבע התרשמתי כי הוא עדיין מאמין בכל ליבו שהתובעת העלימה חלק מההמחאות שהוא השיב לה, מבלי שתמורתן שולמה לוועד (הגם שכאמור, הדבר לא הוכח על ידו) וכי הוא חש אחריות "לחשוף את האמת" לאור, מתוקף תפקידו כיו"ר וועד הבית.
66. נוכח מסקנתי ולפיה לא עומדת לנתבע הגנה ביחס לפרסום לשון הרע, אפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.
67. על פי ההלכה הפסוקה, בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב בית המשפט במכלול הנסיבות ובין היתר בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד (ע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510).
68. לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין כפי שפורט לעיל ובהתחשב, בין היתר, מחד – במהות הפרסום, בתוכן הפרסום, בהיקף תפוצתו בקבוצת הוואטצאפ בה חברים כ-30 מדיירי הבניין, ומאידך – בהתחשב בהתרשמותי כי הדברים שנכתבו בפרסום נכתבו מתוך תחושות סובייקטיביות שחש הנתבע, כאמור לעיל, סבורני כי פיצוי בסך של 8,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין.
התלונה במשטרה
69. "אין ספק שמסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, ובמקרה שלנו, תלונה לפיה אשה הותקפה מינית, היא "על פניה" לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 391 (1975); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 213 (2005) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). עם זאת, מדובר בהוצאת לשון הרע בנסיבות שבהן קיים אינטרס חברתי חיוני ב"זרימת מידע" לרשויות החוק. על כן, דיני לשון הרע פורשים, באופן מסורתי, "מטריית מגן" מעל ראשיהם של מי שהתלוננו למשטרה, ובלבד שהגישו את תלונתם בתום לב, הכול כאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע". (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.03.16))
70. סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, קובע כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
... ...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"
71. בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (23.07.81), קבע כב' השופט א.ברק כתוארו דאז, כי משמעות הביטוי "תום לב" בהקשר להגנה שבסעיף 15(8) לחוק, היא בחינת האמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, אף אם בסופו של דבר יתברר כי אין אמת בפרסום:
"סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".
72. בנסיבות דנן, אין ספק שמסירת תלונה לפיה התובעת העלימה את ההמחאות בגין חובה כלפי וועד הבית, היא על פניה לשון הרע במובנו כחוק איסור לשון הרע. יחד עם זאת, ניכר בעדותו של הנתבע, כי הלה הגיש את תלונתו בתום לב, מתוך אמונה סובייקטיבית באמיתות הפרסום, היינו כי התובעת העלימה את ההמחאות על מנת לחמוק מתשלום חובה כלפי וועד הבית. התרשמתי כי הנתבע האמין באמת ובתמים בנכונות התלונה, בעת הגשתה. לא זו אף זו, אף במעמד דיון ההוכחות, הצהיר הנתבע כי הוא עדיין עומד על כך שהתובעת לא שילמה את הכספים המגיעים לוועד הבית, וכי הוא מוכן להיבדק במכונת אמת (פוליגרף) כדי לאשש את דבריו (עמוד 30 שורות 12-17 לתמליל).
73. ויוער, בעניין זה, כי לא נעלמה מעיני טענת התובעת כי הנתבע הגיש את התלונה בגין העלמת כל ההמחאות ולא בגין העלמת חמש המחאות בלבד. ואולם, נתתי אמון בעדותו של הנתבע כי הוא לא זכר ששלוש ההמחאות נפרעו וכי הדבר נעשה בתום לב, בין היתר, בשים לב לגילו (74). זאת, בשונה ממסקנתי לפיה הנתבע לא הוכיח כי הפרסום שפרסם בקבוצת הוואטצאפ לאחר סגירת תיק המשטרה, נעשה בתום לב.
74. לאור האמור, ומשקבעתי כי הגנת תום הלב עומדת לנתבע ביחס להגשת התלונה במשטרה, מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אינני פוסק לתובעת פיצוי בגין רכיב תביעה זה.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה באופן חלקי ומורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 8,000 ₪. נוסף על כך, על הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח כולל מע"מ וכן סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, כ"ז אדר א' תשפ"ד, 07 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
סאמר ח'טיב