בית משפט השלום בתל אביב -יפו
ת"א 38244-09-21 לוזון ליסינג בע"מ ואח' נ' בירן ואח'
לפני כבוד השופט אביים ברקאי
התובעים: 1. לוזון ליסינג בע"מ
2. הקניה הבטוחה (2000) בע"מ
3. קאר סנטר פתח – תקוה בע"מ
4. יעקב לוזון
נגד
הנתבעים: 1. מירי בירן
2. שמואל בירן
פסק דין
חלק ראשון – פתח דבר – עניינו של פסק הדין; התייחסות ראשונית לטענות ההגנה; שלוש השאלות העיקריות בהן יש להכריע; תוצאת פסק הדין
1. עניינו של פסק הדין
1.1 סכום התביעה ומהות הקשר בין בעלי הדין
(א) עניינו של פסק הדין הוא תביעה על סך של 1,669,610 ₪ המבוססת על הסכם נטען בין התובעים לבין הנתבעים. הנתבעים הם בני זוג, כאשר כעולה מתצהיר הנתבע 2 – הרי הוא זה שהיה בקשר עם התובעים.
(ב) הנתבע 2 תיאר את הקשר בינו לבין התובעים בכך שפעלו בתחום של "הלוואות קצרות טווח", וכלשון הנתבע 2 (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר עדותו) – "בשנת 2018 התחלתי לעבוד עם התובע 4, לוזון יעקב וחברותיו התובעות ב"הלוואות קצרות טווח", במסגרתן קיבלתי מהתובעים הלוואות לזמן קצר בשיק מזומן כנגדם מסרתי לתובעים שיקים מעותדים וכספים מזומנים בסכום גבוה יותר, הכל כפי שסוכם ביננו בעל פה, מפעם לפעם. באמצע שנת 2020, הפסיק לפתע מר לוזון פעילות הדדית רווחית זו, בטענה שלפי כרטסות התובעות, שלא נמסרו לעיוני עד אז, אני חב להן "חוב" גדול". ובהמשך הוסיף הנתבע 2 כי "מכיוון שלשני הצדדים היה ענין כלכלי מובהק בהמשך עיסקי "ההלוואות קצרות המועד" התחלנו, ביולי 2020, לנהל מו"מ ליישוב טענות הסרק של מר לוזון".
(ג) במסגרת אותו משא ומתן בין התובעים לנתבע 2, נחתם ביום 13/8/2020 הסכם, עליו מבוססת התביעה. על כך בפסקה הבאה.
1.2 הסכם מיום 13/8/2020, בגינו הוגשה התביעה
(א) התובעת הפנתה להסכם מיום 13/8/2020 עליו חתם הנתבע 2 פעמיים. פעם אחת בשמו שלו ופעם שניה בשם רעייתו, היא הנתבעת 1. הנתבעים התחייבו, כנטען, לשלם לתובעים סך של 2,043,610 ₪, מתוכם – תשלום ראשון בסך של 480,000 ₪ "עובר לכריתת הסכם הפשרה" והיתרה בשמונה עשר (18) תשלומים חודשיים ושווים, החל מחודש ספטמבר 2020.
(ב) הסך של 2,043,610 ₪ הנזכר לעיל, פורט בהסכם בין הצדדים, כאשר זה חולק בפירוט בין התובעים השונים כך (סעיף 4 להסכם מיום 13/8/2020):
- לתובעת 1, סך של - 1,275,104 ₪
- לתובעת 2, סך של - 293,506 ₪
- לתובעת 3, סך של - 5,000 ₪
- לתובע 4, סך של - 470,000 ₪
========
סה"כ - 2,043,610 ₪
כך או כך, כל התובעים יחדיו כונו והוגדרו בהסכם כ"צד א'", וההתחייבויות בהתאם להסכם היו אל מול "צד א'". זאת מבלי להבחין בהתחייבות ליחידי צד א' – קרי מבלי להתייחס לכל אחד מהתובעים בנפרד.
(ג) התביעה הוגשה בטרם חלפו שמונה חודשי התשלומים בהם היה סכום ההסכם אמור להיפרע. התביעה הוגשה הן בגין חוב קיים בסך של 1,148,406 ₪ והן בגין חוב עתידי בסך של 521,204 ₪. סך כל החוב הוא, אפוא, 2,043,610 ₪(= 521,204 + 1,148,406).
1.3 התייחסות ראשונית לכתבי ההגנה של הנתבעים
הנתבעים הגישו שני כתבי הגנה נפרדים, כאשר בשניהם עלו טענות כנגד החוב. טענות אלה יובאו בסעיף 2 להלן. בשלב זה אפנה לדברים הבאים:
(א) הנתבעת 1 טענה, בין היתר, שכלל אינה חבה דבר מכח ההסכם שכן לא חתמה עליו וכן לא ייפתה את כוחו של בן זוגה הנתבע 2 לחתום עליו. בסיומו של פסק הדין תתקבל טענתה.
(ב) הנתבע 2 אשר חתם על ההסכם גם בשמו וגם בשם הנתבעת 1 טען שחתם אמנם על ההסכם אך רק כמיופה כח. בנוסף טען שכלל לא היתה לו הרשאה לחתום. לכך הוסיף שבמועד החתימה היה "פושט רגל" ומכאן, ממילא לא היה כשיר להיחשב כשלוח.
כך או כך, הנתבע 2 לא הכחיש את קשריו העסקיים עם התובעים. קשרים שהתמקדו בקבלת כספים על מנת להלוות אותם לאחרים ב"הלוואות קצרות טווח". הנתבע 2 אף הרחיב וטען כנגד ההסכם עליו חתם, תוך שהוא מתייחס לנסיבות החתימה ולהבטחה לקבל סך של 1,000,000 ₪ כנגד אותה חתימה. על כל אלה יורחב בהמשך פסק הדין.
1.4 שלוש העדויות שנשמעו בהליך (עדות התובע 4 ועדויות הנתבעים)
במסגרת ההליך העידו אך ורק מר יעקב לוזון מטעם התובעים, ומנגד העידו גב' מירי בירן ומר שמואל בירן - הנתבעים עצמם.
1.5 שלוש השאלות העיקריות בהן יש להכריע
במסגרת ההליך יש להתייחס לשאלות העיקריות הבאות, כאשר במסגרתן יעלו אף שאלות משנה נוספות:
(א) האם ההסכם מיום 13/8/2020, עליו מבוססת התביעה, מחייב את הנתבעת 1 שכלל לא חתמה עליו?
(ב) האם הנתבע 2 מחויב מכח ההסכם מיום 13/8/2020? במסגרת זו יהיה צורך להתייחס, בין היתר לטענות מתחום דיני השליחות, ולטענות הנתבע 1 לפיה בשל העובדה שהיה פושט רגל כטענתו, הרי חתימתו על ההסכם נוגדת את הוראות חוק השליחות ובטלה מעיקרא.
(ג) מה סכום החוב הכולל, וכיצד להתייחס לטענות כנגד כרטסות התובעים לרבות טענות בדבר מזומן והמחאות שלא נכללו בכרטסות התובעים.
1.6 תוצאת פסק הדין
בסיומו של פסק הדין התביעה כנגד הנתבעת 1 תידחה. בנוסף, התביעה כנגד הנתבע 2 תתקבל וזה יחויב לשלם הסך של 1,669,610 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/9/2021 ועד למועד התשלום בפועל. עוד ייקבעו חיובי הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
חלק שני, טענות הצדדים
2. תמצית טענות הצדדים
2.1 טענות התובעים
(א) התובעים ציינו בתביעתם כי עניינה של התביעה באכיפת מה שכונה על ידם הסדר גישור. הסכם בין הצדדים מיום 13/8/2020 (להלן: "הסכם הפשרה"). במסגרת הסכם הפשרה התחייבו הנתבעים לשלם לתובעים סך של 2,043,610 ₪, מתוכו 480,000 ₪ עובר לכריתת הסדר הפשרה, והיתרה, בסך 1,563,610 ₪, בשמונה עשר (18) תשלומים חודשיים שווים החל מחודש ספטמבר 2020. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו התחייבות זו, ומכאן הצורך באכיפת ההסכם.
(ב) התובעים ציינו כי בין התובע 4, מר יעקב לוזון, לבין הנתבעים קיימת היכרות ארוכת שנים. במסגרת היכרות זו העניק מר לוזון, הן באופן אישי ובהן באמצעות חברות שבשליטתו – התובעות 3-1 – סדרה של הלוואות לנתבעים, הן לצורך עסקיהם ובכלל זאת במסגרת עסקיהם כעוסק מורשה והן לצורך שימושם האישי. לדברי התובעים, סך ההלוואות שהעניקו התובעים לנתבעים בשנים האחרונות, עומד על למעלה מ 6,000,000 ₪.
(ג) התובעים טענו כי לאחר שהנתבעים לא פרעו את ההלוואות שהעניקו להם במועדן, ונקלעו לקשיים כלכליים, נערך הסכם הפשרה בין הצדדים, במסגרתו מחלו התובעים על מרבית החוב. מכאן, נקבע בסעיף 4 להסכם הפשרה שהנתבעים ישלמו לתובעים 2,043,610 ₪ בלבד.
(ד) בפועל, מעת שנכרת הסכם הפשרה שילמו הנתבעים את חובם באופן חלקי. התשלום נעשה באמצעות שיקים שרק חלקם כובד. מתוך סך של 2,043,610 ₪ אותו התחייבו הנתבעים לשלם הרי שנכון למועד הגשת התביעה עומדת יתרת חובם של הנתבעים מכוח הסכם הפשרה, לרבות בגין הפרה צפויה, על הסך של 1,669,610 ₪.
2.2 טענות הנתבעת 1
(א) הנתבעת 1 טענה כי לא השתתפה בישיבת גישור עם מי מהתובעים. לטענתה, הוראות "הסדר הגישור" מיום 13.8.20 המכונה בכתב התביעה "הסדר הפשרה" לא הובא לידיעתה עובר לחתימת הסדר הפשרה בשמה וזה הגיע לידיעתה לראשונה לאחר עיקול נכסיה.
(ב) עוד הוסיפה הנתבעת 1 שמעולם לא היה לה שיג ושיח עסקי עם התובעים וכי לא נתנה את הסכמתה לחיובי הסכם הפשרה. בנוסף ציינה שלא הסמיכה את הנתבע 2 (בן זוגה) לחתום על הסדר הפשרה הכולל "הודאות" בחובות לא לה. עוד הפנתה אל סעיף 5(א) סיפא לחוק השליחות, התשכ"ה -1965. לטענתה, במקרה זה לא זו בלבד שלא הייתה "הרשאה מפורשת" לפשרה או ויתור מצדה אין ולא הייתה "הרשאה" גם במשתמע מכיוון וכלל לא הייתה שליחות.
(ג) הנתבעת 1 הפנתה לכך שלטעמה בעת שהנתבע 2 חתם על הסכם הפשרה, הרי לא הייתה לו כשירות משפטית לפעול כשלוח שכן היה בהליכי פשיטת רגל. כל זאת בהתאם לסעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה -1965.
(ד) עוד ציינה הנתבעת 1 כי במסגרת בקשתה לביטול העיקול הזמני שהוטל על נכסיה, הודיעה מטעמי זהירות על ביטול הסכם הפשרה, ככל שהוא מטיל עליה חיוב כלשהו.
(ה) בנוסף טענה הנתבעת 1 כי הסדר הפשרה עוסק על פניו בחובות שנוצרו מכח או במסגרת הלוואות קצרות מועד רבות שניתנו ע"י התובעים מבלי שהיו לתובעים רישיונות כדין על פי סעיף 12 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו-2016. מכאן טוענת הנתבעת 1 כי מדובר בהסכם פשרה בלתי חוקי בעליל שבמישור האזרחי בטל לפי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וכי אינו ראוי לאכיפה על ידי בית המשפט. לענין זה הוסיפה הנתבעת 1 כי התובעים אינם עונים על הגדרת "נפגע" בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ולכן הם אינם זכאים לסעדים כלשהם ובכלל זאת אינם זכאים לסעד של אכיפה.
2.3 טענות הנתבע 2
(א) הנתבע 2 טען כי הנתבעת 1 לא הייתה שותפה לעסקים כלשהם עם התובעים ולא הייתה צד לעסקה כלשהי עם מי מהם. לטענת הנתבע 2 חתימתו על גבי ההסכם אין בה כדי להעלות או להוריד וזאת לאור הוראות סעיף 5(א) לחוק השליחות האוסרת חתימה זו בהעדר הרשאה מפורשת לכך. בעניינינו טוען הנתבע 2 שאין הרשאה כלל , לא כל שכן הרשאה מפורשת.
(ב) בהעדר הסכם שבתוקף, בהעדר חתימת הנתבעת 1 ומכיוון שחתימתו בשמה של הנתבעת 1 חסרת תוקף כלשהו - הרי לטעמו של הנתבע 2 כל החיובים נשוא ההסכם ו/או בקשר ו/או בהתייחס לחוב בכרטסות ו/או ביחס לחוב הנטען מבוטלים ו/או ניתנים לביטול ויש להורות על ביטול ההסכם ככל שעניינו בהשבת החוב.
(ג) עוד הוסיף וטען כי התביעה נעדרת עילה . לגישתו, על פי לשון ההסכם, החוב הנטען מגיע לחברות לוזון השונות ואולם אלה כלל אינן חתומות על ההסכם. לטענתו של הנתבע 2 אין בחתימתו של לוזון על ההסכם כדי לרפא את הפגם, וזאת כאשר אין כל טענה בכתב התביעה בדבר סמכות לוזון לחייב מי מהחברות.
(ד) הנתבע 2 הוסיף וציין כי הטענה לקיומו של חוב היא טענה למראית עין וההסכם הוא חוזה למראית עין בלבד. לדבריו, ההסכם אינו הסדר פשרה ואינו הסדר גישור כמשמעותם בדין. לחילופין טוען כי עסקינן "בעסקה כלכלית" בגדרה נאות לקחת על עצמו את פירעון החוב הנטען על פי רישומי הכרטסות חרף העובדה שהרישומים כוזבים. כל זאת, רק על מנת לקבל הלוואה בסך של מיליון ₪ לשנה וחצי ללא ריבית וללא הפרשי הצמדה ובלא שהדבר ישמש הודאה מטעמו בקיומו של החוב הנטען כפי שקובע הסכם הפשרה במפורש.
(ה) הנתבע 2 טען שדווקא 'לוזון' הפר את ההסכם. לדבריו, הוסכם שהוא (הנתבע 2) יקל הלוואה בסך של מיליון ₪ ואולם 'לוזון' חזר בו מההסכם כשסירב לקבל שיקים לפירעון החוב ולתת את ההלוואה בסך של מיליון ₪. מעבר לכך, לטענתו, הפרת החוזה עושה את סעד האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות העניין וזאת על פי הוראת סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970.
הערת מעבר - אין באמור לעיל כדי להביא מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.
חלק שלישי – דיון והכרעה
3. כללי – הערה ביחס למערך יחסים בין הצדדים וכן חזרה על שלוש השאלות העיקריות בהן יש להכריע
3.1 הערה בדבר מערך היחסים בין הצדדים והעברות הכספים המרובות הנטענות
כבר מקריאת כתבי הטענות, ובוודאי לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית והחקירות הנגדיות – ניכר היה שבין התובע 4 לנתבע 2 מערכת יחסים ארוכת ימים שהחלה עוד בטרם החתימה על הסכם הפשרה מיום 13/8/2020. הנתבע 2 אף ניסה להיבנות מטענות ביחס למערכת יחסים זו ולהתריס ולכרסם בהתחייבויות המפורשות המופיעות בהסכם מיום 13/8/2020. בין היתר טען הנתבע 2 שלא ניתן לתת אמון בכרטסות של התובעים וזאת בשל "העדר אזכור בכרטסות לכספים הרבים במזומן, כפי שאפרט להלן, ששילמתי לתובעים באמצעות מר לוזון" (סעיף 6 לתצהיר הנתבע 2). בהמשך צירף הנתבע 2 עשרות דפי תמלול של הקלטות שונות, שנערכו לפני ההסכם מיום 13/8/2020 ובהן אמירות שונות על סכומים שונים, דיונים, הבעות עמדה ועוד ועוד. מתוך כל שלל הסכומים שהורעפו על דפי התמלול, הפנה הנתבע 2 דווקא ורק לסכומים מסוימים וטען שיש בהם כדי להוכיח טענתו, וגם סכומים אלה ושיחות אלה היו כאמור בטרם ההסכם מיום 13/8/2020. הסכם שהוא לצורך הענין "קו ההתחלה" של התביעה כאן.
3.2 חזרה למען הנוחות, על שלוש השאלות העיקריות בהן יש להכריע
למען נוחות הקריאה, אשוב על שלוש השאלות העיקריות בהן יש להכריע:
(א) שאלה ראשונה משלוש - האם ההסכם מיום 13/8/2020, עליו מבוססת התביעה, מחייב את הנתבעת 1 שכלל לא חתמה עליו?
(ב) שאלה שניה משלוש - האם הנתבע 2 מחויב מכח ההסכם מיום 13/8/2020? במסגרת זו יהיה צורך להתייחס, בין היתר לטענות מתחום דיני השליחות, ולטענות הנתבע 1 לפיה בשל העובדה שהיה פושט רגל במועד החתימה על ההסכם, הרי לא יכול היה לחתום על הסכם הפשרה בשם רעייתו.
(ג) שאלה שלישית משלוש - מה סכום החוב הכולל, וכיצד להתייחס לטענות כנגד כרטסות התובעים לרבות טענות בדבר מזומן והמחאות שלא נכללו בכרטסות התובעים.
4. דיון בשאלה ראשונה משלוש - האם ההסכם מיום 13/8/2020 מחייב את הנתבעת 1 שכלל לא חתמה עליו? (התשובה שלילית, ההסכם אינו מחייב את הנתבעת 1)
4.1 הצד להסכם הפשרה, בהתאם לכותרתו – היא הנתבעת 1, כאשר בשמה חתם הנתבע 2
הסכם הפשרה נחתם בין התובעים לבין – "עמית את איתי שיווק בירון [כך במקור – א.ב] מירי, ע.מ 300686110 באמצעות מיופה הכח שמואל בירן". השם "עמית את איתי שיווק" אינו שם של חברה, שותפות או תאגיד משפטי אחר וממילא אין מדובר בישות משפטית על פי דין.
הצד להסכם, כאמור בכותרתו, הוא למעשה הנתבעת 1. כאן ייאמר שגם מספר העוסק המורשה (ע.מ) המופיע בהסכם הוא בפועל מספר תעודת הזהות של הנתבעת 1. על כך שהחתימה נעשתה על ידי הנתבע 2 עוד ארחיב בסעיף 5 להלן.
4.2 הנתבעת 1 לא חתמה על הסכם הפשרה ואינה מחויבת בו
הנתבעת 1 אכן אינה מחויבת בגין הסכם הפשרה ולענין זה יובאו שלושת הנימוקים הבאים:
(א) נימוק ראשון לכך שאין לחייב את הנתבעת 1 – היעדר חתימתה על ההסכם והיעדר ייפוי כח
- ראשית ועיקר, הנתבעת 1 כלל אינה חתומה על ההסכם. אין חולק על כך. גם אין חולק על העובדה שאין כל ייפוי כח בכתב המייפה את כוחו של הנתבע 2 לחתום בשמה של הנתבעת 1. יתירה מכך, אפילו כאשר התובע 4 (יעקב לוזון) מתייחס בתצהירו אל הנתבעת 1, הרי אפילו מדבריו למדים בדיעבד שהנתבעת 1 העניק ייפוי כח לניהול משא ומתן בלבד. וכך מתאר התובע 4 את הקשר היחיד עם הנתבעת 1 (סעיף 6 לתצהיר, ההדגשות לא במקור):
"כבר עתה אציין כי בפגישה שקדמה לחתימה על הסכם הפשרה, ביקשתי מעו"ד של הגב' בירן באותה עת, עו"ד יניב שגב ומר בירן שנכח באותה פגישה, כי יינתן להם ייפוי כח מפורש מגב' בירן, ואכן באותו מעמד התקשר עו"ד שגב לגב' בירן ושמעתי כיצד גב' בירן בקולה מייפה את כוחם של עוה"ד שגב ושל בעלה, מר בירן, לנהל מו"מ בשמה בינה לבין התובעים"
בהחלט יש לקבל את טענת התובע 4 אשר בזמן אמת וגם כעת סבר שהנתבע 2 הוא מיופה כח. ואולם דווקא תיאור המצב במילותיו של הנתבע 4 מלמד בדיעבד שהנתבעת 1 לא ייפתה את כוחו של הנתבע 2 לחתום בשמה. אפילו תצהיר זה מתייחס אך ורק לשיחה בעל פה אשר שמע התובע 4 ואשר בה ייפוי הכח הצטמצם רק עבור "לנהל מו"מ בשמה". ודוק, "לנהל מו"מ" ולא לחתום בשם הנתבעת 1 ולחייב אותה.
(ב) נימוק שני לכך שאין לחייב את הנתבעת 1 – הקשר העסקי התנהל אל מול הנתבע 2 בלבד
- הנתבע 2 צירף עשרות דפי תמלול של שיחות הרלוונטיות להתנהלות העסקית והכספית אל מול התובעים. עיון בתמלילים מלמד על סדרות של העברות סכומי כסף, דיונים ואף שיחות בעלמא הקשורות לעסקים ועסקאות בין התובעים לבין הנתבע 2. ואולם, באף אחד מעשרות דפי התמלולים לא מופיעה הנתבעת 1 כצד לשיחה הרלוונטי לעסקאות ולהעברות סכומי הכסף.
- יתרה מכך, אפילו התובעים באו בדברים אך ורק עם הנתבע 2. התובעים לא העלו על דעתם לשאת ולתת עם הנתבעת 1. גם השיחות שהתנהלו וחלקם תומללו בהקלטות שערך הנתבע 2 – מלמדות שבן השיח הנכון היה הוא עצמו. כך, כאשר לנתבעת 1 אין כל מעמד ועל פניו גם אין שום ידע ביחס להתנהלות העסקית הפרטנית של בן זוגה.
- כאן ייאמר שהעובדה שהנתבעת 1 התעניינה אל מול בן זוגה ביחס לפגישה, כמו גם העובדה שכספים שהעבירו התובעים הועברו לחשבון הרשום על שמה – אלה אינם מרפאים או משנים את העובדה שהסכם הפשרה לא נחתם על ידה. וכאמור לעיל, ניתן לומר שהתובעים כמעט והקפידו לא לדרוש חתימתה המפורשת על ההסכם.
(ג) נימוק שלישי לכך שאין לחייב את הנתבעת 1 – התייחסות לטענות בדבר קשרי הנישואין בין הנתבעת 1 לנתבע 2 ובדבר ייפוי כח שנתנה לנתבע 1 לפעול בחשבון הבנק
התובעים מבקשים, בסיכומיהם, לחייב את הנתבעת 1 תוך שהם מפנים לקשרי הנישואין בינה לבין הנתבע 2; מפנים לכך שהנתבעת 1 העניקה לבן זוגה זכות חתימה בחשבון הבנק; ועוד העלו טענה חדשה נוספת שעניינה יחסי הממון בין הנתבעים ומכאן – "בהתאם לפסיקה ניתן להטיל אחריות ישירה על בן הזוג של החייב כלפי צדדים שלישיים על חובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה" (סעיף 74 לסיכומי התובעים).
אין לקבל טענות אלה וזאת מהנימוקים הבאים:
- ראשית, הטענות המתייחסות לחיי הנישואין וכן טענות אחרות לא נטענו בכתב התביעה - הטענות המתייחסות ליחסי הממון בין הנתבעים, לחשבון הבנק בו ניתנה זכות חתימה לנתבע 2, הן טענות חדשות שלא הועלו בכתב התביעה. כתב התביעה ממוקד וממצה ומתייחס אך ורק לטענת חיוב מכח ההסכם מיום 13/8/2020. הא ותו לא. וכך, פרק "הטיעון המשפטי" בכתב התביעה כולל אך ורק התייחסות להסכם הפשרה, ובשתי השורות היחידות בפרק זה נטען (סעיף 18 לכתב התביעה, ההדגשות לא במקור) כי – "כמפורט לעיל, נחתם הסדר פשרה מחייב בין הצדדים. הנתבעים הפרו את הסדר הפשרה. משגדשה הסאה, נאלצים התובעים להגיש תביעה זו לשם אכיפת זכויותיהם". אין בכתב התביעה כל טענה בדבר חיוב הנתבעת 1 מכח חיי השיתוף או יחסי הממון בינה לבין בן זוגה, הנתבע 2.
- שנית, אפילו היו נטענות טענות בדבר חוב מכח חיי נישואין, הרי אין לחייב את הנתבעת 1 – העובדה שהנתבעת 1 והנתבע 2 מקיימים חיי נישואין וחיי משפחה, אינה הופכת את הנתבעת 1 מיניה וביה כחייבת בכל חובות הנתבע 2. כאן ייאמר שההליך כולו כלל לא התייחס כאמור לטענה של חוב מכח שיתוף בנכסים. מכאן גם לא ידוע האם הנתבעים נישאו לפני 1/1/1974 או לאחריו, המועד הקובע לצורך חוק יחסי ממון תשל"ג – 1973. כאן ייאמר שלאחר שראיתי את הנתבעים באולם בית המשפט, וכידיעה שיפוטית אוכל לקבוע שלפי גילם הרי הם נישאו לאחר 1/1/1974, ולא נישאו כחמישים שנה לפני מועד פסק הדין.
במצב דברים כזה, הרי ההלכה היא כי "חוק יחסי ממון אינו יוצר שיתוף קנייני של בן זוג אחד בנכסי רעהו, כאשר סעיף 4 לחוק אף קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני", ור' לענין זה ע"א 6839/19, אבנר חדד נ' מדינה פיקהולץ (מיום 20/1/2021, הש' נ' הנדל, ד' מינץ, י' אלרון) שם נקבע גם כך - "לסיכום אפוא, במשטר יחסי ממון לפי החוק, שיתוף כללי של בני הזוג בחובות האישיים של בן זוג אחד – אַין. ברם, נושה יכול לעורר טענה של שיתוף בחובות, אם הוּכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, או כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות. בכל מקרה אין הנושה יכול לגבות את חובו מבן הזוג השני באופן אוטומטי, אלא עליו לנקוט נגדו הליך נפרד".
כאן המקום לציין שאף אם נלך בהתאם לגישה של חיי שיתוף מלאים, ואפילו בהתאם למצב הנוהג בטרם חוק יחסי ממון, הרי עדיין יש להבחין בין שיתוף בנכסים משפחתיים רגילים, לבין שיתוף בנכסים עסקיים – דוגמת סכומי הכסף שבמסגרת עסקי הנתבע 2 אל מול התובעים. לענין זה, השיתוף ביחס לנכסים העסקיים מתגבש אך ורק "במועד קריטי" כגון מוות או אירוע כלכלי חריג כגון פשיטת רגל וכיו"ב. לענין זה ר' ההלכה במסגרת רע"א 8791/00, אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (מיום 13/12/2006, הנשיא (בדימוס) א' ברק, המש' לנ' א' ריבלין, הש' (כתוארה אז) מ' נאור) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) - "יש להבחין בין הנכסים המשפחתיים המובהקים ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי נכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. לגבי כלל הזכויות והחובות (למעט הנכסים המשפחתיים המובהקים) מתגבש השיתוף "במועד קריטי" בחיי הנישואין".
מכל האמור לעיל עולה שאין לחייב את הנתבעת 1, אפילו לא מכח הטענות החדשות בדבר יחסי שיתוף, או הרשאה במהלך חיי הנישואין. טענות שכלל לא עלו בכתב התביעה.
4.3 סוף דבר ביחס לשאלה הראשונה משלוש - האם ההסכם מיום 13/8/2020 מחייב את הנתבעת 1 – מכל האמור לעיל עולה שההסכם מיום 13/8/2020 אינו מחייב את הנתבעת 1.
הערת מעבר – משהוכרע עניינה של הנתבעת 1, אדון בפסקאות הבאות בשאלת חיובו של הנתבע 1.
5. דיון בשאלה שניה משלוש - האם הנתבע 2 מחויב מכח ההסכם מיום 13/8/2020?
(התשובה חיובית, הנתבע 2 מחויב מכח ההסכם)
5.1 הטענות השונות שמעלה הנתבע 2 כנגד חיובו בהסכם מיום 13/8/2020
הנתבע 2 מעלה שורה של טענות כנגד חיובו מכח ההסכם מיום 13/8/2020. לא כל הטענות דרות יחד זו עם זו, וככלל ניתן לומר במלוא הכבוד לנתבע 2, שריבוי הטענות הסותרות אינו תורם לאמינותו. וכך טוען הנתבע 2 לכך:
- ראשית (טענה שלא חתם), טענה להיעדר חתימה על ההסכם – הנתבע 2 שחתימתו על ההסכם מופיע גם בסמוך לשמו, טוען שכלל לא חתם על ההסכם. לדבריו החתימה היא רק כמיופה כח. אין לקבל טענה זו ור' הדיון בסעיף 5.7 להלן;
- שנית (טענה שחתם מכח ייפוי כח, אך לא היה ייפוי כח), הנתבע 2 טוען כאמור שחתם מכח ייפוי כח, אך מוסיף בגרסתו שכלל לא קיבל ייפוי כח ומכאן אין לחייבו. אין לקבל טענה זו ור' הדיון בסעיף 5.8 להלן;
- שלישית (טענה שהנתבע 2 היה פושט רגל כביכול ולכן לא יכול היה לשמש כשלוח), הנתבע 2 מעלה גרסה מעט שונה, לפיה אין להתייחס לחתימתו כמיופה כח שכן היה פושט רגל, ובהתאם לחוק השליחות, פושט רגל אינו רשאי לשמש כשלוח. אין לקבל טענה זו ור' הדיון בסעיף 5.9 להלן;
- רביעית (טענה שהתובעים הפרו את ההסכם שלא מחייב אותו, שכן לא הלוו לו 1,000,000 ₪), הנתבע 2 מדגיש שהוא כלל אינו מחויב בהסכם אך מוסיף מנגד שהתובעים הפרו את ההסכם. לדבריו, התובעים התחייבו במסגרת ההסכם להלוות לו הסך של מיליון ₪ ולא עשו כן. אין לקבל טענה זו ור' הדיון בסעיף 5.10 להלן;
- חמישית (טענה חדשה בדבר אי קיום חוק אשראי הוגן), הנתבע 2 מעלה בתצהירו טענה חדשה שלא הופיעה בכתב ההגנה. בתצהירו של הנתבע 2 נטען שאין לחייב את הנתבע 2, וזאת מכיוון שההסכם לא תואם את הוראות חוק אשראי הוגן. אין לקבל טענה זו ור' הדיון בסעיף 5.11 להלן;
- שישית (טענה שכל ההסכם עליו כלל לא חתם, ואשר התובעים הפרו, הוא בכלל הסכם למראית עין) – הנתבע אף הוסיף וטען שההסכם כולו הוא "הסכם למראית עין" בלבד. לטענה זו לא אתייחס בפרק זה אלא בהמשך ובסעיף 6.6 להלן, במסגרת הדיון באשר לסכום בו יש לחייב את הנתבע 2.
הערת מעבר – בפסקאות הקרובות ארחיב אודות טענות הנתבע 2, חלקן טענות הסותרות זו את זו. לאחר מכן יובאו חמישה נימוקים אשר יתייחסו לטענות ההגנה השונות של הנתבע 2 ויביאו לכך שיש לחייב את הנתבע 2 בחיובי ההסכם מיום 13/8/2020.
5.2 הרחבה באשר לטענה הראשונה לפיה הנתבע 2 לא חתם על ההסכם - הנתבע 2 דווקא חתם על ההסכם ואף פעמיים. פעם אחת בשם רעייתו, ופעם שניה נוספת וצמודה לחתימה הראשונה - בשמו שלו
(א) הנתבע 2 חתם על ההסכם מיום 13/8/2020 פעמיים:
- חתימה ראשונה של הנתבע 2 - חתימה ראשונה מופיעה בסיומו של ההסכם שם חתם הנתבע 2 בשם הנתבעת 1 ולמעשה בשם "עמית את איתי שיווק – בירן";
- חתימה שניה וצמודה של הנתבע 2 - מיד מתחת לחתימה הראשונה מופיעה חתימה נוספת של הנתבע 2 הפעם בשמו שלו המודפס תחת החתימה. לענין זה אף הודה הנתבע 2 בתצהירו שחתם בשמו על ההסכם. וכך, אולי מבלי משים, הצהיר הנתבע 2 (סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית) כי למרות שהתובעים היו חייבים לו מאות אלפי שקלים, עדיין חתם על הסכם הפשרה וכלשונו (ההדגשות לא במקור):
"אדגיש, למרות שהוכחתי בישיבה מיום 13.8.20 בסיומה נחתם הסכם הפשרה ובישיבות שנערכו קודם לכן בימים 21/7/20 ו-22/7/20, שהתובעים חייבים לי מאות אלפי שקלים ולא ההיפך, חתמתי על "הסכם הפשרה", בשמי ובשם אשתי, כביכול, מתוך רצון עז להמשיך ולעבוד עם התובעים כמממני 'הלוואות קצרות המועד' ועל יסוד התחייבות התובעים לתת לי הלוואה ע"ס 1,000,000 ₪ למשך 18 חודשים, ללא ריבית וללא הצמדה (להלן: "הלוואת המיליון") הלוואה אשר לדברי מר לוזון ואף לפי חישובי, יכלה "לממן" לי את "החוב" הנקוב בהסכם הפשרה, למרות שלא היה ולא נברא".
כלומר – אפילו בתצהירו מודה הנתבע 2 שחתם 'בשמו ובשם אשתו' על הסכם הפשרה. למען ההגינות ייאמר שבמקומות אחרים בגרסאות הנתבע 2, בעיקר בכתב ההגנה, נטען שהנתבע 2 שחתם רק כמיופה כח. על כך בפסקה הבאה.
(ב) למרות שהנתבע 2 חתם גם בשמו בסיומו של ההסכם, הרי עדיין הוא טוען שאינו חב דבר. לענין זה מפנה הנתבע 2 לכותרת ההסכם, שם אמנם מופיע שמו אך מצוין כי הוא חותם כמיופה כח. לענין זה נרשם בכותרת ההסכם – "עמית את איתי שיווק – בירון מירי" ולאחר מכן – "באמצעות מיופה הכח שמואל בירן". מכאן, טען הנתבע 2 בגרסה נוספת, שאינו חייב כל התחייבות באופן אישי.
5.3 הרחבה באשר לטענה השניה, טענה ביחס לחתימה מכח ייפוי כח - הנתבע 2 מציג גרסה כאילו חתם מכח ייפוי כח ובה בעת סותר עצמו וטוען שכלל לא היה ייפוי כח
בכל הקשור לייפוי הכח מעלה הנתבע 2 גרסה כפולה. בתחילת כתב ההגנה מבהיר הנתבע 2 שמודבר בתביעה לאכיפת הסכם של הנתבעת 1 וכלשונו (ההדגשות לא במקור):
"התביעה כאן היא תביעה לאכיפת הסכם פשרה (...) שנכרת, כך על פי הטענה בין בירן מירי (...) רעייתו של הנתבע 2 מחד, לבין לוזון ליסינג בע"מ וחב' נוספות ויעקב לוזון (...) מאידך"
אך עדיין, על הנתבע 2 להתמודד עם העובדה שהוא זה אשר חתם על הסכם הפשרה. למעשה רק חתימתו מופיעה על הסכם הפשרה. בשמו וכן בשם הנתבעת 1. לענין זה טוען הנתבע 2 בסעיף 7 לכתב ההגנה שהוא אינו צד להסכם וכלשונו (ההדגשות שונות מבמקור):
"גם על פי ההסכם גופו אין כל עילת תביעה נ' שמואל משום ששמואל אינו צד להסכם, אינו מתיימר להיות – על פי נוסחו של ההסכם צד להסכם וחתימתו אינה חתימה של מי שהוא צד להסכם"
הנתבע 2, שלא היסס לחתום על הסכם הפשרה, אף הוסיף שאין להתייחס לחתימתו שלו, שכן היא אינה מעלה ואינה מורידה וכלשונו (סעיף 10 לכתב ההגנה):
"להסיר ספק יובהר כי חתימתו של שמואל על גבי ההסכם, אין בה כדי להעלות או להוריד וזאת בשים לב להוראת סע' 5(א) לחוק השליחות האוסרת חתימה ממין זו בהעדר הרשאה מפורשת לכך, ובעניינינו אין הרשאה כלל, לא כל שכן הרשאה מפורשת"
ואם לנתבע 2 אין כל הרשאה לחתום, מדוע חתם? מדוע ההתחייבות אל התובעים בחתימתו, כאשר הוא יודע שאינו מורשה לכך? על כך ועל הדרך להתייחס לטענות אלה, ארחיב בסעיף 5.8 להלן.
5.4 הרחבה באשר לטענה השלישית, טענה נוספת וחלופית של הנתבע 2 לפיה כפושט רגל כפי שהיה, לטענתו, הוא אינו רשאי לשמש כשלוח ולחתום מכח ייפוי כח
ועוד טענה סותרת מעלה הנתבע 2. הנתבע 2 מוסיף וטוען שבעת החתימה על הסכם הפשרה היה פושט רגל. הנתבע 2 מפנה אל סעיף 14(א) לחוק השליחות תשכ"ה – 1965 וטוען שפושט רגל אינו כשיר לייצג שולח. מכאן, אין חשיבות לחתימתו כמייצג הנתבעת 1.
טענה זו של הנתבע 2 לפיה לא היה כשיר לייצג את הנתבעת 1 – אינה עולה בקנה אחד עם טענה אחרת לפיה כלל לא ייצג את הנתבעת 1, שכן לא קיבל ייפוי כח ממנה. ועדיין, הטענה נטענה.
5.5 הרחבה באשר לטענה הרביעית, טענה נוספת של הנתבע 2 לפיה ההסכם שכלל לא מחייב אותו, הופר על ידי התובעים שכן אלה לא העניקו לו הלוואה בסך של 1,000,000 ₪
הנתבע 2 מציין שבהתאם להסכם מיום 13/8/2020 התחייבו התובעים להלוות לו סך של 1,000,000 ₪. לדבריו סכום זה לא נמסר כהלוואה. מכאן, לטענת הנתבע 2, הרי הוא כלל אינו מחויב בהוראות ההסכם.
5.6 הרחבה באשר לטענה החמישית, טענת מאסף חדשה שלא הופיעה בכתב ההגנה, בדבר הוראות חוק אשראי הוגן - בתצהיר הנתבע 2 הופיעה טענת הגנה חדשה. טענה המתייחסת לכך שהוראות חוק אשראי הוגן, תשנ"ג - 1993 לא התקיימו וכי לא נחתמו הסכמי הלוואות בהתאם להן.
הערת מעבר – משלב זה יובאו חמשת הנימוקים לדחיית גרסותיו וטענותיו השונות של הנתבע 2, בהן טען שאין לחייבו מכח ההסכם עליו חתם.
5.7 נימוק ראשון מחמישה מדוע לחייב את הנתבע 2 מכח ההסכם מיום 13/8/20 – חתימת הנתבע 2
(א) הנתבע 2 חתום על הסכם הפשרה. על כך הורחב גם בסעיף 5.2 לעיל. החתימה על הסכם הפשרה מופיעה, כאמור, פעמיים. פעם אחר פעם הקפיד הנתבע 2 להוסיף את חתימתו – ראשית בשם הנתבעת 1 ושנית – תוך התייחסות אליו עצמו ולשמו שלו.
(ב) הנתבע 2 מתייחס לכותרת ההסכם, אשר בו אכן נרשם ש"חלקו" בהסכם הוא כמיופה כח בלבד, וכלשון הכותרת - "עמית את איתי שיווק – בירון מירי" ולאחר מכן – "באמצעות מיופה הכח שמואל בירן". מכאן, יש צורך להכריע, כיצד יש להתייחס לשתי החתימות של הנתבע 2 – האם אכן חתם פעמיים, רק כמיופה כח, או שמא חתם גם בשמו שלו. על כך בפסקה הבאה.
(ג) בנסיבות הענין, יש לקבוע שהנתבע 2 חתם תוך כוונה להתחייבות אישית, ולענין זה יובאו הנימוקים הבאים:
- ראשית, מדוע יש לחייב אישית את הנתבע 2 על פי חתימתו (יש לחייב שכן חתם בנפרד וביחס לשמו) - אילו התכוון הנתבע 2 לחתום אך ורק כמיופה כח, הרי לא היה מוסיף חתימה שניה בסיומו של ההסכם. חתימה מפורשת מעל שמו המודפס. אדרבא, אם סבר הנתבע 2 שהוא חותם אך ורק כמיופה כח, ניתן היה לצפות שיימנע מלחתום מעל שמו ואולי אף היה מתנגד ומבקש למחוק את שמו מפרק החתימות. החתימה המפורשת של הנתבע, בנפרד ומעל שמו – מביאה לקביעה לפיה אכן התכוון להתחייב גם בשמו. לענין משמעותה של חתימת אדם על הסכם ר' כבר בע"א 6799/02, יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (2003), פ"ד נ"ח (2) 145; ע"א 1691/11, , בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' רחל צוברי (מיום 14/3/17, הש' א' רובינשטיין, ח' מלצר ונ' סולברג); ע"א (מחוזי ת"א) 27178-01-16, משה בן דוד נ' א.קוטלר את א. יחזקאל בנייה ויזמות (מיום 12/2/2017, השופטת סג' נש' י' שבח, ש' שוחט וי' אטדגי) וכן האסמכתאות במסגרת הדיון בסעיף 6.2 להלן, המתייחסות אף הן לחשיבות חתימתו של בעל דין כצד לחוזה.
- שנית, מדוע יש לחייב אישית את הנתבע 2 על פי חתימתו (יש לחייב שכן מבחינה צורנית ומעיון בפרק החתימות, עולה שהנתבע 2 הבין היטב שהוא מתחייב באופן אישי) – הנתבע 2 ידע היטב שהוא חותם פעמיים על ההסכם וכי הוא חותם גם באופן אישי. יש לומר שהנתבע 2 ידע היטב שהוא חותם פעמיים וגם באופן אישי – שכן די בעיון חטוף בפרק החתימות בהסכם, על מנת להבחין כיצד חתם הנתבע 2 את חתימתו פעם אחר פעם.
חתימתו האישית של הנתבע 2 אינה חתימה אגבית, נסתרת בין עשרות דפיו של הסכם או באופן שאינו ברור. בעניינינו – ההסכם מונה שלושה דפים בלבד, ובסיומם בדיוק תחת חתימת הנתבע 2 כמיופה כח – מופיע מקום נוסף לחתימתו האישית. מקום אשר אכן "מולא" בחתימה האישית. חזקה על הנתבע 2 שידע, ראה והבחין היטב שהוא שב וחותם את חתימתו, פעם אחר פעם. הן כמיופה כח של רעייתו והן בנוסף ומיד לאחר מכן – כהתחייבות אישית.
- שלישית מדוע יש לחייב אישית את הנתבע 2 על פי חתימתו (יש לחייב, ולהעדיף הסיפא להסכם על פני כותרתו, בשל האמור בהסכם וכן בתצהיר הנתבע 2 עצמו)
הנתבע 2 מבקש להתעלם מפרק החתימות בסיומו של ההסכם הקצר ולהתייחס אך ורק לכותרת ההסכם, שם נרשם שהוא מיופה כח של הנתבעת 1. ואולם הקשר הדברים מוכיח שלא במקרה חתם הנתבע 2 באופן אישי בסיומו של ההסכם בן שלושה הדפים. הנתבע 2 הוא בן השיח והצד הנכון להסכם, כפי שברור ממילות ההסכם ואף מתצהירו ודבריו של הנתבע 2 עצמו. על כך בפסקאות הבאות.
עיון בהסכם מלמד שכל כולו שזור בהתייחסות אישית אל הנתבע 2 ואל מהלך העסקים בינו לבין התובעים. ודוק – ההסכם מתייחס אל "עסקאות שונות ו/או עסקאות ביחס לנכסים שונים כאשר הצדדים פעלו ביחס לכל עסקה ועסקה כמיזם משותף", ואולם בפועל – כל העסקאות המשותפות היו אך ורק בין הנתבע 2 לבין התובעים. הנתבעת 1 מעולם לא ביצעה עסקה כלשהי אל מול התובעים. אין חולק על כך שכל הקשר העסקי ובכלל היה אך ורק אל מול הנתבע 2 וזה (הנתבע 2) אף ציין בתצהירו (סעיף 3 לתצהיר, ההדגשות לא במקור) כיצד, כלשונו "בשנת 2018 התחלתי לעבוד עם התובע 4 מר לוזון יעקב וחברותיו התובעות ב"הלוואות קצרות טווח", במסגרתן קיבלתי מהתובעים הלוואות לזמן קצר בשיק מזומן, כנגדן מסרתי לתובעים שיקים מעותדים וכספים מזומנים בסכום גבוה יותר, הכל כפי שסוכם ביננו בעל פה, מפעם לפעם".
גם ביחס להסכם הפשרה והמשא ומתן שלפניו מבהיר הנתבע 2 כך (סעיף 8 לתצהיר הנתבע 2, ההדגשות לא במקור) – "מטרת המו"מ היתה גיבוש "הסדר" בין מר לוזון וחברותיו לביני...". מכאן, כאשר עלינו לבחון האם להעדיף פרשנות המתעלמת מחתימתו השניה והאישית של הנתבע 2, או פרשנות שמתייחסת לחתימה ואף מעניקה לה תוקף – הנכון הוא אכן לא להתעלם מהחתימה האישית. כך בכלל וכך בוודאי כאשר מתייחסים להקשר הדברים כפי שתואר לעיל.
(ד) לסיכום הנימוק הראשון מארבעה – חתימתו האישית של הנתבע 2, אשר הופיעה בנוסף לחתימה כמיופה כח – אכן מחייבת אותו ומכאן הוא מחויב בהוראות ההסכם מיום 13/8/2020.
5.8 נימוק שני מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בהתאם להסכם מיום 13/8/20 – התייחסות לטענה לפיה הנתבע 2 חתם מכח ייפוי כח, אך כלל לא ניתן לו ייפוי כח
(א) הנתבע 2 מעלה טענה לפיה אמנם חתם מכח ייפוי כח, אך בפועל לא ניתן לו ייפוי כח. ובמילים פשוטות – הנתבע 2 מבקש שבית המשפט יפטור אותו מחובו בהתאם להסכם, תוך מתן הכשר למעשה שעשה –חתימה מכח ייפוי כח אשר ידע שכלל אינו קיים.
(ב) אין לפטור את הנתבע 2 מחבותו, גם כחותם "מכח ייפוי כח" שכלל לא ניתן לו. לענין זה אפנה אל הוראות סעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965, המתייחסות למצב בו "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו" שם נקבע בס"ק (ב) כך (ההדגשות לא במקור):
"לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו"
כלומר, כאשר הנתבע 2 טוען שפעל "ללא הרשאה", הרי התובעים ובכללם התובע 4 רשאים "לראות את השלוח כבעל דברו". מכאן רשאים התובעים לחייב את הנתבע 2 בחיובי ההסכם עליו חתם. כאן ייאמר שיש לראות את התובעים כמי שלא ידעו על כך שהנתבע 2 פועל "ללא הרשאה" ועל כך יורחב בסעיף הבא.
(ג) תיאור המשא ומתן וקבלת ההרשאה של הנתבעת 1, דומה עד זהה – הן בתצהירו של התובע 4 והן בתצהירה של הנתבעת 1. בסעיף 4 לעיל, דחיתי את חיובה של הנתבעת 1 וקבעתי שזו לא מסרה ייפוי כח המאשר לנתבע 2 לחתום על הסכם המחייב אותה. אבל לצד זאת, אין כל ספק שהתובע 4 סבר שהנתבע 2 פועל וחותם מכח ייפוי כח. לענין זה הצהירו הן התובע 4 והן אפילו הנתבעת 1 גרסה דומה עד זהה. גרסה לפיה התקיימה שיחת טלפון בה אישרה לנהל מו"מ עם הנתבע 2. גרסתו של התובע 4, כפי שהובאה גם בסעיף 4.2(א) לעיל ובסעיף 6 לתצהירו, היא כך:
"כבר עתה אציין כי בפגישה שקדמה לחתימה על הסכם הפשרה, ביקשתי מעו"ד של הגב' בירן באותה עת, עו"ד יניב שגב ומר בירן שנכח באותה פגישה, כי יינתן להם ייפוי כח מפורש מגב' בירן, ואכן באותו מעמד התקשר עו"ד שגב לגב' בירן ושמעתי כיצד גב' בירן בקולה מייפה את כוחם של עוה"ד שגב ושל בעלה, מר בירן, לנהל מו"מ בשמה בינה לבין התובעים"
הנתבעת 1, שחזקה עליה שלאו דווקא תבקש לסייע לתובעים, הצהירה ותיארה תיאור כמעט זהה, תוך שהיא מאשרת את דברי התובע 4 וכלשונה (סעיף 4 לתצהירה, ההדגשות לא במקור):
"בהתייחס לנטען בס' 6 לתצהירו של מר לוזון, אציין כי ביום 13.8.20 או בסמוך לו, התקשרו אלי בעלי ועו"ד בשם יניב שגב, ולהפתעתי הם ביקשו ממני שאתן את אישורי הטלפוני לעו"ד שגב לשמוע טענות של מר לוזון נגדי, בנוסחות בעלי; מבלי שאדע פרט כלשהו ביחס לתוכן הדברים ומכיוון שלא ראיתי כל משמעות לבקשה זו, נתתי לעו"ד שגב את הסכמתי הטלפונית לכך"
ניתן לראות אפוא ששני הצדדים מתייחסים לכך שהתובעים הקפידו להתקשר אל הנתבעת 1 ולוודא שהיא מאשרת ומייפה את כוחו של הנתבע 2, בן זוגה; שני הצדדים מתארים אותה שיחת טלפון, כאשר הנתבעת 1 אשר יכולה היתה להתכחש לה, בהגינותה תיארה תיאור דומה עד מאוד לתיאור הדברים כפי שהובא על ידי התובע 4.
נכון הוא שקבעתי שהנתבעת 1 לא ייפתה את כוחו של הנתבע 1 לחתום על הסכם המחייב אותה. אך בהחלט ניתן לראות ומכאן לקבוע שהתובעים פעלו על מנת לוודא קיומה של הרשאה, ובוודאי סברו שהנתבע 2 חותם מתוך הרשאה ולא חותם חתימה שיטען בדיעבד שהיא חסרת כל תוקף.
5.9 נימוק שלישי מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בהתאם להסכם מיום 13/8/20 – התייחסות לטענה לפיה הנתבע הוא פושט רגל
(א) הנתבע 2 טען שמכיוון והיה "פושט רגל" במועד חתימת ההסכם מיום 13/8/2020, הרי לא היתה לו כשירות לשמש כשלוח של רעייתו, הנתבעת 1. מכאן, לטעמו של הנתבע 2 – חתימתו אינה מחייבת אותו בדבר.
(ב) אין לקבל את טענתו של הנתבע 2, אך תחילה אפנה ללוח המועדים הבא, אשר יביא בהמשך לדחיית טענת הנתבע 2 (לוח המועדים מבוסס על נספח 4 לתצהיר הנתבע 2 עצמו):
- 21/5/2019, מועד הגשת בקשה לפשיטת רגל - הנתבע 2 הגיש בקשה לפשיטת רגל.
- 13/6/2019 – ניתן צו פתיחת הליכים.
- 13/8/2020 – הנתבע 2 חותם על הסכם הפשרה.
- 14/10/2021 – ניתן צו פשיטת רגל. הנתבע 2 הוכרז כפושט רגל
כלומר – החתימה על הסכם הפשרה היתה אמנם לאחר מתן צו פתיחת ההליכים, אך בטרם הוכרז הנתבע 2 כפושט רגל ולמעשה כארבעה עשר חודשים (14) לפני המועד בו הפך הנתבע 2 לפושט רגל.
(ג) המסגרת הנורמטיבית לבחינת טענת הנתבע 2 – פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980
- בעת כתיבת פסק דין זה ולמעשה כבר מיום 15/9/2019, חלות על הליכי חדלות פירעון הוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018.
- הנתבע 2 הוכרז כפושט רגל ביום 14/10/2021, קרי לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון. למרות זאת, עדיין חלות על הנתבע הוראות פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 ולא הוראות חוק חדלות פירעון, זאת בשל הוראות המעבר שבחוק חדלות פירעון. ואסביר בפסקאות הבאות.
- בהתאם לסעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון, הרי (ההדגשות לא במקור) – "על הליכי פירוק לפי פקודת החברות, על הליכי פשרה או הסדר שניתן במסגרתם צו הקפאת הליכים לפי חוק החברות ועל הליכי פשיטת רגל לפי פקודת פשיטת הרגל שהיו תלויים ועומדים ערב יום התחילה, ימשיכו לחול הוראות הדין שחלו עליהם ערב יום התחילה".
- הליכי פשיטת הרגל של הנתבע החלו בצו מיום 13/6/2019 וזאת בבקשה מיום 21/5/2019. כל זאת עוד לפני כניסתן לתוקף של הוראות חוק חדלות פירעון). אשר על כן חלות בעניינו של הנתבע 2 הוראות פקודת פשיטת רגל.
(ד) מעשה שליחות וכן חתימה על מסמכים אינם בטלים מעיקרא מכח פקודת פשיטת רגל
- הנתבע 2 לא המציא את צו פתיחת ההליכים בעניינו, ולא הוכיח שאכן נאסר עליו לשמש כשלוח של צד שלישי או לחתום על התחייבות. זאת ועוד, גם סעיף 42א לפקודת פשיטת רגל הקובע הגבלות כלליות על פשוט רגל שהוכרז, אינו כולל איסור שכזה.
- עם זאת, לצורך הענין אצא מהנחה שאכן כבר בצו פתיחת ההליכים נאסר על הנתבע 2 לשמש כשלוח או לחתום על התחייבות. עדיין, אין מדובר בקביעה ההופכת כל חתימה כזו לבטלה מעיקרא. אדרבא – החתימה עדיין מחייבת את הנתבע 2 ואולם הפרת האיסור עלולה להביא לביטול הליכי פשיטת הרגל. לענין זה ר' סעיף 55(ב) לפקודת פשיטת רגל הקובע כך (ההדגשות לא במקור):
"בית המשפט רשאי לבטל את ההכרזה על פשיטת רגל אם נוכח כי החייב ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; אין בביטול ההכרזה כדי להסיר מפושט הרגל פסלות על פי דין הנובעת מן ההכרזה, אלא אם כן החליט בית המשפט להסירה"
כלומר, המחוקק התייחס למצבים בהם במסגרת הליכי פשיטת רגל יופרו הוראות הצו. במקרים כאלה – הפרת ההוראות אינן בטלות מעיקרא אלא אך ורק עשויות לשמש עילה לביטול ההכרזה על פשיטת רגל בשל ניצול לרעה.
(ה) החתימה על ההסכם, כמיופה כח, אינו בטל מעיקרא גם לא מכח חוק השליחות
- הנתבע 2 טען שחתימתו על ההסכם כמיופה כח אינה תקפה וזאת מכח סעיף 14(א) לחוק השליחות. אין לקבל טענה זו, ואסביר.
- סעיף 14(א) לחוק השליחות קובע כך (ההדגשות לא במקור):
"השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – בפירוקו"
כלומר, לכל היותר ניתן לטעון שכאשר הנתבע 2 הפך ל"פושט רגל", הרי הסתיימה השליחות. בעניינינו – הנתבע 2 הוכרז כ"פושט רגל" ביום 14/10/2021, כארבעה עשר חודשים לאחר מועד החתימה על ההסכם מיום 13/8/2020. כלומר – השליחות לא הסתיימה במועד החתימה על ההסכם, ומכאן אין בסיס לטענות הנתבע 2 ביחס לכך.
(ו) לסיכום באשר לטענת החתימה על ייפוי כח כפושט רגל
מכל האמור לעיל עולה שאפילו אם תתקבל טענת הנתבע 2 לפיה תוך כדי הליכי פשיטת הרגל אסור היה לו לחתום כשלוח – הרי טענה זו עשויה היתה לכל היותר להביא לביטול הליכי פשיטת הרגל.
עדיין, אין בחתימה כדי להביא לבטלות מעיקרא של החתימה. אותה בטלות מעיקרא היא אך ורק מכח דיני השליחות וזאת רק ממועד ההכרזה על הנתבע 2 כפושט רגל. ומועד ההכרזה (14/10/2021) היה מאוחר בארבעה עשר חודשים ממועד הסכם הפשרה (13/8/2020).
5.10 נימוק רביעי מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בהתאם להסכם מיום 13/8/20 – התייחסות לטענה לפיה התובעים הפרו את הוראות ההסכם, בכך שלא העמידו לנתבע 2 הלוואה בסך של 1,000,000 ₪
(א) הנתבע 2 אשר טוען שכלל לא חתם על ההסכם, וכי ההסכם אינו מחייב אותו – לא מהסס להעלות טענה כנגד התובעים להפרת אותו הסכם. לדבריו, התובעים הפרו את ההסכם בכך שלא העבירו לידיו הלוואה בסך של 1,000,000 ₪ כאמור בהסכם. לענין זה קובע סעיף 10 להסכם הפשרה מיום 13/8/2020 כך (ההדגשות לא במקור):
"הצדדים מסכימים כי עם חתימת הסכם זה, צד א' יעמיד לטובת שיקומו הכלכלי של מיופה הכח מטעם צד ב' הלוואת on call עד לסך של 1,000,000 ₪ (מליון) (להלן: "ההלוואה"), אשר ככל שתנוצל על ידי מיופה הכח מטעם צד ב', היא תושב לצד א' עד לא יאוחר מ-18 (שמונה עשרה) חודשים מיום חתימת הסכם זה (להלן" "התקופה"), מיופה הכח מטעם צד ב' יוכל לנצל את ההלוואה על פי שיקול דעתו הבלעדי"
כלומר – התחייבות של התובעים להעמיד הלוואה בסך של עד 1,000,000 ₪. התחייבות שלטענת הנתבע 2 הופרה ומכאן אין לחייבו בדבר.
אין לקבל את טענות הנתבע 2 לענין זה וזאת משני הנימוקים שיובאו בפסקאות הבאות.
(ב) ראשית, מדוע אין לקבל את טענות הנתבע 2 בדבר הפרת ההתחייבות להלוות לו סך של עד 1,000,000 ₪ - אפילו היתה מופרת התחייבות זו, עדיין הוסכם שהדבר לא יפגע בתשלום החוב לתובעים
- בס"ק (ג) להלן, יובהר שהתובעים כלל לא הפרו את ההסכם מיום 13/8/2020. אך תחילה יש להפנות לכך שהצדדים הסכימו במפורש שאפילו לא יעבירו התובעים לנתבע 2 הלוואה בסך של עד 1,000,000 ₪ - עדיין הם יהיו זכאים לסכום שבהסכם הפשרה.
- סעיף 13 להסכם הפשרה מיום 13/8/2020, אשר הגיע מיד לאחר התייחסות להלוואה לנתבע 2 קובע במפורש כך (ההדגשות לא במקור):
"ההלוואה וכל הקשור אליה, אינה באה חלף התחייבותו של צד ב' במסגרת הסכם זה להשבת החוב הנקוב בסעיף 4 לעיל"
כלומר, אין מדובר בחיובים שלובים שהותנו בהסכם. חיוב של תשלום לתובעים המשולב עם חיוב התובעים למתן הלוואה. כל אחד מהחיובים עומד בפני עצמו והוסכם במפורש שאין כל קשר בין הענקת ההלוואה לנתבע 2 לבין החוב הקיים לתובעים.
- אין מקום לעכב את ההתחייבות לשלם לתובעים. זאת כאשר הותנה בין הצדדים שאין מדובר בחיובים אותם יש לקיים "בד בבד", כמשמעות סעיף 43(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 הקובע כך:
"המועד לקיומו של חיוב נדחה –
(1) אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה – עד שהוסרה המניעה;
(2) אם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה – עד שקויים אותו חיוב;
(3) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד – כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו"
בענייננו, הרי במפורש אין כל חיובים שלובים. לא זו בלבד שכך לא עולה מההסכם, אלא הצדדים אף ציינו זאת במפורש בהסכם והתייחסו לכך.
(ג) שנית, מדוע אין לקבל את טענות הנתבע 2 בדבר הפרת ההתחייבות להלוות לו סך של עד 1,000,000 ₪ - בפועל אכן קיבל הנתבע 2 הלוואות בהיקף נרחב של עד 1,000,000 ₪. כך לדבריו הוא ובתצהירו
- זאת ועוד. בניגוד לטענת הנתבע 2 לפיה התחייבו התובעים להלוות לו סך של 1,000,000 ₪ - הרי ההתחייבות היא למתן הלוואה "עד לסך של 1,000,000 ₪".
- אילו היו התובעים מלווים לנתבע 2 סך של אגורות בודדות, או שקלים בודדים, אזי בהחלט אפשר והיה מקום לדון האם ניצלו לרעה את נוסח החוזה. היה מקום לדון בשאלה האם נהגו בתום לב, שכן אמנם גם שקלים בודדים הם "עד לסך של 1,000,000 ₪", אך עדיין נראה שלא היתה כוונה להלוואה מסוג זה. אך לא זה המצב. התובעים הלוו לנתבע 2 מאות אלפי ₪ כפי שציין אף הוא בתצהירו. על כך בפסקה הבאה.
- הנתבע 2 הלין בתצהירו על כך שהתובעים לא המשיכו לעסוק עימו בהיקפים של 5-6 מיליון ₪ כבעבר ותוך כדי התלונה הרי הודה שקיבל הלוואה בסך של מאות אלפי ₪. ור' סעיף 15(ו) סיפא לתצהיר התובע לפיה (ההדגשות לא במקור) –
"התחייבות זו קוימה ע"י התובעים בצמצום ותוך "גרירת רגליים" בהיקף של מאות אלפי שקלים בודדים, בלבד"
כמה מאות אלפי ₪ קיבל הנתבע 2 כהלוואה? הנתבע 2 בהתאמה ליתר גרסותיו בהליך אינו מפרט דבר ביחס לסכום אשר כן קיבל כהלוואה. ואולם עדיין, אפילו לגרסתו של הנתבע 2 קיבל גם קיבל הלוואה "עד לסך של 1,000,000 ₪" – שכן קיבל מאות אלפי ₪ מהתובעים.
במאמר מוסגר ייאמר שאין בהסכם כל התחייבות למתן הלוואות בהיקף של 5-6 מיליון ₪. לכל היותר יש הסכמה לכך שיכול ויהיה שיתוף פעולה ביחס לכל עסקה ועסקה ספציפית (ס' 9 להסכם) ועל כך יורחב, תוך ציטוט הסעיף מההסכם, במסגרת הדיון בסעיף 5.11(ג) להלן.
(ד) לסיכום נימוק זה – התובעים התחייבו להלוות לנתבע 2 סך של עד 1,000,000 ₪ ולא מיליון ₪ כטענתו. התובעים אכן הלוו לנתבע 2 מאות אלפי ₪, כפי שהנתבע 2 עצמו הצהיר. מכאן, לא הפרו התובעים את ההסכם.
5.11 נימוק חמישי מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בהתאם להסכם מיום 13/8/20 – התייחסות לטענת מאסף חדשה שלא הופיעה בכתב ההגנה, בדבר הוראות חוק אשראי הוגן
(א) הנתבע 2 טוען, בתצהירו ולא בכתב ההגנה, שההסכם מיום 13/8/2020 לא עומד בתנאי הוראות חוק אשראי הוגן, תשנ"ג – 1993 ומכאן אין לחייב מכוחו. אין מקו לקבל את טענת הנתבע 2 וזאת מהנימוקים שיובאו בפסקאות הבאות.
(ב) ראשית, אין מקום לקבל הטענות בדבר חוק אשראי הוגן, שכן לא הופיעו בכתב ההגנה
הטענות המפנות להוראות חוק אשראי הוגן הן טענות חדשות שכלל לא הופיעו בכתב ההגנה. די בכך שהטענה היא בגדר הרחבת חזית על מנת לדחותה כבר עתה.
(ג) שנית, אין מקום לקבל הטענות בדבר חוק אשראי הוגן, שכן בעניינו של ההסכם ויחסי השותפות (עסקאות משותפות, joint venture) לא חלות הוראות החוק
- הקשר העסקי בין הנתבע 2 לתובעים לא היה קשר רגיל של לווה ומלווה. הקשר היה שיתוף פעולה עסקי, קשר של שותפות אד הוק לכל עסקה וכפי שתואר היטב בהסכם מיום 13/8/2020 כבר בפסקת ה"והואיל" הראשונה כך (ההדגשות לא במקור):
"הואיל בין צד א' (ו/או כל אחד מיחידי צד א') לבין צד ב בוצעו עסקאות שונות ו/או עסקאות ביחס לנכסים שונים כאשר הצדדים פעלו ביחס לכל עסקה ועסקה כמיזם משותף (joint venture)..."
ועוד לגבי אותה שותפות במיזמים למדים מסעיף 9 להסכם הפשרה הקובע כך (ההדגשות לא במקור):
"הצדדים מסכימים ומאשרים בחתימתם על הסכם זה, כי יכול וימשיכו לפעול במשותף בביצוע עסקאות על אותו עיקרון של מיזם משותף (joint venture) ביחס לכל עסקה ועסקה, כאשר צד ב' מאתר את העסקאות עבור צד א' שמממנם, ואחוזי הרווח של הצדדים יקבעו על ידם לפני כל עסקה ועסקה"
כלומר – לפנינו קשר עסקי אשר יכול וימשיך, ואין כל התחייבות שכך ייעשה, ואין כל התחייבות להיקף הקשר העסקי שיהיה. אך אם ימשיך – הרי הקשר מתואר היטב. שותפות ביחס לכל עסקה ועסקה. שותפות בה התובעים מממנים הלוואות לצדדים שלישיים המאותרים על ידי הנתבע 2.
- במצב דברים כזה, של שותפים לעסקה – הרי אין מקום להחיל את הוראות חוק אשראי הוגן.
(ד) שלישית, אין מקום לקבל הטענות בדבר חוק אשראי הוגן, שכן בענייננו מדובר בהסכם אשר כבר כלל כל מערך ההתחשבנות בין הצדדים והוא "עסקה כלכלית" שאינה הלוואה
- ההסכם מיום 13/8/2020 אשר בגינו הוגשה התביעה – אינו הסכם הלוואה. המדובר בהסכם שהוא פרי משא ומתן בין הצדדים. משא ומתן ארוך, אשר הנתבע 2 אף דאג להקליטו והציג בתצהירו למעלה מ-300 דפי תמלול הקלטות שערך בפגישות שונות.
- חזקה על הצדדים ובכלל זה על הנתבע 2, שכלל במסגרת ההסכם כל טענה שהיתה ביחס לחוב. בסופו של יום, החוב הסתכם ל"עסקה כלכלית" – כפי שצוין דווקא על ידי הנתבע 3 בכתב ההגנה מטעמו.
- אפילו הנתבע 2 לא התייחס בכתב ההגנה להסכם הפשרה כאל עסקת הלוואה, הכפופה לחוק אלא טען תוך שהוא מודה שנטל על עצמו באופן אישי לפרוע חיובים כך (סעיף 8 לכתב ההגנה, ההדגשות לא במקור) – "לחלופין, עסקינן "בעסקה כלכלית" בגדרה נאות שמואל לקחת על עצמו את פירעון החוב הנטען על פי רישומי הכרטסות חרף העובדה שהרישומים בכרטסות אלה הם רישומים כוזבים...".
- כלומר – על פניו הטענה ביחס לחוק אשראי הוגן לא הושמטה מכתב ההגנה מבלי משים. ודוק, הנתבע 2 ציין אמנם שהיו יחסי הלוואות לדבריו בינו לבין התובעים- ואולם ההסכם מיום 13/8/2020 הוא עסקה כלכלית העומדת בפני עצמה. עסקה שמטרתה לפרוע חוב שהוסכם בין הצדדים בהסכם בכתב.
5.12 סוף דבר ביחס לשאלה ראשונה משלוש - האם ההסכם מיום 13/8/2020 מחייב את הנתבע 2 – לאור כל האמור לעיל הרי ההסכם מיום 13/8/2020 אכן מחייב את הנתבע 1.
הערת מעבר – משנקבע שהנתבע 2 מחויב בהסכם מיום 13/8/2020, יש לפנות ולדון בשאלת סכום החוב. על כך בפסקאות הבאות.
6. דיון בשאלה שלישית משלוש – מה סכום החוב בו יש לחייב את הנתבע 1?
(התשובה - סך (קרן) של 1,669,610 ₪, כאמור בכתב התביעה)
6.1 כללי – תמצית הנימוקים לחיוב הנתבע 2 בסכום התביעה
יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה, וזאת בשל הנימוקים שיובאו כאן בתמצית:
(א) הנתבע 2 חתם על ההסכם מיום 13/8/2020, וחתימתו מחייבת. מכאן אף הסכום הנקוב בהסכם זה מחייב. על כך יורחב בסעיף 6.2 להלן.
(ב) אין לקבל טענות הנתבע 2 כנגד סכום החוב. טענות המפנות למאות דפי תמלולי הקלטות שנעשו במועדים לפני חתימת ההסכם. אדרבא, אילו היו לנתבע 2 טענות לסכום החוב ואלה הופיעו בהקלטות – חזקה עליו שלא היה חותם על ההסכם. על כך יורחב בסעיף 6.3 להלן.
(ג) עוד אין לקבל טענות הנתבע 2 כנגד סכום החוב תוך הפניה למאות דפי תמלולי הקלטות – שכן הנתבע 2 שלה והוציא סכומים בודדים מתוך מאות הדפים, ואינספור הסכומים והטענות שבהקלטות. וכך מבקש הנתבע 2 שייקבעו קביעות על סמך הפניות חלקיות אלה. על כך יורחב בסעיף 6.4 להלן.
(ד) אין לקבל את טענות הנתבע 2 כנגד סכום החוב, שכן בעוד טענות התובעים גובו בכרטסות הנהלת חשבונות שצורפו לתצהירי התובע 4, הרי הנתבע 2 לא הציג כל כרטסת. לא הוצגה התחשבנות נגדית כפי שהיא בספרי הנתבע 1. על כך יורחב בסעיף 6.5 להלן.
(ה) אין לקבל טענות הנתבע 2 בדבר הסכם למראית עין. על כך יורחב בסעיף 6.6 להלן.
6.2 נימוק ראשון מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה – התייחסות לחתימת הנתבע 2 על ההסכם מיום 13/8/2020
(א) הנתבע 2 מעלה טענות שונות בדבר החיובים בהסכם הפשרה. עוד טוען הנתבע 2ללא כל פירוט כנגד עמלות שחויב בהם. בנוסף, טוען הנתבע 2 שהעביר סכומי כסף במזומן אשר לא תועדו בספרי התובעים, וכן טענות נוספות שאף פורטו לעיל.
(ב) ואולם בסופו של יום, חתם הנתבע 2 על ההסכם מיום 13/8/2020. חתימה שלא נעשתה על אתר ובהיסח הדעת אלא לאחר מספר פגישות, שיחות ומשא ומתן. ניתן לומר שהתנהלו שיחות לכל הפחות בהיקף 300 דפי תמלולי ההקלטות שצירף הנתבע 2- ועל פניו קיימו שיחות ומגעים נוספים שלא תומללו או אולי אף לא הוקלטו.
(ג) כאשר אדם חותם על הסכם, הרי יש לייחס חשיבות ותוקף לחתימתו. לענין זה נקבע פעם אחר פעם בפסיקת בתי המשפט כי "לאורך השנים העניק בית משפט זה משקל משמעותי ואף מכריע להצהרות מעין אלו, שכן חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא אותו והסכים לתוכנו", הציטוט הוא מתוך ע"א 2952/21, שירה וילנצ'וק נגד שמעון יוחאי חן (מיום 22/10/2023, הש' ע' גרוסקופף, י' כשר, ר' רונן). להרחבה ר' גם ע"א 1333/14, מיטרי נגד דוברונסקי (מיום 28/7/2015, הש' י' עמית, נ' סולברג, א' רובינשטיין); ע"א 1691/11, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' רחל צוברי (מיום 14/3/17, הש' א' רובינשטיין, ח' מלצר ונ' סולברג); ע"א (מחוזי תל אביב) 27178-01-16 , משה בן דוד נ' א.קוטלר את א. יחזקאל בנייה ויזמות (מיום 12/2/2017, השופטת סג' נש' י' שבח, ש' שוחט וי' אטדגי) וכן כמובן ההלכה כבר בע"א 6799/02, יולזרי נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ [מיום 17/12/2023, הש' ת' אור, הש' (כתוארה אז) מ' נאור, הש' (כתוארה אז) א' חיות] שם נקבע כי "אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו".
6.3 נימוק שני מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה – התייחסות למאות דפי תמלולי ההקלטות שערך הנתבע 2 לפני חתימת ההסכם. ולאחר מכן חתם על ההסכם על הוראותיו
(א) הנתבע מתייחס לאמירות שונות מתוך מאות דפי תמלולי הקלטות שנעשו טרם החתימה על ההסכם. הקלטות ממספר פגישות בין הצדדים.
(ב) כאשר לפנינו הסכם חתום, אין מקום לשוב לאחור לשלב המשא ומתן ולבדוק את ההסכמות עליהם חתמו הצדדים. את המשא ומתן לקראת חתימתו של הסכם עורכים לפני החתימה ולא לאחריה. למשא ומתן ערך בפני עצמו, עד חתימת ההסכם – ואולם הוא אינו מחליף את הוראות ההסכם שנחתם בסופו של יום ואת ההתחייבויות מכוחו. לענין זה ובאשר למשא ומתן טרם חתימת ההסכם ר' גבריאלה שלו, דיני החוזים החלק הכללי (ע"מ 57) שם נאמר (ההדגשות לא במקור) - "הקשר הנוצר בין צדדים למשא ומתן הוא מעצם טיבו גמיש ורופף מן הקשר הנובע מחוזה. משא ומתן מיועד לא רק לשם קביעת תוכן החוזה, אלא גם כדי לאפשר לצדדים להחליט אם אכן ייערך ביניהם חוזה".
(ג) גם הוראות חוק החוזים קובעות כי הפניה לשלבי המשא ומתן תיעשה רק במקרים בהם לשון ההסכם אינה ברורה ור' סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 הקובע כי (ההדגשות לא במקור) - "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה יפורש החוזה בהתאם ללשונו". עוד ר' ע"א 1521/21, בלוגרין ווטר טקנולוגי'ס בע"מ נ' אוריס חומרים מתקדמים בע"מ (מיום 8/3/2023, הש' י' עמית, י' שטיין, ר' רונן) שם נמתחה ביקורת על צד להסכם אשר הלין על אשר נקבע בהסכם עליו חתם ונקבע כך (ס' 2 לפסק הדין, כב' הש' א' שטיין, ההדגשות לא במקור) - "מקרה זה הוא מקרה נוסף אשר מתגלגל לפתחנו בו חוזים מסחריים ברורים שנכרתו בין צדדים המיוצגים היטב קובעים דבר אחד, אולם אחד הצדדים – המערערת, בענייננו-שלנו – פונה לבית המשפט לאחר-מעשה ומבקש שייקבע דבר אחר". עוד נקבע בהמשך – "... יֵדַע כל צד לחוזה עסקי, כי מטרתו וכוונותיו צריכות לבוא לידי ביטוי מפורש בחוזה עליו הוא חותם".
מכאן, כאשר הגיעו צדדים להסכם מוגמר וחתום, הרי אין כל מקום לדון ברכיבי המשא ומתן אשר קדמו לו. גם כאשר הגיעו הצדדים כאן להסכם מיום 13/8/2020 – אין מקום להתייחס לתמלולי הקלטות במסגרת המשא ומתן קודם לחתימת ההסכם.
6.4 נימוק שלישי מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה – התייחסות לסכומים הבודדים והטענות הבודדות אשר שלה הנתבע 2 ממאות דפי תמלולי הפגישות
(א) בפסקה קודמת הבהרתי שאין להתייחס לתמלולי הקלטות וטענות המוקדמות לחתימת ההסכם. ואולם אפילו היינו מבקשים להתייחס לטענות הנתבע 2, הרי עדיין הדבר לא היה פוטר אותו מתשלום מלוא החוב. ואסביר.
(ב) הנתבע 2 הוציא ושלף מתוך שורה ארוכה עד מאוד של סכומים וטענות – מספר סכומי כסף אשר לטעמו מסייעים לו ומלמדים שפרע את החוב, או חלקו, או שאף איננו חייב דבר. ואולם, אין די בשליפת נתון כזה או אחר מתוך כל מאות דפי התמלולים. אילו רצה הנתבע 2 לשכנע שאכן אינו חייב דבר – הרי היה עליו להתייחס לכל אחד ואחד מהטענות, ההתרסות ההדדיות והסכומים שהועלו לאוויר המשא ומתן בין הצדדים. רק כאשר היתה מוצגת התמונה המלאה, הכוללת התייחסות אל כל טענות התמלולים – רק אז ניתן היה להתייחס לסכומים הבודדים אשר דווקא אליהם החליט להתייחס הנתבע 2.
6.5 נימוק רביעי מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה – הוכחת החוב באמצעות כרטסות הנהלת חשבונות של התובעים אל מול היעדר כל ראיה מצד הנתבע 2
(א) התובעים תמכו את גרסתם בכרטסות הנהלת חשבונות הנושאות את עצמן ואשר צורפו לתצהירו של התובע 4. מנגד, לא הציג הנתבע 2 דבר. וכך:
- לא הוצגה כרטסת נגדית של הנתבע 2 ובה התייחסות לחוב בסכום אחר לו זכאים התובעים, או אפילו להיעדר חוב;
- לא הוצגה כל גרסה מוסדרת בדבר עמלות שכנטען נגבו ביתר או סכומים שלא נרשמו. כל אשר הועלה הוא טענות כלליות והפניה לסכומים שונים, שנשלפו מתמלולי הקלטות – מבלי לתת את תמונת החוב המלאה.
- לא הוצגה כל חוות דעת חשבונאית הבוחנת את כרטסות התובעים ואשר מוצאת בהם כשלים.
לא הוצג דבר.
(ב) לפנינו גרסה סדורה של התובעים, אל מול גרסת הנתבע 2 שהקפיד לא להציג כל מסמך או ראיה, או בדיקה התומכת בכך שאינו חייב לתובעים דבר. בנסיבות אלה – יש להעדיף ולקבל את גרסת התובעים ולחייב הנתבע 2 בסכום התביעה.
6.6 נימוק חמישי מחמישה מדוע יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה – התייחסות לטענת הנתבע 2 לפיה מדובר בהסכם למראית עין
התובע הוסיף וטען שההסכם מיום 13/8/2020 והסכומים בו הם למראית עין. אין לקבל טענה זו. ההסכם הוא פרי משא ומתן בין הצדדים, ומאות דפי התמלולים מלמדים שלא היה מדובר בהכרח במשא ומתן שהתנהל על מי מנוחות.
אין מדובר בהסכם שהצדדים לא התכוונו לקיים אותו. ההיפך הוא הנכון, ומכאן גם המשא ומתן שאף הנתבע 2 הפנה אליו. כאן ייאמר שהנתבע 2 אף ציין כבר בסעיף 4 לתצהירו כיצד נוהל משא ומתן וכלשונו – "ליישוב טענות הסרק של לוזון". כאשר אכן נוהל משא ומתן, ואכן ציין הנתבע 2 שטענותיו של הנתבע 4 הן טענות סרק – מדוע בסופו של יום נחתם ההסכם, וכיתד כעת נטען שההסכם הוא למראית עין בלבד. אין לקבל טענה זו.
6.7 לסיכום ביחס לסכום בו יש לחייב את הנתבע 2 – לאור האמור לעיל יש לחייב את הנתבע 2 בסכום התביעה, קרי הסך של 1,669,610 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/9/2021 ועד למועד התשלום בפועל.
7. סוף דבר
לאור האמור לעיל אני קובע כדלקמן:
(א) התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לנתבעת 1, בסך כולל של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.