בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 56522-10-15 אינס קניג נ' מדינת ישראל
לפני כבוד השופט ארז יקואל, סגן נשיא
התובעת
אורלי אינס קניג
ע"י ב"כ עו"ד י' נחמני
נגד
הנתבע
מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים
ע"י ב"כ עו"ד א' קרונברגר מפרקליטות מחוז ת"א
פסק דין
עיקרה של התביעה שבכותרת, עתירה לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסכום של 10,000,000 ₪. התובעת העניקה שירותי ייעוץ מקצועי לנתבע בקשר עם פרויקט למניעת אלימות בחברה, בין השנים 2011-2007. לטענתה, הנתבע הפר זכות יוצרים הקיימת לה במהלך התקופה לאחר שהסתיימה ההתקשרות בין הצדדים. זאת, ביחס לתכנים ספרותיים שיצרה קודם להתקשרות. לדידו של הנתבע, לא בוצעה כל הפרה מצדו ולחלופין, הוא רכש בעלות ביצירות לגביהן טוענת התובעת לזכות יוצרים ולמצער זכות שימוש בלתי מוגבלת בהן.
במוקד הדיון ניצבות השאלות העיקריות שבמחלוקת, אם קיימת לתובעת זכות יוצרים ביצירות אליהן הפנתה; ככל שכך, אם התגבשה אחריות מצד הנתבע להפרת זכות היוצרים של התובעת וככל שכך, מהו נזקה של התובעת.
העובדות הצריכות לעניין
1. פועלה של התובעת הוא בתחום מחקר אלימות במשפחה ובחברה. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, שימשה התובעת במגוון תפקידים בתחום זה, ביניהם מפקחת ארצית בנושא אלימות במשפחה בשירות לרווחת הפרט, ומנהלת תכנית לאומית בנושא ילדים בסיכון. בשנת 2002 הוענק לתובעת תואר דוקטור, בעקבות מחקר שערכה בנושא אלימות נגד נשים על ידי בני זוגן.
2. בראשית שנת 2004, התבקשה התובעת לייעץ לעיריית אילת בעניין התמודדות עם בעיות האלימות והפשיעה שפשו בעיר. התובעת נענתה להצעה זו, ובשנים 2006-2004 יצרה ופיתחה תכנית למאבק באלימות בעיר אילת, אותה כינתה "עיר ללא אלימות" (להלן: "התכנית"). המדובר בעשרות טקסטים העוסקים בדרכי התמודדות מערכתית והוליסטית עם תופעת האלימות, על גווניה השונים, בתחומי פעולה שונים (כחינוך, רווחה ואכיפה), ואשר כוללים למעלה מ-2,200 עמודים (ראו נספח 4 לכתב התביעה המתוקן).
3. בחודש ספטמבר 2006, החליטה ממשלת ישראל לאמץ את התכנית כמודל ארצי-לאומי למאבק באלימות בתחומי הרשויות המקומיות, תוך הקצאת תקציב ממשלתי. בשלב ראשון, הוחלט כי הפרויקט יופעל ב-11 רשויות מקומיות בפריסה ארצית, ולאחר-מכן תיבחן הרחבת הפעלתו גם לרשויות מקומיות אחרות. בהחלטת הממשלה צוין כי העיר אילת תשמש מודל לפיתוח התכנית ולהפקת לקחים.
4. בעקבות כך, קיבלה על עצמה התובעת לפעול ליישום הרחבת התכנית, ומשך כשמונה חודשים (ספטמבר 2006 – אפריל 2007), פעלה כיועצת עבור הנתבע - בלא התקשרות פורמלית וללא קבלת תגמול (להלן: "התקופה הטרום חוזית"). יוער כי חלק מהיצירות העומדות בלב התביעה נכתבו על ידי התובעת במהלך תקופה זו (ראו לדוגמא יצירות שסומנו 54, 56, 68 - בגדרי נספח 4 לכתב התביעה).
5. בהמשך הדרך, הוסכם בין הצדדים כי התובעת תשמש כראש המטה המקצועי לתכנית. בפניית הנתבע לוועדת המכרזים, התבקש פטור ממכרז להתקשרות זו, תוך שצוין כי לתובעת: "כמי שפיתחה את התוכנית, יש את הכישורים והיכולת המקצועית ליישמה בהצלחה ב-11 ערים שנקבעו ע"י ועדת השרים למאבק באלימות" (ראו נספח 11 לכתב התביעה). משאושרה הבקשה לפטור ממכרז, נחתם בין הצדדים הסכם ייעוץ, ביום 1.5.2007 למשך שנה, לצד אופציה לארכה לשנה נוספת (להלן: "ההסכם הראשון").
6. בסעיף 9 להסכם הראשון, הוסדרה סוגיית הזכויות הקנייניות בתוצרי הייעוץ, ובזו הלשון:
"א. היועץ (התובעת – א.י) מאשר ומתחייב בזה כי המשרד (הנתבע – א.י) יהיה זכאי לעשות כל שימוש לפי שיקול דעתו בתוצרי הייעוץ נשוא הסכם זה ובין היתר להעבירם לכל גורם שהוא וכל מטרה אחרת ולרבות הכנסת שינויים במסמכי הייעוץ ו/או לעשות בהם כל שימוש אחר לפי שיקול דעתו וזאת בלי צורך לבקש רשות מהיועץ ובלי שהיועץ יהיה זכאי לכל תמורה או תוספת תמורה בגין שימוש זה בתוצרי הייעוץ.
ב. היועץ יהיה רשאי להשתמש במידע שהפיק קודם לתחילת התוכנית בלא הגבלה, וכן במידע שהופק במהלך מימוש התוכנית לצורך כתיבת מאמרים ופרסומים מדעיים, הרצאות וייעוץ.
ג. מבלי לגרוע באמור לעיל, מוצהר ומובהר בזאת כי כל זכות מזכויות הקניין בקשר לתוכנית, לרבות זכות יוצרים, זכות המצאה או כל זכות אחרת, אם יווצרו אגב ביצוע הסכם זה, יהיו של שני הצדדים".
7. ביום 5.8.2009, החליטה ממשלת ישראל להרחיב את התכנית לרשויות מקומיות נוספות, ובהמשך לכך נבחרו 67 רשויות בהן הופעלה התכנית.
8. לקראת תום תקופת ההסכם הראשון, נעשתה פנייה נוספת מטעם הנתבע אל ועדת המכרזים, בבקשה להמשך התקשרות עם התובעת בפטור ממכרז. באותה פנייה, מיום 28.10.2009 צוין כי התובעת: "היא האדם שהגה את המודל, פיתחה אותו, כתבה אותו, ליוותה את יישומו, ומחזיקה זכויות יוצרים ביחס אליו" (ראו נספח 13 לכתב התביעה).
9. הבקשה להמשך התקשרות עם התובעת בפטור ממכרז אושרה, ובשנת 2010 התקשרו הצדדים בהסכם נוסף למשך תקופה של שנה, לצד אופציה לארכה לשנה נוספת (להלן: "ההסכם השני"). יצוין כי בהסכם השני הוגדרה התובעת כ"יועצת מקצועית לתכנית בכפיפות למנכ"ל" (חלף הגדרת תפקידה כ"ראש מטה מקצועי לתכנית", בהסכם הראשון). אשר למוסכם ביחס ל"זכויות הקנייניות" - אף בהסכם השני נכלל סעיף 9 הנזכר כפי נוסחו בהסכם הראשון, אך זאת תוך השמטת ס"ק (ג), שלפיו זכויות בקשר לתוכנית ובכלל זה זכות יוצרים תהיינה של שני הצדדים.
10. בתום שנה מתחילת ההסכם השני, עלה הצורך להאריכו. בתחילה, נאמר לתובעת כי הוחלט להאריך את ההתקשרות עמה בחודשיים בלבד. מנגד, הבהירה התובעת באמצעות באי-כוחה, כי היא בעלת הזכויות בתכנית וכי תנאי יסודי לשימוש בה הוא שהיא תוסיף לכהן בתפקידה (ראו נספחים 18-16 לכתב התביעה). לאחר דברים אלו, הודע לתובעת כי ההסכם יוארך בשנה נוספת, עד לחודש נובמבר 2011. לקראת תום התקופה, ביום 30.10.2011 הודיע הנתבע לתובעת על סיום ההתקשרות עמה. לשם שלמות התמונה, יצוין כי במהלך כל תקופת ההתקשרות החוזית בין הצדדים (2011-2007) (להלן: "תקופת הייעוץ החוזי") קיבלה התובעת מהנתבע בתמורה לשירותיה סכום מצטבר של 2,011,778 ₪ (ראו מוצג 198 למוצגי הנתבע וכן פרו' עמ' 129-128, 343).
למען הנוחות, התקופה הטרום חוזית ותקופת הייעוץ החוזי - שתיהן יחד – תקראנה להלן: "תקופת הפעילות המשותפת".
תמצית טענות הצדדים
11. התובעת עומדת על כך שהתכנית כוללת עשרות יצירות ספרותיות, 71 במספר, שנכתבו קודם להתקשרותה עם הנתבע בחודש מאי 2007, ולה זכות היוצרים הבלעדית בהן. לטענתה, עם סיום תפקידה בשלהי שנת 2011, החל הנתבע נוהג ביצירות מנהג בעלים מלא, משתמש בהן ללא היתר ומציג עצמו כבעל הזכויות בהן.
12. בתוך כך נטען, כי הנתבע מנכס לעצמו את הזכויות המוסריות ביצירות, ואף עורך יצירות נגזרות.
13. עוד טוענת התובעת, כי ההפרה שביצע הנתבע יוצאת דופן בהיקפה, כאשר הנתבע מפרסם את היצירות במרשתת, מעבירן לרשויות המקומיות המפעילות את התכנית ומתיר להן לפרסמן ולעשות בהן שימוש בלתי מוגבל. כתוצאה מכך, נטען שנגרם לתובעת נזק רב.
14. בתביעתה, עותרת התובעת לפיצוי כספי בסכום של 10 מיליון ₪ (אף שלטענתה, הנזק המשוער הוא גבוה יותר ומוערך על ידה בכ-14.7 מיליון ₪). לצד זאת, עותרת התובעת לצו הצהרתי, לפיו היא בעלת הזכויות ביצירות וכי החל מיום 8.11.2011 הפר הנתבע את הזכויות בכל פעם שעשה שימוש ביצירות או ביצירות נגזרות מהן או כשהתיר לאחרים לעשות שימוש כאמור. עוד התבקש צו מניעה שיורה לנתבע להימנע מעשיית שימוש ביצירות או ביצירות נגזרות או ממתן הרשאה לכך לאחרים.
15. למול התובעת, טוען הנתבע, כי דין התביעה להידחות. לדידו, כלל אין מדובר ביצירה ספרותית מוגנת, כאשר התובעת אינה היוצרת המקורית ולמצער אינה היוצרת היחידה ובכל מקרה, לא התקיימה כל העתקה של היצירות או העמדתן לרשות הציבור.
16. יתר על כן נטען, כי לפי המערכת החוזית בין הצדדים, מלוא הזכויות ביצירות או ההרשאות לשימוש בהן, נתונות בידי הנתבע וכי התובעת ויתרה על כל זכות בהן. כך, הן ביחס ליצירות שהופקו קודם להתקשרות הצדדים, וודאי אלו שלאחריה, שהן תוצרי הייעוץ, עבורו קיבלה התובעת תמורה מהנתבע.
17. עוד נטען, כי עובר להתקשרות בין הצדדים, לא טענה התובעת לזכות יוצרים ביצירות שהופקו קודם לאותו מועד. נוסף על כך סבור הנתבע, כי התובעת כשלה בכימות הנזק הנטען, כאשר גזרה אותו מעלות יישום התכנית, שעה שלמעשה אין לעלויות אלה קשר לשווי היצירות עצמן.
בגוף הדיון להלן ארחיב את התייחסותי לטענות הצדדים, אלו ואחרות.
דיון והכרעה
18. מטעם התובעת העידה היא עצמה וכן רענן פלק, מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים; מאיר יצחק הלוי, ראש עיריית אילת; דבורה גנני, מנכ"ל הקרן לידידות; ד"ר יגאל בן שלום, מנכ"ל משרד העבודה והרווחה; פרופ' צבי איזיקוביץ', אוניברסיטת חיפה; פרידה בן-יוסף, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיר אילת; איריס כהן, מנהלת רשות המתנ"סים באילת; חנה הכט, מנהלת התכנית בעיר אילת; רחל שרביט, סמנכ"לית משרד הרווחה; יעל הרמל, מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה; ציפי נחשון גליק, מנהלת השירות לנוער צעירים וצעירות במשרד הרווחה; בני שחורי, פרויקטור התכנית באילת; יפעה בנר, רכזת המטה המקצועי בתכנית; ד"ר הדסה פוסטן, עובדת בתכנית; ומרב בארי, שערכה חוות דעת כלכלית.
19. מטעם הנתבע העידו אליעזר רוזנבאום, המשנה למנכ"ל המשרד לביטחון פנים; פרופ' (תנ"צ בדימוס) דני גימשי, ראש אגף קהילה ומניעת פשיעה במשרד לביטחון פנים בעבר; ניצב בדימוס ברונו שטיין, בעבר מפקד מרחב אילת; ד"ר אריאל כדורי, בעבר ראש תחום מדידה והערכה בתכנית; איתמר שוורץ, מנהל תחום אכיפה ותשתיות בתכנית; דני קריבו, אחראי על תכנון תכניות עבודה במשרד לביטחון פנים; הדי וגשל, מנהל היחידה לשירותי מידע במשרד לביטחון פנים; עו"ד עודד ברוק, לשעבר סגן היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים; עו"ד יואל הדר, היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים בין השנים 2020-2005; יואל לוי, סגן המנהל הכללי במשרד לביטחון פנים; דובי גלר, עובד ברשות הלאומית למאבק בסמים ובשימוש לרעה באלכוהול; אלה אלגרסי, הממונה על מניעת אלימות באגף שירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך בשנים 2009-2000; ד"ר ימית אלפסי, מנהלת מקצועית ארצית של התכנית, החל משנת 2012; פרופ' עדי אייל, שערך חוות דעת כלכלית.
20. כמומחה כלכלי מטעם בית המשפט העיד ד"ר רועי שלם, בעניין אומדן הנזק מהפרת זכויות יוצרים ביצירות (ככל שתוכח הפרה שכזו).
21. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות כפי שהוגשו, ובשים לב לדין החל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין עיקר התביעה להידחות. אף שמצאתי כי הנתבע עשה שימוש בטקסטים שהופיעו ביצירות ספרותיות מקוריות, פרי עטה של התובעת ולגביהן קיימת לה זכות יוצרים, סברתי כי שימוש זה חוסה בצילה של המערכת ההסכמית בין הצדדים, ולמצער חוסה תחת הגנת "מפר תמים" בחוק זכות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "החוק").
ההסכמים שהסדירו את התקשרות הצדדים הקנו לנתבע זכות שימוש בלתי מוגבלת "בתוצרי הייעוץ" – קרי, טקסטים שנכתבו אגב הייעוץ שנתנה התובעת לנתבע. אין זאת אלא ש"תוצרי הייעוץ" עצמם ממילא כללו מלל מתוך היצירות שנכתבו על ידי התובעת קודם להתקשרות הצדדים; זאת לאחר שבמהלך תקופת הייעוץ, התובעת עצמה קלטה חלקים נכבדים מן היצירות והטמיעה אותם בתוך מסמכים שונים שערכה עבור הנתבע. לפיכך, לגבי העתקתם של אותם חלקים, שממילא נכללו בתוך תוצרי הייעוץ, לא נודעה כל הפרה.
יתר על כן. מרביתן של היצירות שנטען להעתקתן, נכתבו על ידי התובעת במהלך התקופה הטרום חוזית, עת העניקה ייעוץ לנתבע לצורך הפיכת התכנית ללאומית. אכן, באותה תקופה טרם נערכה התקשרות פורמלית וממוסמכת בין הצדדים. עם זאת, לא ראיתי לנכון לקבל את טענת התובעת משמע מאחר שלא קיבלה תגמול ישיר עבור פעולותיה באותה עת, אזי תוצרי עבודתה שייכים לה באופן בלעדי ולנתבע אין זכות שימוש בהם. מדובר בטענה שהועלתה בדיעבד ויש בה משום התנהלות שאינה מקובלת. משהסכימה התובעת, משיקוליה - בין תועלתנים ובין אלטרואיסטים - לתת ייעוץ לנתבע ללא קבלת תגמול במשך תקופה בת כ-8 חודשים, מוקשית טענתה כי הנתבע אינו רשאי לעשות שימוש בתכנים שנוצרו עבורו במהלך אותה תקופה.
ככל שנערכה העתקה מיצירות שכתבה התובעת קודם לתקופת הפעילות המשותפת (קרי, אף מלפני התקופה הטרום חוזית), והדבר לא הוכח כדבעי, נחה דעתי כי עומדת לנתבע הגנה אף ביחס לכך. זאת, משהוכח מלפניי כי ממילא היצירות שכתבה התובעת קודם להתקשרות הצדדים היו ברשות הנתבע, והתערבבו בחומרים ובתכנים שנוצרו במהלך תקופת הפעילות המשותפת. זאת וכנזכר, לאחר שהתובעת עצמה בגדרי תפקידה אצל הנתבע עשתה שימוש ביצירות הללו, והניחה אותן לפתחו. שוכנעתי כי לא היה בידי הגורמים מטעם הנתבע לדעת באופן סביר ותם לב, שהחומרים עליהם נסמכו לאחר עזיבתה של התובעת אינם בגדר "תוצרי הייעוץ".
לצד האמור, מצאתי מקום לקבל את התביעה אך ביחס לפלח צר של הפרת הזכות המוסרית של התובעת, וזאת ביחס לחלקים מטקסטים מסוימים שהועתקו על ידי גורמים מטעם הנתבע. כך, מבלי שהובהר כי נעשתה העתקה או שהתבצע ליקוט מחומרים שנכתבו על ידי התובעת, כשבחלק מן המקרים אף צוינו שמות עובדים של הנתבע ככותבים, חלף התובעת.
כעת, אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי. אתייחס לנושאים לפי סדרם זה: מושא התביעה - היצירות הספרותיות חלף התכנית הרעיונית; עמידת היצירות בדרישות שבחוק לעניין זכות היוצרים הקיימת בהן; בחינת ההפרה הנטענת נוכח המערכת ההסכמית, על התנהלות הצדדים במהלך תקופת הפעילות המשותפת; והפרת הזכות המוסרית.
כל ההדגשות הוספו, אלא אם נאמר אחרת.
עניינה של התביעה הוא בהפרת זכויות ביצירות עצמן, בשונה מהתכנית
22. לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות, כאשר הלכה למעשה, התביעה נסבה על עצם השימוש בתכנית הרעיונית למניעת אלימות שפיתחה התובעת, בשונה מהתכנים שכתבה. לעניין זה, הפנה הנתבע לביטויים שונים שננקטו על ידי התובעת ועדיה כגון שימוש או נטילה של "התכנית" "מודל" ו"רעיון". דין טענה זו להידחות.
23. אכן, בהתאם לסעיף 5 בחוק, זכות יוצרים לא תחול על רעיון או על שיטת ביצוע, כי אם על דרך ביטויים. ברי לפיכך, כי אילו הטענה שבבסיס התביעה הייתה לשימוש של הנתבע ברעיון/מודל/תכנית/שיטה שפיתחה התובעת, אזי היה מקום לדחות תביעה זו על אתר.
אלא שהתובעת הבהירה במפורש וללא כחל וסרק בכתבי הטענות, כי תביעתה עוסקת בהפרת הזכויות ביצירות הספרותיות שנכתבו על ידה, ולא בעצם השימוש בתכנית שהגתה (ראו למשל, סעיף 18 לכתב התשובה, מיום 27.3.2016). בשים לב לכך, אין להעניק חשיבות יתר בהקשר זה לאופן בו בחר עֵד כזה או אחר מטעם התובעת להתנסח במהלך עדותו.
דרישת המקוריות מתקיימת בעניינה של התובעת
24. על מנת שתוענק הגנה מכוח החוק ליצירה, עליה לעמוד בדרישת המקוריות. כבר נפסק כי דרישה זו היא "לב לבו" של החוק (ראו ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דורון - יבוא ויצוא בע"מ (31.8.2017)). דרישת המקוריות פורשה ככוללת שלושה מבחני משנה מצטברים – מבחן ההשקעה, מבחן היצירתיות ומבחן המקור. בעניין אותם מבחנים נפסק ב-ע"א 1248/15 הנ"ל, כך:
"מבחן ההשקעה דורש כי היוצר ישקיע עמל ביצירה על מנת לזכות בזכות לפירותיה ... מבחן היצירתיות ... במסגרת מבחן זה יש לעמוד על טיבה ואופיה של ההשקעה, במנותק מכמותה... אולם, היצירתיות הנדרשת אינה גבוהה במיוחד, ובלבד שתהא מינימלית. מבחן המקור דורש כי מקורה של היצירה יהיה ביוצר, קרי, כי היצירה אינה מבוססת על יצירה אחרת" (ההדגשות במקור).
25. אקדים ואומר כי בענייננו, שוכנעתי כי ביצירות מושא התביעה מתקיימת דרישת המקוריות, כך שמקורן הוא בתובעת, שהשקיעה מעמלה וחותמה האישי והביאה לבריאתן של יצירות חדשות, שלא היו קיימות קודם. בהקשר דרישת המקוריות נפסק, כי מעבר להיותה של יצירה עצמאית ולא מועתקת, עליה:
"לשאת בחובה חותם כלשהו – גם אם לעיתים מזערי – של המחבר או המלקט. היא חייבת להיות "פרי עמלו הרוחני של היוצר"... ולשקף למצער "רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (ראו: ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (14.3.2010)).
26. דרישות אלו התקיימו בענייננו. התובעת תיארה בתצהירה ובעדותה על אודות כתיבת היצירות על ידה, ועל השקעתה בהן משך שנים קודם להתקשרות עם הנתבע (ראו למשל בפרו' עמ' 28 שו' 11-9; עמ' 31 ש' 15; עמ' 195 ש' 15-14; עמ' 223 שו' 22-19; עמ' 224 שו' 21-19; עמ' 226 שו' 2-1; עמ' 272 שו' 23-22; עמ' 332 שו' 6-5). דברים אלו לא נסתרו, ואף נתמכו בעדויות העדים הרבים שהובאו מטעם התובעת, כמי שהכירו אותה כיוצרת התכנית.
כך למשל, וכדוגמא בלבד, דברי ראש עיריית אילת דאז, מאיר יצחק הלוי שתיאר כי התובעת היא שיצרה, חוללה והובילה את התכנית "עיר ללא אלימות" שפעלה באילת (ראו תצהירו ועדותו פרו' 736, שו' 21-20, עמ' 740 שו' 23-6). דברים דומים מסר בתצהירו גם מנכ"ל המשרד לבטחון פנים דאז, שהעיד מטעם התובעת, רענן פלק, אף שבעדותו אישר כי לא קלט בחושיו את כתיבת היצירות על ידי התובעת, אלא שהחומרים הוצגו לו על ידה (ראו פרו' עמ' 492 שו' 12-4).
27. בהקשר זה ראויים לציון אף דבריו מזמן אמת של המשנה למנכ"ל המשרד לבטחון פנים, אליעזר רוזנבאום (להלן: "רוזנבאום"), בגדרי הבקשה לפטור ממכרז מיום 28.10.2009, ולפיהם, כנזכר: "אורלי היא האדם שהגה את המודל, פיתחה אותו, כתבה אותו, ליוותה את יישומו, ומחזיקה זכויות יוצרים ביחס אליו" (ראו נספח 13 לכתב התביעה). אמנם, בתצהירו מטעם הנתבע הסביר רוזנבאום, כי בדבריו אלו התבסס על קורות החיים של התובעת ועל מסמכים נוספים שנכתבו על ידה עצמה, ובעדותו אף הוסיף על כך, כי כוונתו הייתה לכתיבת המודל "לא במובן המשפטי של זכות יוצרים" (פרו' עמ' 1212, שו' 8-6). עם זאת, לא ראיתי כי באותם הסברים יש כדי למעט או לכרסם מן העדויות הרבות ולפיהן התובעת היא שכתבה את היצירות.
28. אף אם בחלק קטן מהיצירות הסתייעה התובעת באחרים לצורך הכתיבה (ואף חלקה עימם את הקרדיט על גבי היצירות – ראו יצירות 36, 47, 57, 59 בגדרי מוצג 4), היה זה בשוליים, בבחינת "בטל בשישים". לצורך הדיון, השמטת היצירות שנכתבו במשותף מהתביעה (מבלי לדון במידת תרומתם של הכותבים האחרים), מותירה 67 יצירות שנכתבו על ידי התובעת באופן בלעדי.
29. בתמיכה בטענה להיעדר מקוריות של היצירות הפנה הנתבע לאמירות שונות של התובעת בעדותה. כך למשל, כשהתבקשה לאשר שהיו תכניות קודמות שעסקו באלימות בכלל ובאופן אינטגרטיבי-הוליסטי בפרט, השיבה כי: "ברוב ההיבטים שהתוכנית עיר ללא אלימות עסקה בהם היו נגיעות כאלה ואחרות, לפני היצירה של עיר ללא אלימות" וכן: "הפיתוח של עיר ללא אלימות והכתיבה לא נעשו בחלל ריק" (ראו פרו, עמ' 24, עמ' 30).
כך גם העידו מטעם הנתבע איריס יוגב, עובדת הרשות למלחמה בסמים ופרופ' דני גימשי, כי היו בישראל ואף מחוצה לה תכניות למניעת אלימות בעלות מאפיינים דומים (ראו תצהיריהם וכן פרו' עמ' 965-964). על תכניות קודמות למניעת אלימות בעיר אילת העידו בתצהיריהם גבי קדוש, ראש עיריית אילת עד לשנת 2003 וכן פנינה זיו, ראש מינהל החינוך בעירית אילת. אלא שבדברים אלו אין כדי ליטול מהיצירות את ליבת מקוריותן.
לא אחת נפסק, כי שאיבת השראה מרעיונות קיימים או התבססות על רכיבים קודמים - כשלעצמן - אין בהן לגרוע ממקוריות של יצירה, ובלבד שאותה יצירה היא שונה מקודמותיה ועומדת בפני עצמה (ראו: ע"א 3422/03Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ''ד נט(4) 365; ט' גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שלישית), כרך א עמ' 95). בענייננו, לא הוצגה על ידי הנתבע יצירה ספרותית (להבדיל מרעיון) שקדמה ליצירות מושא התביעה, שהיא בבחינת "המקור" ושיצירות התובעת הועתקו ממנה.
30. עוד לטענת הנתבע בסיכומיו, בין עדיו היו שגרסו כי הם אלו שכתבו את היצירות, ולא התובעת (ראו סעיף 94 לסיכומים). לא מצאתי בכך ממש. אותם עדים (אלפסי, כדורי, שוורץ) לא גרסו שיצירות מסוימות, שלפי הטענה שייכות לתובעת, נכתבו למעשה על ידם. לכל היותר, הם הגנו על יצירות אחרות מטעמם, שלטענת התובעת מפרות את זכויותיה (אם על ידי העתקה או יצירה נגזרת), וטענו לאותנטיות ביחס אליהן (ראו תצהיר אלפסי סע' 28-22, תצהיר כדורי סע' 14-12, תצהיר שוורץ סע' 13-12). בהינתן העובדה – שדומה כי אינה שנויה במחלוקת – שיצירותיה של התובעת נכתבו מוקדם יותר ביחס ליצירות של אותם עדים (2007-2004 לעומת 2014-2011), נדחית הטענה להעדר מקוריות של יצירות התובעת.
31. סיכומו של הקשר זה. התובעת נשאה בנטל החל עליה להוכיח כי עיקרן של היצירות נכתב על ידה וכי מתקיימת בהן דרישת המקוריות; הנתבע טען בסיכומיו, בלשון רפה כלשהו, כי יצירות התובעת אינן מקוריות, אך לא ביסס את טענתו זו בראיה של ממש, ולפיכך דינה להידחות.
העתקת היצירות ושימוש אחר בהן על ידי הנתבע – חוסה תחת המערכת ההסכמית בין הצדדים, במיוחד בשים לב להתנהלות הצדדים במהלך תקופת הפעילות המשותפת
32. התנאים הנדרשים להוכחת העתקה שמהווה הפרת זכות יוצרים סוכמו, כך:
“)-) יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות.
(-) ניתן להסיק העתקה כאשר לנתבע היתה גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין היצירות הוא במידה כזו אשר לא סביר להניח כי הוא יד המקרה.
(-) יש חשיבות להצטברות נקודות דמיון. ככל שהן רבות יותר, גובר החשש כי מדובר בהעתקה.
(-) השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק על מנת לקבוע כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה. תשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן"
(ראו: ע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי (10.10.2012) וכן גם: ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב(18.11.2013) ; ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' רון (שטיבלמן) (3.12.2017)).
33. התובעת הפנתה למסמכים שונים שפורסמו על ידי הנתבע ואשר לשיטתה הועתקו מתוך 4 מהיצירות, לרבות על דרך העלאתם והנגשתם באתר האינטרנט. יוער כי להוכחת ההעתקה הוגש קובץ "מדגמי" הכולל הן טקסטים שהועתקו "מילה במילה" והן אחרים, תוך שינויים כאלו ואחרים.
דוגמא לשינוי סגנון נטען כנזכר, ניתן למצוא בהשוואה הבאה, בגדרה נטען להעתקת שקף מתוך מצגת (מתוך קובץ שסומן "העתקה 3" – מימין יצירת התובעת, "המקור" ומשמאל ההעתקה הנטענת):
קיומה של העתקה במקרה זה אינו נקי מספקות. אכן, מבחינה מהותית קיים דמיון בין שני השקפים (לפחות בשלוש הפסקאות הראשונות שבהם), בעוד שמבחינה טקסטואלית ניכר שוני במינוחים. כך, "יעדים" הפכו ל-"מטרות"; במקום המונח "הפחתה" נעשה שימוש במילה "צמצום"; ותחת המילה "הגברה" נאמר "העלאה". לא מן הנמנע כי עסקינן בשאיבת הרעיון, חלף ביטויו. מכל מקום אציין, אף מבלי התייחסות מפורטת, כי קיימות דוגמאות אחרות שהונחו לפניי בהן עולה קיומו של דמיון בלתי מבוטל בין הטקסטים, בהיקף כזה או אחר (ראו למשל לדוגמא קובץ שסומן "העתקה 2").
לצורך המשך הדיון, אני נכון לצאת מהנחה שתנאי ההעתקה מתקיים בענייננו.
34. אלא שבד בבד שוכנעתי, כי השימוש שעשה הנתבע ביצירות לא נעשה בניגוד לדין, באשר הוא חוסה תחת המוסכם בין הצדדים, הן בהסכם בכתב והן במשתמע מהתנהלותם. ובמה דברים אמורים?
לנוחות הקורא ומשום חשיבותו, אפנה שוב לסעיף 9 להסכם הראשון וההסכם השני (להלן יחד: "ההסכמים").
"א. היועץ מאשר ומתחייב בזה כי המשרד יהיה זכאי לעשות כל שימוש לפי שיקול דעתו בתוצרי הייעוץ נשוא הסכם זה ובין היתר להעבירם לכל גורם שהוא וכל מטרה אחרת ולרבות הכנסת שינויים במסמכי הייעוץ ו/או לעשות בהם כל שימוש אחר לפי שיקול דעתו וזאת בלי צורך לבקש רשות מהיועץ ובלי שהיועץ יהיה זכאי לכל תמורה או תוספת תמורה בגין שימוש זה בתוצרי הייעוץ.
ב. היועץ יהיה רשאי להשתמש במידע שהפיק קודם לתחילת התוכנית בלא הגבלה, וכן במידע שהופק במהלך מימוש התוכנית לצורך כתיבת מאמרים ופרסומים מדעיים, הרצאות וייעוץ.
יוזכר כי בהסכם הראשון נכלל אף ס"ק (ג), אשר לפיו:
"מבלי לגרוע באמור לעיל, מוצהר ומובהר בזאת כי כל זכות מזכויות הקניין בקשר לתוכנית, לרבות זכות יוצרים, זכות המצאה או כל זכות אחרת, אם יווצרו אגב ביצוע הסכם זה, יהיו של שני הצדדים".
35. בהסכמים צוין כי הנתבע יהיה רשאי לעשות כל שימוש שהוא "בתוצרי הייעוץ" מושא ההתקשרות. לטענת התובעת, מאחר שהיצירות כולן נכתבו על ידיה קודם להתקשרות בין הצדדים והיו בגדר "מוצר מוגמר" כדבריה, אזי אין הן בגדר "תוצרי הייעוץ". ראיתי לנכון לדחות טענה זו.
ראשית כך משום שמרבית היצירות שנטען להעתקת חלקים מתוכן (3 מתוך 4) נכתבו על ידי התובעת בתקופה הטרום חוזית (ספטמבר 2006 – אפריל 2007). יוזכר כי באותה עת, אמנם טרם נערכה בין הצדדים התקשרות פורמלית והתובעת לא קיבלה תגמול בגין הפעולות שביצעה, אך מנגד, הטקסטים שנוצרו במהלך אותה תקופה במפורש נכתבו עבור הנתבע, לצורך הפיכת הפרויקט מעירוני ללאומי, כך שיורחב ל-10 רשויות (באותה עת). ציפיית התובעת כפי שהובעה בהליך זה – ואשר שלא ניתן לה ביטוי בזמן אמת (אלא בשלב מאוחר ביחסי הצדדים) – כי הנתבע לא יעשה שימוש באותם חומרים לאחר סיום תפקידה - אינה סבירה בעיני, לשון המעטה.
שנית כך משום שביחס ליצירות שנכתבו אף קודם לתקופה הטרום חוזית, ובעת שהפרויקט היה ייעודי לעיר אילת בלבד - הוכח כי התובעת עצמה ערכה עירוב מוחלט בין אותן היצירות לבין המסמכים שנוצרו בתקופת הייעוץ החוזי. כפי שיובהר, עירוב זה התבטא בשני אופנים.
האחד, וכדברי התובעת, היה: "גלגול של החומרים המקוריים לתוך המסמכים השונים שמשמשים את התכנית בתקופת ההפעלה" (ראו פרו' עמ' 256). כלומר, התובעת העבירה טקסטים מתוך היצירות "AS IS" וכללה אותם במסמכים שיצרה עבור הנתבע במהלך תקופת הייעוץ החוזי.
השני, כפי שהיטיבה לתאר התובעת, התבטא בכך שתכני היצירות: "היו מרוחים על כל האתר, בתוך המשרד, בקלסרים, בספרים, בכל מקום העברתי להם, אני שולחת להם את כל המצגות, את כל החומרים, כל הזמן" (ראו פרו' עמ' 334), וכן: "אני העמדתי את כל החומר לרשות המשרד" (ראו פרו' עמ' 283).
יש באותו עירוב חומרים – שאשוב ואדגיש כי נערך ביוזמת התובעת ועל דעתה - לטובת הסבת הפרויקט ללאומי אשר מנוהל על ידי הנתבע, כדי להפוך את אותן יצירות ל"תוצרי הייעוץ". משכך יש בעירוב זה כדי להקנות לנתבע את זכות השימוש בטקסטים שנוצרו קודם להתקשרות, ככל שאלו הונחו לפתחו על ידי התובעת בתקופת הפעילות המשותפת.
36. למעשה, נמצא כי התובעת, היא ולא אחר, הכלילה בין תוצרי הייעוץ את מרבית היצירות שכתבה קודם להתקשרות הצדדים בהסכם הראשון. לפיכך, אין לה להלין על כך שהנתבע עשה בהן שימוש לאחר לכתה, אלא על עצמה. ארחיב התייחסותי לטעמים אלו בהמשך הדיון. צא ולמד כי אף שהיצירות המדוברות נכתבו קודם להתקשרות הצדדים במאי 2007, אין חולק, למצער כדבר שבעובדה, שחלק מתוכנן נקלט לתוך תוצרי הייעוץ – וזאת על ידי התובעת עצמה. התובעת שבה ואישרה בעדותה, פעם אחר פעם, כי במהלך עבודת הייעוץ היא ערכה מסמכים שונים עבור הנתבע והכניסה לתוכם חלקים מהמלל שביצירות (ראו למשל: פרו' עמ' 141 שו' 20 ואילך; עמ' 147-146; עמ' 154 שו' 6-3; עמ' 162 ש' 23-16; עמ' 257 שו' 10-6).
37. דוגמא בולטת שדובר בה רבות היא מסמך שערכה התובעת במהלך פעילותה עבור הנתבע, ואשר כונה בידי הצדדים "תדריך ההפעלה" או "ספר התכנית" (ראו מוצג 125 למוצגי הנתבע). מסמך זה הורכב, רובו ככולו, מטקסטים שמתוך היצירות, וזאת לדברי התובעת עצמה.
38. הדעת מחייבת כי תדריך ההפעלה, מעצם טיבו ושמו הוא בגדר "תוצר הייעוץ", ומשכך הנתבע רשאי היה לעשות שימוש בו באופן בלתי מוגבל. אלא שגם לכך מביעה התובעת את התנגדותה. לגישתה, העתקת חלקים שמופיעים באותו מסמך לאחר סיום פעילותה אצל הנתבע - מהווה העתקה מהיצירות ומשכך הפרה של זכות היוצרים שלה. כך, על אף אישורה, כי: "רוב החומר מופיע בתדריך ההפעלה". וכן: "מאשרת. ברור שזה נמצא". ראו דברי התובעת בהקשר זה בפרו' עמ' 261 שו' 1 ואילך וכן בעמ' 265-266; וכן עמ' 291 שו' 23-18; וראו גם פרו' עמ' 289 שו' 5-1; עמ' 297 שו' 24-20; עמ' 300 שו' 20-12; עמ' 312 שו' 15-5.
39. נוסף על כך יצוין, כי לפי עמדת הנתבע - שלא הוכחשה על ידי התובעת - מתוך כ-2,300 עמודי היצירות, התובעת עצמה עשתה שימוש בכ-1,700 מתוכם במהלך תקופת הפעילות המשותפת. באופן זה, לשיטת הנתבע המקובלת עלי, נקלטו לתוך "תוצרי הייעוץ" אותם חלקים. וראו התייחסות התובעת להקשר זה:
ש: כשישים מסמכים ומצגות שהועברו למשרד על ידך בתקופת הייעוץ שמהווים בסכמה פשוטה 1706 עמודים של מסמכים ומצגות שנוצרו בתקופת הייעוץ... מבחינתך זה לא תוצר ייעוץ? 1706 עמודים שנשלחו, הוחלפו, מגובים בדיווחים למשרד ובשעות עבודה שמשלמים לך עליהן אלה לא תוצר ייעוץ לשיטתך?
...
גב' אינס: .... הכתיבה שלי (בתקופת הפעילות המשותפת – א.י) היא לא הייתה כתיבה של התוכנית. היא הייתה כתיבה של ניירת רבה שקשורה ליישום ולהטמעה של התוכנית ברשויות בארץ. רוב המסמכים האלה יש בהם חלקים, נתחים שלקוחים מהיצירה, מהתוכנית שהיא נכתבה לפני ההתקשרות עם המשרד..."
40. אין בידי לקבל את שיטתה של התובעת, לפיה הנתבע אינו רשאי לעשות שימוש במלל שהיא עצמה כללה בתוצרי הייעוץ אך משום שמקורו הוא ביצירות שנכתבו קודם לתקופת הייעוץ החוזי. בהתאם להסכמים בין הצדדים, לנתבע זכות מובהקת ובלתי מסויגת לערוך כל שימוש שהוא בתוצרי הייעוץ. ודוקו. התובעת התקשרה עם הנתבע לצורך עריכת חומרים אלו. העובדה שהתובעת בחרה לכלול בתוך תוצרי הייעוץ חלקים מהיצירות שנכתבו על ידה עוד קודם להתקשרות – אינה מעניינו של הנתבע, ואין בה כדי למנוע ממנו את זכותו החוזית לעשות בהם שימוש.
מכאן, שככל שלאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים הועתקו קטעים – מתוך היצירות לכאורה – ובה בעת אותם קטעים מצויים בתוך תוצרי הייעוץ (ספר ההפעלה, מצגות וחומרים אחרים שנוצרו במהלך הפעילות המשותפת), אין בהעתקה זו משום הפרה. כך משום שלנתבע זכות בהם, בהתאם למוסכם בין הצדדים. אך אעיר, כי מן העדויות עולה ש"ההעתקה" על ידי הנתבע נעשתה מתוך תוצרי הייעוץ עצמם, ולא מהיצירות המקוריות.
היטיב לתאר את הדברים עודד ברוק, סגן היועץ המשפטי של הנתבע דאז, כך (ראו פרו' עמ' 1073-1072):
"אם היא הכניסה לדברים שהיא יצרה... במהלך ההסכם דברים שהיא הביאה איתה מקודם, הרי שהם נכנסו לתוך המערכת החדשה"
...
"אם היא לקחה קטעים מתוך היצירות ... והיא הכניסה אותם בתוך הדברים שהיא פיתחה אצלי. הרי אף אחד לא השתמש ביצירות האלה. אף אחד בכלל לא הכיר את היצירות האלה. זאת אומרת ... אם אנחנו השתמשנו, אם אנחנו משתמשים, זה בדברים שהיא פיתחה ...".
41. יתר על כן, ולדידי אף בבחינת למעלה מן הצורך - התובעת אישרה שבזמן אמת היא לא "הניפה דגל" ולא הצהירה בפני הנתבע כי בין החומרים שערכה במהלך תקופת הייעוץ החוזי יש גם (וכפי הנראה ולדברי התובעת – בעיקר) טקסטים שמקורם ביצירות, כך שהנתבע מנוע מעשות בהם שימוש. וראו דברי התובעת בהקשר זה שנאמרו במידה לא מבוטלת של חוסר נוחות (פרו' עמ' 143):
"ש: אני שואלת אותך האם בזמן אמת את כתבת כששלחת ללייזר (אליעזר רוזנבאום, המשנה למנכ"ל המשרד לבטחון פנים – א' י'), ... שאת המצגת הזאת, שקופית כך וכך ושקופית כך וכך נלקחו מקודם והשקופית הזו והשקופית הזו היא תוספת. עשית את זה?
גב' אינס: לא".
וכן (פרו' עמ' 144):
"ש: עכשיו דוקטור אינס תאשרי לי שגם כאן לא כתבת בזמן אמת לאף אחד, הוספתי 3 שקופיות, 9 שקופיות, 30 שקופיות נכון?
גב' אינס: אף פעם לא כתבתי כזה דבר.
...
ש: שקופיות, שאת טוענת היום שהובאו מאילת לבין מצגות שאדם קיבל במייל בתאריך 10.01.2010 שהם ללא כל צל של ספק בתקופת ההתקשרות, לא ערכת שום הבחנה כזאת. הבחנה כזאת אנחנו רואים פעם ראשונה בתביעה שלך כאן, את מאשרת?
גב' אינס: מאשרת.
ש: ... המצגת ב-205/כג' על המצגת שנמצאת שמצאנו מהמייל של רוזנבאום במוצג 205/כה' שצמודים לדיווחי שעות מוצגת, מוצג 205/לב'. כל המוצגים האלה המצגות שאת שלחת לאף אחת מהן בזמן אמת את לא אמרת דעו לכם המצגת הזאת שאני שולחת...
גב' אינס: כבר עניתי.
ש: אוקי. אני מבקשת את ההסכמה הזאת ביחס גם.
גב' אינס: אמרתי, אף פעם לא כתבתי את זה.
ש: לא, אבל עכשיו אני אומרת את זה ביחס למצגות ספציפיות. אז בסך הכל ביקשתי שתאשרי את זה שוב, את מאשרת?
גב' אינס: אף פעם לא אמרתי שזה שייך ליצירה וזה לא שייך ליצירה".
42. נוסף על כך, התובעת אף אישרה בעדותה כי במהלך עבודת הייעוץ, היא העמידה לרשות הנתבע את היצירות כולן (ראו למשל: עמ' 223 שו' 1; עמ' 256 שו' 17-14; עמ' 283 שו' 12). אלא שלא עלה בדעתה ליצור בידול בין היצירות לבין חומרים שנוצרו אגב עבודתה בפרויקט ("תוצרי הייעוץ"). וראו דבריה בהקשר זה (פרו' עמ' 165-163):
"ש: את בהתנהגות שלך נתת להם רשות בלתי מותנית לעשות שימוש בדברים האלה.
...
ת: התשובה שלי שאני העברתי אינספור מסמכים שקשורים לתוכנית המקורית במהלך תקופת ההתקשרות אוקי? לא עלה בדעתי במהלך תקופת ההתקשרות להתייחס או לציין שזה מותר לשימוש וזה לא מותר לשימוש, לא עלה בדעתי שיבוא רגע בעולם הזה כן? שיבואו יגידו לי התוכנית היא לא שלך ותעופי מפה כמו שעשו לי, לא עלו בדעתי כל הדברים האלה".
43. הנה כי כן. התובעת אישרה כי במסגרת פעילותה עבור הנתבע, היא העבירה חלקים נרחבים מהיצירות ואף קלטה אותם אל תוך מסמכים שברשות הנתבע. אלא שלדבריה, לפי הבנתה שלה – שלא קיבלה כל ביטוי חיצוני – הסכמתה לשימוש הנתבע באותם חלקים מהיצירות, ניתנה אך לתקופת העסקתה על ידו. וכך כלשונה בסעיף 57 לתצהירה:
"על בסיס ההבנה כי אחזיק בתפקיד ראש המטה המקצועי במשך תקופת הפעלתה של התוכנית או למצער כל עוד אחפוץ בכך, הסכמתי, ביני לביני, (הכוונה בינה לבין עצמה – א.י) לשימוש הנתבעת בתוכנית בעת העסקתי כמובטח. לא נתבקשתי וממילא לא הסכמתי, להעניק למדינה רישיון או רשות אחרת לשימוש קבוע או גורף, או למכור או להעביר למדינה איזה שהוא חלק מזכויות היוצרים שלי בתוכנית".
אשר לשאלה אם סברה שההתקשרות עמה תימשך לעד - השיבה התובעת ביחס למחשבותיה הפנימיות שלא חלקה אותן עם איש, כך (ראו פרו' עמ' 86):
"גב' אינס: ... לא חשבתי שהפטור מספק יחיד הוא עד עולם... למדינה יש זכות לסיים את הספק יחיד שלי, מאותו שלב אין להם רשות להשתמש בתוכנית שלי.
ש: דוקטור אינס זה לא כתוב בשום מקום.
ת: באותו שלב הם היו צריכים לנהל איתי משא ומתן כדי להמשיך להשתמש בתוכנית.
ש: זה לא כתוב בשום מקום.
כב' השופט: אבל איפה זה כתוב גברתי בהסכם שלך?
גב' אינס: זה לא כתוב בהסכם שלי. אני אומרת, היא שאלה אותי מה חשבתי".
אוסיף ואכביר כי בהמשך הדברים, אישרה התובעת פעם נוספת שציפייתה שלאחר סיום תפקידה אצל הנתבע לא ייעשה שימוש בתכנים שכתבה - אלא בהסכמתה, לא קיבלה ביטוי פומבי בזמן אמת (ראו פרו' עמ' 224):
"ש: תאשרי לי בבקשה שבנקודת הזמן הזאת אני מחזירה אותך לזמן של הדיונים על העלאת התכנים לאתר האינטרנט לאוויר. תאשרי לי בבקשה שבנקודת הזמן הזאת אין שום מכתב ממך שאומר תראו השימוש בתכנים האלה באתר מותנה בכך שאני מנהלת את התוכנית. יש מכתב כזה?
ת: לא.
ש: אוקי. תאשרי לי בבקשה שאין מכתב שאומר שהשימוש בתכנים האלה מותנה בהסכמה שלך? ושאת נותנת למשרד, לציבור רשות בתכנים האלה שהיא מוגבלת רק עד למועד סיום ההתקשרות איתך?
ת: אני מאשרת".
44. יוצא כי הוכח שציפייתה של התובעת, שלאחר תום תקופת העסקתה לא ייעשה שימוש בתכנים שכתבה, אלא "בכפוף למשא ומתן" – מקורה היה בה ובה בלבד. לטעמי אף ניתן לסווגה כמעין "טעות בכדאיות העסקה", שהסיכון בגינה מוטל לפתחה של התובעת בלבד. בהתייחס לאותה ציפייה מצד התובעת, ציין רוזנבאום בתצהירו, באופן המקובל עלי, כי המדובר בטענה "בלתי הגיונית ומופרכת לחלוטין" והוסיף על כך כי אילו הייתה התובעת מסייגת באופן האמור את השימוש בתכנים שכתבה, לא היה הנתבע מתקשר עמה, ובזו הלשון:
"התובעת מעולם לא טענה בפניי טענה זו בזמן אמת ולא הודיעה כי היא מסכימה לשימוש המדינה בתוכנית רק כל עוד היא עומדת בראשה. יודגש: לא היתה טענתה זו של התובעת מועלית בזמן אמת, המשרד לא היה מתקשר עם התובעת". (סעיף 50 לתצהירו).
דברים אלו נתמכים אף באדנים של היגיון, ויש להעדיפם על פני עמדת התובעת אשר לצפונות ליבה. אין זה סביר כי הנתבע יבחר להתקשר עם התובעת באופן בו הוא עלול להיות מוחזק כ"בן ערובה" לצורך המשך שימוש בתכני המודל. אף אם אמונתה הפנימית של התובעת הייתה כי הנתבע אינו רשאי לעשות שימוש ביצירות לאחר סיום תפקידה, אין ליתן לה תוקף משלא כך הוסכם באופן הדדי ומפורש.
45. משעה שהיצירות מצאו את דרכן אל תחומו של הנתבע – וזאת לא משום שנלקחו מן התובעת ולא באמצעות "יד נעלמה", אלא על ידי התובעת עצמה – וחלקים מהן אף נכללו על ידה ללא כחל וסרק בתוצרי הייעוץ – אין לבוא בטרוניות אל הנתבע על כך שעשה בהן שימוש אף לאחר סיום ההתקשרות עם התובעת.
ודוקו. יש לזכור כי המדובר בפעילות משותפת בת כחמש שנים. כך, באופן שאמור להתכתב עם תכליתו הברורה של המוסכם בין הצדדים, בדמות הפצת התכנית לרשויות רבות ככל הניתן. אין מדובר במצב בו התובעת הייתה "אורחת לרגע" אצל הנתבע, ועם לכתה נעשה שימוש בחומרים שכתבה קודם להתקשרות, והושארו אחריה מבלי משים.
במהלך שנות הפעילות המשותפת, נעשה שימוש חוזר ונשנה באותם טקסטים, ובאופן פיזי הם נותרו בחצריו של הנתבע. משכך, היה הנתבע רשאי לראות בחומרים שנותרו ברשותו כ"תוצרי הייעוץ". כך אף בשים לב לדיווחי השעות שהעבירה התובעת לנתבע לצורך קבלת שכרה, בהם צוינו שעות לא מעטות בגין כתיבה, עריכת מצגות, הכנת מסמכים וכיו"ב (ראו דיווחי שעות מוצג 198 למוצגי הנתבע; נספח 1 לתצהיר רוזנבאום).
46. בהקשר זה אזכיר, כי התובעת הפנתה לארבע יצירות מתוכן נעשתה העתקה לכאורה (סומנו על ידה כיצירות 54, 56, 68, 69, בגדרי מוצג 4 מטעמה). עיון באותן יצירות מעלה כי מעבר לכך שהן נותרו בחצרי הנתבע לאחר עזיבתה של התובעת, הנתבע רשאי היה לסבור, בתום לב, כי מדובר בתוצרי ייעוץ אף מטעמים נוספים.
כך, יצירות 54, 56, 68 עוסקות, כנלמד מכותרתן, בהרחבת המודל ל-10 רשויות מקומיות, בעקבות החלטת הממשלה לאמץ את מודל אילת ולהפכו למודל לאומי, תחת המשרד לבטחון פנים. כמו כן, בכותרת יצירות 54 ו-56 מופיע סמל המדינה. משכך, מבחינת הנתבע, היה מקום לראות באותן יצירות כתוצרי הייעוץ.
אמנם, על גבי יצירות 54 ו-56 מופיע המועד דצמבר 2006 (בעוד שהתקשרות הצדדים בהסכם הייתה בחודש מאי 2007). אלא שיוזכר, כי לאחר החלטת הממשלה להרחבת התכנית והפיכתה ללאומית (ספטמבר 2006) ועד חתימת ההסכם הראשון (מאי 2007) פעלה התובעת כיועצת עבור הנתבע, אף בלא התקשרות פורמלית ובהתנדבות, מטעמיה שלה.
שעה שיצירות אלו נכתבו על ידי התובעת עבור הנתבע, הגם שבהתנדבות, אין להפקיען מרשותו. וראו דברי התובעת בהקשר התקופה הטרום חוזית: "אני בנקודת הזמן הזאת עובדת 8 חודשים בלי לקבל כסף בשביל לקדם את התוכנית בכל הארץ" (ראו פרו' עמ' 65 שו' 11). בדברים אלו נתנה התובעת ביטוי לרחשי ליבה ולאינטרס שהיה לה באותה עת, כי התכנית שהגתה תהפוך ללאומית, ולכך שמתוך אותם מניעים הסכימה לשמש כיועצת בהתנדבות במהלך אותה תקופה.
עוד גרסה התובעת, כי בעקבות החלטת הממשלה מספטמבר 2006: "כולם ביחד החליטו שיוצאים מייד למשימה, וההתקשרות איתי תוסדר במהלך הדרך" (ראו פרו' עמ' 194 שו' 16). אלא שבד בבד ובגדרי חוכמה שבדיעבד שאינה חוכמה, בהליך דנא ביקשה התובעת לשמוט את הסכמתה לשמש כיועצת אותה עת, וטענה כי החומרים שכתבה באותה תקופה הם בבעלותה הבלעדית. וראו דבריה בהקשר זה (פרו' עמ' 194 שו' 23):
"גב' אינס: ... באותה תקופה מכיוון שלא שילמו לי על העבודה, על שעות העבודה שלי כל החומרים שהוכנו באותה תקופה הם שלי.
ש: דוקטור אינס. אני אומרת לך, שאת, יש לראות בחומרים שאת יצרת מאוקטובר 2006 ככאלה שנכללים בגדר הייעוץ המקצועי שנתת לתוכנית עיר ללא אלימות במשרד ...
גב' אינס: אז אני חושבת שב-8 חודשים שבהם אף אחד לא משלם לי שקל ואני ממשיכה לעבוד כמו ב-3 שנים שקדמו לכך באילת. בלי שאף אחד שילם לי שקל כל החומרים שאני הפקתי, כתבתי, יצרתי, באותה תקופה הם בבעלותי.
ש: אבל את אומרת דוקטור אינס שאת התחלת לעבוד במשרד ... 8 חודשים עבדת, הפרדת בין ה-8 חודשים האלה לבין ה-3 שנים באילת. זאת אומרת עשית פעולות שקשורות להפיכת התוכנית לתוכנית לאומית?
גב' אינס: כל עוד אין התקשרות פורמאלית וכל עוד אני לא מקבלת כסף תמורת הכתיבה, אז החומר שהופק הוא שלי".
47. לא נמצא כל מקום לקבל את עמדת התובעת. אשוב ואבהיר כי התובעת בחרה לשמש יועצת עבור הנתבע, ללא תגמול, בתקופה שבין ספטמבר 2006-אפריל 2007. זאת, בין אם מטעמים אידאולוגיים ורצון שהתכנית שהגתה תוגשם ותיושם הלכה למעשה, ובין אם מתוך ציפייה כי בהמשך הדרך תוסדר ההתקשרות והיא תתוגמל על פעילותה (לציין כי שני אלו אמנם אירעו בפועל).
התכנים שכתבה התובעת בתקופה הטרום חוזית פורסמו כשסמל המדינה מתנוסס מעליהם. ציפיית התובעת לאחר מעשה - שלא ניתן לה ביטוי בזמן אמת - כי לאחר תום ההתקשרות לא ייעשה שימוש בטקסטים שנוצרו על ידיה באותה תקופה, וכי אלו הם בבעלותה הבלעדית – אינה סבירה ואינה מתכתבת עם התכלית שבבסיס התקשרותה עם הנתבע. הדברים נאמרים ביחס לתקופה הטרום חוזית, אך הם יפים ואולי אף ביתר שאת, ביחס לתקופת הייעוץ החוזי, כשהכוונה היא לשימוש בטקסטים שהוטמעו על ידי התובעת בתוצרי הייעוץ, אף שמקורם ביצירות שקדמו לאותו ייעוץ.
48. התייחסתי לתכלית ההתקשרות בין הצדדים בתקופת הפעילות המשותפת, שנועדה להפעיל את התכנית "עיר ללא אלימות" כמודל לאומי למאבק באלימות שייושם בערים רבות ברחבי המדינה. אין כל תוחלת בגישתה של התובעת כי לאחר סיום ההתקשרות, יוותרו תכני הפרויקט בבעלותה ולנתבע לא יתאפשר לעשות בהם שימוש. כך, אם במקורם אלו נכתבו על ידי התובעת קודם להתקשרות, וזאת שעה שהתובעת היא שייבאה לתוך הפרויקט את אותם תכנים שיצרה. כך גם אין לציפייתה כי ייערך משא ומתן עמה לצורך המשך שימוש באותם תכנים על מה לסמוך, ודומה כי הייתה זו לא יותר ממשאלת לב.
49. עוד יש לציין, על דרך ההדגשה, כי בחודש ינואר 2011 הסכימה התובעת להצעת הנתבע להארכת ההסכם השני, כפי נוסחו. זאת אף שכבר ידעה כי קיימת מחלוקת בדבר הפרשנות שיש ליתן לו, ובאופן ספציפי בכל הנוגע לזכויות היוצרים מכוחו.
כך, במכתב מיום 30.11.2010 הודיעה התובעת לנתבע, באמצעות באי כוחה, כי בהסכם הראשון הוענקה לנתבע "הרשאה לשימוש בפרויקט לתקופה מוגבלת" והוסיפה על כך כי תנאי יסודי לשימוש בתכנית "עיר ללא אלימות" פרי יצירתה הוא המשך ניהול הפרויקט על ידיה (ראו נספח 16 לכתב התביעה). בעקבות כך, התקיימה פגישה בין הצדדים ביום 19.12.2010, ובה נאמר לתובעת כי הוחלט להאריך את ההתקשרות עמה בחודשיים בלבד.
במכתב מיום 23.12.2010 שבה התובעת על טענותיה והודיעה לנתבע, באמצעות באי כוחה, כי היא בעלת הזכויות בתכנית והדגישה כי ניהול הפרויקט הוא תנאי לכל שימוש של הנתבע בתכנית. בסיכום פגישה נוספת בין הצדדים, מיום 9.1.2011, בה נכחו התובעת ובאי כוחה, צוין כך: "יועמ"ש המשרד הסביר כי המשרד אינו מכיר בזכויות יוצרים של ד"ר אינס בתכנית. אם ד"ר אינס תעלה את נושא זכויות היוצרים הרי שהוא מניח שנידרש להכרעה בבימ"ש בעניין" (ראו מוצג 144 למוצגי הנתבע). כנזכר, בתגובה מאותו יום הודיע הנתבע כי הוחלט להאריך את ההסכם השני לשנה נוספת, תוך שהודגש כי לצד זאת נדחות הטענות שהועלו על ידי ב"כ התובעת, בין היתר לעניין זכויות היוצרים שלה והיותו של ההסכם מקפח (ראו נספחים 19-18 לכתב התביעה).
50. התובעת נשאלה מדוע זה הסכימה להארכת ההתקשרות עם הנתבע בשנת 2011, עת הובהר לה הנתבע אינו מכיר בזכות יוצרים בלעדית שלה, כפי עמדתה, והשיבה כי מצוקה בה הייתה נתונה באותה עת, מנעה ממנה מלעמוד על זכויותיה. ואביא דברים בשם אומרם (פרו עמ' 209 ואילך):
"גב' אינס: ...חשבתי ... שיהיה אפשר להגיע לפתרון בדרך של הדיברות ושל איזשהו שיח נורמאלי.
...
אני לא הייתי אז בשום מצב שאפשר לי לנהל כזה, כזה מהלך. אני הייתי במצב שפחדתי לצאת מהבית. .. אני באותו שלב לא הייתי מסוגלת לטפל בזכויות המשפטיות שלי בשום מובן... הייתה לי אופטימיות אני קיוויתי שייכנסו איזשהן דמויות שפויות לתוך המהלך הזה ויהיה אפשר לדבר איתן. אני הבנתי שאנשים שם במשרד לביטחון פנים הם שלוחים ותומכים של האנשים שפגעו בי...
לשאלה מדוע לא פנתה לבית המשפט השיבה:
"כי באותה עת לא הייתי במצב שאפשר לי לפנות לבית המשפט בשום דבר. החתימה על ההסכם היה על עניין טכני, קטן. באתי למשרד חתמתי על הסכם, הלכתי. זה לא היה מצב של להתחיל כל מה שכרוך כן? ב- בפנייה לבית המשפט".
לשאלה כיצד חתמה על הסכם שלא מתיישב עם טענותיה, השיבה:
"ההסכם הוא היה המשך, היא אמרה הסכם זהה לזה שהיה קודם לכן. מבחינתי החתימה על ההסכם הזה, הייתה אמירה שאני דוחה כרגע את כל ההתעסקות, כן? אם מה שקורה במשרד עם ההסכם, עם התוכנית, עם הזכויות וכו' אני משמרת איזשהו מצב קיים מתוך תקווה שהסערה הגדולה הזאת, כן? שפקדה את החיים שלי תסתיים באיזשהו שלב ואז אני אוכל לטפל בדברים... זה היה גם- זה היה מבחינתי עניין טכני שפשוט אפשר, אני קוויתי באמת קוויתי שמישהו עם שכל מישהו עם שפיות יראה מה- את האבל (צ"ל: עוול – א' י') הנורא שמתרחש פה".
...
"... באותה תקופה אני הייתי אחרי שנה, יותר משנה. שנה וחצי שאני מורחקת מהתוכנית, שמודיעים לי שוב ושוב שאין לי שום זכויות. שאני לא קשורה לדבר הזה...
מבחינתי זה היה עוד אירוע נקודתי במסכת של אירועים, שלמה. במסכת. זה לא היה אירוע שהוא הפתיע אותי או- אני ידעתי, כן? שאנשי המשרד לביטחון פנים באותה תקופה, אוקי? הם נמצאים באיזשהו מהלך של להעיף אותי ולהרחיק אותי ולהדיר אותי. צריך להבין הם פיטרו אותי. אני קיבלתי הודעת הפסקת עבודה בפקס מייל. אז אני אני מבחינתי זה היה- האופי שבו-
כב' השופט: אבל למה אז לא להגן על הזכויות הנטענות של גברתי?
גב' אינס: בגלל שלא הייתי מסוגלת".
51. בכל הכבוד והרגישות המתבקשים, התרשמתי כי לא ניתן מענה מספק לשאלה בדבר אי-עמידתה של התובעת על זכויותיה הנטענות בזמן אמת. באותו מועד, הבינה התובעת היטב כי הנתבע מפרש את המערכת ההסכמית בין הצדדים ככזו שמאפשרת גזל נטען של יציר כפיה (ולראיה, עמידתה, במספר הזדמנויות, על כך שלא ייעשה שימוש בתכנית אלא אם הפרויקט מנוהל על ידיה). חרף זאת, בחרה התובעת להאריך את ההתקשרות עם הנתבע לשנה נוספת, באותם תנאים. לדידי, התנהלות זו עומדת לה לרועץ.
התובעת נכחה ארוכות באולמי והתרשמתי מאישיותה, לאחר שהעידה לפניי משך שעות ארוכות, ככוללת מאפיינים לא מבוטלים של אסרטיביות, נחישות ועוצמה. הדעת נותנת שהיא לא הייתה מוותרת בכזאת קלות על זכויותיה הנטענות. אף אם אין לכחד אפשרות למצוקה או חולשה אישית בה הייתה נתונה אותה עת, משום התנכלות על ידי מי מטעם הנתבע, יש לזכור ולהדגיש, כי היא הייתה מיוצגת בייצוג משפטי. עורכי דינה ליוו אותה לפגישות עם הנתבע, בהן נדונה שאלת המשך ההתקשרות, ונחזה כי הארכת ההסכם השני נעשתה בעצה אחת איתם. דבר לא מנע מהתובעת להורות לעורכי דינה לעשות את כל הנדרש על מנת לעמוד על זכויותיה, ללא מעורבות ישירה מטעמה.
52. התובעת טוענת להחלתו של עקרון פרשנות נגד מנסח ההסכם, הוא הנתבע. זאת, בתמיכה בעמדתה כי "תוצרי הייעוץ", שלנתבע זכות בהם, אינם כוללים תכנים שנכתבו על ידה קודם להתקשרות
לא ראיתי כי יש בעקרון פרשני זה לסייע בידי התובעת. אכן, לכאורה וכדבר שבעקרון, קיים היגיון בגישת התובעת ולפיה זכויות הנתבע הן רק בחומרים שיוצרו עבורו ובחסות התקשרות הצדדים. אלא שכאן נכנסת לתמונה התנהלות הצדדים, ובייחוד התנהלות התובעת עצמה. בהקשר זה כבר נפסק כי: "התנהלותם של הצדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה" (ראו ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (10.6.2008)).
הכברתי וביתר כי משהטמיעה התובעת את היצירות שכתבה קודם להתקשרות, ולמצער חלקים מהן, במסמכים שערכה עבור הנתבע, נחזה קושי של ממש בעמדתה כי אותם חלקים אינם נמנים בין תוצרי הייעוץ. לא מצאתי כיצד בעקרון פרשנות נגד המנסח יש כדי להוציא מגדרי תוצרי הייעוץ טקסטים שהתובעת עצמה הכלילה בחומרי התכנית במהלך עבודת הייעוץ שנתנה לנתבע. הדברים אמורים אף ביחס לתכנים שנכתבו עבור הנתבע במהלך התקופה הטרום חוזית.
53. עוד מפנה התובעת לסעיף 37(ג) בחוק, שלפיו: "חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב". לגישתה, אין בהסכמים כל הוראה שמעבירה לידי הנתבע את זכויות היוצרים שלה ביצירות.
אכן, הזכויות ביצירות, כשלעצמן, לא הועברו לנתבע. אלא שכפי שצוין רבות, לנתבע זכויות ב"תוצרי הייעוץ", והתובעת היא שבחרה להכליל בתוך תוצרים אלו את היצירות שכתבה בעבר. אילו הייתה התובעת נמנעת מכך, ובגדרי פעילותה אצל הנתבע לא הייתה עושה שימוש ביצירות באופן שהן הוטמעו בתוצרי הייעוץ, אזי לא הייתה לנתבע כל זכות לעשות בהן שימוש.
54. ככלי פרשני נטען נוסף, הפנתה התובעת לנוסח ההסכם שצורף למכרז, בטרם אושרה בקשה להתקשרות עם התובעת בפטור ממכרז (מוצג 220 למוצגי הנתבע) (להלן: "ההסכם המכרזי"), שם צוין בין היתר כך:
"למשרד זכות בלעדית והוא יהיה בעל זכות היוצרים בכל מסמך או חוות דעת או נכס רוחני שיערך על ידי המציע או בהסתמך על שירות שינתן על ידי המציע במהלך מתן השירותים נשוא התקשרות זו".
התובעת הפנתה להבדלים בין האמור בסעיף הנזכר בהסכם המכרזי, לעומת סעיף הזכויות שהופיע בהסכמים שנחתמו סופו של יום. נטען, כי הנתבע היה ער לשינויי הנוסח והוסף על כך, כי אילו הנתבע היה מעוניין לרכוש זכות יוצרים מלאה ביצירות, הוא יכל לעמוד על הנוסח שבטיוטת ההסכם המכרזי.
אכן, במבט ראשון נוסחו של סעיף זה הוא גורף יותר. עם זאת, עיון מדוקדק מעלה כי גם בנוסח ההסכם המכרזי אין כדי להעניק לנתבע זכות ביצירות. כך, הסעיף הנזכר עוסק בזכות יוצרים במסמך שיערך (לשון עתיד) על ידי המציע "במהלך מתן השירותים נושא ההתקשרות". לכן, גם אם זה היה נוסח ההסכם שנכרת בין הצדדים, עדיין הייתה התובעת עומדת על טענתה כי לא נרכשו זכויות ביצירות שנכתבו קודם להתקשרות. מכל מקום, מסקנתי היא כי הזכויות ביצירות לא הועברו אל הנתבע כפשוטן, אלא בשל הכללת חלקים מתוכן על ידי התובעת בתוצרי הייעוץ.
55. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם בדרך אחרת, היא הגנת "מפר תמים" שבחוק. סבורני כי יש בה רלוונטיות מסוימת לענייננו אפילו שמסקנתי לא נסמכת על הגנה זו. אף אם הצדדים לא טענו בנושא במפורש, ניתן לגזור התייחסותם לכך ממכלול טענותיהם.
הוראת סעיף 58 בחוק, קובעת כך:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
יוצא כי אף אם ביקשתי לקבל את עמדת התובעת כי בוצעה הפרה של זכויותיה ביצירות, שוכנעתי כי הנתבע עומד בתנאים של אותה הגנה. כדוגמא, אפנה לטענת התובעת להעתקת שקפים מתוך מצגות שערכה (יצירות מקור 69-68, וכן ראו קובץ "העתקה 2" בגדרי מוצג 43).
בהקשר לאותה העתקה נטענת, אפנה לדבריו של העד דובי גלר, כמי שכביכול ביצע את אותה העתקה ושמו מתנוסס על גבי ה"עותק המפר". לדברי העד, חלק מהשקפים שנכללו במצגת שערך, לאחר עזיבתה של התובעת: "נלקח ממצגת שהייתה במשרד" (ראו סעיף 4 בתצהירו). נחזה כי בכך מתמצה עיקרה של התביעה – ככל שנעשתה העתקה היא התבצעה מתוך חומרים שהיו ברשות הנתבע, ולדידו היו אלה בגדר תוצרי הייעוץ.
ודוקו. אין בפי התובעת טענה כי מי מטעם הנתבע חדר במחשכים לחצריה והעתיק משם חומרים שלא כדין. אין מחלוקת, כי הטקסטים בהם נעשה שימוש לאחר סיום תפקידה של התובעת – הם אלו שהושארו אחריה בחזקתו של הנתבע. אלא שלשיטת התובעת הנדחית בזה, אסור היה לנתבע לעשות שימוש באותם חומרים. הטקסטים בהם נעשה שימוש לאחר סיום ההתקשרות עם התובעת, היו בחזקתו ובשליטתו של הנתבע, בדין וברשות, לאחר שהתובעת היא שהניחה אותם לפתחו בגדרי עבודתה. יתר על כן וכנזכר, התובעת - לפי דבריה שלה - לא ערכה כל בידול בין הטקסטים שנכתבו על ידה עובר להתקשרות, מחד גיסא, לבין תוצרי הייעוץ, מאידך גיסא. בנסיבות אלו, אף אם תאמר שהנתבע הפר זכות של התובעת, היה לו יסוד מוצק לסבור כי הטקסטים שמהם נעשתה העתקה הם "תוצרי הייעוץ" בהם הוא רכש זכות שימוש, ומכאן שאין לחייבו בתשלום פיצוי.
זכות מוסרית
56. לטענת התובעת, הגנה על זכותה המוסרית מחייבת רישום מפורש של שמה בכל המסמכים והטקסטים שנכתבו על ידה. עוד יוצאת התובעת על כך שבפרסומים שונים נכתב שהמשרד לבטחון פנים הוא "הוגה ויוזם תכנית עיר ללא אלימות".
57. ההבחנה בין זכות יוצרים כלכלית למוסרית סוכמה, כך:
"כנודע, דיני זכויות היוצרים, שתכליתם להגן על קניינו הרוחני של האדם, מאופיינים, בין השאר, בחלוקה לזכות יוצרים כלכלית ולזכות מוסרית. זכות היוצרים הכלכלית חקוקה בעיקרה בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים, והיא מקנה לבעליה זכות בלעדית לבצע פעולות מוגדרות ביצירה ולנצלה כנכס כלכלי. לעומתה, הזכות המוסרית, המעוגנת בפרק ז' לחוק, היא ביטוי להכרת המחוקק בקשר האישי-תרבותי-רוחני הקיים בין היוצר לבין יצירתו והיא מגנה גם על שמו הטוב וכבודו של היוצר ועל המוניטין שלו..." (ראו רע"א 12/17 שריר נ' נירית זרעים בע"מ (28.3.2017)); עוד ראו ע"א 513/89 interlego נ'lines bros. S.a-exin , פ"ד מח(4) 133 (9.6.1994), סע' 11).
58. מהותה של הזכות המוסרית קבועה בסעיף 46 בחוק, בזו הלשון:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
מהסעיף הנזכר עולה כי עניינה של הזכות המוסרית הוא בשניים. האחד, זכות היוצר לייחוס היצירה על שמו; והשני, שלא יוטל ביצירתו פגם, סילוף וכיו"ב שיש בהם כדי לפגוע בשמו או בכבודו.
59. לצד קביעתי כי לא הופרה זכות יוצרים של התובעת ביצירות, סבורני כי כן התגבשה אחריות מצד הנתבע להפרת זכות מוסרית של התובעת בתוצרים שכתבה.
60. אמנם, בהתאם להסכמים שבין הצדדים, היה הנתבע רשאי היה לעשות בתוצרי הייעוץ "כל שימוש לפי שיקול דעתו" וכן "להעבירם לכל גורם שהוא" לרבות "הכנסת שינויים" והכל "בלי צורך לבקש רשות" מהתובעת. עם זאת, אין בכך כדי להקנות לנתבע זכות לערוך שימוש בתכנים שכתבה התובעת מבלי לאזכר את שמה, ובחלק מן המקרים אף להעדיף את ייחוס כתיבתם לאחרים.
61. הדברים אמורים ביחס לשלושה טקסטים עליהם צוינו שמותיהם של עובדי הנתבע - ימית אלפסי, דובי גלר ונעמה הרלינג – ככותביהם, שעה שניכר כי המלל נלקח, לפחות בחלקו, מתוך היצירות ותוצרי הייעוץ שנכתבו על ידי התובעת (כפי שהעד גלר אף אישר בעדותו, כנזכר, וכפי שאישרה אף ימית אלפסי, ראו פרו' עמ' 1293 שו' 9-6; עמ' 1301 שו' 25-23; עמ' 1305 שו' 25-24; ראו העתקות מס'2, 3 ו- 4 כפי שהוצגו).
יוזכר כי בהסכם הראשון סוכם, כי: "כל זכות מזכויות הקניין בקשר לתוכנית, לרבות זכות יוצרים, זכות המצאה או כל זכות אחרת, אם יווצרו אגב ביצוע הסכם זה, יהיו של שני הצדדים". סעיף זה אמנם הושמט בהסכם השני, אבל לפחות בחלק מתקופת הייעוץ החוזי הוא עמד בתוקפו ויש בו כדי לתמוך במסקנה לפיה מוקנית גם לתובעת זכות מוסרית ולו מסוימת.
עוד אפנה בהקשר זה גם לסעיף 45(ב) בחוק אשר לפיו:
"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".
מכאן, שאפילו היו הזכויות ביצירות אלו ואחרות מועברות לנתבע באופן בלעדי, זכותה המוסרית המסוימת של התובעת באותן יצירות נותרה בעינה.
62. בהתאם לסעיף 56 בחוק, בגין הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט לפסוק לתובע בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ₪.
63. בשקילת מכלול הנתונים לשם קביעת גובה הפיצוי בגין הפרת זכותה המוסרית של התובעת, ולבד מאזכור שמותיהם של אחרים על חלק מהיצירות תוך השמטת שמה של התובעת, מן הראוי לציין שהיא עצמה לא ציינה את שמה על מרבית היצירות שכתבה (ראו פרו' עמ' 225). גם גב' בנר – העדה מטעם התובעת, מסרה כי התובעת "נורא התעקשה" ששמה לא יוזכר ביצירות ואף שהעדה הציעה לה לעשות כן, היא שללה זאת שכן לגישתה: "חשוב לי שזה יהיה למען העולם ולמען המדינה" (ראו פרו' עמ' 447). אין משמעות הדבר שהנתבע לא ידע שמקורם של אותם תכנים הוא בתובעת, אלא שייתכן שבכך השתמע במובלע ויתור על הזכות לקרדיט.
כמו כן, התובעת הפנתה למכרז שפרסם הנתבע במסגרת הפרויקט להצבת מצלמות במרחב הציבורי. התובעת יוצאת נגד העובדה כי במסמכי המכרז נאמר שהנתבע הוא "הוגה ויוזם התכנית" (ראו סעיף 10 בנספח 34 לכתב התביעה), וגורסת כי בכך נעשתה פגיעה בזכותה המוסרית. איני סבור כך, וזאת מן הטעם הפשוט ש"התכנית", קרי הרעיון, אינה מושא לזכות יוצרים.
עוד אציין כי התובעת טענה שנעשה שינוי או סילוף ביצירותיה ושגם באלו יש משום פגיעה בזכותה המוסרית. לא נמצא בסיס לטענה זו, שנחזה כי הועלתה בלשון רפה, משלא הוכח כי יש בשינויים לשוניים שנעשו בתכנים שיצרה התובעת משום פגיעה בשמה או בכבודה.
סוף דבר
64. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. לאור כל המקובץ, התביעה מתקבלת באופן חלקי, ביחס להפרה צרה של זכות מוסרית בלבד, ומצאתי מקום להורות לנתבע לשלם לתובעת בגין הפרה זו סכום כולל של 200,000 ₪.
65. ככל שייעשה שימוש עתידי בתכנים שנכתבו על ידי התובעת, יצוין שמה כיוצרת שלהם.
66. חרף קבלת התביעה בחלקה הצר, לא ראיתי לנכון לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת ולפנים משורת הדין גם לא את התובעת עצמה בהוצאות הנתבע. זאת, בשים לב לפער העצום בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובעת בסופו של יום. סכום התביעה הצריך השקעת משאבים מרובים מטעם הנתבע, באופן לא פרופורציונאלי לסכום הנזק, אף אם היה נמצא שיש ממש בטענת התובעת להפרת זכות יוצרים וכמסקנת מומחה בית המשפט. לנוכח האמור, כל צד יישא בהוצאותיו.