ברי כי משלא נכרת חוזה, אין לאכוף על הצדדים את החוזה שלא השתכלל (עניין ווטאירפול, פסקה 70). עם זאת, כאמור, בקביעת השכר הראוי ניתן להתבסס על אלמנטים מוסכמים, בבחינת "הסכמה למחצה" כפי שכינה זאת בית המשפט בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20, (2004) פסקה 31 (ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, כרך ראשון, פסקה 8.4(34)).
בעניין ווטאירפול נקבע כי בהתאם לנסיבות ניתן גם לגזור את שיעורו של השכר הראוי מהצעת השכר שהציע מקבל השירות (פסקה 64).
שיקול נוסף שיש להביא בחשבון מטעמי מדיניות משפטית ראויה, הוא דבר ההימנעות מעריכת חוזה ברור בכתב. בעניין ווטאירפול נקבע כי יש לזקוף לרעת המזכה, שלא דאג לעגן ולהסדיר בחוזה פשוט את מערכת היחסים העסקית עוד בטרם החל באספקת שירותיו, ולהפחית מטעם זה את השכר הראוי (פסקאות 68-82 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין).
131. אציין כי סוגיה דומה של קביעת השכר הראוי מתעוררת גם במקרים שבהם נכרת חוזה אך לא נקבעו במסגרתו המחיר או התמורה, ויש להשלים חוסר זה. העניין מוסדר בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בע"א 5786/15 אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבניין בע"מ נ' חסן (3.9.2017) קבעה כבוד השופטת ברון, כי "מקורו של סעיף זה, על אף מיקומו בחוק החוזים, הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט. העיקרון העומד בבסיסו של הסעיף הוא שאדם זכאי לשכר על עבודה שביצע או שירותים שנתן, והימנעות ממתן אותו שכר אך משום שלא הוסכם עליו בחוזה תוביל להתעשרותו של הנהנה על חשבונו של העובד או נותן השירות" (פסקה 30 והאסמכתאות ששם) (עניין חסן). עוד נקבע בעניין חסן כי "... בהעדר ראיות על קיומו של נוהג, יש לבחון את השכר הראוי על יסוד כלל הראיות שבפני בית המשפט".
(לדיון ביחס בין קביעת שכר ראוי לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולפי סעיף 46 הנ"ל ראו פסקאות 59-60 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין בעניין ווטאירפול. ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, פסקה 8.4 בעמוד 242).
132. הוכח כאמור, כי התובע פעל בקשר עם ענייני החברה והשקיע בכך מזמנו וממרצו במשך כחצי שנה. הנתבע אמנם ציין שמדובר בכ- 5 חודשים, אך אין זה המצב. הפגישה התקיימה ביום 11.10.2018. הנתבע טען כי התובע פעל עד מרץ 2019, אך פורטו לעיל פגישות עסקיות בהן נכח התובע גם באפריל 2019 מבלי שצוין תאריך מדויק (עם חברת וויז וחברת אפיקים). ניתן לומר, אפוא, כי פעילותו של התובע בענייני החברה, נמשכה כ- 6 חודשים. תחילה, ועד להודעה על יישום הרפורמה, כשניכרה תחושת משבר ודחיפות, הדגש היה על פעילות בקשר עם יישום הרפורמה, עניין שהיה בעיני הנתבע בזמן אמת כבד משקל ובעל חשיבות רבה מאוד. עיקר הפעילות אז היה בבחינת דרכי הפעולה האפשריות וגיבוש הדרך, תוך איסוף ואיתור מידע רלבנטי, לרבות היוועצות עם עורכי הדין בקל וגזית, שפעלו אף הם כמתואר לעיל. בהמשך, עם יישומה של הרפורמה, התאפיינה הפעילות בפגישות עסקיות עם צדדים שלישיים בעיקר להרחבת התקשרויות החברה או לביסוסן, כשלאורך הדרך גם נועץ הנתבע בתובע בעניינים שונים הקשורים לעסקי החברה עם צדדים שלישיים. התובע עסק גם בהיבטי הפרסום, לרבות גיוס מר שמיר שהשתתף במבצע פרסום של החברה ללא תמורה. מתיאורי הפגישות בתצהיר התובע ומועדן ומעיון בתכתובת הווטסאפ בין הצדדים, עיקר נפח הפעילות במישור זה הוא בחודשים דצמבר 2018 - פברואר 2019 (בעיקר אך לא רק. בנובמבר 2018 יש תכתובת בעניין תל-אופן, וגם באפריל התקיימו, כאמור, פגישות). כפי שכבר ציינתי, התובע השתתף בפגישות לבקשת הנתבע ולמצער, בהסכמתו. כאמור, לא קיבלתי את גרסת הנתבע שהתובע הוא שביקש להצטרף לפגישות והנתבע "רק" נאות הסכים לכך, אך בכל מקרה, גם אילו היה זה המצב, הסכמה זו בנסיבות ענייננו היא הסכמה לקבל את טובת ההנאה (יוער כי אף הסכמה שבשתיקה היא הסכמה לצורך העניין. ראו פרידמן ושפירא בר-אור, פרק 8.6).
133. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, מורה, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". בענייננו, הנתבעים התעשרו מכך שנהנו משירותיו של התובע מבלי ששילמו לו על שירותיו דבר. הנתבעים ידעו כאמור, כי התובע נותן את שירותיו לחברה בציפיה לקבל תמורה ולא בהתנדבות; וחל העיקרון הכללי לפיו אדם שביצע עבודה לבקשת אדם אחר זכאי לקבל ממנו שכר ראוי.
134. כאמור, שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית והנטל הוא על התובע להוכיח את שיעורו. במקרים המתאימים ניתן גם לפסוק שכר ראוי על פי אומדנא על יסוד חומר הראיות.
ראו למשל בעניין זה החלטת כבוד השופט שטיין בע"א 6737/19 קוגן נ' אלטרץ, פסקה 18 (15.1.2020). באותו עניין, קבע בית המשפט קמא כי המערער זכאי לשכר טרחה ראוי אך משלא הציג ראיות בעניין השכר הראוי ואף ויתר על קו טיעון זה בסיכומיו, החליט בית המשפט שלא לפסוק לו שכר ראוי בגין עבודתו. כבוד השופט שטיין מציין כי ברור היה מקביעות בית המשפט קמא כי המערער זכאי לשכר טרחה ראוי בעד מאמציו ואף שלא הביע עמדה חד משמעית (ההחלטה נתנה בבקשה לסעד זמני) "... ייתכן שסביר היה, בנסיבות העניין, לצפות לכך שבית המשפט קמא ינסה לעשות עם קוגן צדק מלא ושלם על ידי פסיקת שכר טרחה ראוי בעד מאמציו, שכאמור תוארו בפסק הדין כמשמעותיים ומקצועיים, למרות שקוגן בחר שלא לקדם את תביעתו לשכר ראוי מטעמים השמורים עמו (אשר התבררו כשגויים לאחר מעשה). פסק הדין קמא קבע כממצא עובדתי ברור ומוכח כי אלטרץ נהנה מעבודתו של קוגן כעורך דין, שכאמור היתה כרוכה במאמצים מקצועיים רבים ומשמעותיים, מבלי לשלם עבורה. לכאורה, מצב דברים זה איננו תקין ואיננו צודק ... על אף שגובהו של שכר הטרחה הראוי לא הוכח בבית משפט קמא, בית המשפט יכול היה לשקול את פסיקת השכר הראוי כאמור לפי אומדנא, כפי שקוגן טוען כעת במסגרת ערעורו. מבלי לקבוע במסמרות, דעתי היא שטענה זו ראויה להישקל בכובד ראש על ידי המותב שיידון בערעור של קוגן. אחרי הכל, פסיקת שכר טרחה ראוי לפי אומדנא היא דבר מקובל שניתן לעשותו במקרים המתאימים, אפילו במסגרתו של ערעור".
135. כפי שציינתי בפתח הדברים, התביעה בענייננו הוגשה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. עילה זו נזכרה גם בסיכומי התובעים ולא נזנחה (בשונה מעניין קוגן הנ"ל) תוך שנסמכה על כלל הטענות והראיות, למקרה שבית המשפט ידחה את התביעה לאכיפת חוזה שבעל פה (סעיף 114 לסיכומים. ראו גם התביעה לכל סעד שבית המשפט ימצא לנכון, בסעיף 115). אמנם המסלול העיקרי שבו הלכו הצדדים לא היה במישור זה, שכן כל צד אחז במלוא תאוותו. התובע ביקש לאכוף את החוזה הנטען לקבלת שווי המניות בסך של 10,000,000 ₪, והנתבע הכחיש מכל וכל קיומו של חוזה (ובסיכומיו, אף לא חזר על גרסת ה- 15,000 ₪). התובע לא הגיש חוות דעת בעניין השכר הראוי. עם זאת, הובאו לפניי ראיות מספקות בכל הקשור לכך ונדון ועלה פועלו של התובע, כך שהונחה לפניי תשתית ראייתית מספקת לצורך הערכת השכר הראוי בדרך של אומנדא; תשתית ראייתית שהצדדים גם התייחסו אליה כחלק בלתי נפרד מהדיון בשאלת קיומו של חוזה. אוסיף על כך כי אף שברוב המקרים דרך המלך בתביעות לשכר ראוי היא שהערכת השכר הראוי תעשה על יסוד חוות דעת מומחים דווקא, אין זה בגדר הכרח בל יעבור (ראו למשל, פסקי הדין בעניין גרובר שם לצד דחיית הטענות החוזיות נקבע השכר הראוי מבלי שהוגשה חוות דעת, על יסוד התשתית הראייתית שנפרשה לפני בית המשפט. וכך גם בעניין ווטאירפול). אף סבורני כי במידה רבה עסקינן כאן במקרה שקשה ליצוק ל"תבנית" שכר מקובלת וממילא, כאמור, מצאתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לקביעת השכר הראוי בנסיבות העניין.
136. סבורני, אפוא, כי על אף שלא נכרת חוזה ועל אף המחלוקות בין הצדדים כמתואר, אין מקום בנסיבות העניין ולאור קביעותיי לעיל באשר לשירותיו של התובע, להשיב את פניו של התובע ריקם ולפטור את הנתבעים מתשלום שכר ראוי והוגן לתובע; ובדומה לעניין קוגן הנ"ל יש לפסוק לתובע שכר ראוי על שירותיו. כאמור, העילה של עשיית עושר לא נזנחה על ידי התובע והוא החזיק בה גם בסיכומיו. הנתבעים לא התייחסו לעילה זו בסיכומיהם והסתפקו בטענה כי לא נכרת חוזה. עם זאת ואף שהצדדים לא דנו במפורש בשאלת גובה השכר הראוי, הם התייחסו רבות גם לכל הקשור לפעילותו של התובע והונחה לפניי, כאמור, תשתית ראייתית מספקת לקבוע את שכרו של התובע בגין שירותיו בנסיבות העניין, בדרך של אומדנא.
137. הובהרה בקביעותיי לעיל חשיבות יישום הרפורמה בזמן אמת בעיני הנתבעים. כמו כן, פורטו פעולותיו של התובע בשני הנדבכים. כאמור, במסגרת השיקולים שניתן להתחשב בהם באומדן השכר הראוי באים גם "הסכמות למחצה", הצעת השכר שהציע מקבל השירות או קביעת "גבול עליון". בהקשר זה אציין שוב את גרסתו של הנתבע שלפיה התקיימו בין הצדדים מגעים לעניין תנאי ההתקשרות, שלא השתכללו לכלל הסכם, לפיהם התובע יהיה זכאי לאופציות כנגד העמדת שירותיו לחברה לתקופה שלא תפחת משנתיים. בפועל פעל התובע בענייני החברה, כאמור, בתקופה של כחצי שנה.
138. כאמור במסגרת ההליך הוסיף הנתבע גם את תנאי המכירה של החברה במחיר גבוה משמעותית משוויה על מנת שהתובע יהא זכאי לתמורה. אמנם, דחיתי את הטענה שתנאי זה עמד על הפרק בזמן אמת, אך אזכיר, למען שלמות התמונה, כי לפי תצהיר הנתבע החברה נמכרה ביום 1.3.2022. התובעים בסיכומיהם טענו כי אף שהתביעה הועמדה על סך של 10,000,000 ₪ בלבד, במהלך ההליך התברר כי 10% ממניותיה של החברה שווים ככל הנראה משמעותית יותר משעה שהנתבעים סירבו למסור מה היה שוויה במכירתה. מכירת החברה ארעה בתקופה שלאחר התקופה לה מתייחסת התביעה, ואין חולק כי התובע לא היה מעורב במכירתה. בנסיבות העניין תרומתו של התובע להשאת שוויה של החברה, בפעילותו בתקופה הנדונה בתביעה, אינה ניתנת למדידה. עם זאת, יש לציין כי אחד התנאים לתשלום התמורה לתובע, אליבא דנתבע, התממש.
139. ביישום הדין ושקילת כל השיקולים בענייננו, בהינתן שהצדדים קיימו דין ודברים שלא השתכלל לכלל חוזה בדבר תמורה הונית בשיעור של 10% מהמניות בתמורה לטיפול התובע ביישום הרפורמה ובעניין עסקי החברה, ושווין המוסכם לצורך ההליך (10,000,000 ₪); ובהינתן מצב הדברים כפי שנחזה ונחווה בזמן אמת על ידי הצדדים, והנתבע בפרט, בכל הקשור בעיכוב ביישום הרפורמה וחשיבות העניין ומשקל הטיפול בסוגיה זו בהלימה לחשיבות העניין; בראי דרישתו של התובע, ההשקעה שהשקיע התובע ובכלל זה הפגישות המרובות, רמת המעורבות של התובע בעסקי החברה, סיועו בשיווק ובמתן ייעוץ וליווי וקשריו והיכרותו את הענף, לרבות ביצירת הקשר עם עורכי הדין בקל וגזית שייעצו בענייני החברה, והפרסום המשמעותי והמכובד על ידי מר שמיר ללא תמורה. והכל בתקופה לא מבוטלת של כשישה חודשים; ובראי גרסתו של הנתבע והתקופה שעליה דיבר (שנתיים) כשבסופו של יום צלחה החברה את המשבר הנדון ופרחה ואף נמכרה בהמשך, הגם שכאמור ללא מעורבות התובע בעסקה זו; ה"הסכמות למחצה" והגבולות ששרטטו הצדדים כמתואר, ושיקולי המדיניות המשפטית בהעדר הסכם בכתב כאמור בעניין ווטאירפול - כל אלה באיזון בין השיקולים וטענות הצדדים, הביאוני לקבוע כי שכרו הראוי של התובע יעמוד על סך של 1 מיליון ₪, נכון למועד פסק הדין.
140. נוכח קביעותיי לעיל התייתר הצורך לדון בטענות נוספות של הצדדים ולא ראיתי שיש בהן כדי לשנות מהכרעתי הנ"ל.
141. אשר לתביעת התובעת 2 - התובע העיד כי התובעת 2 עתידה הייתה לקבל 50% מהרווחים בגין עסקאות נוספות שלא בתחום התחבורה (גרסת ה- 50% הנוספים של התובע שהוצגה לעיל), ואילו התובע אמור היה להחזיק במניות (למשל בעמ' 153 ש' 14-16). לא נתבע כל סעד בגין אותם 50% וממילא לא הוכחה הזכאות לסכום כלשהו בגין כך. על כן, לא היה כלל מקום להגשת התביעה גם בשמה של התובעת 2, ותביעתה של התובעת 2 נדחית.
142. הערה לקראת סיום: במסגרת הדיון בחלק הראשון הובאו טענות וחשדות הנתבע ביחס לבכירים במשרד התחבורה ובחברת דן. לחשדות שהועלו לא הוצג ולו שמץ של תשתית ראייתית ואין בקביעותיי כאן כדי לאשרן, אף לא במקצת. כל שנקבע הוא שכך סבר הנתבע בזמן אמת. אין לי אלא להצר על כך ששמם "השתרבב" באופן זה בהליך לא-להם שלפניי. מטעם זה צוינו על ידי שמות הבכירים כפי שצוינו במסגרת פסק הדין. יובהר, כי זו אחת הסיבות שבגינן סברתי כי מן הראוי להביא לסיומו של תיק זה על דרך הפשרה, ולא בפסק דין מנומק שבו תיפרש מלוא היריעה הנדרשת להכרעה, לרבות טענותיו הבלתי מבוססות של הנתבע כנגד בכירים במשרד התחבורה ובחברת דן.
סברתי גם שיהא נכון לסיים את התיק בהסכמה ולחסוך בכך לצדדים את כל הכרוך בניהול ההליך לפי כל כללי הספר, על קביעותיי, ועל הוצאות ניהול ההליך שאינן עומדות בפרופורציה סבירה לעניין, בוודאי בשים לב לסכום שנפסק. לצערי, כאמור, לא עלה בידי להביא את הצדדים לכדי הסכמות ולייתר כתיבתו של פסק דין זה.
סיכום וסוף דבר
143. תביעת התובע 1 מתקבלת חלקית, באופן שאני מורה לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע 1 סך של 1,000,000 ₪ נכון למועד מתן פסק דין זה. תביעת התובעת 2 נדחית בזאת.
144. הנתבעים יישאו בהוצאות התביעה בגין ההקלטה והתמלול לפי קבלה, ובהחזר יחסי של האגרה. עוד אני פוסקת לטובת התובע שכ"ט עו"ד בסך של 140,000 ₪.
בקביעת שכר הטרחה הבאתי בחשבון את התוצאה על קביעותיי לאורך פסק הדין, את הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לטובת התובע, ואת דחיית תביעת התובעת 2.