בית משפט השלום בבת ים
ת"א 58519-02-21 גולצמן נ' נאור ואח'
תיק חיצוני:
לפני
כבוד השופט אודי הקר
תובע
מל גולצמן
ע"י ב"כ עוה"ד יוני ג'ורנו
נגד
נתבעים 1. רוית נאור
2. עדי ארגוב
3. גיא פז
ע"י ב"כ עוה"ד אסף דרעי
4. זאב צבי נתיב פליק
ע"י ב"כ עוה"ד סימה ברקוביץ
5. יעל מלצר – תביעה נמחקה
פסק דין
תביעה לפיצוי כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בגין פרסומים בפייסבוק שבוצעו על ידי הנתבעים.
עניינו של תיק זה בטענות התובע – שוטר במשטרת ישראל – כי הנתבעים פרסמו עליו לשון הרע ביחס לשימוש באלימות ואף הטרדה מינית, בהפגנה בה השתתפה הנתבעת 1, בעת תקופת ה"קורונה".
הקדמה:
1. אקדים ואציין, כי תביעה זו עוסקת אך ורק בטענות הצדדים לעניין לשון הרע ועל כן לא ארחיב בנושאים שונים שהועלו על ידי הצדדים, שאינם נדרשים לצורך הכרעה בתיק זה. עם זאת אבהיר, כי אין בהתייחסותי לטענות הצדדים בפסק דין זה כדי לגרוע מהחשיבות שאני נותן לערכי היסוד העומדים ברקע האירועים. כך יובהר, כי חופש הביטוי וזכות ההפגנה הם ערכי יסוד במדינת ישראל ואין בפסק דין זה כדי לגרוע מחשיבותם.
2. מובן כי יש לשמור ולהגן על זכות ההפגנה ועל חופש הביטוי, אולם מימוש זכויות אלו צריך להיעשות על פי דין. משטרת ישראל אמונה על אכיפת הדין ומקום בו נערכות הפגנות בניגוד לדין, או תוך הפרת הדין, משטרת ישראל אמונה על שמירת הוראות הדין ואכיפתו. לשם כך בידי משטרת ישראל לנקוט, במקרים הנדרשים והמותרים על פי דין, בכוח סביר. מקרים בהם נעשה שימוש בכוח בלתי סביר או שנעשה שימוש בכוח מקום בו הדבר לא היה מוצדק, צריכים להיבחן ויש לנקוט בהליכים המתאימים נגד מי שהפעיל כוח שלא כדין.
3. אולם עניינו של מקרה זה אינו בטענות הנוגעות לסוגיות אלו. הצדדים אינם חלוקים בשאלה האם מעשיו של התובע היוו שימוש בכוח בלתי סביר, אלא בשאלה – האם התובע הוא שביצע את המעשים שייחסו לו הנתבעים בפרסומיהם.
4. באופן דומה יש להתייחס, בעניינו, לטענות בדבר פגיעה בחופש הביטוי. חופש הביטוי הוא ערך יסוד במדינת ישראל ויש לנקוט בזהירות יתרה בהגבלתו. עם זאת, חופש הביטוי אינו מוחלט ואינו ערך בלעדי ולעתים הוא מתנגש בערכים אחרים, דוגמת זכותו של אדם לשם טוב וזכותו שלא יפגעו בשמו ובפרטיותו במסגרת פרסומים שונים. האיזון בין זכויות אלו מקבל ביטוי, בין היתר, בהוראות חוק איסור לשון הרע, אשר אינו מתיר לאדם לפרסם לשון הרע על אחרים, אלא אם הוא עומד בהגנות הקבועות בחוק, ובכללן ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו- 15 לחוק – פרסום אמת ותום לב.
5. כפי שיפורט להלן, הסוגיה המרכזית הדורשת הכרעה בהליך זה היא שאלת אמתות הפרסום. האם התובע אכן ביצע את המעשים שייחסו לו הנתבעים אם לאו. הנטל להוכיח זאת מוטל על הנתבעים.
רקע ותמצית טענות הצדדים:
6. התובע, הוא שוטר במשטרת ישראל. במסגרת תפקידו כלוחם יס"מ שימש ככוח התערבות בהפגנה שהתקיימה ביום 24.12.2020 בתל אביב .
7. הנתבעת 1, גב' רוית נאור, היא עיתונאית אשר לטענתה סיקרה הפגנה זו לעיתון האינטרנטי "מגפון" וענדה תג עיתונאי על צווארה (להלן: "גב' נאור").
8. התובע טוען כי למחרת ההפגנה הסתבר לו כי גב' נאור פרסמה פוסט בפייסבוק המכפיש את שמו וכולל שקרים שלטענתו לא היו ולא נבראו.
9. להלן הפוסט בגינו הוגשה התביעה דנן:
"משטרת ישראל אוהבת סימטאות חשוכות. שם אפשר להרביץ ולעבור על החוק בקלות! שם אפשר לפרוק את הזעם, התסכול והקריזה, על מפגינים שומרי חוק, שיצאו למחות נגד שלטון מושחת ומנותק.
ואם בדרך יש צלמים, ועיתונאית שמנסה לתעד את הפעילות האלימה שלהם- אין בעיה! נחטיף גם לה!
ההפגנה שיצאה אמש מהבימה לצעדה, הגיעה לאזור המוסכים החשוך בסמוך לרחוב המלאכה. אין תנועה, לא מפריע לאיש. דווקא שם, בסמטאות החשוכות האלו השתוללה אתמול משטרת ישראל בניצוחו של מאיר סוויסה. כשניסיתי לצלם את המעצר האלים והמיותר של Ziv Landa, התנפלו עלי שוטרים, משכו בזרועותיי כאילו הייתי שק תפוחי אדמה, העיפו אותי כשהם מטיחים אותי לריצפה ובהמשך, כשהצלחתי שוב לעמוד על רגליי וניסיתי לצלם את שמו של השוטר שתקף אותי באלימות (מל גולצמן) הוא תפס את השד הימני שלי בחוזקה והעיף אותי אחורה. ככה פשוט. ככה מזעזע.
מל גולצמן יכול להיות הבן שלי. השכן שלי. הבן של חברים שלי. בחור צעיר, שבחיים במדינה נורמאלית אולי היה מצטרף לאחד מהמסעות שלי ומצטלם אתי על אופנועי שלג בלפלנד. אבל מל הפך לכלי בשימוש עברייני לכאורה, ואתמול הוא הרביץ, דחף ורמס אותי תוך כדי העבודה העיתונאית שלי. ויותר ממה שאני כואבת היום פיזית, אני בעיקר עצובה.
מאיר סוויסה מונצח בשידור החי מאתמול כשהמסכה שלו לא על פניו שוב ושוב. זה לא הפריע לו לשלוח שוטרים ולעצור באלימות מפגינה, שהלכה בצד לבד ללא מסכה. בסוף הערב הוא ביקש לצלם את תעודת העיתונאי שלי והודיע לי שיש לו צילומים שלי.
Israel Police – משטרת ישראל היקרה, גם אנחנו התחלנו להכין את אלבומי הצילומים שלנו! סימנים כחולים מפוזרים היום על גופי. הגב כואב, אבל הלב שלי, שעד עכשיו החזיק מעמד לא רע, למרות מה שראיתי וחוויתי בחצי שנה האחרונה, מדמם היום..
אל דאגה, לא תצליחו להפחיד או לשבור אותנו! להתראות מחר בבלפור!
עזבו אתכם מהלייב שלי, פשוט תגיעו!
שבת שלום לשומרי הדמוקרטיה האמיצים שהתברכנו בהם ולשאר החברים.
תודה לתומר אפלבאום צלם הארץ ול Ben Cohen האהוב על הצילומים והתעוד".
10. הנתבעת 2, גב' עדי ארגוב (להלן: "גב' ארגוב"), שיתפה את הפוסט הנ"ל והוסיפה מלל בעצמה:
"מל גולמן מטיח את Ravit Naor עיתונאית. הוא גם בעט באחת האימהות
Maya Carmel.
צילם Ben Cohen
שתפו. הגיע הזמן ששמותיהם של האלימים יצאו לאור".
11. הנתבע 3, מר גיא פז (להלן: "מר פז"), הגיב לפוסט כדלקמן:
"השוטר האלים מל גולצמן.. במקום להיות עבריין נהפך לשוטר אלים.. עצוב שכך!!!"
12. הנתבע 4, מר זאב צבי נתיב פליק (להלן: "מר נתיב פליק"), הגיב לפוסט כדלקמן:
"גם הלב שלי כואב מקריאת הפוסט. איך ייתכן ששוטר מתנהג כך וראש הממשלה לא נוקט במיידי בכל הפעולות הנדרשות כדי להביא את העבריין מל גולצמן ומפקדיו על עונשם ולמנוע הישנות מקרים כאלו בעתיד. יש לנו ראש ממשלה זבל ששולח אנשים עלובים כמו אורלי לב למרר את החיים למשפחות שכולות של "שמאלנים" ואת מל גולצמן העבריין במדים להכות אותך ולבצע בך מעשים מגונים. אין לי מילים לנחם אותך על ליבך המדמם היום. העבריין במדים מל גולצמן, פגע בדבר הכל כך חשוב לך, תחושת השייכות למדינת ישראל ועם ישראל, העבריין במדים מל גולצמן, גרוע מכל אויבי המדינה מבחוץ. את מדממת וראש הממשלה שלך והילד-ז בטח חוגגים את קריאת הפוסט שלך ושולחים איזה כלבלב לשבח את העבריין במדים מל גולצמן. נצטרך להשקיע הרבה בחינוכם מחדש של טיפוסים כמוהו. עם כל הכבוד הרב מאוד לחלקך במחאה, אני מאמין בלב שלם, שבלי הקמת אלטרנטיבה פרלמנטרית ראויה ואטרקטיבית, לא יהיה קל למגר את התופעות האלה של עבריינים בזויים במדים כמו מל גולצמן".
13. אציין, כי התביעה נגד הנתבעת 5 נמחקה בהסכמת הצדדים. על כן לא אדרש לה. בנסיבות אלו התביעה נותרה נגד הנתבעים 4-1 (להלן: "הנתבעים").
14. התובע טוען כי פרסומי הנתבעים, לרבות פרסום הפוסט שיתופו והתגובות לו, מהווים לשון הרע. לטענתו פרסומים אלה נעשו אך ורק מתוך מטרה להשפילו, לבזותו ולפגוע במשלח ידו. התובע עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סע' 7 לחוק, כאשר נגד גב' נאור מבוקש פיצוי בסך של 40,000; נגד גב' ארגוב פיצוי בסך של 30,000 ש"ח, ונגד הנתבעים 3 ו-4 פיצוי בסך של 10,000 ש"ח כל אחד.
15. הנתבעים 1 עד 3 טוענים בכתב הגנתם כי גב' נאור הייתה זכאית לחשוף ברבים את החוויה הקשה אותה חוותה. יתרה מזאת, כעיתונאית, לא עשתה בכך אלא את חובתה - להתריע בציבור מפני מעשה חמור שבוצע ולחשוף את המקרה שאירע לה באופן אישי. גב' נאור היא למעשה קורבן עבירה למעשי אלימות והטרדה מינית שביצע בה התובע. לטענתם, הנתבעים 2 ו-3 תמכו בה לאחר שנפגעה על ידי התובע. לאור זאת, לא היה בדבריהם משום לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע.
לטענתם תביעה זו היא למעשה "תביעת השתקה" שחורגת בעליל מהסעד שנתבקש במסגרתה. מדובר בתקיפת פרסומים בקשר עם עניין ציבורי. מטרתו העיקרית של התובע בתביעת ההשתקה היא יצירת מאזן אימה - הצבת הסיכון לו ייחשף מי שיעז וימתח ביקורת על התובע בעניין בעל חשיבות ציבורית. התביעה הוגשה למעשה לא בגין הבעת ביקורת או הבעת דעה אלא בעניין פרסום עובדתי- "מעשה שהיה". למעשים החמורים שביצע התובע כלפי גב' נאור, יש עניין ציבורי החורג מעניינם הפרטי של הצדדים.
לטענתם, בעניין זה חלות ההגנות של אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק (2) (4) ו-(6) לחוק. גב' נאור חוסה תחת שתי ההגנות וכך גם הנתבעים 2 ו-3 אשר הסתמכו בתום לב על פרסומה של גב' נאור.
16. מר נתיב פליק טוען בכתב הגנתו כי לא הייתה לו כוונה לפגוע בתובע. הוא התייחס לדברים שקרא וראה בסרטון שפורסם בפייסבוק על ידי בר פלג ובתמונות שפורסמו, ולא סבר שיש בדבריו משום לשון הרע כלפי התובע. לטענתו, התגובה זכתה לחשיפה מזערית, אם בכלל.
לטענתו, חרף מעשיו של התובע אשר יש לגנות אותם בכל תוקף, לאחר פנייתו של התובע במכתב התראה, בחר למחוק את הפוסט ולפרסם התנצלות. ההתנצלות פורסמה כתגובה לפוסט של גב' נאור ובדף הפייסבוק שלו. דבר ההתנצלות הודע לתובע במכתב התגובה שנשלח לבא כוחו ביום 17.1.21 בדואר רשום. עוד צוין במכתב כי מר נתיב פליק איננו סבור כי חטא כלפי התובע בעוולת לשון הרע ורואה בדרישות התובע כתביעת השתקה. יחד עם זאת על מנת לסיים את המחלוקת בין הצדדים, הציע לשלם את הסך של 2000 ש"ח לצד שלישי שיבחר על ידי הצדדים. התובע בחר שלא להגיב כלל להצעתו זו ותחת זאת הגיש את תביעת ההשתקה דנן.
לטענתו, לא מדובר בלשון הרע כנגד התובע. הוא עשה שימוש במילה "עבריין" על מנת לתאר אדם שביצע עבירה, שהרי ראה את התמונות והסרטון של התובע המכה את גב' נאור.
לטענתו, גם אם ייקבע כי דברי תגובתו מהווים לשון הרע, הרי שעומדות גם לו ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק (אמת בפרסום ותום לב בהתאמה).
עוד טוען מר נתיב פליק כי לאור זלזול התובע בכך שלא טרח להשיב למכתב התגובה ולהצעת הפשרה, הרי שיש לחייב את התובע בהוצאות גבוהות.
17. התובע והנתבעים נחקרו על תצהירם. כמו כן, מטעם הנתבעים 3-1 העידה גב' קטי בר (פעילה חברתית בקבוצה "אימהות נגד אלימות"), שנחקרה על תצהירה.
18. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בשל התיק להכרעה.
דיון והכרעה:
19. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה. להלן יפורטו הטעמים לכך.
20. ב-ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' לוני הרציקוביץ, פ"ד נח(3)558 (2004) התווה בית המשפט העליון את האופן בו נערכת בחינת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע:
"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2לחוק..בשלב השלישי בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות, (פרשת אמר [1] בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".
21. סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע מגדירים את המונחים "לשון הרע" ו "פרסום". אין חולק כי פרסום ה"פוסט" בפייסבוק והתגובות ל"פוסט" מהווים "פרסום" כהגדרתו בחוק. לעניין זה אציין, כי אף אין המדובר אך ב"שיתוף" הפרסום של הגב' נאור, שכן יתר הנתבעים הוסיפו מלל משלהם לתגובותיהם. אם כן, יש לבחון האם הפרסום של גב' נאור והתגובות לפרסום של שאר הנתבעים מהווים לשון הרע.
22. השאלה אם פרסום מהווה לשון הרע היא שאלה פרשנית שבחינתה אובייקטיבית, קרי כיצד מפרש האדם הסביר את האמור בפרסום. לצורך כך אין חשיבות לשאלה האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע או האם המפרסם התכוון לפגוע בנפגע ( ע"א (מחוזי ת"א) 29415-06-12 הוצאת עיתון הארץ נ' עודד קאשי, מיום 22.1.14).
23. בענייננו פרסומה של הגב' נאור מייחס לתובע תקיפה ואף הטרדה מינית של תפיסת השד הימני שלה. גב' נאור הדגישה בפרסום כי התובע "הרביץ, דחף ורמס" אותה תוך כדי העבודה העיתונאית שלו, וזאת ללא שום סיבה.
24. כך גם התגובה שפרסמה גב' ארגוב, תוך ששיתפה את פרסומה של הגב' נאור, מייחסת לתובע מעשים חמורים. שם ציינה כי התובע הטיח את גב' נאור ואף בעט במפגינה אחרת. עוד ציינה כי "כי הגיע הזמן ששמותיהם של האלימים יצאו לאור".
25. כך גם מר פז, שהמשיך בקו זה תוך שכינה את התובע "השוטר האלים" ואף ייחס לו תכונות של עבריין: "במקום להיות עבריין נהפך לשוטר אלים".
26. מר נתיב פליק כינה את התובע "העבריין במדים מל גולצמן" (ובהמשך "עבריין בזוי במדים") ואף סימן אותו כשלוח של השלטון שנשלח כדי להכות ולבצע בגב' נאור "מעשים מגונים" ואף כינה אותו כ"גרוע מכל אויבי המדינה מבחוץ" וככזה "שנצטרך להשקיע הרבה בחינוכם מחדש של טיפוסים כמוהו".
27. ברור כי יש בדברים אלה של הנתבעים כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" וכן עונה לאמור בסעיף: "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", וכן "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". אם כן, מתקיים האמור בסעיף 1 לגבי פרסום לשון הרע של כל הנתבעים.
28. לאור זאת, יש כעת לבחון האם קמה לנתבעים אחת מההגנות הקבועות בחוק.
הגנת אמת בפרסום:
29. הגנת אמת בפרסום קבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע שקובע כי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
30. לצורך הוכחת קיומה של הגנה זו יש להוכיח שני יסודות מצטברים: שתוכן הפרסום היה אמת וכן קיומו של עניין ציבורי בפרסום, כאשר ההכרעה תעשה על בסיס מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ' 216). הנטל להוכחת קיומם של יסודות אלה מוטל על הנתבע הטוען לתחולת ההגנה.
31. להוכחת היסוד הראשון בדבר אמיתות הפרסום, על הנתבע להראות התאמה בין תוכן הפרסום ובין המציאות האובייקטיבית, כפי שהוכחה בראיות במהלך המשפט [שנהר, 217].
32. בענייננו, עיון בסרטונים השונים שהוצגו על ידי הצדדים, הכוללים אף את צילומי מצלמת הגוף המשטרתיים והשידור הישיר שבוצע על ידי גב' נאור בזמן ההפגנה, אינו מוכיח את הטענות העובדתיות שנטענו בפרסום של הגב' נאור.
33. ראשית, יש לציין כי גב' נאור הודתה בתצהירה כי בזמן אמת לא יכלה לדעת בדיוק את זהות השוטר שפגע בה. ראו סעיף 12.4 לתצהירה: "..כאמור, במהומה שנוצרה אני לא יכולתי תחילה לדעת מי בדיוק עשה מה, אלא רק בדיעבד לאחר צפייה בסרטונים". עובדה זו לא מנעה ממנה להטיח באחד השוטרים בזמן אמת "אתה נגעת לי בשד" תוך צילום תג שמו של התובע במהלך השידור הישיר של ההפגנה שבוצע על ידה.
34. גב' נאור הודתה כי טעתה בכך שחשבה כי התובע הוא זה שדחף אותה אל הרצפה. לטענתה, לאחר צפייה בסרטון הישיר שהפיקה, הבינה כי לא התובע הוא זה שדחף אותה אל הרצפה אלא שוטר אחר (שלטענתה היא נהדפה אליו על ידי התובע).
35. יצוין כי התברר שגב' נאור פרסמה תחילה נוסח אחר ל"פוסט", אשר תוקן על ידה בשלב מאוחר יותר. עובדה זו בדבר שינוי ה"פוסט" לא נחשפה על ידי הגב' נאור בכתב הגנתה, אלא התובע הוא זה שחשף זאת. התברר כי בפרסום המקורי שפרסמה גב' נאור צוין כי השוטרים: "העיפו אותי כשהם מטיחים אותי לריצפה, ובהמשך כשהצלחתי שוב לעמוד על רגליי וניסיתי לצלם את שמו של השוטר שתקף אותי באלימות (מל גולצמן), חברו תפס את השד הימני שלי בחוזקה והעיף אותי אחורה".
לטענתה, בשלב מאוחר יותר (לאחר שצפתה בסרטון השידור הישיר) שינתה את הפרסום המקורי וכתבה כי השוטרים: "העיפו אותי כשהם מטיחים אותי לריצפה ובהמשך, כשהצלחתי שוב לעמוד על רגליי וניסיתי לצלם את שמו של השוטר שתקף אותי באלימות (מל גולצמן), הוא תפס את השד הימני שלי בחוזקה והעיף אותי אחורה". אציין, כי לא מצאתי שמהסרטון ניתן ללמוד זאת ועל כן אין זה מובן מדוע שינתה בגב' נאור את הפרסום באופן המייחס לתובע את תפיסת השד (פרסום לגביו עיקר הטענה ללשון הרע).
36. בעדותה לעניין זה סיפקה התובעת גרסה אחרת (שלישית) לגבי האירוע (עמ' 56 לתמליל הדיון):
"אחרי שאני יושבת על הסירטונים אני רואה שבין האלימות שהייתה שם ובין הדחיפות שהיו שם, ובין המכות שהיו שם, טעיתי, טעיתי.. הבנתי למה כי מל הוא זה שדחף אותי על אותו שוטר קרח שהוא זה שהעיף אותי כשעפתי עם התרמיל על הגב. וזה לא היה מל, זה היה בגלל הדחיפה הזאת. השוטר ההוא העיף אותי. זה 1 ו-2, כשראיתי את זה תיקנתי. וזה היה אחרי כמה שעות תיקנתי את הפוסט. כן, טעיתי".
37. גם כאן יש לציין, כי התיקון שנעשה בפרסום אינו מבהיר נקודה זו. בניגוד לעדותה, אין בפרסום המתוקן כל פרט שמבהיר לקוראים כי לא התובע הוא זה שגרם לנפילתה אלא שוטר אחר. לפיכך יש לתמוה על דבריה, כי "מהיושרה שלי ישבתי ותיקנתי את זה" (עמ' 57 לתמליל הדיון).
38. כאמור, למעשה עניין לנו ב-3 גרסאות שונות: בפוסט הראשוני ציינה גב' נאור כי קודם הוטחה אל הרצפה ואז לאחר שקמה חברו של התובע תפס את השד הימני שלה בחוזקה והעיף אותה אחורה.
39. בפוסט המתוקן (הנוסח הסופי) צוין כי גב' נאור הוטחה אל הרצפה ואז לאחר שקמה, התובע תפס את השד הימני שלה בחוזקה והעיף אותה אחורה.
40. בעדותה ציינה גרסה שלישית, לפיה התובע הוא זה שדחף אותה אל עבר השוטר השני שהעיף אותה אל הרצפה. על פי גרסה זו דומה כי התפיסה של השד הימני שלה בוצעה על ידי התובע עוד לפני הנפילה.
41. עיון בסרטונים שצורפו (הגם שקשה להבין מהסרטונים מה בדיוק אירע) אינם מחזקים את גרסאותיה. ניתן לראות כי השוטרים ניסו לבצע מעצר של מפגין וכי גב' נאור "נדחפה" לאירוע ונראה כי אף הפריעה להם בביצוע עבודתם תוך צעקות בדבר היותה עיתונאית. לא ניתן להבחין בסרטונים אלה בביצוע הפעולות האלימות אותן ייחסה לתובע. לאחר האירוע, ניתן לראות איך התובעת הולכת אחר השוטרים ובכללם התובע, תוך הטחת האשמות בפניהם שוב ושוב (ראו גם עדותה לעניין זה- עמ' 66 לתמליל).
42. יוצא אפוא, כי הפעולות בעלות המשמעות הרבה ביותר בסרטון (נפילתה של גב' נאור אל הרצפה כתוצאה מדחיפת השוטרים ותפיסת שדה), לא בוצעו על ידי התובע.
43. אבהיר, כי אין להקל ראש בהפעלת אלימות מצד שוטרים שלא כדין וכי אין באמור כדי לקבוע שהגב' נאור לא חוותה את האירועים שתיארה בפרסומה. יש אף להניח כי בזמן אמת, לאור הנסיבות, היא הייתה נסערת וראתה צורך למחות על שנעשה לה, אולם מהראיות בתיק עולה כי גם אם מעשים אלו נעשו על ידי שוטרים, הם לא נעשו על ידי התובע (או לפחות לא הוכח שנעשו על ידו). התובע העיד כי הוא לא ביצע את המעשים ועדותו, שהייתה מהימנה, לא נסתרה.
44. הגב' נאור דאגה לציין בפרסומה את שמו של התובע, ומצאתי כי העובדות שייחוסו לו אינן נכונות ולא הוכחו. אם הייתה הגב' נאור מייחסת את המעשים למשטרת ישראל או לשוטרים באופן כללי, לא היה בכך להוות עילה לתביעה מכוח חוק לשון הרע (ולו מכיוון שהיה זה פרסום על חבר בני אדם) אולם משבחרה לפרסם את שמו של התובע כמי שביצע את המעשים, היה עליה לדייק בפרטים ולוודא כי המעשים הנטענים אכן בוצעו על ידו. אוסיף, כי אם היה לה ספק בדבר זהות השוטר שביצע את המעשים הנטענים, היה עליה להימנע מלנקוב בשמו של התובע כמי שביצעם.
45. יש אף לתמוה על כך שגב' נאור לא טרחה לציין בכתב ההגנה את העובדה המהותית, בדבר עריכת הפרסום שבוצע על ידה ושינויו ושאף לא ציינה, אף לא בתצהירה, כי הגישה תלונה במח"ש נגד התובע שנסגרה (ראו לעניין זה עדותה-עמ' 60 לתמליל הדיון). אוסיף כי גם טענותיו של התובע כי מהסרטון עולה כי פנייתה של הגב' נאור "שהוא נגע לה בשד" מופנות לשוטר אחר (וראו עדותה של הגב' נאור לעניין זה בעמוד 69 לתמליל) מחזקת את הטענה כי לא התובע הוא שנגע לה בשד. ועוד: אין תיעוד לאירוע עצמו וכעדותה של הגב' נאור: "לא, כי מה שאנחנו רואים, מה שקרה הוא לא מראה לנו, הוא מראה לנו רק משלב הצעקות (עמוד 66 לפרוטוקול) ומהסרטון עולה כי הגב' נאור ציינה בפני התובע בזמן אמת, כי חברו נגע לה בשד (דקה 103 לסרטון).
46. לאור כל האמור לעיל, לא הוכח על ידי גב' נאור כי תוכן הפרסום אמת ונראה יותר כי הוא אינו אמת, לפחות ביחס לטענה בדבר מעשים שבוצעו על ידי התובע.
47. לעניין פרסומה של הגב' ארגוב - כאמור אין חולק כי התובע לא הטיח את גב' נאור (וכאמור לעיל גב' נאור לא טרחה לתקן את הפוסט שלה באופן שהדבר יובן). גם הטענה כי בעט במפגינה אחרת (מיה כרמל) לא הוכחה אף בראשית ראיה. הגב' ארגוב כלל לא נכחה באירוע והעידה כי היא אינה מכירה את התובע. הנתבעים 3-1 אף לא טרחו לזמן את אותה מפגינה לעדות מטעמם (וראו לעניין זה עדותה של גב' ארגוב- עמ' 73-72 לתמליל הדיון, ועמודים 74: "אני לא ראיתי את זה ... אני שמעתי מהדיווח שלה" ו- 77 – שאין לה ראיות על האירוע מושא הליך זה).
48. לעניין פרסומו של מר פז- כאמור לא הייתה כל הצדקה לכנות את התובע "השוטר האלים", ובטח שלא לכתוב כי "במקום להיות עבריין נהפך לשוטר אלים". כאמור לעיל, אף לא הוכח שהתובע נהג באלימות הנטענת.
49. לעניין מר נתיב פליק- לא הייתה כל הצדקה לכתוב דברים חמורים לפיהם התובע הוא "עבריין במדים" שנשלח להכות את הגב' נאור ולבצע בה מעשים מגונים. כאמור הטענות החמורות על מעשים מגונים שביצע התובע, שדומה כי הם עיקר הטענות בדבר לשון הרע, לא הוכחו, אף לא בראשית ראיה.
50. כפי שיש לראות בחומרה מעשי אלימות והפעלת כוח שלא כדין על ידי שוטרים, יש אף לראות בחומרה דברים מכפישים הנאמרים נגד אדם (ועוד יותר מכך – עובד ציבור), מבלי שהוכחו .
51. משלא הוכחה אמיתות הפרסום, הרי שהתייתר הצורך לבחון הוכחת קיומו של עניין ציבורי. עם זאת, ייאמר כי לא ניתן להפחית מחשיבותה של הביקורת הציבורית על פעילות המשטרה. יש לראות בחומרה נקיטת פעולות אלימות של המשטרה כלפי אזרחים בניגוד לדין וללא הצדקה. לפיכך אם הפרסום היה נכון, הוא אף היה עונה על הגדרת עניין ציבורי. אולם, כאמור לעיל, במקרה זה לא הוכח על ידי הנתבעים כי הפרסום משקף את המציאות וכי התובע ביצע את המעשים שייחסו לו ולא הורם הנטל להוכיח את הגנת אמת בפרסום.
הגנת תום הלב:
52. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי תקום הגנה לנתבע מקום שעשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המנויות בסעיף. סעיף 16 לחוק מגדיר את נטלי ההוכחה. סע' 16(א) לחוק קובע כי פרסום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15, שלא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, מקים חזקה בדבר תום לב.
סעיף 16(ב) קובע חזקה הפוכה אם מתקיימת בפרסום אחת מהנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שלו.
53. הנתבעים 3-1 הפנו בכתב הגנתם לסעיפים 15(2), 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע. מר נתיב פליק הפנה אף הוא ספציפית בכתב הגנתו לסעיף 15(4) לחוק.
54. סעיף 15(4) קובע כי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רישמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
55. אני סבור, כי מהראיות עולה שהפרסום לא היווה אך דברי ביקורת או הבעת דעה על פעילות המשטרה, אלא היה בו משום פגיעה בתובע באופן אישי, תוך העלאת טענות עובדתיות חמורות, שכאמור לא הוכחו ושנראה יותר כי הן אינן נכונות. אינני סבור כי הטענה שהתובע נהג באלימות כלפי הגב' נאור, כי ביצע תקיפה מינית וכי הוא שוטר אלים חוסים תחת הגנת חופש הביטוי, אלא שהם חוצים את קו הגבול, אשר מצדיק הטלת אחריות.
56. יצוין כי בכתב ההגנה של הנתבעים 3-1 הם טענו בעצמם כי התביעה כנגד גב' נאור "הוגשה לא בגין ביקורת או הבעת דעה אלא בעניין פרסום עובדתי- 'מעשה שהיה'" (סע' 22ד לכתב ההגנה).
57. הפרסומים בוצעו באופן נרחב ברשת החברתית "פייסבוק". הפרסום של גב' נאור זכה למאות תגובות (מעל ל-1,300 תגובות) ושיתופים (מעל ל-800 שיתופים). פרסום זה נועד להטמיע בציבור את הידיעה בדבר תוכן הדברים שנכתבו בו. הפרסומים אינם עוסקים כאמור בהבעת דעה אלא בתיאור עובדתי (שכאמור לא הוכח כלל). הפרסום של גב' נאור והפרסומים הנוספים של הנתבעים 4-2 נכתבו ללא כל עיגון עובדתי סביר תוך הטחת האשמות חמורות מאד, מבלי שנתמכו בראיות ומשהתברר שלפחות חלקן אינו נכון גם לשיטת הנתבעים (שכן הגב' נאור הבהירה שלא התובע תקף אותה באלימות והפיל אותה לרצפה).
58. נסיבות אלו שוללות את הגנת תום הלב גם ביחס ליתר הסעיפים אליהם הפנו הנתבעים 3-1 בכתב הגנתם ללא כל פירוט.
59. לעניין טענת הנתבעים כי מדובר בתביעת השתקה- במסגרת ההליך דנן נבחן הפרסום לגופו ולא הוכח כי מדובר בתביעת השתקה. למעשה לא הובאו כלל ראיות מצד הנתבעים לעניין טענה זו. יצוין כי הפסיקה עמדה על מספר מאפיינים אשר בהתקיימם עשוי להתעורר החשש כי מדובר בתביעה שהוגשה בעיקרה למטרת השתקה של התבטאות לגיטימית ולא מתוך רצון לקבל תרופה בגין פגיעה. מאפיינים אלה הם: פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או עילת תביעה גבולית, סכום תביעה מופרך ותקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי (ראו רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, מיום 8.1.20). לא נראה כי מתקיים בענייננו ולו אחד ממאפיינים אלה: לא נראה כי מתקיימים פערי כוחות בין הצדדים (הנתבעים 3-1 אף יוצגו על ידי המרכז הקליני "משנה" של המכללה למנהל); אין מדובר בעילת תביעה חסרת יסוד- כאמור לעיל מדובר בתביעה הנשענת על ראיות; סכום התביעה (הגם שמצאתי להפחיתו, כמפורט להלן) אינו מופרך; בנסיבות אלה הרי שלא נראה כי מדובר ב"תביעת השתקה".
60. אוסיף, כי אני ער לעובדה שהוגשו מספר תביעות על ידי שוטרים בגין פרסומים אחרים שייחסו להם מעשי אלימות וכי יתכנו מקרים בהם יש לחשוש מפני האפקט המצנן של קבלת תביעות מעין אלו על פרסומים של עניינים ציבוריים חשובים, אולם לא מצאתי שזה המקרה שלפנינו. אין המדובר במקרה בו הוכח ששוטר ספציפי נהג שלא כדין ואין המדובר במקרה של פרסום הנוגע להתנהלות משטרת ישראל. הנתבעים בחרו (במודע) לייחס לתובע (שוטר ספציפי) מעשים חמורים ובמקרה שכזה עליהם לבחון היטב, עובר לפרסום, את אמתות הפרסום ואת הראיות שיש בידיהם לתמוך בטענותיהם. לפיכך, הטענה כי מדובר בתביעת השתקה נדחית.
פיצוי:
61. "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלוש תכליות: "לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם- לא פחות ולא יותר [השוו ע"א 357/80 הנ"ל]. רק כך יהא ניתן – בגדרי הפיצוי התרופתי – לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי "נמוך" כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי "גבוה" כדי להגן על השם הטוב. על בית-המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק – הרכושי והלא רכושי – שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, בעמ' 835)" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (14.8.2001) , להלן: "עניין אמר"; וראו ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, (23.11.2022)).
בבוא בית המשפט להעריך את גובה הפיצוי בגין לשון הרע, עליו להתחשב בין היתר, "בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (עניין אמר, פסקה 17).
62. בטרם אדרש לגובה הפיצוי לכל אחד מהנתבעים, אציין, כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק ממוני ואף לא כי מעמדו נפגע. מכל מקום, דומה שאין חולק כי שמו נפגע וכי נגרם לו נזק בשל כך. בשים לב לאמור, לטיב הפרסום, היקפו והתנהגות הצדדים, מצאתי לפסוק כדלקמן:
63. לעניין הנתבעת 1 (הגב' נאור) - עולה מהראיות כי היקף הפרסום של העיתונאית היה נרחב ביותר. הפרסום ברשת הפייסבוק זכה כאמור למעל ל-1300 תגובות ומעל ל-800 שיתופים. כאמור, לא הוכחה אמינותו של הפרסום ולא הוכח שהנתבעת 1 עשתה די על מנת לברר את העובדות. אינני קובע שהנתבעת 1 לא חוותה את האירועים שתיארה אך לא מצאתי שאלו בוצעו על ידי התובע ולא הובאו די ראיות להוכיח טענה זו. בחירתה של התובעת לציין את שמו של התובע (ולא להתייחס למעשיהם של השוטרים באופן כללי) נועדה לפגוע בתובע אישית וכעיתונאית עליה לוודא שיש בידה די ראיות להוכחת הטענות החמורות טרם הפרסום. גם התיקון שעשתה בפרסום מעלה תהיות (כאמור) והנתבעת 1 עמדה על טענותיה בדבר אמתות הפרסום גם במהלך הליך זה. בנסיבות אלה מצאתי לחייב את גב' נאור לשלם לתובע פיצוי בסך של 20,000 ש"ח.
64. לעניין הנתבעת 2 (הגב' ארגוב) - הגב' ארגוב שיתפה את הפרסום של הגב' נאור והאשימה את התובע אף בתקיפה נוספת שגם היא לא הוכחה אף בראשית ראיה. גב' ארגוב חברה בקבוצה "אימהות נגד אלימות במשטרה", כך שפוטנציאל החשיפה של תגובתה נגד התובע אינו מבוטל. פרסומה אומנם התבסס על פרסום הגב' נאור, אולם היא הוסיפה לו תקיפה נוספת ("הוא גם בעט באחת האימהות Maya Cohen") שלא הוכחה ולו בראשית ראיה ואותה האם לא זומנה לעדות, ואף כתבה "הגיע הזמן ששמותיהם של האלימים יצאו לאור" ובכך לימדה על כוונתה. בנסיבות אלו מצאתי לחייב אותה בפיצוי בסך של 5,000 ש"ח.
65. לעניין הנתבע 3 (מר פז) - נתבע זה הבהיר שהוא הסתמך על פרסומה של הנתבעת 1, אך גם הוא לא בדק את אמתותו, הגם שלטענתו הוא בחר שכן לבדוק את עברו של התובע. מר פז לא הסתפק בהפניה לפרסום הנתבעת 1, אלא טען ש: "השוטר האלים מל גולצמן... במקום להיות עבריין נהפך לשוטר אלים". בעדותו התברר שמר פז מצא לנכון לנתח את אישיותו של התובע לאחר "שחפר עליו". ראו לעניין זה עדותו התמוהה (עמ' 77 לתמליל הדיון). וראו המשך עדותו (עמ' 78 לתמליל הדיון ):
"ש.. זה הספיק לך למשל לומר שבמקום להיות עבריין הוא נהיה שוטר אלים ועוד ועוד.
ת. כן. גם חפרתי עליו, ראיתי...איך הוא גדל, מאיזה מצב הוא בא. חבל לי שהוא פשוט נהיה ככה, זה הכל, הוא עשה דרך אבל לא מספיק".
66. מכאן, שאין המדובר בהבעת דעה על אלימות שוטרים וכי הנתבע 3, התכוון לקבוע ממצאים עובדתיים בנוגע לתובע באופן אישי. לא רק שבחר לציין את שמו של התובע אלא שהוא עשה כן לאחר חקירת עברו. לאור האמור, בנסיבות העניין מצאתי לחייב אותו בפיצוי בסך 5,000 ש"ח.
67. לעניין נתבע 4 (מר זאב צבי נתיב פליק) - מצד אחד הדברים שנכתבו על ידו היו חמורים ביותר (אף יותר משאר הנתבעים) : "... ואת מל גולצמן העבריין במדים להכות אותך ולבצע בך מעשים מגונים". וכן- "העבריין במדים גרוע מכל אויבי המדינה". עם זאת, עולה מהראיות כי מיד לאחר קבלת מכתב ההתראה של התובע, מר נתיב פליק הסיר את תגובתו ואף פרסם התנצלות כתגובה לפוסט האמור ובדף הפייסבוק שלו. להלן לשון ההתנצלות:
"ביום 25.12.20 הגבתי לפוסט שכתבה העיתונאית רווית נאור בעקבות אירוע בהפגנה מיום 24.12.20 והדברים שכתבה העיתונאית מאור בהתייחסה למעשיו של השוטר מל גולצמן. הדברים נכתבו בעת שהייתי נסער לאחר קריאת דבריה של העיתונאית נאור ותגובות נוספות לפוסט התומכות בטענותיה. טעיתי בבחירת המילים בתום לב ובלא שהייתה לי כל כוונה לפגוע בשוטר. אני מבין כי השוטר נפגע מהדברים שכתבתי ולפיכך מחקתי את הפוסט האמור. אני מצר בכנות על כי השוטר נפגע ומתנצל לפניו".
68. דבר ההתנצלות הודע לתובע במכתב התגובה מיום 17.1.21 שנשלח לבא כוחו. למרות זאת, התובע לא טרח להשיב למכתב התגובה וכלל גם את מר נתיב פליק בכתב התביעה. עם זאת, לאור חומרת הדברים שנכתבו נגד התובע (שכאמור לא הוכחו כלל) ולאור העובדה שגם בהליך זה עמד על טענתו בדבר אמת בפרסום. לפיכך מצאתי לחייב את הנתבע 4 לשלם לתובע פיצוי בסך של 2,000 ש"ח ולפטור אותו מתשלום הוצאות ההליך. אציין לעניין זה כי לא נסתרה טענת התובע כי ידע על פרסום ההתנצלות רק בסמוך למועד קדם המשפט וכי הסכים למחוק את התביעה כבר בשלב זה, אך בשל עניין תשלום ההוצאות מר נתיב פליק סירב לכך (ראו עמ' 42-41 לתמליל הדיון).
סוף דבר:
69. לאור כל האמור לעיל אני פוסק כדלקמן:
70. הנתבעת 1 (גב' נאור) תשלם לתובע פיצוי בסך של 20,000 ש"ח.
71. הנתבעת 2 (גב' ארגוב) תשלם לתובע פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.
72. הנתבע 3 (מר פז) ישלם לתובע פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.
73. הנתבע 4 (מר פליק) ישלם לתובע פיצוי בסך של 2,000 ש"ח.
74. בנוסף, הנתבעים 3-1, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 2,592 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.
75. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"ד, 31 יולי 2024, בהעדר הצדדים.