בית משפט השלום בכפר סבא
ת"א 55183-11-20 קוממי נ' ישראלי ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט שרון דניאלי
תובע
אביאל קוממי
נגד
נתבעים 1. אבי ישראלי
2. אייל אשל
3. שי רפאלי – התביעה נמחקה
4. רועי פלדמן – התביעה נמחקה
5. אורן מצפון
פסק דין
1. עניינה של התביעה שלפניי נוגע לפרסומים בקבוצת "ווטסאפ" (WhatsApp) של היישוב בו מתגוררים התובע ושלושת הנתבעים, בה הופצה תמונתו של התובע כפי שצולמה על ידי אחד הנתבעים, כאשר הוא שוטף את רכבו באמצעות מכשיר שטיפה, תוך שימוש על פי הנטען בהודעות שנכתבו על ידי הנתבעים במשאבי מים וחשמל ציבוריים.
התובע טוען כי בכך פרסמו הנתבעים אודותיו לשון הרע.
הנתבעים אינם מכחישים שכתבו הודעות בקבוצת הווטסאפ, וגם אינם מכחישים את תוכנן, אך טוענים בכתב ההגנה שלא פרסמו לשון הרע, וכי בכל מקרה עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).
בתמצית, אלו הן המחלוקות שמעורר הליך זה, ובהן נדרש בית המשפט להכריע. אסקור להלן תחילה את הרקע העובדתי להגשת כתב התביעה ואופן השתלשלות ההליך.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליך
2. בתאריך 23.11.20 הגיש התובע, אביאל קוממי (להלן – התובע) את כתב התביעה, שהוגש תחילה נגד חמישה נתבעים, והם אבי ישראלי (להלן – הנתבע 1), איל אשל (להלן – הנתבע 2), שי רפאלי (להלן – הנתבע 3), רועי פלדמן (להלן – הנתבע 4) ואורן מצפון (להלן – הנתבע 5). אקדים ואציין כי לימים, ובהמלצת בית המשפט, ביקש התובע כי התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 תימחק, וכך הוריתי בהחלטתי מתאריך 7.3.22.
על כן, הליך זה התנהל עד סופו רק נגד הנתבעים 1, 2 ו-5, אך הפרסומים שיוחסו לנתבעים 3 ו-4 יוצגו כרקע להבנת הטענות. כאמור, הנתבעים אינם חולקים על כתיבת הדברים המיוחסים להם בכתב התביעה, כמו גם על כתיבת הודעות על ידי אחרים.
בתחילה, הוגש כתב התביעה על סך של 375,000 ₪, ורק בתאריך 4.6.24 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך הפחתת סכום התביעה לסכום של 225,000 ₪.
3. התובע טען בכתב התביעה כי הוא והנתבעים הינם תושבי היישוב צור יצחק, וכי הוא עצמו ספר במקצועו המפעיל מספרה בצור יצחק, מוכר ביישוב ובעל מוניטין כספר ביישוב ובכלל. התובע טען (בסעיפים 5-3 לכתב התביעה) כי בתאריך 7.11.20 חזר מטיול שטח עם רכבו מסוג "באגי" (להלן – הרכב), שהיה מלוכלך בבוץ. התובע טען כי מאחר שלא רצה ללכלך את הכביש והחניה, החנה את הרכב על אדמת כורכר בצד הדרך, סמוך לביתו, וירד מדירתו ביישוב עם 2 דליים מלאים במים בתוך עגלה, על מנת שיוכל לשטוף את רכבו סמוך לבניין מגוריו.
משלב זה ואילך, החל רצף של הודעות והתכתבויות בקבוצת הווטסאפ המדוברת. מאחר ששליחת ההודעות ותוכנן אינם במחלוקת, אך הפרשנות המשפטית שיש ליתן להן כן מצויה בלב המחלוקת בתיק זה, אציגן בהמשך בפירוט.
לכתב התביעה צורפו כנספחים צילום מסך של נתוני קבוצת הווטסאפ "אבא פגום צור יצחק" (נספח א'), ההתכתבויות בקבוצה (נספח ב') ומסמכים המעידים על המוניטין שצבר התובע כספר (נספח ג').
4. הנתבעים הגישו את כתב הגנתם בתאריך 1.3.21 וטענו כי מדובר בתביעת "הפחדה" מנופחת, כי אין בתוכן ההודעות משום פרסום לשון הרע, כי התובע שטף טרקטורון בבעלותו באתר שאינו מיועד לשטיפת כלי רכב סמוך לגן ילדים, כאשר בעבר כבר נערך לתובע בירור מול מועצת היישוב, והכל תוך שימוש בעגלת "סופר מרקט". כן טענו הנתבעים שהתובע הסתיר פרטים רבים בכתב התביעה, לרבות את העובדה שההודעות נשלחו בקבוצת ווטסאפ "סגורה" ולא ברשת חברתית פתוחה לכלל הציבור, וכי התובע עצמו כלל אינו חבר בקבוצה זו ובכלל לא נחשף לפרסומים המדוברים. כן טענו מספר טענות "מקדמיות", הכחישו כי היה בתוכן ההודעות משום לשון הרע, וטענו כי עומדות להן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
לכתב ההגנה צורפו כנספחים חוקי עזר עירוניים של מועצה איזורית דרום השרון (נספח א'), הודעות ששלח התובע לנתבע 1 לטלפון הנייד או באמצעות הרשת החברתית "פייסבוק" (נספח ב') ואישור של חברת SEMICOM אודות המפרט הטכני של מכשיר השטיפה בו השתמש לכאורה התובע, והיכולת לעשות בו שימוש עם דלי מים למשך דקות ספורות בלבד (נספח ג').
5. בתיק זה התקיימו לפניי לא פחות מ-5 ישיבות קדם משפט, שבמרביתן נעשה מאמץ לסיים את ההליך על דרך הפשרה, אך כל הנסיונות עלו בתוהו. לבסוף, התקיימו שתי ישיבות הוכחות בתאריכים 4.6.24 ו-1.7.24, ובישיבה האחרונה גם סיכם ב"כ התובע את טענותיו בעל פה. ב"כ הנתבעים ביקש לסכם את טענותיו בכתב, והגיש את סיכומיו הכתובים לבית המשפט בתאריך 14.8.24.
אציג בהמשך את ראיות הצדדים וטענותיהם בסיכומיהם, אך קודם לכן אפרט את תוכן ההודעות שנשלחו בקבוצת הווטסאפ.
תוכן ההודעות
6. כאמור, התובע טען בכתב התביעה כי שטף את רכבו באמצעות מכשיר שטיפה השייך לו בדרך כורכר לאחר שמילא מספר פעמים מים בדליים מביתו שלו. אין חולק, כי באותו מועד צילם אותו הנתבע 1 בזמן שהוא רוחץ את הרכב, והפיץ את התמונה בקבוצת "ווטסאפ" ששמה "אבא פגום – צור יצחק" ובה היו חברים באותה עת 213 משתתפים, וכתב לצד התמונה: "כזה לא ראיתי עדיין. עוצר את הבאגי בסמוך לגנים מול זילברמינץ. יש לו עגלת סופר עם גרניק. מתחבר לצינור כיבוי ומנקה אותו", וגם הוסיף בהמשך: "בלי בושה".
לאחר שהנתבע 3 כתב בתגובה: "הוא צריך לקבל דוח", והנתבע 4 כתב: "דווח לחבר'ה של הוועד", כתב הנתבע 1 בתשובה: "שלחתי הודעה לרבש"צ. מקווה שיענה. הרבש"צ שלח – לא יודע מה יעשה עם זה", ולכך השיב הנתבע 4: "יסתכל במצלמות ויראה את המספר". בהמשך, שב ושלח הנתבע 1 את תמונתו של התובע וכתב בקבוצה: "דיווחתי לדודי ולוועד על ההזיה הזו. אם מישהו מעוניין בתשובה אז היא 'הוא כבר לא שם, דודי אומר שהוא תושב היישוב, מחר יעשה לו ביקור בית'".
7. בתגובה להודעה זו של הנתבע 1 כתב לו אחד ממשתתפי הקבוצה בשם יניב גברי: "עברתי שם לפני כמה דקות, ראיתי את הבחור, ולא, הוא לא חיבר שום דבר למערכת של המים בזמן שהוא ניקה. בעגלה היו מיכלים ולא מחוברים למערכת המים שליד" (וגם הוסיף: "אם הוא מילא את המים במיכל לפני, לא יודע לומר"), אך הנתבע 1 הגיב לדברים כך: "זה לא מה שאני ראיתי. גם בוא, יכל לעצור בחניה שלו ולנקות. במקרה עצר ליד נקודת חשמל ומים. בכל מקרה בטיפול של דודי. מודה שאני בהלם מהאומץ".
שכן של התובע בשם אראל תמם, שחבר אף הוא בקבוצה, כתב לנתבע 1 בתגובה להודעתו האחרונה: "חבל על העוגמת נפש ... הדליים עם מים מהבית והגרניק נטען! הוא חנה על הכורכר שלא למלא בבוץ את הכביש" (קודם לכן, בתגובה להודעה קודמת של הנתבע 1, כתב תמם: "שכן שלי, יש לו גרניק נטען, בדלי יש לו מים"). הנתבע 1 לא השתכנע וכתב לתמם בתגובה: "עוד לא ראיתי גרניק נטען שמתפעל את עצמו על דלי אחד כדי לנקות באגי שלם מבוץ. אבל אם אתה אומר...".
גם הנתבע 2 הגיב להודעתו של תמם, וכתב: "הגרניק מתחבר לנקודת חשמל שנמצאת במקום. מים הוא חיבר לגרניק מהשיבר ליד והרי לכם נקודת שטיפה... זו לא הפעם הראשונה ובעבר כבר נסגרה תחנת שטיפה ליד הבית נוער... חוצפה של אנשים!".
בהמשך לדברים אלו כתב הנתבע 5 בקבוצה: "והעגלה שהשאיל מהויקטורי תחזור אליהם?", וכאשר הגיב לכך תמם שנזכר לעיל, שלח הנתבע 5 שוב את התמונה ששלח קודם לכן הנתבע 1, וכתב: "חוץ מזה שרואים בברור שהתחבר עם צינור לברז. אם אתה כבר יוצא להגנתו תיצמד לעובדות", ותמם שלח בתגובה תמונה של דלי מים, שלידו צינור. בתגובה לכך כתב הנתבע 5 לתמם: "אחי אני מכיר ומוכר את הכלי. הכל טוב. לגבי העגלה... חצי צחקתי. לגבי המים... בעייה של המועצה אם לבדוק ואם לאכוף או לא", ושתי הודעות נוספות בהן נכתב: "לא שווה דיון" ו"אם טעיתי מתנצל".
מכאן אציג את ראיות הצדדים וטענותיהם.
ראיות הצדדים
8. התובע העיד לעצמו, וכן העיד מטעמו את מר רותם אראל תמם, ובכך התמצתה פרשת התביעה. הנתבעים 1, 2, ו-5 העידו לעצמם.
התובע העיד בדיון שהתקיים בתאריך 4.6.24. בעדותו הראשית העיד כי בתאריך 7.11.20 חזר מטיול שטח עם אחיו וה"רייזר" (כלי הרכב), שהיה מוכתם בבוץ, ולכן ביקש לשטוף אותו (ע' 10, ש' 21 ואילך), ועל מנת שלא ללכלך את הכביש בכניסה לבניין המגורים שלו, חנה על אדמת הכורכר ליד הבניין. הוא העיד כי עלה לביתו עם "עגלה של הבניין" (ע' 11, ש' 1), מילא דליי מים וירד בחזרה עם "גרניק נטען", ושטף את הרכב. הוא הסביר כי "גרניק" הוא מעין אקדח מים נטען עם שתי סוללות, וכדבריו: "מכניסים בו צינור לתוך דלי ... הוא שואב איתו מים" ומכאן מתבצעת השטיפה (ע' 11, ש' 8).
התובע העיד כי התגורר ביישוב צור יצחק לסירוגין החל מסוף שנת 2014, וכי ביישוב מתגוררים קצת יותר מ-10,000 תושבים, וכי בקבוצת הווטסאפ המדוברת חברים גברים המתגוררים ביישוב, לרבות בני משפחתו. כן העיד כי בעת הפרסום היו חברים בקבוצה כ-200 אנשים (ע' 11, ש' 30).
הוא העיד שנודע לו על ההודעות בקבוצה, כאשר סיים לנקות את הרכב ועלה לביתו, ואז שכנו רותם אראל תמם אמר לו ש"כיכב" בקבוצה, ולאחר מכן גם גיסו, רועי וייס, שלח לו את ההתכתבויות (ע' 12, ש' 1 ואילך). התובע העיד כי ההודעות הללו ביישו אותו "מול כולם", לרבות בני משפחתו, מכריו ולקוחותיו במספרה אותה הוא מפעיל בצור יצחק מאז סוף שנת 2014 (ע' 12, ש' 9 ואילך). כן העיד כי הפרסום פגע בפרנסתו (ע' 12, ש' 31). התובע העיד שאיש מהנתבעים לא התנצל בפניו (ע' 13, ש' 1), והתייחס לסרטונים שהופקו ממצלמות האבטחה בבניין המגורים שלו, בהם הוא נראה יוצא מהבניין עם דליי המים (ע' 14, ש' 10), וכן הסביר כי נדרש לבצע פעולה זו מספר פעמים כדי שיוכל להשלים את שטיפת הרכב (ע' 15, ש' 11).
בתשובה לשאלת בא כוחו, התובע השיב כי החנה את רכבו במרחק משמעותי מברז כיבוי אש שהיה במקום (ע' 15, ש' 15), וכי אין איסור לשטוף במקום את הרכב. כשעומת עם הטענה לפיה התחבר לצינור הכיבוי וכי גם מכשיר השטיפה אינו יכול לעבוד זמן ממושך ללא חיבור לחשמל, השיב שיש לו "סוללה כפולה", שבאמצעותה המכשיר עובד ברציפות קרוב לשעה (ע' 19, ש' 25).
9. בפתח חקירתו הנגדית נשאל התובע אודות סרטוני מצלמות האבטחה של בניין המגורים, שבחלקם הוא נראה יחד עם אחיו, ונשאל גם מדוע לא רואים את אחיו מסייע לו בשטיפת הרכב, והתובע השיב שהאח המשיך לביתו (ע' 21, ש' 26). התובע נשאל אודות קרבת בניין המגורים שלו למרכול "ויקטורי", ואישר כי הוא מתגורר בסמיכות לו (ע' 22, ש' 34). התובע גם נשאל אודות המצלמות הממוקמות בבניין המגורים, והכיוון אליהן הן מופנות, והשיב שאין מצלמות שמופנות לכביש או לעבר "ויקטורי", או מצלמה שיכולה לתעד את מהלך הליכתו מהבניין עד למקום בו שטף את רכבו (ע' 23, ש' 29).
התובע נשאל מדוע לא זימן לעדות את גיסו רועי וייס, שסיפר לו לטענתו על הפרסום בקבוצה, והוא השיב שוייס לא רצה להיות מעורב בהליך מאחר שהוא חבר של אנשים בקבוצת הווטסאפ (ע' 28, ש' 5). התובע גם נשאל מדוע לא העיד מטעמו את אשתו לאחר שזו נכחה עימו בעת שליפת מצלמות האבטחה, והוא השיב שאשתו אינה קשורה לסיפור (ע' 29, ש' 30).
התובע העיד כי במועד עדותו כבר אינו מתגורר בצור יצחק מזה מספר חודשים (ע' 30, ש' 11). בהמשך השיב כי שטיפת הרכב ארכה כשעה (ע' 31, ש' 35). ב"כ הנתבעים עימת את התובע עם הטענה לפיה בפרק זמן זה נדרש לעשות שימוש בכ-60 ליטר מים, והתובע השיב כי מילא את הדליים פעמיים או שלוש (ע' 32, ש' 30).
ב"כ הנתבעים הציג לתובע את התמונה שבה מצולם הרכב בעת השטיפה, ואמר לו כי היה במרחק של מטר מברז המים, והתובע השיב כי היה במרחק של יותר משני מטרים (ע' 33, ש' 5). ב"כ הנתבעים גם הטיח בתובע כי ניתן לראות שהעגלה בה הוביל את הדליים היא עגלת "סופר" שנגנבה (ע' 34, ש' 23).
התובע אישר כי בעת ששטף את הרכב לא ידע שיש "בעיה" לשטוף אותו במקום בו עשה כן (ע' 35, ש' 16). ב"כ הנתבעים גם הראה בחקירתו הנגדית שהתובע לא הביא ראיות של ממש בדבר פגיעה כלכלית שנגרמה לו או למספרה בבעלותו.
התובע אישר כי הוא סבור שהנתבעים ייחסו לו למעשה מעשים פליליים בהודעותיהם (ע' 37, ש' 12), ואז התבקש לענות האם נכון למשל שהשתמש או "שאל" עגלה של חברת "ויקטורי", וזה השיב כי מדובר היה בעגלה של הבניין ולא היה רשום עליה דבר (ע' 39, ש' 32), אם כי אישר בתשובה לשאלת בית המשפט שמדובר ב"עגלת סופר" (ע' 41, ש' 7).
בתשובה לטענה לפיה התובע התחבר עם ה"גרניק" לברז המים, כפי שטען למעשה הנתבע 5, השיב התובע כי כלל לא ניתן לחבר מכשיר זה לברז כיבוי אש ולו בשל קוטר הצינור (ע' 41, ש' 26).
התובע הכחיש את הטענה לפי אי פעם שוחח עימו קצין הביטחון של היישוב והתרה בו על שטיפת רכב ברחוב (ע' 42, ש' 22).
התובע גם נחקר אודות התנצלותו של הנתבע 5 לטענת הנתבעים, והתובע השיב כי לא מדובר בהתנצלות מאחר שהנתבע 5 "מחזיק פה במקל משני צדדים", כאשר מצד אחד הוא כותב: "אם טעיתי מתנצל", אך מצד שני מציין כי תפקידה של המועצה הוא לאכוף את החוק ביחס למה שעשה התובע (ע' 49, ש' 23).
ב"כ הנתבעים אמר לתובע כי בתמונה שפורסמה בקבוצת הווטסאפ כלל לא ניתן היה לזהותו, והתובע השיב לו כי ניתן היה לזהות אותו משום שכלי הרכב שהיה בבעלותו היה ייחודי ביישוב צור יצחק (ע' 51, ש' 28), כי כולם מכירים אותו ביישוב (אם כי אישר שאינו מכיר את הנתבעים; ע' 51, ש' 36), ועובדה כי היא שפנו אליו אנשים בנדון, לרבות "דודי" (אם כי בהמשך אמר שאינו זוכר אם פנה אליו דודי הקב"ט ששמו מוזכר בהודעות; ע' 56, ש' 28).
התובע אישר למעשה כי שני חברי הקבוצה היחידים שפנו אליו היו שכנו רותם וגיסו רועי (ע' 58, ש' 14), אם כי טען שגם אחרים יכלו לזהות אותו.
10. התובע העיד מטעמו בדיון שהתקיים במועד זה (4.6.24) את שכנו רותם אראל תמם, שהעיד כי הוא זוכר שזיהה את התובע בתמונות שנשלחו בקבוצת הווטסאפ (ע' 63, ש' 1 ואילך). הוא נשאל גם אודות התמונה של דלי המים ששלח בקבוצה, והסביר כי זוהי תמונה ששלח לו התובע (ע' 65, ש' 33), כדי להראות לו כיצד הוא משתמש בכלי השטיפה (ע' 66, ש' 12).
בחקירתו הנגדית אישר כי הוא יו"ר ועד הבית בבניין המגורים בו הוא מתגורר בשכנות עם התובע (ע' 66, ש' 26 ואילך), ונשאל על מצלמות האבטחה בבניין ותחום כיסויין. כן אישר שוועד הבית לא רכש עגלות "סופר", ואמר כי "ייתכן" כי העגלה שמצולמת שייכת ל"ויקטורי" (ע' 68, ש' 7). הוא גם אישר שבעייה זו מוכרת ביישוב, וכי "יש גם קבוצה של להחזיר עגלות" (ע' 68, ש' 19). העד תמם השיב שהוא אינו מצוי בקשר עם התובע או עם אשתו (ע' 70, ש' 16 ואילך).
11. לאחר שמיעת עדותו של תמם סיים התובע להביא את עדיו, והוא הגיש לבית המשפט בתאריך 4.6.24 גם התקן נייד ובו קבצי סרטונים וקבצי שמע (סומן ת/1). בהתקן ישנן מספר "תיקיות", אך מסתבר שהתיקייה הרלוונטית היחידה הינה תיקייה ששמה "אביאל", ובה 5 סרטונים ושני קבצי שמע, ואילו שאר התיקיות מכילות סרטונים של מצלמת אבטחה משנת 2018 (על פי הכיתוב על הסרטונים), ודומה שהיא מתעדת פנים בית עסק (ייתכן שזוהי המספרה של התובע) בשעות הלילה המאוחרות.
בתיקייה הרלוונטית ("אביאל") 5 סרטונים ובהם למעשה צולם באמצעות מצלמת טלפון נייד (כך נראה) מסך מחשב ובו מופיעים סרטונים של מצלמת אבטחה המתעדת מבואה של בניין מגורים.
בסרטון שמספרו 0006 ואורכו 11 שניות מופיע הכיתוב: "11-07-2020 SAT" והוא מתחיל בשעה 17:11:57. מצלמה זו מתעדת את המבואה ("MAIN LOBBY"), ולא נראה בה איש, אך מחוץ לבניין ניתן לראות עגלת "סופר";
בסרטון שמספרו 0007 ואורכו 11 שניות מופיע כיתוב זהה, והוא מתחיל בשעה 17:12:16, וניתן לראות בו, באותה מצלמה הנזכרת לעיל, שתי דמויות (גברים), ואחד מהם עם כובע מעילו ("קפוצ'ון") על ראשו, נראה כשהוא מכניס לתוך המבואה את העגלה שהייתה מחוץ לבניין;
בסרטון שמספרו 0008 ואורכו 20 שניות מופיע כיתוב זהה והוא מתחיל בשעה 17:58:55. מצלמה זו מתעדת את המבואה והיציאה ממעלית הבניין ("LOBBY"), וניתן לראות בה את האדם עם כובע המעיל לראשו יוצא מהמעלית ובהמשך מהמבואה, כשהוא מוביל את העגלה ובה שני דליים (אחד מהם גדול במיוחד ובו מים);
בסרטון שמספרו 0009 ואורכו 39 שניות מופיע כיתוב זהה והוא מתחיל בשעה 17:27:01. גם מצלמה זו מתעדת את המבואה ("MAIN LOBBY"), וניתן לראות בסרטון את האדם עם כובע המעיל לראשו יוצא מהמבואה מחוץ לבניין כשהוא מוביל את העגלה ובה שני דליים ומה שנראה כמכשיר השטיפה;
בסרטון שמספרו 0010 ואורכו 32 שניות מופיע כיתוב זהה, והוא מתחיל בשעה 17:26:33. מצלמה זו מתעדת את המבואה והיציאה ממעלית הבניין ("LOBBY"), וניתן לראות בסרטון את האדם עם כובע המעיל לראשו כשהוא יוצא עם העגלה ובה שני הדליים מלאי המים ומכשיר השטיפה.
בכל הסרטונים בהם נראים הדליים בעגלה, ניתן להתרשם שהאדם מוביל את העגלה בזהירות, וזאת – כך נראה – על מנת שהמים לא יישפכו מהדליים.
כן ניתן להתרשם כי בשעות המתועדות בסרטונים עדיין היה אור יום, וטרם ירדה החשיכה.
בתיקייה ישנם גם קבצי קול המתעדים שיחות של התובע עם המוקד הטלפוני של המועצה האיזורית דרום השרון.
התובע גם הגיש לתיק בית המשפט "פוסט" שפרסם ברשת החברתית "פייסבוק" תושב היישוב צור יצחק בשם עומרי נחמני, הנוגע לאירוע אחר (ת/2), ולא מצאתי להרחיב בעניינו בהמשך.
12. בפרשת ההגנה שהחלה להישמע בו ביום, 4.6.24, העיד תחילה הנתבע 1, אבי ישראלי. בפתח חקירתו הראשית העיד שלא הכיר כלל את התובע, ובהמשך נשאל אודות הודעות שקיבל מהתובע בלילה בו נשלחו ההודעות בקבוצה (ע' 73, ש' 8 ואילך), והשיב גם שהתובע שלח לו הודעה ב"פייסבוק" בה כתב לו "אני אפגוש אותך, משהו בסגנון" (ע' 73, ש' 27).
בחקירתו הנגדית השיב כי צילם את התמונה של התובע ורכבו סמוך למועד שליחתה בקבוצה (17:15), ואישר כי ההודעות בקבוצה הרשומות תחת שמו נשלחו על ידו (ע' 76, ש' 24), וכי בקבוצה היו למעלה מ-200 חברים (ע' 76, ש' 26). כשנשאל אודות ההודעה שכתב ("כזה לא ראיתי עדיין. ... יש לו עגלת סופר עם גרניק. מתחבר לצינור כיבוי ומנקה אותו") והתבקש להסביר מה לטעמו לא היה תקין בהתנהגותו של התובע, השיב שהתובע חנה על הדרך באזור "של הילדים" כשמכשיר השטיפה שלו מחובר למים ציבוריים, והמים נשפכים לכל עבר (ע' 78, ש' 15). כשנשאל מאיזה מרחק צילם את התובע השיב (ע' 78, ש' 22): "התרחקתי ממש מעט, בדרך כלל אני פונה באופן אישי לאנשים האלה כי אני לא מפחד לפנות אליהם ולהעיר להם על הדברים הללו, אבל הייתי עם התינוקת שלי שעל היד, עם אשתי והילדים" וכן הוסיף כי ההודעות המאיימות לשיטתו ששלח לו התובע, הוכיחו שצדק עת נמנע מלפנות לתובע.
הנתבע 1 אמר כי ראה את צינור המים של מכשיר השטיפה מחובר לצינור הכיבוי, גם אם לא ראה את התובע מבצע את פעולת החיבור (ע' 79, ש' 7 ואילך), אם כי לא ראה את המכשיר מחובר לחשמל. הוא נשאל האם הוא עומד על טענתו בדבר חיבור צינור המים לאחר שראה את הסרטון בו נראה התובע מוליך עגלה עם דליי מים, והשיב כי ניתן לראות שהסרטון מתעד התרחשות באור יום, בעוד שהוא צילם את התמונה ב"לילה" (קרי, בעת חשיכה; ע' 79, ש' 28).
כשהוצגה לו התמונה ונשאל כיצד ניתן ללמוד ממנה שהצינור מחובר, השיב: "אני ראיתי כשהייתי שם פיזית" (ע' 80, ש' 12; ובהמשך אמר: "אני לא יודע להגיד לכם בוודאות" ביחס לשאלה היכן רואים את החיבור בתמונה; ע' 81, ש' 2).
כשנשאל כיצד ייתכן שצינור מכשיר השטיפה יתחבר לברז כיבוי האש לנוכח הבדלי הקוטר של הצינורות, השיב שניתן לראות בתמונה שיש במקום "גמל מים", בו יש גם חיבור לצינור "רגיל" (ע' 84, ש' 34).
כשעומת (גם על ידי בית המשפט) עם העובדה כי כבר בקבוצה שלח חבר הקבוצה בשם יניב גברי הודעה לפיה עבר במקום ומכשיר השטיפה אינו מחובר לכלל לברז הכיבוי, ונשאל כיצד הוא משיב בביטחון כה רב שהצינור היה מחובר, השיב כי ראייתו "6:6", וכי הוא מפענח תצלומי אוויר בהכשרתו הצבאית, ועמד במרחק של מטר מהמקום, ולכן הוא מעיד בביטחון על מה שראה (ע' 87, ש' 27).
הנתבע 1 נשאל על מה מבוססת טענת הנתבעים בכתב ההגנה לפיה למיטב ידיעת הנתבעים נערך לתובע בירור במועצת היישוב אודות העניין, והוא השיב שאינו יודע אם נערך לו בירור כזה (ע' 98, ש' 1), וכי גם אינו יודע אם התובע הוזהר בעבר על ידי מועצת היישוב בגין פעולות שטיפה קודמות של רכבו (ע' 100, ש' 13).
הנתבע 1 גם אמר מיוזמתו שהדברים שעלו במשפט, לרבות אופן עדותו של התובע ואי הבאת עדים רלוונטיים, מעידים בעצם שהתובע הוא "שור מועד", ו"אינו תמים" (ע' 103, ש' 21 ואילך).
13. לאחר שהנתבע 1 סיים את עדותו, העיד הנתבע 5, אורן מצפון. בעדותו הראשית העיד שכלל לא הכיר את התובע (ע' 110, ש' 31 ואילך), וגם לא הכיר את שמו עד שקיבל לידיו את כתב התביעה נגדו.
הנתבע 5 העיד שהוא שעובד כמנהל תפעול בחברה שעוסקת בשיווק והפצה של כלי עבודה, ומכר עשרות אלפי "גרניקים" (ע' 111, ש' 28), והעיד גם שהוא מכיר היטב את נתוני העבודה וצריכת המים של המכשירים השונים, לרבות העובדה שניתן להתחבר עם המכשיר המסוים (שהוא דגם נטען) בו השתמש התובע גם למאגר מים וגם בחיבור ישיר לצינור (ע' 112, ש' 29), כי הסוללה של המכשיר מאפשרת לו לעבוד במשך כשעה, וכי בשעת עבודה יכול להיעשות שימוש בכ-120 ליטר.
כשנשאל בעדותו הראשית אודות ההודעה בה כתב כי אם טעה הוא מתנצל, הבהיר כי התכוון לדברים כפשוטם (ע' 115, ש' 1).
בחקירתו הנגדית אישר שלא נכח במקום בו שטף התובע את רכבו ולא ראה אותו מתחבר לברז הכיבוי או ל"גמל המים" (ע' 119, ש' 36 ואילך), וכי היה בכלל במשרדו שם ראה את התמונה בהגדלה ("התמונה פתחתי אותה על מסך 26 בגדול, עוד הגדלתי, היה נראה בזווית הצילום שאבי צילם שיש חיבור של הגרניק לנקודת המים"; ע' 120, ש' 12), ואף הוסיף שלאחר שהוגש נגד הנתבעים כתב התביעה "ניגשנו ... לגמל המים הזה ... ראינו שיש שם לפחות 5 נקודות שאפשר להתחבר בהם למים הציבוריים" (ע' 120, ש' 15).
הנתבע 5 אישר שאינו בטוח שהתובע חיבר כאמור את הצינור לברז הכיבוי (ע' 120, ש' 25). כשנשאל האם הוא עומד על הטענה בדבר ההתחברות לברז הכיבוי לאחר שראה את הסרטון בו מוביל התובע דליי מים בעגלה, הוא השיב שאמונו בסרטונים אלו התערער, ולמעשה שאינו מאמין שהסרטונים מתעדים את האירועים בזמן אמת (ע' 122, ש' 21), ולאחר שהתבקש מספר פעמים להבהיר את עמדתו, השיב: "נכון לרגע זה ההתנצלות שלי בטלה..." (ע' 123, ש' 25).
14. עדותו של הנתבע 2, איל אשל, נשמעה בדיון שהתקיים בתאריך 1.7.24. בעדותו הראשית העיד כי הוא מתגורר עם משפחתו בצור יצחק מאז שנת 2012, וכי הוא מתנדב במשמר האזרחי מאז שנת 1992 (ע' 10, ש' 5). הוא העיד כי כתב את ההודעות בקבוצה, על רקע העובדה כי שטיפת רכבים בדרך שייחס לתובע הייתה בגדר תופעה שכיחה בישוב (גם אם על ידי קבלנים ופועלים; ע' 11, ש' 24), וכי גם גניבת עגלות סופר-מרקט, היא "מכה באמת כואבת" ביישוב, המתרחשת כמעט על בסיס יומיומי (ע' 11, ש' 29 ואילך).
כשנשאל כבר בעדותו הראשית האם התופעה של גניבת מים בדרך שיוחסה למעשה לתובע בהודעות הייתה מוכרת לו באופן אישי, השיב הנתבע 2 ש"זה משהו שקרה לא באופן תדיר", אבל זכור לו מקרה קודם אחד (ע' 13, ש' 19). הנתבע 2 העיד כי לא הכיר את התובע קודם לאירועים מושא כתב התביעה (ע' 13, ש' 25; תומלל בטעות "ביקרת" במקום "הכרת"; הח"מ), וכי שמו של התובע נודע לו רק לאחר קבלת כתב התביעה. הוא גם העיד ששוחח עם דודי, רכז הביטחון של היישוב בעניין (ע' 14, ש' 12), וכי הוא חושב שדודי דיבר עם התובע.
בחקירתו הנגדית נשאל אודות ההודעה שכתב ("הגרניק מתחבר לנקודת חשמל ... חוצפה של אנשים"). הוא אישר שהוא מכיר את עד התביעה רותם אראל תמם (ע' 15, ש' 34), שכתב קודם לכן בקבוצה שמדובר בטעות של הכותבים לפניו, וכי התובע לא התחבר לחשמל או לברז כיבוי האש, ונשאל מדוע כתב את הדברים לאחר הבהרה זו. הנתבע 2 השיב (ע' 16, ש' 8): "אני, מבחינתי, נתתי רק את המלל הזה באומרי שקיימת האפשרות באמת לחבר גרניק למקור מים עם נקודת חשמל, אני לא התייחסתי פה בפרשנות מי זה, לאן זה מכוון, האם זה אותו בן-אדם", וכי לא התכוון לתובע באופן מסוים.
הנתבע 2 אישר שלא ראה בעיניו את התובע שוטף את רכבו, לא נכח במקום ולא צילם כמובן (ע' 16, ש' 20 ואילך). כשנשאל, גם על ידי בית המשפט, על סמך מה כתב את ההודעה שכתב, השיב שעשה כן גם "על סמך דברים שקרו בעבר" (ע' 17, ש' 19), ומיד בהמשך: "אני אומר, שעל-פי כל מה שהיה נראה בתמונה והסיפור עצמו, על פי אירועים שקרו בעבר, כן, לא נראה לי משהו שהוא לא שגרתי". כן אישר לב"כ התובע בהמשך כי הסיק שהתובע גנב חשמל ומים מהיישוב בעת ששטף את רכבו (ע' 21, ש' 14).
עם עדותו של הנתבע 2 הסתיימה שמיעת פרשת ההגנה.
ב"כ התובע סיכם את טענותיו בעל פה כבר בדיון שהתקיים בתאריך 1.7.24, וב"כ הנתבעים סיכם כאמור את טענותיו בכתב בתאריך 14.8.24. אציג להלן את טענות הצדדים בסיכומיהם.
טענות הצדדים בסיכומיהם
15. ב"כ התובע, עו"ד איתי זיו, טען בסיכומיו בעל פה, כי מדובר בתיק "פשוט יחסית", שמתייחס למקרה של תובע ששטף את רכבו באמצעות מכשיר גרניק נטען בסוללה עם מים שמילא בדליים בביתו, ומצא עצמו בסיטואציה בה הוא מואשם בגניבת מים וחשמל מהיישוב בו הוא מתגורר, וגם עגלת "סופר". ב"כ התובע ציין שאין מחלוקת על תוכן ההודעות שנכתבו, וכי היה בדברים משום פרסום לשון הרע, וכי מדובר בפרסום בתפוצה רחבה, מאחר שבקבוצה חברים 213 משתתפים, וברור כי הפרסום הגיע גם לאנשים מחוץ לקבוצה.
בשים לב לעובדה שבתמונה שצולמה והופצה בקבוצה לא נראית דמותו של התובע, נשאל על ידי בית המשפט כיצד יכולים היו חברי הקבוצה לדעת שמדובר בתובע. ב"כ התובע השיב כי מלשון סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, ניתן ללמוד כי "לא חייבים לזהות אותו, מספיק שהוא יכול להיפגע..." אך ממילא במקרה זה הוכח שהתובע כן זוהה על ידי מספר אנשים, לרבות שכנו, גיסו ורכז הביטחון של היישוב.
ב"כ התובע טען כי הנתבע 5 לא התנצל על הדברים שכתב, ועדותו בבית המשפט ודבקותו בטענת "אמת בפרסום", לאחר שראה את הסרטונים המתעדים את התובע מוביל דליי מים, הינה בבחינת הוספת חטא על פשע.
ב"כ התובע ציין כי הסרטונים שהוצגו לבית המשפט גולו לנתבעים כבר במסגרת הליך גילוי המסמכים, ומעולם לא עלתה טענה כי הם נערכו בצורה מגמתית או שאינם אותנטיים.
ב"כ התובע טען כי הנתבעים לא הציגו כל ראיה התומכת בטענתם בדבר "אמת בפרסום", מלבד עדותו של הנתבע 1 שהיה במקום.
כן טען ב"כ התובע כי אין בטענות הנתבעים בדבר הפרת חוקי עזר עירוניים או הפרת חובת בידוד מצד התובע במהלך התקופה בה פרצה מגיפת הקורונה (טענה שנטענה בכתב ההגנה), כדי להשליך על הדיון כאן, ואף בלא בטענה בעלמא שנטענה בדבר הרשעה פלילית של התובע באירוע קודם.
ב"כ התובע ציין כי עדותו של התובע הייתה קוהרנטית וברורה, וכי לא עומדות לנתבעים ההגנות מכוח חוק איסור לשון הרע, ועל כן יש לקבל את התביעה, תוך התחשבות בעוגמת הנפש שנגרמה לתובע, ולהוצאות הרבות שהיו כרוכות בניהול ההליך נגד הנתבעים.
16. ב"כ הנתבעים, עו"ד גלעד שקד, טען בסיכומיו בכתב שהתובע הגיש תביעת השתקה מנופחת, והכל בגין הודעות שנשלחו בקבוצת ווטסאפ "סגורה", בה התובע כלל אינו חבר, ובהן כלל לא מצוינים פרטיו וזהותו של התובע, וגם לא ניתן היה לזהותו מהתמונה שצורפה להודעה, וכי למעשה הפרסום של זהותו נעשה על ידי מכריו של התובע (שלא נתבעו), ולא על ידי הנתבעים.
ב"כ הנתבעים טען גם כי אין בתוכן ההודעות משום לשון הרע, ולכל היותר מדובר בלשון הרע ברף הנמוך ביותר, שיש בה משום "זוטי דברים", אך בכל מקרה התובע כלל לא הוכיח את הפרסום הנטען, ובמבחן "האדם הסביר", אין סיכוי שאדם סביר יכול היה ללמוד על זהותו של התובע מההודעות והתמונה, כפי שנשלחו.
כן טען ב"כ הנתבעים בהקשר זה כי התובע לא הוכיח שנגרמו לו נזקים כלכליים כתוצאה מהפרסום הנטען, גם לא כאלו הקשורים להיקף עבודתו והכנסותיו במספרה בבעלותו ביישוב.
ב"כ הנתבעים טען כי הטענה בדבר פגיעה בשם הטוב היא "פרובלמטית", שעה שמדובר בתובע שהועמד לדין בבית משפט השלום בכפר סבא בת"פ 35900-09-13 בגין ביצוע עבירות של פגיעה ברכוש וקבלת נכסים גנובים, "וייתכן והורשע".
ב"כ הנתבעים טען כי הנתבעים חשו חובה מוסרית להביע דעתם על התנהגותו של התובע, וזאת מתוך תחושת אכפתיות ודאגה ליישוב בו הם מתגוררים.
ב"כ הנתבעים טען כי כתב התביעה של התובע לא עמד בדרישות הדין והפסיקה, שכן לא היה בו פירוט מהי לשון הרע הנטענת ביחס לכל אחד מהנתבעים, וכי גם נהג בחוסר תום לב דיוני, כשלא צרף לכתב התביעה את הודעת ההתנצלות של הנתבע 5.
ב"כ הנתבעים הפנה בהקשר זה גם לפסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופט מ' קרשן) בת"א 45801-09-14 גינסברג נ' בלוט (פורסם בנבו, 17.3.16), שקבע כי התבטאויות גסות ולא נעימות שפורסמו בקבוצת ווטסאפ אינן עולות כדי לשון הרע לנוכח אופי הקבוצה ותוכן ההודעות שנשלחות בה באופן תדיר, ובפרט כאשר שולח ההודעה הפוגענית כביכול התנצל. ב"כ הנתבעים טען כי קבוצת הווטסאפ מושא ההליך שלפניי הייתה בעלת אופי דומה, ובראי זה יש לבחון את הדברים שנכתבו על ידי חבריה.
ב"כ הנתבעים טען שהנתבעים הוכיחו טענת "אמת דיברתי", והפנה לחוקי העזר העירוניים של המועצה האיזורית דרום השרון האוסרים על העמדת רכב במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי, ולעדותו של הנתבע 1 בדבר אופן העמדת רכבו של התובע וחיבור הצינור, לעובדה שהתובע הודה שעשה שימוש בעגלת "סופר" גנובה, ולעובדה שגרסת התובע בדבר אופן השימוש במכשיר הגרניק אינה מתיישבת עם המפרט הטכני של מכשירי שטיפה מסוג זה, כפי שהראו הנתבעים.
ב"כ הנתבעים טען כי הראיות שצרף התובע לתיק – סרטוני מצלמות האבטחה – הינן ראיות פסולות ויש להוציאן מהתיק, וכי ברור שמדובר בסרטונים ערוכים ומגמתיים, וכי סרטונים אחרים לא הוצגו. ב"כ הנתבעים טען כי בהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר, בשים לב לעובדה שלא ניתן הסבר לפיו הסרטונים המלאים אבדו או הושמדו שלא בזדון או שלא ניתן להשיגם, לא ניתן לקבל כראיה את הסרטונים המדוברים.
ב"כ הנתבעים טען כי עומדות לנתבעים טענות ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ("אמת בפרסום") וכן טענות ההגנה מכוח סעיף 15 לחוק זה, ובפרט לפי סעיפים 15(1), 15(2) ו-15(5) לחוק. ב"כ הנתבעים הפנה גם לעובדה שהתובע נמנע מלזמן עדים חשובים, ובהם אשתו, אחיו, גיסו רועי וייס ותושב היישוב יניב גברי, ולכלל לפיו אי זימונם פועל לחובתו.
דיון והכרעה
17. כאמור, בית המשפט עשה מאמץ רב, אולי רב מדי, לנסות ולהביא את הצדדים להסכמות שתייתרנה הכרעה שיפוטית. כל זאת, לא בשל מורכבותו של התיק או היקפו, אלא בעיקר בשל זהות המעורבים והמסגרת בה נשלחו ההודעות המדוברות.
ככלל, בהליך משפטי, נדרשים בית המשפט ובאי כוח הצדדים להבחין בין עיקר וטפל, הן במסגרת הדיון העובדתי והן במסגרת הדיון המשפטי. והליך משפטי, על דרך הכלל, משקף את חייהם, אורחותיהם ומעשיהם של הצדדים לו. כאשר הצדדים מתעקשים בתוקף שלא להבחין בין עיקר וטפל, בבחינת ייקוב הדין את ההר בכל סוגיה וסוגיה, ובירור מחלוקות "לשם שמיים", בא לעולם הליך משפטי ארוך שלא לצורך.
18. למען הסר ספק, הדברים שכתבתי אינם דברי תוכחה או נזיפה בצדדים. בית המשפט נדרש להכריע בסכסוכים, ולא לחנך את הצדדים או להרביץ בהם מוסר. הדברים מבטאים את התובנה הפשוטה שעלתה בשלבים מוקדמים של הליך זה, שמדובר בתביעת לשון הרע לא מורכבת בלשון המעטה, שהוגשה מלכתחילה שלא לצורך נגד שני נתבעים נוספים בגין אמירות של מה בכך, אך היא מייחסת לשלושת הנתבעים אחרים אמירות שיש בהן משום פרסום לשון הרע שאינה מן החמורות, ובמסגרת פרסום מצומצמת.
כל זאת מבלי שעומדות לאיזה משלושת הנתבעים הגנה של אמת בפרסום או הגנת תום הלב, וזאת לנוכח השתלשלות האירועים שאינה במחלוקת, ובפרט לנוכח העובדה שלפחות שניים מחברי הקבוצה כתבו לשאר חברי הקבוצה שההודעות שנשלחו משמיצות את התובע לשווא. אלא, שהדבר לא עצר את שלושת הנתבעים לפניי לעמוד על דעתם הן במסגרת הקבוצה והן במסגרת ניהול ההליך.
הגשת התביעה על סך של 375,000 ₪ נגד לא פחות מחמישה נתבעים, לא הייתה במקומה, והדבר התברר בשלב מוקדם של ההליך. גם אם התובע תיקן זאת במידה מסויימת בשלבים מאוחרים שונים של ההליך (מחיקת הנתבעים ובהמשך בקשה להפחתת סכום התביעה), הדבר השליך גם על אופן ניהול ההגנה של הנתבעים, אך גם זה לא הצדיק העלאת שלל טענות גם בעניינים שוליים באופן מובהק.
אך בכך הקדמתי את המאוחר. מכאן אדון בטענות הצדדים לגופן.
19. הנתבעים טענו כבר בכתב ההגנה מעין טענה מקדמית לפיה התביעה שלפניי היא תביעת "השתקה" ותביעה "מנופחת". אכן, סכום התביעה, גם אם הוגשה מלכתחילה נגד חמישה נתבעים, אינו הולם בלשון המעטה את אופי הפרסומים, אך אין ממש בטענה לפיה מדובר בתביעת "השתקה", לנוכח העובדה שהתובע הוא אדם מן היישוב (תרתי משמע), ותביעתו לא נועדה ל"השתיק" או להרתיע את הנתבעים מפרסום ביקורת ציבורית כלפיו בעתיד ובכלל (לעניין זה ר' ע"א 4141/21 רפאלי נ' ניב (פורסם בנבו, 6.7.22)).
ככלל, בתביעות לשון הרע, על בית המשפט להכריע במספר שאלות עיקריות:
א. האם היה פרסום?
ב. אם כן, האם מדובר בפרסום של "לשון הרע"?
ג. אם כן, האם עומדת למפרסם הגנת "אמת בפרסום" כאמור בסעיף 14 לחוק, ובהקשר זה יש להראות כי לא רק שהיה אמת בפרסום, אלא שגם היה בפרסום עניין ציבורי או האם עומדת למפרסם הגנת "תום הלב" לפי סעיף 15 לחוק, שהיא רחבה ופרטנית יותר (על פי סעיפי המשנה של סעיף 15) מהגנת "אמת בפרסום", אך על הטוען את הטענה להוכיחה ולהראות גם שהפרסום לא חרג מתחום הסביר (סעיף 16 לחוק).
לעניין זה ר' למשל דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014)); ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (פורסם בנבו, 27.7.11).
במישור הדיוני, על התובע להוכיח את הפרסום וכי הפרסום הינו בגדר לשון הרע, ועל הנתבע המפרסם להוכיח את טענות ההגנה של "אמת בפרסום" (ר' כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה ואח', פ"ד כג(2), 23 (1969)) והגנת "תום הלב" (כאמור גם בסעיף 16(א) לחוק; ר' גם ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (פורסם בנבו, 14.3.16)).
20. הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח כלל שהם "פרסמו" את הדברים הכתובים בהודעות, מאחר שההודעות נכתבו בקבוצת "ווטסאפ" סגורה, שהתובע כלל לא היה חבר בה, וכי מהתמונה שנשלחה בקבוצה כמו גם מתוכן ההודעות, לא ניתן כלל היה לדעת מיהו האדם שמצולם בתמונה.
איני מקבל טענה זו. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
“)א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
אמנם, בניגוד לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, הוראת סעיף 3 לחוק אינה מלמדת כי "לא חייבים לזהות" את התובע, שכן אם לא ניתן ללמוד מהפרסום מיהו מושא הפרסום, הרי שלא מדובר ב"פרסום" כהגדרתו בחוק, אלא שסעיף זה קובע כי אם ניתן ללמוד מהפרסום במשתמע כי מדובר בתובע, הרי שיסוד "הפרסום" חל.
התובע העיד מטעמו את שכנו רותם אראל תמם, וזה העיד מפורשות כי הבין מההודעות והתמונה שצורפה להן כי מדובר בתובע, ועל כן הפנה את הדברים לתשומת ליבו של התובע, ולמעשה גם לנתבעים עצמם, בנסיון לשכנע אותם שאין ממש בטענותיהם.
משכך, ובשים לב לעובדה שמדובר בפרסום שנעשה בקבוצת ווטסאפ של אנשים המתגוררים ביישוב קטן, ובשים לב גם לעובדה שבצילום נראה כלי רכב ייחודי יחסית, ניתן לקבוע שהתובע הוכיח את דבר הפרסום, גם אם לא ניתן לקבוע שכל חברי הקבוצה נחשפו לעובדה כי מדובר בתובע.
21. השאלה השניה הנשאלת הינה האם תוכן כל אחת מההודעות ששלחו הנתבעים עולה כדי לשון הרע? אציג שוב את תוכן ההודעות ששלח כל אחד מהנתבעים, בהמשך לתמונה ששלח הנתבע 1, וכמובן שיש לבחון אותן בהקשר של הודעות אחרות שנשלחו בקבוצה, כמפורט לעיל.
א. הנתבע 1 כתב בצמוד לתמונה ששלח: "כזה לא ראיתי עדיין. עוצר את הבאגי בסמוך לגנים מול זילברמינץ. יש לו עגלת סופר עם גרניק. מתחבר לצינור כיבוי ומנקה אותו", וכן: "בלי בושה".
בהמשך כתב: "שלחתי הודעה לרבש"צ. מקווה שיענה. הרבש"צ שלח – לא יודע מה יעשה עם זה", ואחר כך: "דיווחתי לדודי ולוועד על ההזיה הזו. אם מישהו מעוניין בתשובה אז היא 'הוא כבר לא שם, דודי אומר שהוא תושב היישוב, מחר יעשה לו ביקור בית'".
בתגובה לדבריו של חבר הקבוצה יניב גברי שכתב שעבר במקום וראה שהצינור לא מחובר למערכת המים, כתב הנתבע 1: "זה לא מה שאני ראיתי. גם בוא, יכל לעצור בחניה שלו ולנקות. במקרה עצר ליד נקודת חשמל ומים. בכל מקרה בטיפול של דודי. מודה שאני בהלם מהאומץ". בתגובה לדברים שכתב חבר הקבוצה השכן תמם ("חבל על העוגמת נפש..."), כתב הנתבע 1: "עוד לא ראיתי גרניק נטען שמתפעל את עצמו על דלי אחד כדי לנקות באגי שלם מבוץ. אבל אם אתה אומר...".
ב. הנתבע 2 הגיב אף הוא להודעתו של תמם וכתב: "הגרניק מתחבר לנקודת חשמל שנמצאת במקום. מים הוא חיבר לגרניק מהשיבר ליד והרי לכם נקודת שטיפה... זו לא הפעם הראשונה ובעבר כבר נסגרה תחנת שטיפה ליד הבית נוער... חוצפה של אנשים!".
ג. הנתבע 5 כתב בקבוצה: "והעגלה שהשאיל מהויקטורי תחזור אליהם?", ובהמשך, בתגובה להודעה שכתב תמם, שלח הנתבע 5 שוב את התמונה ששלח קודם לכן הנתבע 1, וכתב: "חוץ מזה שרואים בברור שהתחבר עם צינור לברז. אם אתה כבר יוצא להגנתו תיצמד לעובדות". תמם שלח לו בתגובה תמונה של דלי מים, שלידו צינור, והנתבע 5 כתב לו בתגובה: "אחי אני מכיר ומוכר את הכלי. הכל טוב. לגבי העגלה... חצי צחקתי. לגבי המים... בעייה של המועצה אם לבדוק ואם לאכוף או לא". לבסוף כתב הנתבע 5 שתי הודעות נוספות: "לא שווה דיון" ו"אם טעיתי מתנצל".
22. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו: "לשון הרע מהי", קובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
בע"א 89/04 ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08) ציין בית המשפט העליון:
"ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק...".
23. ואכן, את הדברים שכתב כל אחד מהנתבעים יש להבין כפשוטם. והפשט הוא שכל אחד מהם כתב בצורה ברורה שהתובע שטף את רכבו תוך שימוש במים וחשמל השייכים לציבור (הנתבע 1 והנתבע 2) או תוך שימוש במים ציבוריים (הנתבע 5). אמירות כאלו בהחלט מבזות אדם בשל מעשים המייחסים לו, ולא מדובר ב"זוטי דברים" ובפרט כשהאמירות מפורסמות בקבוצת ווטסאפ שחברים בה למעלה מ-200 תושבי היישוב, ועוד יישוב קטן יחסית.
במקרה זה גם לא מדובר בגידופים גרידא או בשימוש בשפה בוטה ומעליבה, שאינה חוצה את הרף של "לשון הרע" כהגדרתה בחוק ובהתאם למדיניות משפטית ראויה, בניגוד למקרה שנדון בת"א (שלום – כפר סבא) 45801-09-14 אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם.
על כן, אף שלא מדובר בפרסום ברשת חברתית "פתוחה" כלשון ב"כ הנתבעים, מדובר בפרסום בעל תהודה לא מבוטלת (ועל ההבחנה בין היקף התהודה ברשתות חברתיות שונות ובדרכי פרסום שונות ר' רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.12.22); רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.1.20)).
לעומת זאת, וכפי שהערתי במהלך הדיונים בתיק מספר פעמים, לטעמי הטענה בדבר "גניבה" של עגלת סופר מרקט, אינה עולה כדי לשון הרע. למען הסר ספק אבהיר כי התופעה שבה עגלות "סופר מרקט" מגיעות לבתים משותפים או "מנוכסות" על ידי לקוחות החנויות לשימוש פרטי היא תופעה מגונה, אך אמירה מעין זו יש לקרוא "בין שורותיה", כאמור בע"א 89/04 הנזכר לעיל, ודומה שהאדם הסביר או שמא אציין הישראלי הסביר, יכול היה להבין היטב את ההקשר שבו נעשה השימוש בעגלה, ולא להסיק שהתובע פרץ במהלך יום השבת או קודם לכן לחנות "ויקטורי" וגנב את העגלה במו ידיו.
סיכום עד כאן: התובע הוכיח שהנתבעים פרסמו לשון הרע אודותיו. מכאן יש לבחון האם עומדת לנתבעים איזה מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, וכאמור, הנטל להוכחת טענות אלו מועבר לכתפי הנתבעים.
הגנת "אמת בפרסום"
24. כאמור, אין חולק שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי פרסמו אמת, וכי היה בפרסום "עניין ציבורי". אקדים ואציין כי בשים לב לאופי הפרסום ומסגרתו, והתרשמותי מהעובדה כי אכן הנתבעים כולם כתבו בקבוצה גם מתוך תחושת מחוייבות ואכפתיות כלפי המשאבים הציבוריים ביישוב בו הם מתגוררים, הרי שהיה עניין ציבורי בפרסום. אך כמובן שיש לבחון קודם לכן האם הוכיחו הנתבעים אמת בפרסום.
התשובה לשאלה זו שלילית. הנתבעים לא הוכיחו במאזן ההסתברויות הקבוע במשפט אזרחי שהתובע עשה שימוש במים או בחשמל של היישוב לצורך שטיפת רכבו.
למעשה, ראיות הנתבעים בשאלה זו מבוססות בעיקרן על עדותו של הנתבע 1. זה העיד בצורה בוטחת ונחרצת שראה את מכשיר השטיפה מחובר לברז הכיבוי, אך מצאתי כי הביטחון העצמי הרב בדבריו – רב מדי – לא היה מבוסס. ראשית, מול עדותו של הנתבע 1 ניצבה עדותו של התובע שהעיד על כך ששטף את רכבו באמצעות דליי מים שמילא בביתו, והנתבעים לא הצביעו על כל סתירה או תהייה המתעוררת מגרסתו זו.
שנית, היו אלו הנתבעים שטענו שהרכב נשטף לאחר שירדה חשיכה על המקום, ועל כן ממילא יכולתו של הנתבע 1 להבחין באיזה דרך מחובר המכשיר הייתה מוגבלת.
שלישית, גם הנתבעים (ובפרט לא הנתבע 1) לא חלקו על הטענה לפיה בעגלה המדוברת היו דליים, וב"כ הנתבעים לא הטיח בתובע טענה מעין מזו. משנעשה שימוש בדליים, האפשרות שהתובע עשה שימוש בברז כיבוי האש מתבררת כפחות סבירה. יתרה מזאת, כבר ב"זמן אמת" נשלחה בקבוצה תמונה ובה נראים הדליים המדוברים בעגלה, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה שהתובע עשה שימוש בדליי המים לצורך שטיפת רכבו.
אציין, כי לא מצאתי שניתן לקבוע על סמך התמונה שהוצגה לבית המשפט (וגם נשלחה בקבוצה) האם מכשיר השטיפה חובר לברז הכיבוי אם לאו.
25. על כן, אף אם הייתי מקבל את טענת הנתבעים לפיה יש להוציא מתיק בית המשפט את הסרטונים של מצלמות האבטחה של בניין המגורים בו מתגורר התובע, בהם הוא נראה מוביל את דליי המים בעגלה, הייתי מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע 1, ביחס לשאלת אופן השימוש במכשיר השטיפה.
כך או כך, טענה זו יש לדחות. במישור הדיוני, הסרטונים הוצגו לבית המשפט במהלך הדיון, ללא התנגדות, לאחר שגם גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים, מבלי שעלתה כל טענה קודם לכן בדבר קבילותם, או ללא בקשה לקבלת סרטונים נוספים. שנית, בניגוד לטענת הנתבעים לא התרשמתי שמדובר בסרטונים ש"נערכו", בוודאי שלא בצורה מגמתית, שכן הם מתעדים את מלוא המהלך הרלוונטי של יציאת התובע ממעלית הבניין עם העגלה עד ליציאה מהבניין.
למעשה, מדובר בסרטונים המתעדים שתי יציאות של התובע עם העגלה ובה שני דליי מים ומכשיר השטיפה, בשעה 17:26 ובשעה 17:58 על פי הכיתוב בהן.
אכן, לשיטת הנתבעים זוהי אינה "הראייה הטובה ביותר", אך במקרה מעין זה "הראייה הטובה ביותר" אינה תיעוד רציף של מצלמת האבטחה למשל בין השעות (הנקובות בסרטונים) 18:00-17:00, אלא עצם התיעוד של יציאת התובע (גם על פי עדותו וגם על פי הקשר הדברים), פעמיים מהמעלית כשהוא מוביל בעגלה שני דליי מים מלאים.
תיעוד זה מחזק באופן ברור את טענת התובע שהשתמש במים שמילא בביתו, ולא חיבר את צינור השטיפה של המכשיר לברז כיבוי המים. אכן, גם בסרטונים המתעדים את שני מהלכי היציאה של התובע מהבניין, ניתן להתרשם כי טרם ירדה החשיכה, וממילא גם לא ניתן להסתמך על כיתוב השעה במצלמה כמהימן.
לשיטת הנתבעים, ובשים לב לעובדה שהתובע צולם על ידי הנתבע 5 לאחר רדת החשיכה, יש בכך כדי לשלול הן את מהימנות הסרטונים והן את מהימנות עדותו של התובע. איני מקבל טענה זו. ראשית, הסרטונים המדוברים תומכים בעדותו של התובע לפיה השתמש בדליי מים, ועדות זו ממילא נתמכה גם בתמונה שנשלחה בקבוצת הווטסאפ, ויש יסוד להניח כי הכיתוב של התאריך (7.11.20) המופיע במצלמה הוא מהימן, וטענה לפיה התובע פברק נתון זה הינה טענה מרחיקת לכת שלא ניתן לקבלה. שנית, גם אם בפעם השנייה בה יצא התובע מהבניין עם העגלה טרם ירדה החשיכה, יש גם יסוד להניח שהחשיכה ירדה על המקום זמן לא רב לאחר מכן, בשים לב לעובדה כי האירוע כולו מתרחש בשבוע הראשון של חודש נובמבר.
משכך, יש בסרטונים כדי לחזק את טענתו של התובע לפיה שטף את רכבו באמצעות דליי מים שמילא בביתו, ולקעקע את טענת הנתבעים בדבר שימוש במים ציבוריים.
26. הנתבעים, ובפרט הנתבע 5, טענו כי על סמך הראיות שצורפו לכתב ההגנה (נספח ג' – האישור של חברת SEMICOM), כמו גם עדותו של הנתבע 5 שעובד בחברה שמשווקת מכשירי שטיפה כאלו (והדברים גם עלו מההתכתבות בקבוצה), הרי שהתובע לא יכול היה לשטוף את רכבו במשך פרק זמן של שעה, כאשר על פי המפרט הטכני של המכשיר בו השתמש, ניתן לעשות זאת באמצעות דלי מים רק למשך דקות ספורות. אף אם אתעלם מהעובדה כי לא הונחה לפניי חוות דעת מומחה (כפי שטען התובע), הרי שממילא ברור כי הנתונים הטכניים השונים של מכשירי השטיפה מסוג זה, הן בכל הנוגע לשימוש בסוללה נטענת והן בנוגע לכמות המים לשימוש, מבוססים על ההנחה בדבר שימוש רציף, אך מטבע הדברים, המשתמש במכשיר "גרניק" (או לשם המחשה במכשיר דוגמת שואב אבק) אינו לוחץ עליו באופן רציף, ומכאן שהזמן הכולל שנדרש לאדם להשלמת מהלך השטיפה (זמן עבודה "ברוטו") ארוך יותר מהזמן הקבוע במפרט הטכני של המכשיר (זמן עבודה "נטו"). לכן, אין בטענות הנתבעים בהקשר זה כדי להטות את הכף לטובתם.
מכאן יש לקבוע שהנתבעים לא הוכיחו את הטענה לפיה התובע עשה שימוש במים השייכים לכלל הציבור.
27. הדברים נכונים במשנה תוקף ביחס לטענה לפיה התובע עשה שימוש בחשמל ציבורי. גם בעניין זה יש לקבוע שהנתבעים לא הוכיחו אמת בפרסום. בהקשר זה, גם הנתבע 1, הנתבע היחיד שהיה בזירת האירוע המדובר, לא העיד שראה שמכשיר השטיפה מחובר לחשמל, והאמירות המשתמעות או הברורות של הנתבעים 1 ו-2 בדבר חיבור המכשיר לחשמל, לא נתמכו בכל ראייה.
28. למען הסר ספק אבהיר כי אין ממש גם בטענותיהם של הנתבעים בכתב ההגנה ובמהלך חקירתו הנגדית של התובע בדבר ביצוע עבירות מצדו על חוק עזר לדרום השרון (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"ה – 1995, הנוגעות להעמדת הרכב במרחק של פחות מ-2 מטרים מתחום ברז כיבוי (סעיף 3(6) לחוק עזר זה) ואחריות חניה (סעיף 9 לחוק עזר זה) ועל חוק עזר לדרום השרון (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והניקיון), התשנ"א – 1991, הנוגעת לשפיכת נוזל לרחוב (סעיף 14 לחוק עזר זה). ראשית, הנתבעים לא הראו שהתובע עבר על איזה מן העבירות המדוברות (ולא מצאתי להרחיב בעניין), ושנית, ממילא לא אלו היו הטענות שהוטחו בתובע בקבוצת הווטסאפ. כאמור, כל אחד משלושת הנתבעים שלפניי ייחס לתובע שימוש לא חוקי במים וחשמל ציבוריים (הנתבעים 1 ו-2) או במים ציבוריים (הנתבע 5). הנתבעים לא הוכיחו את טענתם זו.
על כן, גם לא מצאתי מקום להתייחס לקבצי השמע שצרף התובע לתיק בית המשפט, שנועדו לשיטתו ללמד כי לא היה פסול בשטיפת הרכב במקום בו שטף אותו.
29. הנתבעים טענו כי התובע לא העיד מטעמו עדים רלוונטיים ובהם אשתו, אחיו וגיסו רועי וייס וחבר קבוצת הווטסאפ יניב גברי, וכי אי הבאתם להעיד מלמדת כי לו היו מתייצבים להעיד, הייתה עדותם פועלת לרעת התובע (ר' למשל ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651 (1991)). הנתבעים לא הראו כיצד היה באיזה מן העדויות כדי להשליך על ההכרעה בתיק. לדידם, עדותה של אשת התובע הייתה רלוונטית לסוגיה הקשורה לתיעוד המצוי במצלמות הבניין, אך כאמור ממילא מצאתי שאין ממש בטענות הנתבעים בדבר עריכה מגמתית של הסרטונים. בכל הנוגע לעדותו של אחיו של התובע, הרי שלא עלתה כל טענה (מצד מי מהצדדים) לפיה האח היה מעורב בהליך השטיפה או מילוי הדליים. אכן, הייתה חשיבות מסויימת בהעדתו של גיסו של התובע, לנוכח עדותו של התובע לפיה זה היה חבר בקבוצת הווטסאפ ונחשף להודעות, אך התובע הסביר כי גיסו לא רצה להיות מעורב בהליך המשפטי דווקא בשל היכרותו עם הנתבעים (ועל רקע חברותו בקבוצה), והסבר זה ניתן לקבל.
היה מקום שהתובע יעיד מטעמו את יניב גברי לנוכח העובדה שזה כתב שעבר במקום בו שטף התובע את הרכב, וסתר את הודעות הנתבעים בקבוצה, אך אזכיר שהנתבעים לא חלקו על העובדה שגברי כתב את שכתב, ואין טענה שמדובר באדם קרוב לתובע שהיה בעל עניין פסול לסייע לו, והסתבר שמדובר בעובר אורח אקראי. לאחר כל זאת, מאחר שניתן לקבוע בצורה ברורה על סמך הראיות המצויות בתיק שהתובע שטף את רכבו כפי שהעיד, לא מצאתי שיש באי זימונו של העד גברי כדי להטות את הכף לטובת הנתבעים בשאלה עובדתית זו.
אעיר, כי הנתבעים עצמו הודיעו כי בכוונתם להעיד מטעמם את רכז הביטחון השוטף של היישוב צור יצחק (או ששימש בעבר בתפקיד), הוא-הוא "דודי" ששמו גם הובא לעיל, ובדיון שהתקיים בתאריך 4.6.24, גם ביקשה ההגנה לאפשר לה לעשות כן, ונעתרתי לבקשה. אלא, שהנתבעים לא הגישו כל בקשה לזימונו של עד זה, והוא גם לא התייצב לעדות. אף שלעדותו הייתה חשיבות מסויימת לנוכח העולה מההודעות שכתב הנתבע 1 בקבוצה, וגם לנוכח חוסר הבהירות ביחס לשאלה האם זה שוחח עם התובע אם לאו, לא מצאתי לזקוף לחובת הנתבעים את אי זימונו להעיד.
30. לאחר כל זאת, אני קובע שהנתבעים לא הראו שעומדת להם טענת הגנה של "אמת בפרסום" מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
הגנת תום הלב
31. הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (הנתבעים הפנו להוראות ס"ק 15(1), 15(2) ו-15(5) לחוק זה), מאחר שכתבו את ההודעות בקבוצה של תושבי היישוב, בה עוסקים רבים מחבריה בעזרה הדדית ומביעים בה דאגה ואכפתיות למצבו של היישוב צור יצחק ואיכות החיים בו. מכאן טענו הנתבעים כי את הודעותיהם המתריעות על שימוש פרטי אסור במשאבים ציבוריים של היישוב, יש לבחון על רקע זה, ולקבוע שעומדת לכל אחד מהם הגנת תום הלב.
איני מקבל טענה זו, ביחס לאף אחד מהנתבעים.
לעניין הנתבע 1, אין חולק כי טייל ביישוב עם משפחתו בשעת ערב עם רדת החשיכה, וסבר שראה את התובע שוטף את רכבו תוך שימוש במים וחשמל השייכים ליישוב. למען הסר ספק, ניתן לקבוע כי בעת ששלח את התמונה של שטיפת הרכב וכתב את הודעתו הראשונה, סבר כי אכן התובע נוהג שלא כדין.
אך בראי הגנת תום הלב, התנהלותו הכללית של הנתבע 1, כמו גם תוכן ההודעות שכתב, הקשרן ועיתויין, מעוררים קושי, בלשון המעטה.
ראשית, לנתבע 1 עמדו לפחות שלוש אפשרויות פעולה לאחר שראה את שסבר שראה. האחת, לפנות לתובע ולברר עימו מדוע הוא שוטף את רכבו בדרך שסבר; השניה, לדווח למוקד העירוני או לכל גורם אחר, לרבות רכז הביטחון השוטף של היישוב אליו פנה בהמשך ("דודי"); השלישית, לפעול כפי שפעל ולשלוח את התמונה וההודעה בקבוצת הווטסאפ.
אף אם אניח שהנתבע 1 חשש מלפנות לתובע ולהעיר לו על התנהגותו, ובפרט משום שהיה עם אשתו וילדיו הקטנים (עדות הנתבע 1, ע' 78, ש' 23), הרי שלכל הפחות יכול היה לפנות לרכז הביטחון של היישוב, אך הוא בחר באפשרות השלישית כמובן.
עובדה זו כשלעצמה אינה מלמדת על כך שהנתבע 1 פעל בחוסר תום לב, אך היא בהחלט מלמדת שלא היה זהיר דיו בטרם כתב את שכתב.
הקושי המשמעותי יותר עבור הנתבע 1 התגבש לנוכח העובדה שגם שלאחר שהגיבו להודעתו הראשונה, הן יניב גברי שכתב שעבר במקום וביקש להפריך את טענתו של הנתבע 1 כלפי התובע והן רותם אראל תמם שניכר שכתב את הדברים לאחר ששוחח עם התובע, התבצר הנתבע 1 בעמדתו, כפי שלימים דבק בה, ללא הצדקה של ממש, על דוכן העדים.
בשלב זה של כתיבת התגובות הנחרצות לה"ה גברי ותמם, התנהגותו של הנתבע 1 חרגה מחוסר זהירות גרידא, והייתה בה משום עמידה דווקנית ועיקשת על ה"אמת" אותה בחר הנתבע 1 לראות, ללא בסיס וללא הצדקה.
אעיר, כי התנהגותו של הנתבע 1 על דוכן העדים, ואופן מסירת תשובותיו על דוכן העדים אך חיזקו את הרושם העולה מרצף ההודעות, לפיו הנתבע 1 התקשה להודות בטעותו לפני חברי הקבוצה, לאחר שפרסם לשון הרע אודות התובע.
על כן, מצאתי שלא עומדת לנתבע 1 הגנת תום הלב.
32. הדברים נכונים, בהתאמות הנדרשות, גם בעניינו של הנתבע 2. אמנם, הנתבע 2 לא שלח את התמונה המדוברת ששלח הנתבע 1, אך גם דבריו שלו נכתבו לאחר שחברי הקבוצה יניב גברי ורותם אראל תמם כבר הבהירו לחברי הקבוצה, בין על סמך נוכחות במקום ממש (גברי) ובין על סמך שיחה עם התובע (תמם), שהתובע שטף את רכבו באמצעות דליי מים שמילא בעצמו, ללא כל חיבור לברז כיבוי האש וללא שימוש לא מורשה בחשמל.
הנתבע 2 לא טען שלא ראה את ההודעות הללו, ועל כן לא ניתן לקבל את הטענה לפרסום דברים בתום לב, ובפרט לנוכח העובדה שכלל לא נכח במקום (ע' 16, ש' 22).
33. טענת הגנת תום הלב גם לא קמה לנתבע 5. הנתבע 5, בדומה לנתבע 2, פרסם את הודעותיו לאחר שנשלחו הודעות ההבהרה של ה"ה גברי ותמם, ולא רק שהכירן, אלא שגם ניהל מעין "דיאלוג" בנדון עם שכנו של התובע תמם, וכתב לו בנחרצות: "חוץ מזה שרואים בברור שהתחבר עם צינור לברז. אם אתה כבר יוצא להגנתו תיצמד לעובדות". למען הסר ספק, לא ניתן לראות בתמונה שנשלחה חיבור כזה, ובוודאי לא חיבור שרואים "בברור", אך בכך לא די, משום שלאחר שתמם שלח לו בתגובה תמונה של דלי המים המדובר, נסוג בו הנתבע 5 רק באופן חלקי, כשכתב: "אחי אני מכיר ומוכר את הכלי. הכל טוב. לגבי העגלה... חצי צחקתי. לגבי המים... בעייה של המועצה אם לבדוק ואם לאכוף או לא". משמע, גם אם ציין שהתייחס לשימוש בעגלת הסופר כמעין בדיחה (וכאמור, לטעמי אין בהתייחסות זו משום פרסום לשון הרע), הרי שלא חזר בו מהטענה בדבר שימוש לא ראוי של התובע במי היישוב, אלא שהותיר את הטיפול בכך ל"מועצה".
גם כאן, העמידה על הטענה בדבר שימוש פסול במים, חרף ההערות שנשלחו בקבוצה ובפרט לנוכח העובדה שהנתבע 5 כלל לא ראה את השימוש הנטען במו עיניו, מצדיקה לטעמי את המסקנה לפיה לא עומדת לו הגנת תום הלב.
34. הנתבע 5 טען שעומדת לו הגנת תום הלב גם משום שהתנצל על דבריו, ואף טען שהתובע פעל בחוסר תום לב דיוני עת נמנע מלצרף את תוכן ההתנצלות שנשלחה בקבוצה. כך, הנתבע 5 קובל על העובדה שהתובע לא צרף את הודעותיו האחרונות של הנתבע 5 (אותן כתב לתמם): "לא שווה דיון" (בצירוף אימוג'י מחייך) וחשוב מכך: "אם טעיתי מתנצל".
אכן, היה מקום לצרף גם הודעות אלו, על מנת שלבית המשפט תוצג מלכתחילה התמונה המלאה, וגם להתנהלות דיונית מעין זו על בית המשפט ליתן את דעתו. עם זאת, איני רואה בשתי ההודעות הללו כדי ללמד על הבעת התנצלות מצידו של הנתבע 5, ובוודאי לא כזו שמקימה לו את הגנת תום הלב.
אמנם, כבר בהודעה הראשונה מבין השניים ניתן לראות כי הנתבע 5 ביקש להפיג את המתח ול"הקליל" את האווירה בקבוצה בכלל ובשיח בינו ובין תמם בפרט, אך בהקשרן של ההודעות שנשלחו על ידי הנתבע 5 ומה שקדם להן, הביטוי "אם טעיתי מתנצל", אינו בגדר "התנצלות" לטעמי, אלא למעשה עמידה, על תנאי, על הטענות נגד התובע, כך שהעננה ממשיכה לרחף מעל ראשו.
יתרה מזאת, במהלך עדותו של הנתבע 5 עלה כי הוא למעשה עומד על הטענות נגד התובע, ואף ביתר שאת וביתר ביטחון וגם אמר: "נכון לרגע זה ההתנצלות שלי בטלה..." (ע' 123, ש' 25). מכאן שבוודאי שלא ניתן לראות בהודעותיו האחרונות משום התנצלות כלפי התובע, המקימה לו טענת הגנה.
לאחר כל זאת, וכפי שציינתי לעיל, אף אחד מהנתבעים לא הראה שעומדת לו הגנת תום הלב מכוח איזו מן החלופות הרלבנטיות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. כל אחד מהנתבעים חייב היה לדעת שבדברים שכתב יש משום פגיעה בשמו בטוב של התובע (סעיף 15(1)), לא הוטלה על מי מהנתבעים חובה חוקית או מוסרית לכתוב אודות התובע בשים לב ליחסיהם עימו (סעיף 15(2)), והדברים שכתב כל אחד מהם לא היו בגדר "הבעת דעה" על מעשיו של התובע, אלא קביעת עובדה (סעיף 15(5)).
הפיצוי ההולם לתובע
35. כאמור, התובע העמיד את תביעתו במקור על סך של 375,000 ₪, וביקש להפחית את סכום התביעה ולהעמידה על סך של 225,000 ₪ רק בתאריך 4.6.24, וכך היה.
הנתבעים הראו כבר במהלך חקירתו הנגדית של התובע, שזה לא הוכיח שנגרם לו נזק ישיר כתוצאה מפרסום ההודעות, אך למעשה תביעה זו ביסודה הינה תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק.
כפי שציינתי לעיל, מלכתחילה היה סכום התביעה מופרז, ובסופו של יום יש להעריך את גובה הפיצוי ההולם בשים לב לתוכן הפרסום, היקף הפרסום ומסגרתו וזהות המעורבים.
פרסום בקבוצת ווטסאפ "סגורה" יכול להיות בעל תהודה רחבה יותר מכזה הנעשה ברשת חברתית "פתוחה" כלשון ב"כ הנתבעים, והיקפו ייגזר מאופי הקבוצה או הרשת החברתית ומעמד המפרסמים ברשת החברתית.
במקרה שלפניי, הפרסום נעשה ללא יכולת לזהות את פניו של התובע, וכמובן שגם שמו לא פורסם. יתרה מזאת, הנתבעים כלל לא הכירו את התובע, ועל כך לא היה חולק.
על כן, גם אם מדובר בפרסום בקבוצה בה חברים למעלה מ-200 חברים, התובע לא הוכיח שהפרסום הגיע לכולם, במובן זה שכל חברי הקבוצה יכולים היו לזהותו כמושא הפרסום, אך בשים לב לאופי היישוב כמו גם לנוכח עדותו של השכן תמם, ניתן לקבוע לכל הפחות שמספר קטן מסוים של חברי הקבוצה יכולים היו להבין שההודעות מתייחסות לתובע.
36. בכל הנוגע לתוכן הפרסום, הרי שיש להבחין בין שלושת הנתבעים. כאמור, הנתבע 1 ייחס לתובע במספר הודעות הן שימוש פסול במים ציבוריים והן שימוש פסול בחשמל ציבורי, והוא גם זה ששלח את התמונה בקבוצה. הנתבע 2 ייחס לתובע דברים דומים בהודעה אחת בלבד, ואילו הנתבע 5 ייחס לתובע שימוש פסול במים ציבוריים בלבד, אך עשה כן יותר מפעם אחת.
הנתבעים גם טענו שהתובע הועמד לדין פלילי בשנת 2013, ו"ייתכן שהורשע", ואילו התובע טען ש"יצא זכאי" (ע' 19, ש' 13). בכל מקרה, לא נתתי כל משקל לעובדה זו, ובפרט משום שלא הובאו לפניי ראיות ברורות בנדון.
בנסיבות אלו, מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי שיש לחייב בו את הנתבע 1 לטובת התובע על סך של 13,000 ₪, וכל אחד מהנתבעים 2 ו-5 על סך של 6,500 ₪.
הוצאות משפט
37. בפסיקת הוצאות משפט על בית המשפט לתת את הדעת למכלול שיקולים, בשים לב להוראות תקנות 157-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 והקווים המנחים שנקבעו בפסיקה (ר' למשל רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20)).
בית המשפט העליון קבע שהבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, ושפסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. כן ציין בית המשפט העליון כי פסיקת הוצאות משפט מיועדת לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב. כן צוין ששיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, כי זה צריך להיות מידתי ביחס להליך עצמו ולתוצאה הסופית של פסק הדין, וכי פסיקת הוצאות אינה ענישה של בעל הדין שהפסיד על כך שגרר את יריבו לדין.
כן אוסיף, כי בעת פסיקת ההוצאות אין גם מקום לטעמי "להעניש" את מי מבעלי הדין על כך שסרב לסיים את ההליך על דרך הפשרה. זכותו הבסיסית של בעל הדין היא לקבל את יומו בבית המשפט, וכל עוד ניהל את ההליך בצורה עניינית, אין מקום לחייבו בהוצאות נוספות. במקרה שלפניי, חרף קשיים שהתעוררו בשלבים מסוימים של ניהול ההליך בכל הקשור להתנהלות הצדדים (בינם ובין עצמם), הרי שהתובע והנתבעים ובאי כוחם ניהלו את ההליך בצורה ראויה, והתארכותו נבעה במידה מסויימת בשל מאמציו של בית המשפט לסיים את ההליך על דרך הפשרה.
בראי מכלול השיקולים הללו אני מוצא לנכון להעמיד את הוצאות התובע (לרבות שכ"ט עו"ד) על סך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ), מהם יישא הנתבע 1 בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ). ואילו כל אחד מהנתבעים 2 ו-5 יישא בסך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ).
סיכומו של דבר
38. התביעה נגד הנתבעים 1, 2, ו-5 מתקבלת באופן הבא:
א. הנתבע 1 ישלם לתובע פיצוי בסך של 13,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ);
ב. הנתבע 2 ישלם לתובע פיצוי בסך של 6,500 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ (כולל מע"מ);
ג. הנתבע 5 ישלם לתובע פיצוי בסך של 6,500 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ (כולל מע"מ).
הסכומים ישולמו בתוך 45 יום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כחוק. זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי מרכז. התיק ייסגר.