דוד מינץ
שופט
השופט ח'אלד כבוב:
1. חוות דעת מפורטות כתבו חבריי. לאחר עיון, מצאתי להצטרף למסקנתם, כי בנסיבות העניין, המנוח לא יכול היה לכלול בצוואתו המאוחרת הוראות הנוגעות לרכוש שירש מהמנוחה בניגוד לאמור בצוואתה; וכי בהקשר זה המנוח נפל לכלל טעות. משכך, מהטעמים המפורטים בהרחבה על-ידם, אכן יש להורות על חלוקת עיזבון המנוחה באופן שווה בין יורשיה.
עם זאת, בין חבריי נתגלעה מחלוקת בדבר נפקות קביעה זו על תוקף צוואתו המאוחרת של המנוח וחלוקת עיזבונו שלו. במחלוקת זו, מצאתי לצרף עמדתי למסקנתו של חברי השופט ד' מינץ; בשים לב לדרך הילוכי, אפרט עמדתי.
גדרי המחלוקת
2. בצוואתו המאוחרת הורה המנוח כדלהלן: בסעיף 1, הורה הוא לבטל כל צוואה שקדמה לצוואה זו; בסעיף 2, הורה כי מתוך עיזבונו, על יורשיו לשלם תחילה את חובותיו וכמו גם את הוצאות קבורתו; בסעיף 3, הורה כי משיבות 2-1 יהיו זכאיות לקבל את יתרת עיזבונו "מכל מין וסוג שהוא למעט האמור במפורש בצוואה זו" (כשהכוונה לאמור בסעיפים 5-4 שלהלן – ח' כ') תוך שמנה ברשימה את נכסיו, וציין כי בתוך כך יכללו גם "שאר נכסיי בין מקרקעין ובין מיטלטלין ללא יוצא מן הכלל ואשר לא נזכרו במפורש בצוואתי זו שיש לי ושהיו לי ביום פטירתי"; בסעיף 4 הורה הוא כי משיב 3 יהיה זכאי לקבל מהעיזבון סך של 700,000 ש"ח; בסעיף 5 הורה הוא כי המבקשת תהא זכאית לקבל מהעיזבון סך של 600,000 ש"ח; ובסעיף 6 הצהיר הוא כי צוואה זו נערכה בפני עדים, מרצונו החופשי ובהסכמתו.
3. חברי השופט א' שטיין קבע כי צוואתו המאוחרת של המנוח נעשתה על יסוד ההנחה כי ירש את נכסי העיזבון של המנוחה במלואם, אך נוכח הקביעה שהנחה זו התבררה כשגויה, מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה כך שיש לפעול בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), הקובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".
בחוות דעתו חברי מראה, תוך היעזרות בשיטות ובנוסחאות מתמטיות, כיצד אין כל אפשרות סבירה לדעת בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות. משכך, לשיטת חברי, יש להכריז על ביטול הצוואה המאוחרת (למעט סעיף 1 המבטל את צוואתו המוקדמת) וכפועל יוצא מכך, עיזבון המנוח יחולק לפי כללי הירושה על-פי הדין, שבמקרה זה מורים על הורשת רבע מרכושו לכל אחד מהצדדים.
4. חברי השופט מינץ הסכים כי מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה. יחד עם זאת, הוא סבר כי מסקנת השופט שטיין לפיה יש לבטל את כלל הוראות צוואתו המאוחרת זולת סעיף 1, אינה מתיישבת עם הוראות חוק הירושה ושאיפת המחוקק להגשים, ככל הניתן, את רצון המנוח; עם ההעדפה הנתונה בסעיף 30(ב) לחוק לתיקון הטעות על פני ביטול הוראת הצוואה, ועם הוראות סעיף 38(ב) בדבר ביטול חלקי; או עם הקביעות העובדתיות שנקבעו על יסוד ראיות, בדבר רצון המנוח , אשר מלמדות מה הלה היה מצווה אלמלא הטעות. עוד העיר השופט מינץ, כי לא הובהר על-ידי השופט שטיין מדוע ראוי שסעיף 1 יוותר לעמוד על כנו לבדו.
בנתון לאמור, חברי מציע להותיר את הצוואה המאוחרת על מכונה, בכפוף לשני תיקונים: הראשון כי ברשימה הכלולה בסעיף 3, בה פורטו נכסיו של המנוח, לא יוכללו נכסים שנותרו מעיזבונה של המנוחה; והשני, כי יבוטלו אך סעיפים 5-4. בהקשר אחרון זה, חברי סבור כי ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא הטעות. לשיטתו, עדות עורך דינו של המנוח מעלה כי הטעם היחיד שבגינו החליט המנוח להוריש למבקשת ולמשיב 3 בצוואתו סכומי כסף היה רצונו שלא לקפחם לחלוטין, ואילו הלה היה מודע לכך שיתרת עיזבון המנוחה יחולק בהתאם לצוואתה גם למבקשת ולמשיב 3, הוא לא היה מוריש להם דבר מה נוסף. חברי הוסיף וקבע כי אף לו היה מגיע למסקנה, לפיה לא ניתן לדעת בבירור מה היה מצווה המנוח אלמלא הטעות ביחס לסעיפים אלו, התוצאה הייתה בטלותם בלבד; שכן לא מתקיים קשר בל ינתק ביניהם ובין שאר סעיפי הצוואה בהתאם לדרישת סעיף 38(ב) לחוק.
הכרעתי-שלי
מסגרת נורמטיבית
5. כאמור, סעיף 30(ב) לחוק, קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). בפסיקה הובהר כי טעות יכולה להתקיים, כאשר קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג(2) 817, 830-829 (1999)). כן נקבע כי רק אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה, אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, בית המשפט יכול לתקן את לשון הצוואה, כך שהלשון המוטעית תוחלף בלשון המשקפת את אומד דעתו הברור של המצווה (שם). אשר לעניין זה, סבר פרופ' שילה כי: "אין זה מספיק שאפשר להניח מה שהמצווה היה מורה, אפילו אם קרוב לוודאי שהיה מורה אחרת. בית-המשפט צריך להיות משוכנע לגמרי שלוליא הטעות המצווה היה קובע שזה ודווקא זה, רצונו", וכאשר קיים ספק 'קל מן הקלים', ההוראה תבוטל נוכח הטעות ולא תתוקן (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך א 276 (1995)). זאת ועוד, מלשון סעיף 30(ב) אנו למדים כי המחוקק קבע שיש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לבין ההוראה; ובהיעדרו אין לתקן את הצוואה גם אם נפלה בה טעות. זאת, מתוך ההבנה כי תיקונה של טעות מהווה הסדר מרחיק לכת המאפשר לבית המשפט, הלכה למעשה, לכתוב עבור המצווה הוראה אחרת בשמו (שם).
6. בין שתי התוצאות האפשריות – תיקון או ביטול – נקבע כי 'דרך המלך' שמתווה הסעיף היא תיקון הצוואה באופן שישקף את מה שהיה המצווה מורה אלמלא הטעות (בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז, פסקה 6 [נבו] (13.11.2012) (להלן: עניין מ.ז); ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 42 (1993)). כל זאת נקבע, בהתבסס על עיקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה, בדבר הרצון לקיים את רצונו של המצווה (עניין מ.ז, בפסקה 5). כמו כן, וכפי שציין חברי השופט מינץ, את הדיון בנדון יש לקיים על רקע הוראת סעיף 38(ב) לחוק, הקובעת כי אם בוטלה הוראה בצוואה, "אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו". בנוסף יוזכר הכלל הקבוע בסעיף 54(ב) לחוק, לפיו אם צוואה ניתנת לפירושים שונים "פירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".
יישומם של דברים
7. תחילה, לשאלת הקשר הסיבתי. הגם שהמנוח שגה בנוגע להיקף הנכסים שבאפשרותו היה לקבוע לגביהם הוראות בצוואתו המאוחרת, מקובלת עליי המסקנה כי סעיף 1 לצוואה זו, המבטל את צוואתו הקודמת, לא נעשה מחמת טעות זו, וכי אין ספק שכוונתו של המנוח הייתה לבטלה. לצד זאת, שוכנעתי כי סעיפים 5-3 אכן נעשו מחמת טעות זו (כאמור בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט מינץ).
8. עתה, נדרש לבחון האם ניתן להתחקות בבירור אחר רצונו של המנוח אלמלא הטעות ביחס לסעיפים אלו ולהורות על תיקונם, כשיטת השופט מינץ; או להורות על ביטול הצוואה, למעט סעיף 1, כשיטת השופט שטיין.
9. אשר לסעיף 3, סבורני, בדומה לשופט מינץ, כי בנסיבות העניין הטעות לגבי היקף הנכסים לא משנה את רצונו של המנוח להוריש למשיבות 2-1 את כלל נכסיו, זולת סכומים מסוימים אותם ייעד למבקשת ולמשיב 3. על כן, ניתן לקבוע בבירור כי לו המנוח היה יודע כי הוא אינו יכול לכלול הוראות בדבר עיזבון המנוחה, הוא היה מורה על העברת כלל נכסיו (הגם בהיקף קטן יותר) למשיבות 2-1. משכך, אני מסכים כי ניתן לערוך תיקון בצוואה במובן זה. עמדה זו מתחייבת, כפי שקבע השופט מינץ, בין היתר נוכח הוראת סעיף 30(ב) לחוק, המשקפת את העדפתו הברורה של המחוקק לתיקון על פני ביטול ונוכח האפשרות להתחקות בבירור אחר רצונו בנדון.
10. אשר לסעיפים 4 ו-5, בגדרם הורה המנוח על הורשת כספים למבקשת ולמשיב 3, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט מינץ, אך מהנמקתו החלופית בנדון. זאת, מכיוון שאיני סבור שניתן לקבוע בבירור מהו רצונו של המנוח בהקשר זה, לו היה ידוע לו דבר טעותו. אף אם נישולם המלא מעיזבונו-שלו הוא בגדר השערה אפשרית, עינינו הרואות כי התגלע פער משמעותי בהקשר זה בין חבריי, ולא מצאתי כי עמדה אחת עדיפה בבירור על האחרת. דומה, אפוא, כי נותרנו במצב בו רב הנסתר על הגלוי. בנסיבות אלו, סבורני כי אין מנוס מלהורות על ביטול סעיפים 5-4 לצוואתו המאוחרת של המנוח בלבד, וזאת מהנימוקים המפורטים בסיפא פסקה 17 לחוות דעתו של חברי, השופט מינץ.
11. אשר על כן, אני מצטרף למסקנת השופט מינץ בדבר תיקון סעיף 3 וביטול סעיפים 5-4 לצוואתו המאוחרת של המנוח; חלף ביטולה הכמעט מוחלט, כמסקנת השופט שטיין.
חאלד כבוב
שופט
באשר לקיום צוואת המנוחה, הוחלט פה-אחד, כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין, כי צוואה זו תקוים על כל תנאיה וכי נכסי עיזבונה של המנוחה, אשר הועדו על ידה לארבעת ילדיה, יחולקו ביניהם כפי שהמנוחה ציוותה: רבע לכל צאצא.
באשר לצוואתו האחרונה של המנוח, הוחלט לקיימה כאמור בדעת הרוב של השופטים ד' מינץ וח' כבוב, כנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין, שסבר כי צוואה זאת נדונה לבטלות מחמת טעות בעשייתה.
אין צו להוצאות בערכאתנו.
ניתן היום, א' בכסלו התשפ"ה (2.12.2024).
דוד מינץ
שופט
אלכס שטיין
שופט
חאלד כבוב
שופט