ג. ביתר נזקי החברה (מעבר לסכומי הפיצוי הנקובים בסעיפים א' ו-ב' לעיל), עד לסכום של 12,000,000 ש"ח (כלומר בסכום של 7,069,517 ש"ח), יחויבו, ביחד ולחוד, פינקוביץ, הדירקטורים רבס, גוטוין והורן וחברת הביטוח. בחלוקה בין המעוולים הנ"ל יישאו הדירקטורים הנ"ל (בחלקים שווים ביניהם) ב-30 אחוזים, ופינקוביץ יישא ב-70 אחוזים.
ד. לסכומים הנקובים בסעיפים א', ב' ו-ג' לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, 23.1.2003.
ה. מובהר, כי חיובם של רבס, גוטוין ומילנר פירושו חיוב עזבונותיהם.
ו. עוד מובהר, כי דין התביעה נגד שרון להידחות ועל כן ערעור התובעים ביחס אליו נדחה.
- עוד אציע לחבריי לחייב את פינקוביץ ואת חברת הביטוח (ביחד ולחוד) בהוצאות התובעים (כהגדרתם בפסקה 4 לעיל) ובשכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 750,000 ש"ח להיום. רו"ח מילנר יישא בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 100,000 ש"ח וזאת ביחד ולחוד עם חיובם הנ"ל של פינקוביץ ושל חברת הביטוח.
עוד אציע שלא ייעשה צו להוצאות ביחסים שבין התובעים לבין רו"ח שפורן, שכן הוא חויב בפיצוי אך ערעורו התקבל בחלקו.
באשר לשלושת הדירקטורים שנמצאו חייבים – אציע שלא לחייבם בנפרד בהוצאות התובעים שכן חבותם נמצאה מכוסה על ידי הביטוח.
לבסוף – מוצע לחייב את התובעים בהוצאות המשפט של שרון, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ש"ח.
מובהר כי פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עו"ד מתייחסת לשתי הערכאות.
| ש ו פ ט |
השופט י' עמית:
- בית משפט קמא הגיע לתוצאה לפיה הדירקטורים פטורים מאחריות לאור גילם המתקדם ומאחר שאינם מבינים דבר במאטריה בה עסקינן; כי רו"ח מילנר פטור מאחריות מאחר שסמך על פינקוביץ'; וכי האחריות מגולגלת על התובעים-המערערים, מאחר שכבעלי מניות היה עליהם לשים לב לתפקודם הכושל של הדירקטורים ולדרוש את החלפתם. מסקנות אלה, אינן יכולות לעמוד באשר הן נוגדות מושכלות יסוד בדיני חברות. דירקטור אינו יכול להתגונן בטענה שהוא אינו מבין ואין לו הכישורים הדרושים או שגילו המתקדם לא אפשר לו לגלות עניין בנעשה. נהפוך הוא, אלה בדיוק הסיבות בגינן יש להטיל אחריות על הדירקטורים, ואני מצטרף אפוא לפסק דינו של חברי השופט זילברטל.
- הדירקטורים של החברה, שחלקם הגדול כבר הלך לעולמו, היו אנשים טובים שביקשו לתרום לניהולו של הכפר, כמי שעניינם של החוסים היה קרוב לליבם (שניים מהם היו חברי קיבוץ ומן הסתם פעלו שלא על מנת לקבל שכר), והם כיהנו בתפקידם זה קרוב ל-35 שנה מבלי שהוחלפו. רבס, לדוגמה, עובד סוציאלי במקצועו, עבד בכפר כשלושים שנה כאחראי על התחום הסוציאלי, והוא אף לא התיימר לטעון כי הבין דבר וחצי דבר בענייני כספים. כפי שטען בפנינו בהגינותו בא כוחו של רבס, הדירקטורים ש"רגליהם נוטעות במלחמת העולם הראשונה" לא קיבלו תגמול על פעולתם כדירקטורים והם ראו במה שעשו כשליחות מוסרית.
למקרא הדברים, דומה כי הדירקטורים בחברה השתייכו לדור אחר, והם לא היו מודעים לשינויים שחלו בחקיקה ובפסיקה בכל הקשור לתפקידיו ולאחריותו של הדירקטור בחברה. יפים לענייננו דברים שאמרתי בפרשה אחרת:
"את הכבוד והכיבוד שבתפקיד הדירקטור החליפו זה מכבר האחריות וחובת הזהירות הרובצות על הדירקטור מעצם תפקידו. לא הדירקטור של היום כדירקטור של פעם. הדירקטור של שנות האלפיים אינו יכול להיות תם שאינו יודע לשאול שמזדמן לפרקים להסב בצוותא ולשתות תה בישיבות הדירקטוריון. הדירקטור של ימינו נושא באחריות מקצועית על פי מבחן 'נושא משרה סביר' (סעיף 253 לחוק), וככזה, הוא נדרש להיות בעל 'הכישורים הדרושים והיכולת להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקיד של דירקטור בחברה' (סעיף 224א לחוק)" (הדגשות הוספו – י"ע) (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, פס' 53 (26.4.2015)).
הדירקטורים סמכו באופן עיוור על מעשיו של פינקוביץ' כמנכ"ל, הם לא הבינו מה המצב הכספי של החברה והזרמת הכספים המסיבית למפעל של חברת הבת (שהמנכ"ל שלה היה בנו של פינקוביץ') נעלמה מעיניהם. הטענה לתחולת כלל "שיקול הדעת העסקי" במקרה דנן, היא חסרת יסוד, באשר על מנת להחיל את הכלל יש להראות כי הופעל בכלל שיקול דעת. לא הוצג כל פרוטוקול ממנו ניתן ללמוד כי נושא כדאיות ההשקעות בחברת הבת והיקף ההשקעות נדונו ו"עלו על השולחן". רבס עצמו אישר בחקירתו כי הפסד של 17 מליון ₪ הוא בלתי נסבל, אלא שהוא לא ידע על כך. גם שרון בכתב הגנתו טען כי הופתע מהיקף ההעברות הנטענות (אציין כי רבס, שרון ופינקוביץ' הרכיבו את "המנהלת" שעסקה באופן שוטף בענייני הכפר). המדובר בהשקעה של כ-17 מליון ₪ בחברת הבת לצורך העסקה של מספר חוסים (נטען כי בתקופת השיא המספר המכסימלי של חוסים שהועסקו במפעל עמד על כ-15 חוסים בלבד). בהשקעות אלה היה כדי לסכן את הכפר ועל כך נזעקו ההורים בתביעתם. על אחת כמה וכמה, בהתחשב בכך שעל פי תזכיר החברה ותקנונה, החברה לא הייתה רשאית להשקיע לשם רווח או פעילות עסקית, שהרי הכפר לא הוקם ולא נועד לשמש כחברה עסקית.
הדירקטורים העלו טענת הסתמכות על עצתם ומומחיותם של אחרים, אך גם לא הוצג מסמך או חוות דעת או עצה כלשהי, שעליה הסתמכו, כך שגם לטענה זו אין על מה לסמוך.
- מכאן המסקנה כי הדירקטורים – שכיהנו שלא על מנת לקבל שכר אלא מתוך כוונה טובה – התרשלו בתפקידם, הגם שבתום לב מתוך חוסר ידע וחוסר הבנה, ובהיעדר הכישורים המתאימים לכהן בדירקטוריון. הדירקטורים לא הבינו ולא הפנימו כי החברה מזרימה מיליוני שקלים לחברת הבת. דומה כי מעיני הדירקטורים נעלמה גם המשמעות של ההסכם שקבע כי פינקוביץ' זכאי לקבל כשכר 6% מהמחזור של חברת הבת (להבדיל מהרווח), ככל שהסכם זה הובא בכלל לידיעתם.
בנקודה זו אתייחס לנושא הפוליסה.
- אני שותף למסקנתו של חברי השופט זילברטל, כי יש לדחות את הטענה הסתמית שהעלתה המבטחת לפיה כביכול החברה הפרה את חובת הגילוי.
"טעם מרכזי ביסודה של חובת הגילוי הינו טעם כלכלי – מידע מוטעה אודות הסיכונים הנשקפים ממבוטח עלול לגרור סיווג מוטעה על-ידי המבטח, כך שהפרמיה הנקבעת למבוטח לא תשקף את רמת הסיכון של המבטח ...אי-התאמה בין רמת הסיכון לגובה הפרמיה חותרת תחת ההיגיון העסקי-כלכלי שעליו מושתת חוזה ביטוח, ומהווה החצנת סיכונים על המבטח ועל כלל ציבור המבוטחים (בג"ץ 6215/12 באסטאקאר נ' שר האוצר פס' 18 (16.6.2015) (להלן: עניין באסטאקאר)).
המבטחת, שידעה לגבות את פרמיות הביטוח לאורך השנים, לא טרחה לברר דבר אודות מצבה של החברה והדירקטוריון שלה. אפילו לא הוצג שאלון שהחברה נתבקשה למלא טרם הקמת הפוליסה, לא כל שכן שאלה ספציפית שהחברה נמנעה מלהשיב עליה (השוו ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, 350 (1992)). לכך יש להוסיף, כי "מגמת החקיקה בענייני ביטוח הינה צמצום חובת הגילוי של המבוטחים, והכרה בזכות הביטול של המבטחים בגין הפרת חובה זו רק למצבים בהם פעל המבוטח בכוונת מרמה" (עניין באסטאקאר, פס' 19). במקרה שבפנינו, המבטחת לא שאלה את החברה ולא ביקשה מסמכים למעט מאזן אחד, ולא התעניינה מי הדירקטורים החוסים תחת הכיסוי ביטוחי. נראה כי כל שעניין את החתם של המבטחת היה לגייס לקוח נוסף ולגבות את הפרמיה עבור פוליסה סטנדרטית (פוליסת מדף, להבדיל מפוליסה ש"נתפרה" במיוחד למידותיו של המבוטח). קיצורו של דבר, שהטענה להפרת חובת הגילוי הועלתה על ידי המבטחת בעלמא וללא ביסוס כלשהו.
- אני מסכים עם חברי, כי פרשנות תכליתית של הפוליסה מטה את הכף לטובת הדירקטורים. זאת, על פי הכלל הפרשני לפיו במקרה של ספק בפרשנות ההגדרה של מקרה הביטוח או של החריגים, הספק פועל לרעת המבטח. כלל זה נוצר במהלך השנים, מכוחם של מספר כללי פרשנות חוזיים שהשתלבו זה בזה עד שהיו לאחד:
( - ) כלל הפרשנות "נגד המנסח" (ראו, לדוגמה ע"א 769/86 רובינשטיין נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 586 והאסמכתאות שם (1988)). כלל זה מצא כיום, לאחר תיקון תשע"א, את מקומו בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".
( - ) כלל הפרשנות "נגד הצד החזק"' (ראו, לדוגמה, ע"א 191/85 מדינת ישראל נ' חברת נוה שוסטר, פ"ד מ"ב(1) 573, 581-580 (1988); ע"א 4651/95 חמודה נ' מועצה מקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81 (1997); ע"א 650/98 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נג(4) 433 (1999); ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106, 137-134 (2004); ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (12.11.2009)).
( - ) כלל הפרשנות "נגד המבטח" – ראו, לדוגמה, ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 241-240 (1993); ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 572-570 (1985)). כלל פרשנות זה נתפס ככלל הכרעה, כלל של "סוף הדרך" מקום בו כפות המאזניים מעויינות (ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פס' 28 ו-40 (21.8.2013) (להלן: עניין אלומיניום)).
( - ) חוזי ביטוח, ככלל, הינם חוזים אחידים, והכללים דלעיל כוחם יפה עוד יותר מקום בו מדובר בחוזה אחיד (ראו, לדוגמה, ע"א 83/83 מדינת ישראל נ' אבידן פ"ד לט(1) 211 (1985); רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 159-158 (1998)).
לכללי פרשנות אלה, ניתן להוסיף כלל פרשנות חוזי נוסף לפיו יש להעדיף פרשנות המקיימת את ההסכם. כלל פרשנות זה קבוע בסעיף 25(ב) לחוק החוזים, הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (ראו, לדוגמה, דעתה של כבוד השופטת בן-פורת בע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237 (1984)). כפי שציין חברי (פס' 59 לפסק דינו), המבטחת טענה כי את המונח "מנהל מורשה" המופיע בחריג שבסעיף 4.14.3 לפוליסה יש לפרש על פי משמעותו בארבעה דברי חקיקה, שאינם רלוונטיים בכלל למטרתה של הפוליסה שבפנינו (כמו חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996; חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994). פרשנות זו, מרוקנת למעשה מתוכן את הפוליסה ולא בכדי לא חזר ב"כ המבטחת בדיון בפנינו על הטענה לפיה יש לפרש את המונח "מנהל מורשה" על פי דברי חקיקה אלה.
המבטחת הפנתה לעניין אלומינום, אך איני רואה כי יש בפסק דין זה כדי לקדם את עניינה. פסק הדין מדגיש כי "יש לפרש במידת האפשר תניה בפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כמקשה אחת". על כלל פרשני זה אין חולק. במקרה דנן, התנייה מושא המחלוקת יכולה לשאת על גבה את הפרשנות הסבירה שהוצעה על ידי חברי, השופט זילברטל, להבדיל מהפרשנות הדחוקה עד-מאוד שהוצעה על ידי המבוטח בעניין אלומיניום. מקום בו קיימות שתי משמעויות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית – ולטעמי הפרשנות שהוצעה על ידי חברי אף הגיונית וסבירה יותר מזו של המבטחת – אנו חוזרים לכלל הפרשנות שנזכר לעיל ולפיו יש להעדיף את הפירוש שנוח למבוטח.
- התכלית האובייקטיבית של פוליסת אחריות מנהלים היא להגן על דירקטור שכשל. החריג בסעיף 4.14.3 לפוליסה, קובע כי החברה לא תהיה אחראית לתביעה ש"הוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה או כל נושא משרה". תכלית החריג היא למנוע תביעה ביוזמת החברה או בעל שליטה בחברה כנגד החברה, על מנת להיפרע מחברת הביטוח את הפסדי החברה הנובעים מכישלון עסקי גרידא. זה בוודאי לא המקרה שבפנינו, שאת ההורים ניתן לראות כנושים אמיתיים של החברה, שפעלו באמצעות רו"ח דרמן על מנת להגיש תביעה.
אני גם מתקשה גם לקבל את טענת המבטחת בדיון שבפנינו, ולפיה הביטוח על פי הפוליסה יכול להיות מופעל רק בסוף חייה של החברה, כאשר מתמנה לה "מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה". ביטוח אחריות דירקטורים נועד גם למקרים בהם מוגשת כנגד הדירקטורים תביעה בחיי החברה, אף אם החברה לא נכנסת להליכי פירוק, כינוס נכסים או הקפאה.
מבחינה מהותית, ניתן לראות את התביעה שהגישו ההורים כנגד ההנהלה המכהנת כמעין תביעה נגזרת, הגם שלא הוגשה במתכונת של תביעה נגזרת (התובעים אינם בעלי מניות בחברה, ולטענתם, מאחר שרו"ח מילנר שלט בארגון ההורים לא ניתן היה לקבל החלטה על הגשת תביעה נגזרת הכוללת גם אותו). קשה להלום כי המבטחת יכולה הייתה להתנער מחבותה אילו הוגשה תביעה נגזרת, בטענה כי רק בעלי תפקידים כמו מפרק וכונס רשאים לייצג נושים וצדדי ג'.
- ומזווית נוספת.
הדירקטורים ידעו והסתמכו על כך שלא יאונה להם כל רע בתפקידם, שהרי לשם כך בדיוק נעשה עבורם ביטוח אחריות דירקטורים. זו הייתה הציפיה הסבירה של הדירקטורים, ואם היינו שואלים אותם על ההבחנה בין "מנהל מפעיל" לבין "מנהל מורשה" מן הסתם היו מרימים גבה בתימהון. במקרה דנן, לא הוצגה הצעת ביטוח, ממנה ניתן ללמוד על מה שהוצע לחברה, וההנחה היא כי פינקוביץ', כמי שפעל בשם החברה, והדירקטורים עצמם, צפו כי הפוליסה תכסה אותם במקרים בהם תועלה כנגדם טענה לרשלנות.
הציפיה של הדירקטורים מתיישבת עם כלל פרשנות נוסף בדיני ביטוח והוא "מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" (ע"א 846/76 עטיה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780 (1997)). קיימות מספר גרסאות לשימוש בדוקטרינה זו.
במובנה "החלש" או "המרוכך", משמשת הדוקטרינה בכל מקרה של עמימות טקסטואלית (כפי שנעשה ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 281 (1996) (להלן: עניין רמת-חן)). זאת, בדומה לדוקטרינת ה-Implied Warranty המוכרת בארה"ב, במובן של אחריותו המשתמעת של המבטח שהפוליסה תתאים באופן סביר למטרתה המיועדת (עניין רמת חן, עמ' 299-289). במובנה "החזק" או "המחמיר", מאפשרת הדוקטרינה לבית המשפט, להתנתק מלשון הטקסט, ולפסוק כנגד חברת הביטוח, גם מקום בו לשון הטקסט היא חד-משמעית (להבחנות ולשיקולים שבבסיס הדוקטרינה ויישומה, ראה דודי שורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח – חובת גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות 340-319 (התשס"ה). עוד על דוקטרינת הציפיות הסבירה ראה דודי שורץ וריבי שלינגר "חוזה הביטוח: חובות גילוי ופרשנות – התפתחויות בראי הנתוח הפסיכולוגי של המשפט" קרית המשפט ה 349 (התשס"ד-התשס"ה); דודי שורץ וריבי שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירה של המבוטח" קרית המשפט ג 345, 388-382 (ספר זכרון לחיים כהן, התשס"ג); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 153-150 (התשס"ה)).