- נוכח מאפייניו השוויוניים של הדיבידנד, אף אין במניע העומד מאחורי החלוקה כדי להעלות או להוריד לעניין קיומו או העדרו של "עניין אישי" כמובנו בחוק החברות. כך, למשל, פעמים שבעל השליטה זקוק למזומנים, והסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות, כגון הזדמנות עסקית שנקרתה בפניו; הוצאות פרטיות שונות כדוגמת רכישת בית; הצורך לפרוע חובות, ועוד כהנה וכהנה. אין בעצם קיומו של מניע מסוג זה כדי להפוך את חלוקת הדיבידנד ל"עסקה" בה יש לבעל השליטה "עניין אישי":
"ככלל, לא תיחשב חלוקת דיבידנד במזומן כעסקה שבה לבעל השליטה יש עניין אישי, מאחר שעניינו של בעל השליטה בחלוקה דומה לעניינם של שאר בעלי המניות, ונובע מהחזקת מניות בחברה. מסקנה זו לא תשתנה אף אם יתברר שהמניע לחלוקת הדיבידנד היא יצירת נזילות לבעל השליטה, בשעה שמבחינה כלכלית ומימונית עדיף היה לחברה להותיר את כספי הדיבידנד בקופתה לצורך המשך פעילותה העסקית" (ימין ווסרמן, עמ' 683).
(ראו גם אצל אלשיך קפלן, עמ' 57-56). רוצה לומר, שאף אם נאמר שחלוקת דיבידנד מהווה "עסקה", עדיין לא יהיה בכך כדי להפכה לעסקה בה יש לבעל השליטה עניין אישי, יהא המניע העומד מאחורי החלוקה אשר יהא, וזאת מטעם כפול: ראשית, עניינו של בעל השליטה בקבלת הדיבידנד דומה לעניינם האישי של יתר בעל המניות, ולפיכך זיקתו אינה עולה כדי "זיקה עודפת משמעותית"; ושנית, אף אם מדובר ב"עניין אישי", הרי שהוא נובע מהחזקת מניות החברה, באופן המוציאו מגדרו של המונח "עניין אישי" כהגדרתו בחוק.
- סיכום ביניים: המגרש המתאים להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטה בדבר חלוקת דיבידנד אינו המגרש של "אישור עסקאות עם בעלי עניין". זאת, הן מן הטעם שכלל אין מדובר ב"עסקה"; גם אם היה מדובר ב"עסקה", הרי שאין לראותה כ"עסקה חריגה עם בעל השליטה" או כ"עסקה חריגה עם גורם אחר שלבעל השליטה יש בה עניין אישי"; ומכל מקום, חלוקת דיבידנד כשלעצמה לא מקימה "עניין אישי" לצורך הפרק של אישור עסקאות. דברים אלה יפים לחלוקת דיבידנד שוטף, והם יפים באותה מידה לחלוקת דיבידנד הנעשית בדרך של הפחתת הון באישור בית משפט. זה גם זה מחולק לבעלי המניות באופן שוויוני מתוקף היותם בעלי מניות ובכובעם ככאלה, מבלי שבעל מניות מסוים מפיק טובת הנאה על חשבון החברה ויתר בעלי המניות.
- ודוק: מסקנתנו דלעיל אין פירושה כי החלטה על חלוקת דיבידנד חסינה מביקורת שיפוטית.