ה. עשיית עושר ולא במשפט – לטענת התובעות, הנתבע מכר פרטי לבוש מזויפים תוך שהוא נבנה מהמוניטין של המותג השייך להן. לטענתן, הנתבע הפיק רווחים ממכירת פרטי הלבוש המזויפים ובכך עשה עושר ולא במשפט על חשבונן כנובע מהאמור בסעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1999 (להלן: "חוק עשיית עושר"). לטענת התובעות מעשיו של הנתבע מזכים אותן בזכות לקבלת הרווחים אשר הנתבע הפיק שלא כדין על חשבונן.
--- סוף עמוד 5 ---
- התובעות טוענות כי נגרמו להן נזקים המסתכמים בסך של מאות אלפי שקלים בשל הפגיעה במוניטין של המותג, וזאת – כתוצאה מאיכותם הירודה של פרטי הלבוש המזויפים שבהן סחר הנתבע, וכתוצאה מהפגיעה בפוטנציאל המכירה של מוצרי המותג (ראו סעיף 500 בכתב התביעה).
- התובעות עותרות לקבלת הסעדים הבאים:
א. פיצוי כספי כמפורט להלן:
(1) פיצוי כספי בסך של 125,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לתובעות כתוצאה ממעשי ו/או מחדלי הנתבע. בכתב התביעה הדגישו התובעות כי הן שומרות לעצמן את הזכות לתקן את סכום התביעה בהתאם לדו"ח רו"ח אותו הן דורשות לקבל מהנתבע כפי שיפורט להלן.
(2) פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) מכוח סעיף 13(א) בחוק עוולות מסחריות – בגין ביצועה כלפיהן על ידי הנתבע של עוולת גניבת עין. לטענת התובעות, "הוכח כי עסקינן בלפחות 3 דגמים – דהיינו תקרת הפיצוי – 300,000 ₪" (סעיף 40 סיפא לסיכומי התובעות);
ב. צו למתן חשבונות – להורות לנתבע להכין דו"ח שיערך על ידי רואה חשבון מוסמך ויאומת בתצהיר, אשר בו יפורטו היקפי הייבוא לארץ והשיווק בישראל של מוצרים מזויפים של המותג שהנתבע היה מעורב ביבוא או בהפצה שלהם בישראל. לגרסת התובעות, על דו"ח כזה לכלול, בין היתר, פירוט של כמויות, מחירים, תאריכים וזהות הרוכשים;
ג. להורות על השמדת פרטי הלבוש המזויפים ולהשית את ההוצאות הכרוכות בכך על הנתבע;
ד. להורות לנתבע להצהיר בכתב על הפרטים המלאים שבידיעתו המתייחסים לכל גורם שהיה מעורב בייצור ו/או במסחר בפרטי הלבוש המזויפים;
ה. לאסור על הנתבע מלבצע כל סוג של פעילות מסחרית במוצרים המזויפים של המותג.
תמצית טענות הנתבע
- הנתבע טוען כי התובעות לא הצליחו להוכיח קיומו של "דמיון מטעה" בין פרטי הלבוש המזויפים לבין המותג מאחר שכשלו בהוכחת שניים מבין שלושת המבחנים שהוגדרו ב"מבחן המשולש" שנקבע בהלכה הפסוקה: