אשר להסכם השומה של חברת יינות ביתן – סבורני, כי אין בו לחייב הכרה בקיומו של תשלום למערער בגין אי תחרות, כפי שטענו המערערים, מכיוון שמדובר בהסכם שבפשרה, ומכיוון שמהותו היא סיווג (אי-תחרות או מוניטין) הסכומים המסתכמים כדי 1.8 מיליון ש"ח שלגביו אין מחלוקת כי מבחינתה של יינות ביתן מדובר בתשלום הוני. תשלום זה, אינו מלמד בהכרח על אותו סיווג מנקודת המבט של הצד השני לעסקה, ואינו יכול להשליך על שאלת המלאכותיות. יתרה מכך, הרשות הכירה בתשלומים, אשר שולמו למערערת על ידי יינות ביתן, ולא למערער.
- על פי חוות דעת ויינשטיין, בחינת הסביבה התחרותית במועד העסקה מראה שבאותה עת באזור התעשייה הצפוני באילת לא הייתה היתכנות לפתוח חנות נוספת, מכיוון שבאותה עת אזור התעשייה היה רווי בסופרמרקטים גדולים. על כן העריך ויינשטיין את שווי אי-התחרות באפס (עמ' 9-7 לחוות דעתו; עמ' 31, ש' 20-11), אך בכל זאת חישב מהו שווי הפגיעה כתוצאה מתחרות בהסתברות לקיומה של תחרות (פסקה 8.3-8.2 לחוות דעתו; עמ' 25, ש' 8-1).
נשאלת אפוא השאלה, האם בנסיבות אלה, תחרות מצד המערערים באזורים אחרים של העיר, ולא באזור התעשייה שבו ממוקם הסופרמרקט, היוותה איום, אשר הצדיק תשלום כה גבוה בגין התחייבות לאי-תחרות. סבורני, כי נותר ספק של ממש בעניין. בהקשר זה אציין כי המומחה מטעם המערערים, לא בדק את פריסת הסופרמרקטים באזור התעשייה הצפוני בשנת 2008, ולא בחן את היתכנות באותה עת, להקמת חנות בסמוך לחנות הנמכרת או לקיומם של המינימרקטים ברח' בני ישראל וברח' ששת הימים (עמ' 52), אלא יצא מנקודת הנחה שמיד לאחר מכירת הסופרמרקט, היה נפתח סופר דומה נוסף, ועל הנחה זו ביסס את מסקנתו בדבר שווי אי התחרות.
- נוכח כל האמור, סבורני, כי לא הוכחה האותנטיות של תניית אי התחרות, לא הוכחה הגבלה מהותית של המערער בגינה, ומסתברת המסקנה, כי התמורה הכוללת ששילמה יינות ביתן למערערת שיקפה את השווי האמתי של העסק הנמכר, אך פוצלה באופן מלאכותי כך שחלק ממנה שולם, כביכול, בגין התחייבות לאי-תחרות, על מנת ליהנות מהחיסכון במס, כפי שטוען המשיב.
מכאן, כי המשיב היה אכן רשאי להתעלם מהפיצול ולסווג גם את הסכום של 1.8 מיליון ש"ח כתמורה בגין מכירת הסופרמרקט, ולייחסו למערערת. בוודאי נכונים הדברים, בשים לב לכך שבעת הליכי השומה לא סיפקו המערערים את מלוא התשובות לתהיות שעלו, ובנקודות מסוימות נמסרה גרסה מפי המערער לראשונה בעת חקירתו הנגדית.
- כן סבורני, כי גם אילו הוכחה האותנטיות של תניית אי-תחרות, בהסכם שבין המערער ובין יינות ביתן, ואילו הוכח קיומו של טעם מסחרי ממשי בפיצול התמורה, הרי שממילא מדובר בהכנסה פירותית ולא הונית, משלא הוכחו, מכירת ההון האישי של המערער, או "גדיעת העץ" בכל הנוגע לעיסוקו בתחום הרלוונטי [לעניין זה ר' ע"א 5083/13 פקיד שומה כפר סבא נ' יוסף ברנע (10.8.2016)].
זאת, באשר הסכם אי-התחרות אינו כולל היפרדות לצמיתות מהנכס ההוני האמור של המערער, דהיינו מכירתו, אלא מגבלה זמנית, שלכל היותר יש בו ויתור על הזכות להרוויח מתחום מסוים לתקופה קצובה. המערער לא ויתר על זכות ממשית. מדובר בתניה המוגבלת בזמן ובמקום. כישוריו האישיים של המערער לא נעלמו, כתוצאה מהגבלת האפשרות להתחרות בסופרמרקט. בענייננו, לא רק שהמערער יכול היה להשתמש בכישוריו, ולהפעיל עסקים בתחום הרלוונטי, באזורים אחרים בארץ, אלא שהמערער הוסיף להיות שחקן מרכזי בשוק המזון גם בתחום העיר אילת עצמה. יתרה מזאת, המערער לא חדל מלפעול בתחום המסחר הקמעונאי, אלא המשיך להפעיל את החנויות ברח' בני ישראל וברח' ששת הימים, ובכך המשיך לממש את כישוריו ואת ניסיונו. לא הוכח לסברתי, כי ארבע השנים של הגבלת התחרות, שכבר חלפו, הביאו לפגיעה קשה כנטען, ביכולתו של המערער לפעול בתחום, או כי יכולתו האמורה צפויה הייתה להיפגע באורח אנוש, עובר לכריתת ההסכמים עם יינות ביתן. יוער עוד, כי גם המערער, בהסבירו כיצד חושב הסך 1.8 מיליון ש"ח, התייחס למעשה, לאובדן הכנסות שצפה ביחס לתקופה הנדונה, דהיינו להפסד פירותי.
- מכאן, כי המשיב פעל בדין ובסמכות, ואין להתערב בהחלטותיו בעניין המערערים.
לפיכך, נדחה הערעור. בנסיבות העניין, נוכח סכום המס של המחלוקת, ונוכח היקף ההתדיינות בפועל ישלמו המערערים, יחד ולחוד, למשיב, הוצאות הדיון בערעור בסך 60,000 ש"ח.