ותבחר לחשוף את הדברים בזירה הציבורית עלולה להיתבע בגין הוצאת לשון הרע, ואז נטל הוכחת האמת יהיה מוטל עליה. ככל שהדבר נעשה לאחר חלוף שנים רבות, הקושי הכרוך בכך הוא ברור. אילו, לעומת זאת, הייתה נמנעת מלחשוף את עצמה ורק הייתה מגוללת את סיפורה בפני עיתונאי שהיה מתרשם לכאורה מכנותה, פרסום על-ידי אותו עיתונאי יכול היה לחסות תחת הגנות החוק גם ללא הוכחת האמת – ובלבד שהעיתונאי פעל בתום לב, ובכלל זאת נקט בפרקטיקות של עיתונות אחראית (ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, [פורסם בנבו] פסקאות 81-79 ו-104(ג) לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014)). ניתן להוסיף כי העיתונאי לא יהיה חייב בגילוי זהותו של המקור, בשל החיסיון העיתונאי שחל במקרים אלה. אכן, אדם צריך להיות נכון "לעמוד" מאחורי הדברים שפרסם. אולם, הקצאת נטל ההוכחה על הנתבע אינה פשוטה במקרה זה, ולא כל שכן לאחר חלוף שנים רבות. אף סוגיה זו ראויה למחשבה.
הנזקים שנגרמו ואופן פסיקתם של פיצויים לא ממוניים
- משהגעתי למסקנה כי לנתבעות שכנגד עומדת הגנת תום הלב ביחס להגשתן של התלונות במשטרה וללשכת עורכי הדין, הרי שממילא אני סבורה כי יש להתערב גם בפיצוי שנפסק לטובתו של אורי בבית המשפט המחוזי. בהתאם לכך, אני סבורה כי על הפיצוי שיפסק לאורי להיות נמוך יותר מזה שפסק חברי (אשר חייב את הנתבעות שכנגד בגין שלושה אירועים, לרבות התלונות שהוגשו למשטרה וללשכת עורכי הדין). כזכור, עמדתי היא שיש לחייב בפיצוי בגין פרסום לשון הרע רק את ד' ו-מ' שהשתתפו בהפגנות וכן את ר"ש שעמדה מאחוריהן. בהתחשב בשיקול המדיניות החשוב של החשש מפני אפקט מצנן, שהזכיר חברי השופט עמית ושאף אני סבורה שיש לייחס לו משקל נכבד, אם תישמע דעתי, ד', מ' ו-ר"ש יחויבו ביחד ולחוד בפיצוי בסך 50,000 שקל בגין ההפגנה מול לשכת עורכי הדין; ד' ו-ר"ש יחויבו ביחד ולחוד בפיצוי נוסף בסך 50,000 שקל בגין ההפגנה מול ביתו של אורי. בהקשר זה, חשוב לציין כי לא הובאו ראיות ביחס להיקף ההפגנות, ובשל כך כלל לא ברור מה הייתה מידת החשיפה להפגנות שבהן השתתפו המתלוננות (שנהר, בעמ' 368, 384). הפיצוי שנפסק בגין "נזקי ההפגנות" בבית המשפט המחוזי, לא רק שלא נומק וכומת בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, [פורסם בנבו] פסקאות 51, 55 ו-57 (4.8.2008) (להלן: עניין נודלמן); ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, [פורסם בנבו] פסקאות 65-61 (22.7.2015) (להלן: עניין עזור)), אלא שהוא גם לא הופרד מהנזקים שיוחסו להגשת התלונות השונות. לבסוף, אינני רואה מקום
--- סוף עמוד 102 ---
להידרש למרבית הסוגיות שנזכרו בחוות דעתו של חברי בנושא הפיצויים ושלשיטתי אינן נדרשות להכרעה במקרה זה.
- אציין כי ללא קשר לעמדתי ביחס לתחולת ההגנות כאמור אני מסכימה עם חברי השופט עמית כי יש מקום להתערב בפיצוי שנפסק לטובת אורי בבית המשפט המחוזי, משום שזה הפריז בפסיקת הפיצויים בענייננו. אכן, בדיני לשון הרע יש מקום לפיצוי בגין נזק לא ממוני (ראו למשל: עניין עזור, בפסקאות 65-61), ואין מניעה שאף יהיה זה פיצוי נכבד (ראו את הפיצוי שנפסק, למשל, בעניין נודלמן, בפסקאות 47-46). אולם, כל מקרה צריך להיבחן לגופו.
- מוכנה אני להניח כי לאורי אכן נגרמו נזקים רבים וקשים בשל הפרשה, על אף הקשיים הראייתיים שציין גם בית המשפט המחוזי בהקשר זה (השוו: עניין עזור, שם; אלעד פלד צווי עשה בדיני לשון הרע 183 (2012); יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205, 211-210 (תשס"ב). השוו: עניין נודלמן, בפסקאות 47-46). כידוע, פרסום לשון הרע פוגע בכבודו של אדם, באופן שלעיתים קשה לתקנו (שם, בפסקה 16), ואין ספק כי מקום שבו נגרם נזק בשל פרסום לשון הרע – הרי שיש לפצות את הניזוק, עד כמה שניתן, בגין הנזק שנגרם לו (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001)). עם זאת, השאלה שעליה יש להשיב בערעורים שלפנינו היא האם הוכיח אורי כי הנזקים הנטענים נגרמו לו על-ידי או בעיקר על-ידי הנתבעות שכנגד. כשלעצמי, אינני סבורה שכך אכן הוכח. הנזקים הנטענים נבעו בעיקר מן הפרסומים באינטרנט, אולם בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי בצורה ברורה כי לא הוכח שהנתבעות שכנגד הן שעומדות מאחורי הפרסומים. במובן זה, ניתן להבין לליבו של אורי שפרסומים מכפישים לגביו הופצו ברחבי הרשת, אולם הוא לא הצליח לקשור בין המתלוננות לבין הפרסומים העיקריים שגרמו לו לנזק.
כמה דברי תשובה
- עיינתי בתגובתו של חברי השופט עמית לחוות דעתי, ואף בהערותיו של חברי השופט א' שהם. אקדים ואומר כי גם אני מוצאת חשיבות רבה בנקודות ההסכמה בינינו – הן בכל הנוגע לאופן שבו יש לדון מלכתחילה בהערכת העדויות של מתלוננים ומתלוננות בעבירות מין והן בכל הנוגע לחשיבות הנודעת לאימוץ של פרשנות נדיבה ביחס להגנה העומדת למי שמגיש תלונה במשטרה בגין עבירה נטענת.
--- סוף עמוד 103 ---
- מאחר שחברי השופט עמית מסיים את תגובתו לדבריי בשאלה רטורית, אני מוצאת לנכון להבהיר את עמדתי ביחס אליה. "מה עוד נבקש על מנת שיתאפשר לאדם לטהר את שמו?", שואל חברי. התשובה בעיני פשוטה: הערכת העדויות במשפט שבו הוא צד צריכה להיעשות על-פי הכללים שנקבעו לכך. חברי מסכים כי הדבר לא נעשה בענייננו. הוא מסביר כי התמודד עם קושי זה באמצעות בחינת העדויות והטענות של הצדדים לגופן. אולם, העדויות הגיעו אלינו דרך פריזמה בעייתית שאינה מאפשרת לנו לקבוע ממצאים עובדתיים בתחום רגיש ומורכב זה.
- אכן, הדגשתי בדבריי את חלוף הזמן, אבל ברור שלא חלוף הזמן, בעומדו לבדו, עומד לנו לרועץ, אלא השילוב בין ממצאים המהווים תרכובת בלתי ניתנת להפרדה בין כלי הערכה בעייתיים וממצאי מהימנות המבוססים עליהם. חברי מכוון את הזרקור לטענות בעייתיות ביותר שהועלו על-ידי המתלוננות. אינני מתכחשת לכך. אולם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי חסר בחינה דומה של גרסתו של אורי, אשר כפי שציינתי מעוררת תמיהות גם היא. את התמיהות יש לקרוא לצד התמיהות האחרות, ולא בעומדן לבדן. אציין בהקשר זה כי חברי השופט שהם מציין כי אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שאורי הכחיש כליל את קיום יחסי המין עם ד' "מטעמיו שלו", ואילו אני סבורה שדווקא במקרה כמו זה שבפנינו יש לכך חשיבות רבה. לא למותר לציין, כי אפילו בתחום הפלילי ניתן משקל לשקרים של נאשם בעניינים מהותיים, ושקרים אלה עשויים לשמש סיוע לראיות התביעה (ראו למשל: ע"פ 458/14 אדרי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה נ"ה (29.1.2015); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 305-298 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). ואם כך – אין לומר שדווקא בנסיבות העניין, בתביעה אזרחית, אין לשקרים מסוג זה משמעות.
- לבסוף, במישור הנורמטיבי, ומבלי לחזור ולהידרש לעובדות המקרה, אני מבקשת להטעים כי הפרשנות הראויה לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מחייבת לבדל אותה באופן ברור יותר מכפי שעושים חבריי מן הטענה של אמת בפרסום. אפשר שמתלוננת לא תצליח בהוכחת הטענה של אמיתות גרסתה, אך עדיין לא תיחשב כמי שהגישה את התלונה בזדון. כמו כן, אני סבורה כי בצד החשיבות המיוחדת הנודעת להגנה על תלונות במשטרה, אין לגרוע מתחולתו של סעיף 15(8) לחוק גם על מנגנוני תלונה אחרים, לרבות בגופים מקצועיים כדוגמת לשכת עורכי הדין.
--- סוף עמוד 104 ---
סוף ללא סוף
- אסיים במקום שבו פתחתי. הקושי הכרוך בהתדיינות שבפנינו הוא ברור, ודומה כי בעניינם של הצדדים שלפנינו רב הנסתר על הגלוי. בשל חלוף הזמן ובשל אופיים של האירועים שעליהם נסבה ההתדיינות ומערכת היחסים החברתית בין הצדדים, בירור האמת העובדתית במלואה נותר קשה, ואולי אף בלתי אפשרי. במישור האופרטיבי, אם תישמע דעתי, התוצאה תהא דחיית הערעורים כולם, למעט לעניין הגנתן של הנתבעות שכנגד לפי סעיף 15(8) לחוק וביחס לפיצוי שיש לפסוק לטובתו של אורי בהקשר זה, כאמור.
ש ו פ ט ת
השופט א' שהם:
- לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית, בדעתה החולקת של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, ובתגובתו של השופט עמית לדברים, החלטתי לצרף את דעתי לעמדתו של השופטעמית, הן במישור האחריות והן במישור קביעת הנזק ושיעור הפיצויים. העובדות הצריכות לעניין פורטו בהרחבה על ידי השופט עמית וגם בחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, ואעמוד עליהן רק ככל שהדבר נדרש לענייננו.
- טרם שאנמק את עמדתי לפיה הוכחה התביעה שכנגד, אשר הוגשה על ידי אורי, אף מעבר לרמה של מאזן הסתברויות, אתייחס בקצרה להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה שנעשו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, בדגש על ההתייחסות המיוחדת לעדותן של מתלוננות בעבירות מין (באומרי "מתלוננות", בלשון נקבה, נעשה הדבר מטעמי נוחות בלבד, למרות שבחלק מהמקרים מדובר במתלוננים ממין זכר). הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, ואין נפקא מינא אם מדובר במשפט פלילי או במשפט אזרחי. זאת, בשל היתרון האינהרנטי הנתון בידי הערכאה הדיונית להתרשם, באורח בלתי אמצעי, מן העדים שהופיעו בפניה, מאופן מסירת עדותם, מהתנהלותם על דוכן העדים, ומשפת גופם. כל אלה מאפשרים לערכאה הדיונית לתור, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת" המתגלות בעדויות. זאת, בעוד שמסקנותיה של ערכאת הערעור מתבססות, ככלל, על החומר הכתוב המונח לפניה (ראו, מבין רבים, ע"פ 2470/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]
--- סוף עמוד 105 ---
(25.10.2015); ע"פ 2331/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.10.2015); ע"פ 919/14 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.9.2015); ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו](9.7.2015)).
- הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר מדובר בהליך פלילי או אזרחי, שבו מתבררת תלונה או תביעה שעניינה פגיעה מינית. כאשר בהליך פלילי עסקינן, נקבע כי בעבירות מסוג זה נדרשת ערכאת הערעור לבחינה קפדנית ומדוקדקת של הכרעת הדין המרשיעה, ובפרט כאשר ההרשעה מבוססת על עדות יחידה של קורבן העבירה, בליווי הנמקה בלבד, בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (ראו, בהקשר זה, ע"פ 5768/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.6.2015); ע"פ 2911/11 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.10.2014); ע"פ 8680/11 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.6.2013)).
- עם זאת, נקבע כי במקרים חריגים ומיוחדים, קיים בידי ערכאת הערעור שיקול דעת רחב יותר להתערב בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים שנעשו על ידי הערכאה המבררת, חרף יתרונה המובנה של האחרונה. כך הוא הדבר, כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית מבוססת על ראיות בכתב, להבדיל מהתרשמותה מן העדים; כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו נסמכים על שיקולים שבהגיון ושכל ישר; כאשר דבק פגם ממשי באופן הערכת מהימנות העדים על ידי הערכאה הדיונית; או כאשר קיימות עובדות המצביעות על כי לא היה באפשרותה של הערכאה המבררת לקבוע את הממצאים שנקבעו (ע"פ 433/13 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (2.6.2014); ע"פ 6924/13 בעראני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.10.2013); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל[פורסם בנבו] (13.8.2012); ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.11.2012); ע"פ 8149/09 אבשלום נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.9.2011)).
- טרם שאביע דעתי לגבי השאלה שבמחלוקת, שעניינה מידת מהימנותן של הנתבעות שכנגד (להלן: המתלוננות), מן הראוי להתייחס בקצירת האומר לגישתם של בתי המשפט, בבואם לבחון עדויות של מתלוננות בעבירות מין, כאשר מטבע הדברים הפסיקה עוסקת, בעיקר, בעדויות של מתלוננות במסגרת הליכים פליליים. עבירות אלה מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן מתבצעות בסתר, מבלי שיש עדים למעשה, פרט לפוגע ולקורבן העבירה. לפיכך, יש חשיבות מיוחדת להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים המופיעים בפניה, שכן עסקינן בדרך כלל במילה מול מילה, ובגרסאות מנוגדות באופן קוטבי. כאשר מדובר בתקיפה מינית, ברי כי ענייננו באירוע טראומתי המותיר חותם קשה על נפגע העבירה, דבר הבא לידי ביטוי, לעיתים קרובות, בחוסר
--- סוף עמוד 106 ---
רצונו או יכולתו להגיש תלונה; באופן התנהגותו ותפקודו היום יומי; בחשיפה הדרגתית של הדברים; ובמקרים לא מעטים במסירת גרסה לקונית, חסרת קוהרנטיות, שאינה חפה מסתירות ומקשיים אחרים. לנוכח המאפיינים הייחודיים של נפגע העבירה, מתפקידו של בית המשפט לבחון את שאלת מהימנותו של העד, תוך שימוש "בכלי עבודה" שונים ומותאמים למציאות המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר. כך, נקבע כי משקלה הראייתי של עדות לא יפגע אך בשל כבישת העדות ושיהוי בהגשת התלונה, ככל שיש בידי העד לספק הסבר סביר ומניח את הדעת לכבישת עדותו (ע"פ 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.9.2013); ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.3.2013)). ועוד נקבע, כי כאשר בעבירות מין עסקינן, כבישת העדות הינה בגדר תופעה שכיחה, שכן לעיתים קרובות מתקשים קורבנות העבירה לחשוף את המעשים הטראומטיים שהיו מנת חלקם, בשל הקשיים הנפשיים והרגשיים הכרוכים בחשיפה זו, ולנוכח ההשלכות האישיות והמשפחתיות שיש, לעיתים, לעצם הגשת התלונה (ע"פ 9478/14 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.2014); ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.3.2014); ע"פ 9399/09ארלקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.8.2010)). בהתייחס לסתירות, לאי דיוקים, ולחוסר קוהרנטיות בעדותו של קורבן לעבירת מין, נקבע כי לאור ההשלכות הייחודיות שיש לעבירות אלה על קורבנות העבירה, הרי שבניגוד למקרים אחרים "אין לצפות כי קורבן העבירה יוכל לספק תמיד גרסה שלמה, עקבית, קוהרנטית, וחסרת סתירות ואי דיוקים, לגבי נסיבות ביצוע העבירה" (ע"פ 8886/14פלוני נ' מדינת ישראל (13.3.2016), וראו גם, ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.10.2010); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (3.7.2007); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(6) 205 (2002)).
לפיכך, נקבע, לא אחת, כי על בית המשפט לבחון את גרסת קורבן עבירת המין בכללותה, תוך ניסיון לאתר את "גרעין האמת" שבה, ולעיתים אף את "הגרעין הקשה" של הגרסה. כך הם פני הדברים בהתייחס להתנהגות לא הגיונית ובלתי רציונלית של קורבן העבירה. כפי שנקבע בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.10.2010):
"בתי המשפט הכירו בכך שהתנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונאליות למתבונן מן החוץ... כך, לדוגמה, בניגוד 'להיגיון' של המתבונן מן הצד, קורבן העבירה עשוי להמשיך לחיות את חייו במחיצת התוקף ולעיתים אף להפגין כלפיו חיבה ולחפש את קרבתו" (וראו גם, ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419 (2004); ע"פ 9458/05
--- סוף עמוד 107 ---
רחמילוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.7.2006); ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.5.2007)).
- עם זאת, מן הראוי לחזור ולהדגיש כי אין מדובר במתן "הנחות" ראייתיות לכל הטוען להיותו קורבן לתקיפה מינית, ומקובלים עליי דברי השופט י' דנציגר בע"פ 7880/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.2015), אשר אוזכר גם על ידי חברי השופט עמית: