עא 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל - חלק 16

וממילא חלה כאן ההגנה האמורה. בבסיסה של קביעה זו עומדים שני טעמים, טעם עובדתי וטעם עקרוני.

36.  במישור העקרוני, אני סבורה כי, בגבולות הסבירות וההגינות, יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, על מנת להבטיח את המטרה החשובה של הגשת תלונות למשטרה ללא מורא. דומה כי לא צריך להכביר מלים בדבר החשיבות שבשמירת הגישה החופשית להגשת תלונות במשטרה. האינטרס הציבורי מחייב נקיטת זהירות רבה בכל הנוגע להפעלת סנקציות בגין הגשת תלונות. זאת, גם בהתחשב בקשיים הרגשיים והחברתיים הכרוכים ממילא לא אחת בהגשת תלונה, ולא כל שכן תלונה בגין עבירת מין, והחשש מ"אפקט מצנן" (ראו: עניין תוכנית מקור; רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 119-118 (2004) (להלן: עניין יאנוס)). עידוד הפניה למשטרה במקרים המתאימים נותן ביטוי להעדפה הנודעת לבירור תלונות באופן גלוי, על-פני השתקתן או טיפול בהן באמצעות עשיית דין עצמי או "במחשכים", באופן נסתר (גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 352). פרספקטיבה נוספת על הדברים נוגעת לאינטרס של רשויות האכיפה בקבלת מידע, מהמתלוננים ומצדדים שלישיים שונים, אינטרס אשר עשוי להיפגע מקום שבו קיים חשש מפניה לרשויות בשל חשיפה אפשרית לתביעות לשון הרע (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 281 (1997) (להלן: שנהר)). אינטרס חשוב זה הוזכר – בשינויים המחויבים – גם בהקשר של חשיפת שמות מודיעים משטרתיים (ראו למשל: בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז 653 (1993); ע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' וולפא, פ"ד נו(1) 786, 795 (2001)). עמד על כך בהרחבה השופט (כתוארו אז) א' ברק בפסק דינו בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) והדברים יפים גם עתה, ממש כביום כתיבתם. השופט ברק קבע כי ההגנה תחול גם מקום שבו אדם מאמין כי הנילון ביצע  עבירה, אף אם אמונתו מוטעית היא. יתר על כן, השופט ברק הדגיש בפסק דינו כי הדברים אמורים גם בתלונה שהוגשה מתוך כוונה לפגוע בנילון, מתוך מה שהוא כינה "מוטיב מרושע", מאחר ש"לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק" (שם, בעמ' 149). בהתאם לכך, הקביעה כי תלונה הוגשה בחוסר תום לב צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, שבהם אין ספק כי המתלונן יודע שתלונתו אינה אמת (השוו: שם). אני סבורה כי לא הוכח שהמקרה הנוכחי נמנה עם מקרים אלו.

--- סוף עמוד 96 ---

37.  לשאלה האם ראוי להעניק הגנה מפני תביעות למי שפנו למשטרה בתלונה, ובכלל זה הגנה מפני תביעות בלשון הרע, וכן לשאלה מה היקף ההגנה שיש להעניק להם, נדרשו גם בתי משפט במדינות אחרות. ככלל, אפשר להצביע על מכנה משותף רחב של הכרה בהגשת תלונה במשטרה כ"פרסום" הראוי להגנה במסגרת דיני לשון הרע. בשיטות הנמנות עם משפחת המשפט האנגלו-אמריקאית ניתן להבחין בהתלבטות בין הענקת הגנה של חסינות מסויגת לתלונה במשטרה (כמו בישראל), היינו כזו המבוססת על תום לב, לבין הענקת הגנה של חסינות מוחלטת להגשת תלונה מטעמי מדיניות כלליים, שעיקרם בהגנה על הגשת תלונות ללא מורא. בהתאם לכך, בארצות הברית, ניתן להצביע על הבדלים בסטנדרט המקובל בעניין זה במשפטן של המדינות השונות. בחלקן נוהג הסטנדרט של חסינות מסויגת המבוססת על תום לב (ניתן להדגים זאת מפסקי דין הנסבים על קנטאקי – Bowling v. Lawson, 122  F. Supp. 2d 693 (S.D.W. Va. 2000) aff'd. 4 F. App'x 178 (4th Cir. 2001); על ארקנסו – Suggs v. Stanley, 324 F.3d 672 (8th Cir. 2003); מישיגן – Sanders v. Stanley, 794 F. Supp. 2d 755 (E.D. Mich. 2011); ומינסוטה –Walker v. Wanner Eng'g, Inc., 867 F. Supp. 2d 1050 (D. Minn. 2012)). באחרות מוענקת חסינות מוחלטת למתלונן, ללא תלות ביסוד הנפשי שנלווה להתנהגותו (כפי שניתן להדגים מפסקי דין הנסבים על פנסילבניה –Pennoyer v. Marriott Hotel Servs., Inc., 324 F. Supp. 2d 614 (E.D. Pa. 2004); קליפורניה – Hagberg v. California Fed. Bank FSB, 81 P.3d 244 (Cal. 2004); ואריזונה – Ledvina v. Cerasani,146 P.3d 70 (Ariz. Ct. App. 2006)). מעניין לציין את ההתפתחות שחלה בעניין זה במשפט האנגלי, שדיני לשון הרע של ישראל התפתחו ממנו. בעניין Westcott v. Westcott [2009] 1 All ER 727קבע בית המשפט לערעורים של בריטניה כי האינטרס הציבורי מחייב להרחיב את החסינות המוענקת למי שמגיש תלונה במשטרה, כך שזו תהיה בלתי מסויגת  (מוחלטת ולא יחסית). לשיטתו של בית המשפט לערעורים, אינטרס זה מצדיק אף את הענקתה של חסינות שתגן, לעתים, גם על מי שפעלו באופן לא ראוי. במונחים של חוק איסור לשון הרע הנוהג בישראל, משמעות הדברים הייתה "העברת" ההגנה הניתנת בגין הגשת תלונה במשטרה מסעיף 15 (שעניינו הגנות מסויגות של תום לב) לסעיף 13 (המעניק  חסינות מוחלטת בנסיבות מסוימות, כמו למשל בגין תוכנם של מסמכי בית-דין). כמובן, שומה עלינו להכריע על-פי הדין הישראלי בלבד. אולם, שיקולי המדיניות הנזכרים עשויים להשפיע על אופן פירושו. אלה מכוונים באופן ברור לעבר פרשנות נדיבה של החסינות המסויגת הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, בין השאר בשים לב לכך שבמבט השוואתי חסינות זו מצטיירת כמבטאת "רף מינימום" של הגנה על מי שמגיש תלונה למשטרה.

--- סוף עמוד 97 ---

38.  ומן המישור העקרוני למישור העובדתי: אני סבורה כי המבנה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בצירוף סעיף 16(א) לו מקנה למתלוננות במקרה זה חזקת תום לב, במובן זה שהן אינן צריכות להוכיח באופן פוזיטיבי כי הגישו תלונותיהן בתום לב (ראו: ע"א 5653/98 פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 894-893 (2001); ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 269 (2002); שנהר, בעמ' 256). אורי רשאי היה לסתור את החזקה באמצעות הוכחת אחת מהחזקות השליליות המנויות בסעיף 16(ב) לחוק.  אולם, כפי שאסביר, אינני סבורה כי הצליח לעשות כן, משום שלא הוכח כי המתלוננות סברו שתלונתן שקרית. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא התקיים אונס מבוססת על  קביעות מהימנות. אני סבורה כי לאחר שהשמטנו מגדרי הדיון את קביעות המהימנות השגויות של בית המשפט המחוזי, כאמור, לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי כי מקרי אונס לא התקיימו. זהו הטעם המרכזי להנמקתי. לכך מתווספת העובדה שבית המשפט המחוזי קבע כי התקיימו יחסי מין בין אורי לבין המתלוננות, ואף לא שלל את הטענה כי בחלק מהמקרים נלווה ליחסי המין ממד של אלימות (ראו למשל: פסקה 78 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). יש בכך כדי להניח בסיס לכאורה לכך שהפנייה למשטרה, כדי שתברר אם אכן התקיים אונס, לא חרגה מתחום הסביר, כנדרש בסעיף 16(א) לחוק.  ניתן לציין בהקשר זה גם את היעדר ההתייחסות למהימנותו של אורי בבית המשפט המחוזי. אורי הציג גרסאות שונות לאירועים שהתרחשו, לעיתים הפוכות לחלוטין לאלו שהציגו  המתלוננות ולעיתים כלל לא הציע כל גרסה משלו ושמר על "עמימות", כפי שציין גם חברי. למרות זאת, כאמור, בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש למהימנותו של אורי, וזאת אף במקרים שבהם קיבל חלק נכבד מטענותיהן של המתלוננות. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לאירוע בחוף מנדרין, שעליו, בין היתר, ביססה ד' את טענת האונס שלה. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה של ד' לפיה אכן התקיימו יחסי מין בינה לבין אורי ודחה את גרסתו של אורי לפיה כלל לא התקיימו יחסי מין. למרות זאת, הוא לא קיבל את טענתה של ד' כי מדובר במעשה אונס. חברי ייחס לעובדה זו משקל לעניין קביעת הפיצוי. לדעתי, יש לה השפעה מכרעת גם על הקביעה כי פנייתן של המתלוננות למשטרה הייתה סבירה, כנדרש בסעיף 16(א) לחוק,  וכי אורי לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת חזקות חוסר תום הלב, בהתאם לסעיף 16(ב) לו. אם כן, בסופו של דבר, אני סבורה כי איננו יכולים לקבוע ברמה מספיקה של ודאות שאונס לא התקיים. בנסיבות הללו, ולנוכח הרף הגבוה שיש לקבוע, לעמדתי, ביחס להגנה על תלונות למשטרה, אינני סבורה שיש לחייב את המתלוננות בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה.

--- סוף עמוד 98 ---

39.  תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות ללשכת עורכי הדין – אני סבורה כי הדברים שפורטו לעיל יפים, בשינויים המחויבים, גם לגבי התלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין, ושאף בהגשתן קיים אינטרס ציבורי ברור, כל עוד אין קביעה עובדתית לפיה הוגשו מתוך ידיעה שאינן נכונות (ראו: שנהר, בעמ' 303). למעשה, אף חברי מסכים כי הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין יכולה לחסות, במישור העקרוני, תחת כנפיו של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. אולם, הוא סבור כי מתכונת הפנייה – ללא התייחסות לסגירת התלונות שהוגשו עד אותה עת על-ידי המשטרה ובטרם הוגשה תלונתה של ד' – מלמדת על העדר תום לב, וכי כל מטרתה הייתה "לפגוע בשמו ובמעמדו של אורי" (כאמור בפסקה 72 לחוות דעתו של חברי). הגם שאני שותפה להסתייגותו של חברי מאופן ניסוחה של התלונה, אינני יכולה להסכים למסקנותיו.

40.  אכן, יש לכאורה טעם לפגם בהגשת תלונה ללשכת עורכי הדין מבלי לציין במסגרת הפנייה, ולא כל שכן כאשר הדבר נעשה על-ידי עורכת דין, מהו "סטטוס" הטיפול של התלונה במשטרה. אמנם, סגירת תלונה במשטרה אינה מונעת הגשת תלונה לגורמים אחרים. אולם, ניתן לצפות מעורך דין, ולא כל שכן בפנייה ללשכת עורכי הדין, לנקוט בגילוי ובדיוק מרביים.

41.  אולם, האם ניתן לקבוע כי התלונה הוגשה בחוסר תום לב בהתאם למובן שיש לתת למונח זה בגדרו של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע? אינני סבורה כך. כפי שהוסבר, פרשנותו שלסעיף 15(8) צריכה להיות נדיבה. כל עוד אין בפנינו קביעה כי התלונה הוגשה מתוך ידיעה שתוכנה אינו נכון (ולשיטתי אין בפנינו קביעה כזו, כאמור) הרי שלא ניתן לומר זאת. מתכונת של  פנייה לא ראויה (על המשמעויות הנוספות שעשויות להיות לה במישור האתי, למשל, מבלי לקבוע בעניין מסמרות כמובן) – לחוד; ותלונה בחוסר תום לב כמובנו של מונח זה בדיני לשון הרע – לחוד.

42.  תביעת לשון הרע בגין השתתפות בהפגנות – בעיני, הטענה הסבוכה ביותר מהיבטם של דיני לשון הרע במקרה זה נוגעת להשתתפותן של חלק מהמתלוננות בהפגנות. ההגנה המיוחדת העומדת למתלוננת לעניין הגשת תלונה למשטרה או לרשות מוסמכת אחרת לפי סעיף 15(8) לחוק אינה חלה כאשר המתלוננת חוזרת על הדברים בהקשרים אחרים – חברתיים או ציבוריים. לכאורה, אפוא, מתלוננת המתייחסת להגשת תלונתה, בתקשורת או בהקשרים חברתיים, עלולה להידרש להתמודד עם תביעת לשון הרע, שכן הדבר נכלל בגדר פרסום לפי לשון החוק (ראו: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג

--- סוף עמוד 99 ---

(3) 840, 861 (1989)). המתלוננות בענייננו טענו כי עומדת להן ההגנה של אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק. בהתאם לזאת, היה עליהן להראות, קודם כול, כי הדבר שפורסם היה אמת, במובן זה שגם אם ייקבע כי כפות המאזניים הראייתיות מעוינות וכי קיים שוויון במאזן ההסתברויות יהיה עליהן לחוב בדין (ראו: שנהר, בעמ' 217).

43.  כאמור, לא הוכח בענייננו שאונס אכן התרחש (לא הוכח שהיה X) אך אני סבורה שגם לא הוכח שלא היו דברים מעולם (לא הוכח שלא היה X). בנסיבות הללו, קיים בענייננו שוויון ראייתי. העובדה שהמתלוננות לא הוכיחו כי המעשים הנטענים אכן בוצעו, לפחות במאזן הסתברויות אזרחי, משמיעה כי במקרה שלפנינו לא עומדת למתלוננות שהשתתפו בהפגנות, קרי ד' ו-מ', הגנה לפי דיני לשון הרע דהיום.

44.  לא אכחד: התלבטתי אם נכון יהיה לקבוע כי למתלוננות לא ניתנה הזדמנות אמתית להוכיח את הטענה כי עומדת להן הגנת אמת בפרסום ועל כן יש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על-מנת שזה ישמע את הראיות מחדש, אף במותב אחר. התלבטות זו נבעה ממסקנתי לפיה חלק נכבד מקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למצב העובדתי ולמהימנותן של המתלוננות לא יכולות לעמוד. לאחר התלבטות רבה ובחינתן של הראיות העומדות בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה זה, גם כאשר לא מביאים בחשבון את ממצאי המהימנות השגויים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, לא ניתן לקבוע כי המתלוננות הרימו את הנטל להוכיח כי הייתה אמת בפרסום.

45.  בהמשך לכך, חשוב להבהיר כי יש להיזהר מאד מהסקת מסקנות כלשהן באשר להשלכות של קבלת התביעה בעניין זה על מקרים עתידיים. מקרה זה הוא יוצא דופן בשל מכלול הנסיבות שהקשו על הוכחת טענותיהן של המתלוננות, ובכלל זה חלוף הזמן, הימנעותה של ר"ש, דמות מרכזית לכאורה בפרשה, מלהתייצב ולהעיד וכן קביעות המהימנות ביחס לעדים האחרים בפרשה (מלבד המתלוננות עצמן). כפי שציינתי בפתח דבריי, יש להיזהר מאד מהפיכתן של תביעות לשון הרע לכלי משחית לצורך השתקה והתנגחות בנפגעי עבירה, חלף ייעודן המקורי להגן על שמו הטוב של אדם, ושומה על בית המשפט לגלות ערנות לחשש זה בכל מקרה ומקרה שבא בפניו.

46.  עניינה של ר"ש – עניינה של ר"ש מובחן מזה של הנתבעות האחרות. ר"ש עצמה לא העלתה כל טענה באשר לפגיעה אישית בה. כמו כן, לא הוכח כי ר"ש ביצעה כל פרסום בעצמה. אולם,  על-פי גרסתו של אורי, שהתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי,

--- סוף עמוד 100 ---

היא זו שעמדה מאחורי האירועים כולם, בתור "מורה רוחנית" שידה בכול, "המושכת בחוטים". דומה שלנוכח המסכת העובדתית שפורטה במקרה זה קשה לפקפק בהשפעתה של ר"ש על האחרות, בתקופה הרלוונטית לאירועים שעליהם נסבה ההתדיינות. אורי סבור שדי בכך כדי לחייבה בדין. זאת ועוד: לשיטתו, העובדה שלא התייצבה לעדות, ואף לא מסרה תצהיר עדות ראשית צריכה לשקול לחובתה. לעומת זאת, עמדתה של ר"ש היא שהתביעה נגדה לא "מחזיקה מים" ומבוססת על השערות בלבד. חלק מהמתלוננות ציינו את השפעתה של ר"ש על ההחלטה להגיש תלונה באופן מפורש, ואף סביר מאוד להניח ש-ר"ש השפיעה במובנים כאלו ואחרים על הגשת התלונות כולן, בהיותה הדמות המרכזית בקבוצה החברתית שבלב הפרשה.

47.  מאחר שגם לשיטתו של בית המשפט המחוזי לא הוכחה אחריותה של מי מן הנתבעות לפרסומים באינטרנט, יש להתמקד גם בעניינה של ר"ש בשאלת האחריות בגין התלונות (במשטרה וללשכת עורכי הדין) ובגין ההפגנות. מאחר ש-ר"ש לא הגישה את התלונות בעצמה ואף לא השתתפה באופן פעיל בהפגנות, חיובה בדין יכול להיות מבוסס רק על סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינו באחריותו של מסייע או משדל.

48.  גם בעניין זה יש להבחין בין הגשת התלונות, מצד אחד, לבין ההפגנות, מצד אחר. בכל הנוגע לתלונות, אפילו ר"ש עודדה את המתלוננות להגישן, הרי משלא הוכח כי יש מקום לחייב את המתלוננות עצמן בגינן (מאחר שלא הוכחה שקריותן) ממילא לא ניתן לחייב אף את ר"ש בשל הגשתן (שנהר, בעמ' 251, 253). שונים הם פני הדברים לעניין ההפגנות. מעורבותה של ר"ש ב"תכנית הנאנסות" מקשרת את ר"ש להפגנות באופן משמעותי. כפי שציין חברי השופט עמית, משרד הפרסום, שהגה תכנית זו, סבר כי לקוחתו היא ר"ש והיא שעמדה מאחורי הפגישה שבה הועלתה האפשרות ליזום הפגנות שבהן יושחר שמו של אורי. אני סבורה אפוא כי ר"ש נושאת באחריות משותפת לפרסומים הללו, מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו: שם, בעמ' 251). בהקשר זה אף יש לייחס משמעות לכך ש-ר"ש נמנעה מלהעיד, שכן לא עלה בידה להפריך את הממצאים השונים שנקבעו לגביה על-בסיס עדותו של בעל משרד הפרסום, ואף לא עלה בידה לשכנע כי עומדת לה הגנה שבדין.

49.  אתנחתה: ה"פרדוקס" בתחולתן של ההגנות הקבועות בחוק – במבט רחב יותר, גם אם למעלה מן הצורך, אציין כי המקרה שבפנינו חושף קשיים ואף פרדוקסים בדיני לשון הרע במתכונתם הנוכחית בישראל. עולה מן הדברים כי מי שנפגעה מעבירת מין

--- סוף עמוד 101 ---