בית משפט קמא קבע באופן פוזיטיבי ונחרץ כי ר' "לא הדחיקה ואף לא שכחה את האירוע לו היא טוענת". הדברים מקובלים עליי, וכיוון שכך אף לא אדרש לבחון את גרסתה על-פי הפרמטרים שנקבעו לעניין זכרונות מודחקים. המסקנה היא כי מהימנותה של ר' נפגמה, לאו דווקא בגלל כבישת העדות אלא בעיקר בגלל ניסיונותיה לספק לשיהוי של שנים ארוכות הסברים סותרים ובלתי-אמינים בעליל.
הערה נוספת לגבי סוגיית הזיכרון של ר', רלוונטית גם למתלוננות נוספות. בערעורה של ר' נטען: "איש לא טען ולא ניסה להוכיח אובדן זיכרון 'מוחלט' של ר' ו'שיחזורו' במועד מאוחר יותר. הטענה היא לדיסוציאציה, הכחשה והדחקה". גם בערעורה של מ' נטען כי בית משפט קמא לא דייק בהבחנה בין שיכחון להדחקה, כשלטענתה היא לא שכחה את האירוע אלא רק הדחיקה אותו. המונח "הדחקה" הוא מונח גמיש הניתן לפירוש בדרכים שונות. במובן היומיומי ניתן לומר כי אדם "מדחיק" באופן תדיר מחשבות לא נעימות שעולות במחשבתו. במובן אחר, קליני יותר, "הדחקה" היא "מנגנון הגנה 'המעלים' מן המודעות, באופן סלקטיבי ובלתי מודע, זיכרונות מאיימים הקשורים בחוויה טראומטית" (עניין פלוני, פסקה 112). מגרסאותיהן העובדתיות ומטענותיהן המשפטיות של המערערות, ברי כי בגרסה
--- סוף עמוד 22 ---
שהציגו לבית משפט קמא הן התכוונו להדחקה במובן השני, היינו היעלמות האירוע מן התודעה באופן שלא מאפשר להכרה המודעת גישה לזיכרון האירוע. כך למשל נאמר בתצהירה של ר': "גרעין ההדחקה התמוסס אל תוך הבנה מזעזעת אשר הפכה את קרבי, כי הייתי קורבן לאונס מצד אותו אדם, שהוא הנתבע. לפתע כל התסמינים והחרדות קבלו הסברים, לכל חולי, קושי והתנהגות ניתנו מילים, גושפנקא". משמעותה של טענה זו היא למעשה – שיכחון מוחלט של האירוע עד למועד שבו "צף" הזיכרון, ובנימוק זה השתמשו המערערות בניסיון להתגבר על מחסום ההתיישנות. רק כעת, בשלב הערעור, חזרו בהן המערערות מהטענה ל"שיכחון" מוחלט, תוך שהן מייחסות לבית משפט קמא אי הבנה, כביכול לא ירד לסוף דעתן.
- גם האופן שבו מתארת ר' את היזכרותה באירוע, בשני שלבים לפחות, מעורר תמיהה. ראשית, מועד ה"היזכרויות" אינו מקרי. תלונתה של ר' במשטרה על ניסיון אונס הוגשה ימים ספורים לאחר שהחל הסכסוך המשפטי בין ר"ש לאורי, והפעם הראשונה שבה ר' סיפרה על אונס היתה זמן קצר לפני הגשת התביעה האזרחית מטעמה. לגבי שני התזמונים הללו, ר' אישרה שלא מדובר בצירוף מקרים. בעת הגשת התלונה במשטרה הוסיפה ר' מיוזמתה: "כשהחברים שלי [ר"ש ואבי – י"ע] סיפרו לי על התביעה זה שוב הציף רגשות ונתן לי הרגשה של רצון לנקות את הסיטואציה הזאת איתי. נתן לי רצון להוציא את זה לאור. כל השנים האלו יש לי פחד ממנו". בבית המשפט התבקשה ר' להסביר את דבריה, וענתה: "עצם הידיעה שתובעים או שמתייחסים או שמזלזלים בשני אנשים מאד מאד יקרים לי הציף אצלי משהו, כן, כי אני חושבת שנכנס שם רשע מאד גדול [...] זה משהו שערער מאד את עולמם, את עולמי גם, זהו [...] הסיפור הזה הציף אצלי איזה סוג של רגש, זיכרון של מה שאני חוויתי [...] חלק מהגילויים שלי וחלק מהתמונות שנפתחו וחלק מהזכרונות שעלו זה דברים שהם קשורים לזה, בהחלט" (עמ' 42-40). יובהר כי קיומו של אינטרס זר מובהק להגשת תלונה במשטרה, איננו מפריך כשלעצמו את אמיתות הגרסה, אך הוא עשוי להצריך בדיקה קפדנית וזהירה, בעיקר כאשר התלונה נשמעת לראשונה לאחר שחלפו שנים ארוכות.