מ"ה-מ"ו (22.4.2010) (על העובדה שטענות ל"מתירנות" מינית אינן מעידות על הסכמה)).
- חברי סבור שניתן "לתקן" את ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כך שיובהר כי חלק מן ההנחות שעליהן התבסס בית המשפט המחוזי הן הנחות שאיננו יכולים לסמוך את ידינו עליהן. הוא סבור כי בכפוף להבהרה זו שומה עלינו שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובמסקנות הכלליות שהסיק בקשר למתלוננות, משום שאלה מבוססות על "התרשמותו הכוללת" מן העדויות. בעניין זה דעתי שונה, ולו במידת מה. אני סבורה שקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למהימנותן של המתלוננות אינן יכולות להיות מנותקות מן "הכלים" אשר שימשו אותו לצורך הסקת המסקנות. לא ניתן לראות את ההנמקה ואת התוצאה כבלתי קשורות זו בזו. לא בכדי פיתח בית משפט זה במהלך השנים – כמו גם בתי משפט אחרים – כלים המשמשים אותו לצורך הערכת עדויות, ולא כל שכן בתחום הרגיש והמורכב של הערכת עדויות של מתלוננים ומתלוננות בעבירות מין. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, שהוא אינו מאמין למתלוננות, ובעשותו כן התבסס במידה רבה על "הנחות עבודה" מסוימות. כאשר קורסות באופן כה בסיסי חלק מ"הנחות העבודה" שבהן עשה שימוש לצורך קביעת מהימנותן של המתלוננות, ממילא גם לא יכולות להישאר על מכונן כל המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי על-בסיסן (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 483 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)).
- באופן כללי יותר, אני סבורה שחברי הרחיק לכת באופן שבו היה נכון "לתקן" את האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך למשל, בית המשפט המחוזי מתאר בפסק דינו עדות שהמשמעות המשפטית של תוכנה בהחלט עשויה להיות שנעברה כלפי המתלוננת עבירת אונס (קיום יחסי מין בעוד היא אומרת "אני לא רוצה, זה לא מתאים", ולבסוף התייחסות לכך ש"נכנעה לו"). בית המשפט המחוזי ציין כי "מתיאור זה לא עולה, בשום פנים ואופן, כי ט' נאנסה" (בפסקה 134 לפסק הדין). חברי השופט עמית "נכון להניח כי מדובר בניסוח לא מוצלח", אך סבור כי בסופו של דבר "מקריאת הדברים בהקשרם הכולל מתברר כי בית המשפט דחה את גרסתה" (בפסקה 50 לחוות דעתו של חברי). אני, לעומת זאת, סבורה שזהו מעוות שלא יוכל לתקון.
- זאת ועוד: אני סבורה שבפסק הדין חסרה התייחסות ברורה לשאלת מהימנותו של אורי, התובע שכנגד. למעשה, אף חברי השופט עמית עמד על כך, בקבעו כי "בית המשפט קמא נמנע מלקבוע קביעות עקרוניות לגבי מהימנותו של אורי" (בפסקה 82
--- סוף עמוד 90 ---
לחוות דעתו של חברי). חסר זה צריך להטריד אותנו כאשר בפנינו פסק דין המבוסס כולו על ממצאי מהימנות הנוגעים למתלוננות ובנסיבות שבהן ממצאים אלה מבוססים גם על כללי הערכה שנדחו בפסיקתנו. אני סבורה כי גם לחוסר זה נודעת משמעות מבחינת התוצאה שיש להגיע אליה.
- אכן, התערבות בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית איננה דבר שבשגרה (ראו בהקשר של עבירות מין: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 40-39 (25.1.2007); בן-נון וחבקין, בעמ' 480). אולם, היא אפשרית ואף נדרשת מקום שבו נפלה טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות (ע"א 74/88 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' חג'אג'רה, פ"ד מג(4) 280, 284 (1989); ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 55 (19.10.2009)). אני סבורה שכזה הוא המקרה דנן. על כך יש להוסיף כי במקרה שבפנינו מבוססות מרביתן של קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי על טעמים "שבהיגיון" ולאו דווקא על התרשמות בלתי אמצעית מהמתלוננות ומעדותן, כפי שתואר בפסקאות 18-14 לעיל. על-כן, דומה כי המקרה שבפנינו הוא מסוג המקרים שבהם התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות היא פחות "בעייתית" (ראו בהקשר זה: ע"פ 1072/15 שייניס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 24 (10.11.2015); עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225, 263-262 (דוד האן ואחרים עורכים, 2011)).
- התוצאה שאליה אני מגיעה בשיטת ניתוח זו אמנם שונה מזו של חברי, אך היא איננה תוצאה רדיקלית של "היפוך הקערה על פיה". כאמור, איני סבורה שניתן לסמוך על ההיסקים והקביעות בדבר המהימנות שאליהם הגיע בית המשפט המחוזי. אולם, איני סבורה שאנו יכולים לקבוע גם את היפוכם של דברים, כלומר לקבוע בשלב זה לצידו של מי עומדת האמת. לשם כך הייתה נדרשת שמיעה חוזרת של העדויות, משום שבתיק מורכב כמו זה שבפנינו נדרשת התרשמות מן העדים (כשעדותם של אלו מוערכת, כמובן, באמצעות הכלים הנכונים).
- חברי השופט עמית סבור כי על בסיס קביעות המהימנות והיסקים לוגיים שונים המתבססים על העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, אפשר לקבוע פוזיטיבית שלא היו דברים מעולם. לשם כך, בין היתר, הוא קיבץ את כל ה"מאפיינים" שייחס בית המשפט המחוזי למתלוננות כדי להסיק כי אלו עשו שימוש לרעה במאפיינים הידועים של נפגעים ונפגעות בעבירות מין לצורך בדייתה של "עלילת שווא". דעתי, כפי
--- סוף עמוד 91 ---
שאסביר מיד, שונה גם בנקודה זו. אין אני מבקשת לומר, כאמור, כי התובעות הוכיחו את תביעתן או כי הנתבעות שכנגד הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח את ההגנה של אמת בפרסום ("אמת דיברתי"), כפי שאסביר בהמשך. עם זאת, אינני סבורה שניתן לקבוע באופן פוזיטיבי שאונס לא התרחש. בנסיבות העניין אותם היסקים לוגיים הם לכל היותר מסתברים, אך ניתן להציג גם הסברים חלופיים אפשריים להתרחשויות, וסימני השאלה נותרים בעינם. להלן אתייחס לכמה ממסקנותיו של חברי באופן ספציפי.
- ראשית, חברי השופט עמית ייחס משקל לכך שהמתלוננות אשר הגישו את תלונותיהן מקץ שנים עשו כן כשהן יודעות על כוונתן של האחרות להגיש תלונות וחלקן אף על כך שתלונות כאמור כבר הוגשו, ובאופן כללי יותר לכך שהן "תזמנו" את התלונות בהתאם לאירועים חיצוניים שהתרחשו באותה תקופה (בפסקה 533 לחוות דעתו של חברי). חברי סבור כי יש בעובדה זו כדי ללמד על "תוכנית" להתנכל לאורי. לעומת זאת, אני סבורה שלא ניתן להתבסס על עובדה זו כדי להכשיר את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. אכן, לעתים פעולה "מאורגנת" עלולה ללמד על "תוכנית" להתנכל לאדם. אולם, ניסיון החיים מלמד כי לעתים תלונה של מתלוננת אחת מהווה "רוח גבית" עבור מתלוננות אחרות שקודם לכן החרישו מתוך חשש למצוא עצמן בודדות במערכה ומותקפות. אדרבה, מן המפורסמות הוא שאחת ההצדקות לפרסום שמם של חשודים בעבירות מין הוא בכך שפרסום זה מהווה "הזמנה" למתלוננות נוספות (ראו למשל: ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 541, 549 (1989); בש"פ 6806/14 חכים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.10.2014); רע"פ 4755/15 שינברג נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (16.7.2015)).
- שנית, חברי השופט עמית מייחס משקל רב לכך שהנשים הטוענות כי היו קורבן לעבירות מין נשארו ביחסי קרבה עם הפוגע, תוך קביעה שלא היו ביניהם יחסי תלות או קשרי משפחה פורמאליים. גם כאן, אני סבורה שפני הדברים מורכבים יותר. לא אחת, תלות רגשית, נפשית או חברתית עשויה לגרום לקורבן שלא לנתק את הקשר עם מי שפגע בו (ראו למשל: ע"פ 2677/06פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.4.2007)). אין להתעלם מן העובדה שחלק מן הנתבעות שכנגד היו בקשר זוגי עם אורי בתקופות הרלוונטיות להתדיינות. לכן, לא ניתן אף לייחס משקל לעובדה שחלק מהמתלוננות קיימו עם אורי בזמנים שונים יחסי מין בהסכמה (וראו בהקשר זה: ע"פ 1933/14 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 25 (11.2.2015)). חברי הפנה לדברים שנאמרו על ידי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת
--- סוף עמוד 92 ---
ישראל [פורסם בנבו] (10.11.2011), ואין ספק כי הם הולמים גם במקרה זה: "התנהגות קורבנות אונס כלפי מי שאנסן מורכבת היא, ובפרט במקרים של אונס בין מכרים" (שם, בפסקה 135). לכך יש להוסיף את השתייכותם של כלל הצדדים לקבוצה חברתית סגורה, שאף חברי סבור כי הייתה משמעותית לנמנים עמה. העובדה שהמתלוננות היו חברות בקבוצה חברתית מצומצמת והתלוננו כולן במהלך אותו פרק זמן, בשלב שבו אורי כבר לא היה חלק מן הקבוצה, עשויה גם להעיד על קושי להתלונן כל עוד הוא תפקד כחבר בה, ואף כזה המקורב למנהיגת הקבוצה. קושי מסוג זה אינו מיוחד רק למקרים שבהם הפוגע הוא חלק מהתא המשפחתי או שבהם הנפגע הוא קטין. אינני סבורה כי יש בסממנים אלה כדי ללמד שהמתלוננות אכן נאנסו. אולם, אני סבורה כי אין בהם אף כדי להוכיח באופן מובהק כי לא נאנסו. במלים אחרות, לשיטתי, אין מדובר בהיסקים לוגיים, אלא רק באפשרויות ובהנחות.
- שלישית, חברי השופט עמית הלך בעקבותיו של בית המשפט המחוזי בכך שייחס משקל רב למה שכונה בשם "תוכנית הנאנסות", היינו הפגישה שבה תוכננה אסטרטגיה לניהול המאבק המשפטי והציבורי באורי. חברי, כמו בית המשפט המחוזי לפניו, ראה בכך "אקדח מעשן" שיש בו כדי ללמד על כך שהתלונות נגדו היו תלונות כזב. אף כאן אני סבורה שהדברים אינם חד-משמעיים כל עיקר, ולכן אינם יכולים לשמש אסמכתה לקביעה כי המתלוננות שיקרו. כפי שציין חברי, כל התלונות – מלבד התלונה של ד' – הוגשו למשטרה במהלכם של מספר חודשים בשנים 2009 ו-2010. התביעה האזרחית הוגשה אף היא בשנת 2010. לעומת זאת, הפגישה האמורה התקיימה רק בתחילת שנת 2011, זמן ניכר לאחר הגשת מרביתן של התלונות. יתר על כן, היא התקיימה לאחר שהתקבלה החלטת המשטרה להפסיק את הטיפול בתלונות. האם מכאן ניתן להסיק כי התלונות שהוגשו קודם לכן היו חלק מ"תוכנית זדונית"? אילו כך היה, ניתן היה לצפות כי תוכנית כזו תיערך מראש, ולא בדיעבד. אבקש להדגיש: אין מקום להתפעלות מתוכנה של הפגישה שהובילה לגיבוש "תוכנית הנאנסות". תוכן הפגישה אכן מעורר אי-נחת רבה, וייתכן שיש לדברים אף היבטים אתיים שאינם בפנינו. אולם, לא זו השאלה. השאלה היא האם הפגישה מעידה על הכזב בתלונות שהוגשו זמן מה קודם לכן? התשובה על כך רחוקה מלהיות חד-משמעית. אולם, ככל שהדברים נבחנים כאינדיקציה לאמיתותן של התלונות, אינני סבורה שהם מלמדים, כשלעצמם, על דבר.
- אם כן, מ"הצטברות" הדברים עליה מצביע חברי, ניתן אולי לומר כי הנתבעות שכנגד לא הרימו את הנטל שהוטל עליהן להראות כי הדברים התרחשו כפי שטענו, שכן יש שאלות רבות שנותרו ללא מענה. אולם, כאשר "מנקים" את קביעות המהימנות
--- סוף עמוד 93 ---
עליהן הצבעתי, לא ניתן לקבוע כי דבר מן הדברים שנטענו לא התרחש כלל. אני סבורה כי משנגרע חלק מן הבסיס להנמקתו של בית המשפט המחוזי התוצאה אינה עוד שהוכח כי התובעות לא דוברות אמת, אלא שלא ניתן לקבל את תביעותיהן על בסיס העדויות שהובאו. במלים אחרות: התובעות ביקשו להוכיח X. הן לא הצליחו להוכיח X, אך גם לא הוכח שלא Xהוא הנכון. לקביעה זו יש בענייננו משמעויות מורכבות, כמפורט להלן.
התביעה שכנגד: תביעת לשון הרע וההגנות מפניה
- 30. בענייננו, כאמור, אורי הגיש תביעה שכנגד שהנתבעות בה היו כל המתלוננות (לרבות ט' שכזכור התלוננה נגד אורי במשטרה אך לא הגישה נגדו תביעה) ו-ר"ש. לטענתו של אורי, ר"ש הייתה מנהיגת הקבוצה שאליה השתייכו המתלוננות באותה עת ושימשה כ"רוח החיה" שמאחורי כל הפעולות שננקטו נגדו. בכלל זאת היא עמדה, כך נטען, גם מאחורי הגשת התביעות. התביעה שכנגד התבססה בראש ובראשונה על עילות של הוצאת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק), וכן על עילות נזיקיות ועל עילות מחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה בדבר הפגיעה באורי בדרכים הבאות: הגשת תלונות למשטרה; הגשת תלונות ללשכת עורכי הדין; והשתתפות בהפגנות שבהן הושחר שמו – בכפוף לכך שלא כל הנתבעות שכנגד השתתפו בכל הפעולות האמורות. מלכתחילה נסבה התביעה שכנגד גם על הפרסומים הרבים באינטרנט שנגעו לאורי, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח קשר בין הנתבעות שכנגד לבין פרסומים אלה, ולכן איננו עוסקים בכך, כפי שהסביר גם חברי.
- בקבלתה של התביעה שכנגד התבסס בית המשפט המחוזי על הקביעה העובדתית שלא היו דברים מעולם. על כן, הוא קבע כי התלונות שהגישו התובעות וט' היו תלונות כוזבות, וכי ממילא הן הוגשו כדי לפגוע באורי בחוסר תום לב. כפועל יוצא, כך קבע, היו פסולים גם כל המעשים האחרים הקשורים בכך (התלונות הנוספות ללשכת עורכי הדין וההשתתפות בהפגנות). אולם, כפי שהסברתי לעיל, הגם שאינני סבורה כי יש להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי באשר לדחיית תביעותיהן של שלוש המתלוננות, עמדתי היא שהקביעות אשר עליהן ביסס את קבלת תביעתו של אורי אינן יכולות לעמוד. בנסיבות העניין, כאמור, אני סבורה שלא הוכח פוזיטיבית ש"לא היה X", אלא רק ש"לא הוכח X".
--- סוף עמוד 94 ---
- אכן, אין ספק כי ההאשמות שהוטחו באורי הן האשמות חמורות, וכי השמעתן היא בגדר "לשון הרע" per se. הדברים פשוטים. אולם, לא זו השאלה. השאלה היא האם עומדת לנתבעות שכנגד אחת ההגנות לפי דיני לשון הרע.
- לענייננו רלוונטיות שתי הגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע – הטענה של אמת בפרסום (בגדרו של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) והטענה של "תום לב" (בגדרו של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע). לכאורה, אלה הגנות נפרדות. עם זאת, בנסיבות העניין, נוצר מצב של "קריסה" חלקית שלהן זו אל תוך זו – מאחר שהקביעה לפיה התלונות היו תלונות כזב שללה מן הנתבעות שכנגד הן את הגנת האמת והן את הגנת תום הלב באבחה אחת. לעמדתי ההכרעה בדבר התקיימותן של ההגנות האמורות צריכה להיות שונה. אתייחס אפוא בנפרד לשאלת ההגנות הרלוונטיות לשלוש ההתנהגויות שעומדות במרכז הדיון – הגשת תלונה למשטרה; הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין; השתתפות בהפגנה. כפי שיוסבר בהמשך, לשתי ההתנהגויות הראשונות רלוונטית הטענה של "תום לב", בעוד שלאחרונה מביניהן רלוונטית הטענה של אמת בפרסום. להבחנה זו בין סוגי ההגנות יש, בנסיבות העניין, חשיבות רבה, כמפורט להלן.
- תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה – אין ספק שמסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, ובמקרה שלנו, תלונה לפיה אשה הותקפה מינית, היא "על פניה" לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 391 (1975); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 213 (20055) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). עם זאת, מדובר בהוצאת לשון הרע בנסיבות שבהן קיים אינטרס חברתי חיוני ב"זרימת מידע" לרשויות החוק. על כן, דיני לשון הרע פורשים, באופן מסורתי, "מטריית מגן" מעל ראשיהם של מי שהתלוננו למשטרה, ובלבד שהגישו את תלונתם בתום לב, הכול כאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
- בית המשפט המחוזי קבע כי הגנה זו לא עמדה למתלוננות משום שלשיטתו תלונותיהן היו כוזבות, וממילא הגשתן בידיעה שהן כוזבות מובילה למסקנה שלא הוגשו בתום לב, כפי שנדרש בחוק. חברי, השופט עמית, סבור כי בצדק נקבע כך. לשיטתי, לעומת זאת, לא הוכח באופן פוזיטיבי כי התלונות היו כוזבות, אם כי גם תוכנן לא הוכח כדבעי. בנסיבות אלה, עומדת למתלוננות חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, ולא ניתן לומר שהתלונות הוגשו ביודעין ובזדון,
--- סוף עמוד 95 ---