הציבורי יצדיק דיון פומבי בעניינים שתקופת ההתיישנות בגינם חלפה. דוגמה מובהקת לכך היא מצב שבו מדובר באדם המבקש להיבחר למשרה ציבורית רמה. על אף שלא ניתן לפתוח בהליך פלילי בעניינו, יש אינטרס בחשיפת מידע שישפוך אור על התאמתו לתפקיד, וכפועל יוצא גם בהגנה על מי שחשף אותו, אף שנים רבות לאחר מעשה. המקרה שבפנינו אינו בהכרח מקרה הקיצון המדגים זאת, אך הוא מחדד את הקושי העקרוני שהוצג כאן, היינו שבתי המשפט עשויים להידרש לתביעות בגין פרסומים הנסבים על אירועים שלפי כל אמת מידה אחרת לא היו יכולים להגיע היום אל בית המשפט מחמת התיישנותם. כיום, גם כאשר מערכת המשפט אינה נכונה או יכולה לברר תלונות ותביעות שעניינן פגיעות מיניות נטענות, מטעמים מוצדקים של התיישנות, שעריה פתוחים לברר תביעות שעניינן פרסומים המתייחסים לאותן פגיעות מיניות נטענות. יתר על כן, נטל ההוכחה, ברוב המקרים הללו, מוטל על מי שטוען כי היה קורבן לפגיעה מינית. כך, דיני לשון הרע הופכים לזירה לבירור שאלות שאינן יכולות לבוא בשעריה של אף עילת תביעה אחרת. לא ניתן לומר שאין בכך כל היגיון – אדם יכול להיפגע קשות גם מפרסומים כוזבים שעניינם אירועים שהתרחשו לכאורה לפני שנים רבות. אולם, מה באשר לפרסומים שאינם כוזבים לגבי אירועים שאכן התרחשו לפני שנים רבות, אלא שחלוף הזמן מקשה על הוכחתם? במצב דברים זה זוכים אלו שנפגעו מלשון הרע (ומי שעשויים גם להיות "פוגעים" באופן פוטנציאלי) להגנה נרחבת שלמעשה איננה נתונה כבר למי שנפגעו מהם בעבר. הדילמה כלל אינה פשוטה. מכל מקום, לעת הזו, שומה עלינו להכריע על-פי הדין הנוהג. למעלה מן הצורך אוסיף, כי ייתכן שעל המחוקק לתת את דעתו לסוגיה זו, היינו לקושי הטבוע בהגשת תביעות לשון הרע שהדיון בהן מחייב הכרעה באמיתותן של עובדות הרובצות בחיקו של העבר הרחוק מאד.
- שאלות מדיניות: שימוש בתביעות לשון הרע לצורך הרתעה או הפחדה – שיקול מדיניות נוסף שעלינו לשוות לנגד עינינו, והוא משתלב היטב בדברים שכבר נאמרו על-ידי, נוגע לחשש שהגשת תביעת לשון הרע תשמש, לעתים, לא רק ככלי לגיטימי להגנה על שמו הטוב של אדם, אלא כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת ביקורת או מפני חשיפת האמת. חשש זה גובר כאשר מי שמגיש את התביעה הוא בעל נגישות קלה יחסית לשירותים משפטיים, בעוד שבעבור מי שהתביעה מוגשת נגדו כרוך ניהול ההתדיינות בקושי, באופן שעשוי להרתיע מפני עמידה על זכויות לגיטימיות. שיקול זה מוצג בפתח הדברים בלי שיש בו כדי לחוות כל דעה לגבי התביעה בגין הוצאת לשון הרע שהוגשה בפנינו במתכונת של תביעה שכנגד. למעשה, אפשר אף להתרשם כי המקרה שבפנינו אינו נופל בגדר המקרים שעליהם הצבעתי.
--- סוף עמוד 84 ---
אולם, כחלק מהדיון בעקרונות החלים על תביעות לשון הרע המוגשות נגד מי שטוען כי הוא קורבן עבירה צריך להביא גם אפשרות זו בחשבון ולא להקל בה ראש. חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט. יש מדינות שבהן החשש מפני השימוש לרעה בתביעות לשון הרע הוביל אף לחקיקה ספציפית המאפשרת נקיטת הליכים מיוחדים של מחיקה על הסף או סנקציות אחרות – כך נעשה ביותר ממחצית מדינות ארצות הברית וגם בחלק מן הפרובינציות של קנדה. אכן, השימוש בכלי זה ידוע במיוחד בכל הנוגע להרתעת אנשים מפני מתיחת ביקורת על אנשי ציבור או תאגידים עסקיים (ראו: תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385, 445 (2010); שחר טל "אימת הדיבה: מפת התמריצים להגשת תביעות SLAPP בישראל"משפטים מה 515 (2015)). אולם, עשויה להיות לו רלוונטיות גם בעניינם של עובדים הנתבעים על-ידי מעסיקיהם או אף קורבנות נטענים של עבירות מין או אלימות במשפחה.
התביעות של שלוש מן המתלוננות: שאלת ההתיישנות
- קודם שאתמקד במחלוקת בינינו באשר לממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי ולנפקותם, אקדים ואומר כי כמו חברי השופט עמית אף אני סבורה כי יש מקום לדחות את הערעורים שהגישו התובעות על דחיית תביעותיהן. מבחינתי, הטעם לכך הוא התיישנותן של התביעות שהגישו. התובעות טענו ל"היזכרות מאוחרת" בפרטי האירועים שבבסיס תביעתן, אשר התרחשה שנים רבות לאחר קרות האירועים, או להדחקה של התרחשותם. כידוע, בתביעות כספיות רגילות תקופת ההתיישנות היא שבע שנים, ולא בכדי – בשל הקושי לקיים בירור עובדתי כהלכתו עם חלוף הזמן (לשיקולים שביסודם של דיני ההתיישנות, ראו עוד: טל חבקין התיישנות 32-22 (2014) (להלן: חבקין)). הדברים מקבלים משנה חיזוק כאשר הבירור העובדתי מתבסס רובו ככולו על עדויות הנמסרות בעל-פה באשר לאירועים הנדלים מן הזיכרון (השוו: ע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה, [פורסם בנבו] פסקה 33 (16.4.2015) (להלן: עניין משרד העבודה)). אכן, למרבה הצער, הגשת תלונות ותביעות בגין פגיעות מיניות כרוכה לא אחת בקושי משמעותי (ראו, למשל: ע"פ 4430/14 חדשות 10 בע"מ (תוכנית מקור) נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 12 (6.9.2015) (להלן: עניין תוכנית מקור)), וזאת לעיתים ביתר שאת כאשר שני הצדדים משתייכים לאותה קבוצה חברתית סגורה (השוו: ע"פ 10564/02 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו]
--- סוף עמוד 85 ---
(30.5.2005); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ה' (15.9.2005); ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (13.11.2006)). אולם, המחוקק נתן ביטוי מסוים לשיקול זה בחריגים המיוחדים שנקבעו לעניין הגשת תביעות על-ידי מי שנפגעו בהיותן קטינות (ראו עוד: עניין משרד העבודה; חבקין, בעמ' 254), חריגים אשר אינם מתקיימים בענייננו. טענתן של התובעות לפיה בעניינן חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 העוסק בהארכת תקופת ההתיישנות בשל ליקוי נפשי, נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין ואין מקום לקבלה (השוו: ענייןמשרד העבודה, בפסקאות 27-26). אם כן, ניתן היה לדחות את תביעותיהן רק מן הטעם שלא חל בענייננו אחד מהחריגים האמורים, ואף לא חלים בו חריגים אחרים שקבועים בדיני ההתיישנות. אין באמור כדי להעיד או כדי לקבוע שהאירועים הנטענים על-ידי התובעות לא התרחשו, אלא רק להבהיר כי חלוף הזמן הקים מחסום דיוני לבירור תביעותיהן בערכאות השיפוטיות (ראו למשל: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 548-547 (2008)).
- אילו עמדו בפנינו רק תביעותיהן של שלוש המתלוננות ניתן היה לעצור את הדיון כאן וממילא הערעורים שהגישו היו נדחים. אולם, התביעה שכנגד שהגיש אורי, הנילון, מבוססת כל כולה על הטענה שהתלונות היו תלונות כזב שמטרתן הייתה לכתחילה לפגוע בו ולגרום לו נזק. על כן, אין מוצא מלהוסיף ולבחון את קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למהימנות גרסאותיהן של המתלוננות כולן לגופן.
ממצאי המהימנות: בין התרשמות בלתי אמצעית לבין שיטות שגויות של ניתוח והיסק
- בשלב זה, אני מבקשת לעבור מן הפרוזדור אל הטרקלין ולעסוק בעיקר: האם ניתן לסמוך את ידינו על ממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי, גם אם לאחר "דילול" ו"ניפוי" כפי שעשה חברי השופט עמית? בתחילתו של דבר, וגם בסופו, זהו שורש המחלוקת בינינו. אני סבורה שהסתמכות על חלק נכבד מקביעותיו של בית המשפט המחוזי אינה אפשרית, וכי למסקנה זו נודעת השפעה על התוצאה האופרטיבית בענייננו, ואפרט.
- פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס ברובו המוחלט על קביעות של מהימנות (מלבד ביחס להתיישנות תביעותיהן של שלוש מן המתלוננות). אלה הובילו אותו למסקנות נחרצות באשר לחוסר מהימנותן של המתלוננות, מסקנות שהובילו
--- סוף עמוד 86 ---
לדחיית תביעותיהן ולקבלת תביעתו של אורי. אכן, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות. מטעם זה, חברי השופט עמית סבור כי חרף ביקורתו הברורה על חלק מן הטעמים והשיקולים שהנחו את בית המשפט המחוזי בהכרעתו בשאלת המהימנות, הרי שהמסקנה, בסופו של חשבון, נותרת על מכונה. בנקודה זו נפרדות דרכינו. אני סבורה שמשנאמרו דברים אלה, לא ניתן להותיר את המסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי על מכונן. משנפלה שיטת הניתוח נופלות עמה, במקרה זה, אף מרבית המסקנות הנגזרות ממנה, כמפורט להלן.
- בית המשפט המחוזי בחן את גרסאותיהן של המתלוננות אחת לאחת, וקבע כי אלה לא שכנעו אותו במהימנותן. יתר על כן, הוא קבע באופן פוזיטיבי כי שיקרו, בדו וזממו. אלו קביעות שאינן קלות מבחינתן של המתלוננות. זה, כמובן, אינו טעם להתערב בהן. אולם, כפי שציין חברי, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי התבססו בחלקן הגדול (גם אם לא הבלעדי) על הנחות נורמטיביות והיסקים לוגיים שאינם עולים בקנה אחד עם הגישה הנוהגת לגבי הערכת מהימנותם של מתלוננים ומתלוננות בעבירות מין. הקשיים בעניין זה הם רבים ואיני רואה צורך לפרט את כולם. על חלק מן הדוגמאות אף עמד חברי. אולם, בשונה מחברי, אני סבורה כי לא ניתן להותיר בעינן את המסקנות העובדתיות הנובעות מהם ולא ניתן לקבוע על בסיסם כי התלונות הן תלונות כוזבות.
- בשלב זה, אבקש להמחיש את הדברים, כדי להבהיר מדוע לשיטתי לא ניתן להסתפק בתרופה הקלה יותר שהציע חברי – במתכונת של ברירת המוץ מן הבר או הפרדה באמצעות מעין "עיפרון כחול" בין הקביעות שניתן להתבסס עליהן לבין אלה שלא ניתן לקבלן.
- מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הוא ייחס משמעות רבה לצורת החיים שאימצו אנשי הקבוצה, לקשרי החברות ביניהם ולהתנהלות הקבוצתית שעלתה מהעדויות. בית המשפט המחוזי ציין כי הקבוצה התאפיינה במתירנות מינית "מוחלטת" אשר "תרמה" ליחסים העכורים בין הצדדים, הנמצאים ביסוד התביעות מושא הערעורים (פסקאות 3 ו-24 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין)). אף צוין בהקשר זה, כי היחסים המיניים שהיו נהוגים בין חברי הקבוצה, מגדילים את ההסתברות לכך שהמעשים מושא התביעה נעשו בהסכמה, משום שקיום יחסי המין בין חברי הקבוצה לא היה בגדר "מעשה יוצא דופן, או יוצא מן הכלל, אלא התנהלות מקובלת ושיטתית", וכן משום שחברי הקבוצה המשיכו "להתרועע, ואף לבצע אקטים
--- סוף עמוד 87 ---
מיניים" למרות האירועים הנטענים, ואיש לא מצא בהם פסול (פסקאות 24 ו-62 לפסק הדין).
- בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי התייחס בחשדנות רבה ובחוסר אמון לחלק מן התלונות בשל כך ש"נכבשו" (למשל, בפסקה 41 לפסק הדין) ואף התפלא על כך שנשים בוגרות אשר הותקפו לטענתן תקיפה מינית לא הגישו מיד לאחר התקיימותו של האירוע הנטען תלונה במשטרה (שם). בית המשפט המחוזי אף ציין כי העובדה שהמתלוננת ד' לא אמרה לחבריה דבר בעניין האונס שעברה היא גרסה "הזוייה", וקבע כי התגובה ה"טבעית של אישה בגירה הנאנסת, הינה להגיש תלונה במשטרה ולשתף את חבריה באשר אירע לה" (שם). בית המשפט המחוזי קבע בנוסף לכך, כי הימנעותה של נאנסת מהגשת תלונה במשטרה פועלת לחובתה, ובמילותיו: "הימנעותה [של המתלוננת – ד' ב' א'] מהגשת תלונה או הזעקת המשטרה פועלת לחובתה ומעלה סימני שאלה באשר לעצם התרחשות האירוע הנטען [...] התנהלותה של התובעת מטילה צל כבד על אמינות גרסתה, עד כדי קביעה כי ספק אם האירוע התרחש..." (פסקה 76 לפסק הדין). ביחס למתלוננת מ' קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שלא התלוננה במשטרה מיד לאחר קרות המקרה הנטען מעידה על כך שיחסי המין, שנקבע כי אכן התקיימו, היו מוסכמים. במילותיו של בית המשפט המחוזי: "ייתכן שהימנעותה של התובעת מהגשת תלונה הייתה משום שלא נאנסה, אלא קיימה יחסי מין עם הנתבע מרצונה???" (פסקה 41 לפסק הדין). כמו כן נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי למתלוננת מ' לא הייתה כל סיבה שלא לפנות למשטרה "לבד מתחושות בושה שחשה, וכן חשה 'טיפשה ומנוצלת', אלא שלעניות דעתי, אין בתחושות אלו כדי למנוע מנאנסת הגשת תלונה כנגד האנס" (שם). מסקנה דומה הסיק בית המשפט המחוזי לגבי המתלוננת ד' (שכבר נזכרה), בהתבסס על העובדה שלא שינתה מתכניותיה ונסעה עם אורי לשיעור שהתקיים במסגרת הקבוצה למרות האונס הנטען: "...ברור, כי אם אכן היה הנתבע מבצע בתובעת מעשה אינוס אלים, כפי שתיארה, היא לא הייתה עוברת לסדר היום ולא הייתה נוסעת עמו לשיעור, כאילו לא קרה דבר, והדעת נותנת, שכפי הנראה קיימו השניים יחסי מין בהסכמה..." (פסקה 76 לפסק הדין).
- בית המשפט המחוזי הסיק שלא ייתכן כי ד' נאנסה על-ידי אורי אף מהעובדה שהיא לא הפסיקה את מערכת היחסים הזוגית שניהלו באותה עת. בית המשפט המחוזי סבר כי קשרי המשפחה בין ד' לבין ר"ש, שאותה החשיב למנהיגת הקבוצה, מעידים על מעמדה הרם בהיררכיה ולכן לא הייתה כל מניעה מצידה לסיים את מערכת היחסים עם אורי, ולדבריו: "לא הייתה לתובעת כל מניעה לעזוב את הנתבע ולהפסיק את מערכת
--- סוף עמוד 88 ---
היחסים הזוגית עימו, ועובדת הימנעותה מלעשות כן, מעידה על כך שלא הייתה לה סיבה לעשות כן, אלא היא הייתה מעוניינת בהמשך היחסים עימו, דבר שלא היה קורה, אילו אכן הייתה סובלת ממעשי אינוס חוזרים ונשנים..." (פסקה 78 לפסק הדין).
- בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב גם לכך שגרסאותיהן של המתלוננות "התפתחו", במובן זה שנוספו בהן פרטים במהלך הזמן. בית המשפט המחוזי סבר כי אף בכך יש כדי לפגוע באופן משמעותי במהימנותן (למשל, בפסקאות 54, 76 ו-82 לפסק הדין). בהקשר זה, בית המשפט המחוזי אף ציין כי הפרטים שמסרה ר' בעדותה אינם הגיוניים משום שלא ברור כיצד התרחשו המעשים במובן הפיזי (פסקה 14 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי קבע בנוסף כי לא ייתכן שהמתלוננות זכרו רק חלק מהפרטים לגבי האירועים הנטענים אבל לא זכרו חלקים אחרים, כגון מה לבש אורי במהלך האירוע או דברים מסוימים שאמר (למשל, בפסקאות 76 ו-85-844 לפסק הדין).
- לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע לגבי ט' כי האירוע שתיארה כאונס כלל אינו מעלה שאכן נאנסה על-ידי אורי. בית המשפט המחוזי ציטט את דבריה של ט', אשר כללו אמירות כגון "די, אני לא רוצה", ובהמשך לכך קבע כי "מתיאור זה לא עולה, בשום פנים ואופן, כי ט' נאנסה על ידי אורי, אולם בהחלט עולה, כי היא התאכזבה מכך ש'חדר וגמר מהר', דבר שהותיר אותה עם הרגשה רעה מאוד..." (פסקה 134 לפסק הדין).
- ניתן להתרשם כי קביעות מהימנות אלה מעוררות קושי רב, וזאת בשל הכלים הלא ראויים שבהם עשה בית המשפט המחוזי שימוש לצורך גיבושן ולצורך הסקת מסקנות עובדתיות ביחס לאירועים הנטענים. על כך דומה כי אין כל מחלוקת ביני לבין חברי. למעשה, הדברים אינם עולים בקנה אחד, וחלקם אף עומדים בסתירה לפסיקתו הענפה של בית משפט זה בכל הנוגע למאפייניהם של קורבנות לעבירות מין והערכת מהימנותם (ראו למשל: ע"פ 8761/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 28-25 (14.1.2016) (על התנהגותם של קורבנות לעבירות מין שנראית לעיתים בלתי הגיונית ועל פערים בזיכרון); ע"פ 7880/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 36 (11.5.2015) (שעניינו באי דיוקים ובפרטים חסרים בגרסה העובדתית שמסרה הקורבן וכן בכבישת התלונה על ידה); ע"פ 635/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.1.2012) (העוסק באונס של בת זוג); ע"פ 8031/13 שדרין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 37 (22.7.2015) וע"פ 238/08 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות
--- סוף עמוד 89 ---