הוצאות המשפט שהושתו בפסק דינו של בית משפט קמא על המערערות נוכח דחיית תביעותיהן יעמדו על כנן. בגין התביעה שכנגד, יתווסף לסכומים שנפסקו לעיל
--- סוף עמוד 77 ---
שכ"ט בסך של 20%. נוכח התוצאה אליה הגענו, ולפיה הופחת סכום הפיצוי שנפסק לזכות אורי, לא ייפסקו הוצאות בערעור.
לאחר הדברים האלה, עיינתי בפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, ונוכח המחלוקת שנתגלעה ביננו, אוסיף ואעיר בקצרה.
- חברתי ואני מסכימים כי כלי המלאכה בהם השתמש בית משפט קמא אינם הולמים את התחום המיוחד והרגיש של נפגעי עבירות מין. יש להצר על כך, שבית משפט קמא התעלם מפסיקה עניפה בנושא, והחזיר אותנו במנהרת הזמן ל"שנות השישים", לדוגמה, בקביעה שאילו היה אונס, ניתן היה לצפות כי תוגש תלונה מיידית במשטרה. על כך עמדתי באריכות בפסק דיני, תוך הפניה לקודקס ההלכות שהתגבשו בנושא. חברתי עומדת בפסק דינה על נקודות רבות שנזכרו על ידי, כגון התופעה של מתלוננת אחת אשר "סוחפת" אחריה מתלוננות אחרות (פסקה 11 לפסק דיני), ואין לי אלא להסכים עמה.
- למרות ההסכמה המוחלטת ביני לבין חברתי בנושאים אלה, התפצלה דרכנו, באשר לשיטתה של חברתי, נוכח השימוש בכלי עבודה שלא יצלחו למלאכה, לא ניתן לברור מפסק דינו של בית משפט קמא את "הבר מן התבן" או "את המוץ מן הבר" או להשתמש ב"עפרון כחול" (פסקאות 3 ו-13 לפסק דינה). דומני כי זו נקודת המחלוקת העיקרית ביננו ועל כן אבקש לחדד את הדברים.
ה"מובלעת הראייתית" הנוגעת לנפגעי עבירות מין, כוללת שורה של מסננות המאפשרות לבית המשפט להגיע ל"גרעין האמת" ולעיתים ל"גרעין הקשה" של גרסת נפגע עבירות מין, על אף קשיים ופגמים שנפלו בגרסה, שבמצב הדברים הרגיל היה בהם כדי לפגוע במהימנותו של העד (כגון כבישת עדות או גרסה מתפתחת). ברם, אותן מסננות, אותם כלי עבודה ייחודיים שהפסיקה פיתחה במהלך השנים בעדינות וברגישות המתחייבים, אין בכוחם להקים גרסה יש מאין, ועל כך עמדתי בפסקה 10 לפסק דיני.
ודוק: בפסק דיננו לא השתמשנו ב"עפרון כחול" אלא בחנו את גרסתן של המערערות בהינתן כלי העבודה הייחודיים לנפגעי עבירות מין. ברם, גרסתן של המערערות היא כל כך "מחוררת" שלא תצלח אף לצור על פי צלוחית, ולא ניתן לאתר בה אפילו את "הגרעין הקשה" של הדברים. כך, לדוגמה, התובעות טענו ל"היזכרות
--- סוף עמוד 78 ---
מאוחרת", לאחר שיכחון של האירועים (ראו גם פסקה 8 לפסק דינה של חברתי). למקרא הדברים קשה שלא להתרשם כי המערערות נטלו את הנושא הרגיש של "זכרונות מודחקים" והלכו צעד נוסף קדימה, אלא שצעד זה הוא שקרי בעליל. כידוע, הנושא של זכרונות מודחקים שנוי במחלוקת חריפה, והוכר בפסיקה כסוג המקרים הקשים ביותר לבירור ולהכרעה, ועל כך עמדתי בפסקה 14 לפסק דיני ואיני רואה לחזור על הדברים. הדברים נראו כה מופרכים לחוקרי המשטרה, עד שבתפנית בלתי שגרתית, אף חקרו את מ' על אתר באזהרה בחשד למסירת הודעה כוזבת (פסקה 40 לפסק דיני).
עד כמה שקרית גרסת המערערות ניתן ללמוד מכתב הערעור עצמו שם נכתב כי האינוס בא לידי ביטוי בכך שאורי ניהל מערכת יחסים עם מספר מתלוננות במקביל, מה שעורר את חמתן של המתלוננות והקים להן, לשיטתן, טענה של אינוס נוכח "יסוד המרמה במיהות העושה" (פסקה 44 לפסק דיני).
- חברתי מצביעה על חלוף הזמן ועל האיבה השוררת בין הצדדים, כקשיים מיוחדים אשר מקשים במקרה דנן לזקק את האמת (פסקאות 6-4 לפסק דינה). אלא שקשיים אלה, הם מעשה של יום ביומו בתיקים פליליים בהם עומדים נאשמים לדין על עבירות מין שביצעו לפני עשר ואף עשרים שנה (!!!). זאת, גם כאשר בין המתלוננת לבין הנאשם שוררים יחסי איבה קשים, כגון הליכי גירושין ופרידה או טינה ואיבה בין בת לאביה החורג. אם כך בתיקים פליליים המובאים תדיר לשולחננו, הרי שאיני רואה כל רבותא בתיק האזרחי שבפנינו. בל נשכח, כי היו אלה המערערות שהגישו את התביעה העיקרית, בעוד אורי התגונן והגיב בתביעה שכנגד, כך שבוודאי שאין לזקוף את חלוף הזמן לזכותן של המערערות.
- אני שותף לחשש של חברתי מ"אפקט מצנן" בהגשת תלונה למשטרה. אני אף נכון להצטרף להצעתה כי הפרשנות להוראת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע צריכה להיות נדיבה, מקום בו מדובר בתלונה על עבירת מין, אך אין בכך כדי לשנות מהמסקנה הסופית אליה הגעתי במקרה דנן.
מכל מקום, איני סבור כי הפרשנות הנדיבה להוראה זו, תופסת במקרה דנן, לגבי התלונה ללשכת עורכי הדין. אזכיר כי הפנייה ללשכת עורכי הדין נעשתה כחלק מ"תוכנית הנאנסות"; כי עו"ד סדובניק-אלוני הכתירה את פנייתה כ"דחופה" (בגין עבירות נטענות מלפני כעשר שנים); כי במכתב ביקשה עו"ד סדובניק-אלוני להשעות
--- סוף עמוד 79 ---
את אורי עד לסיום "הבירור המשטרתי והאזרחי" תוך השמטת העובדה החשובה כי חצי שנה לפני כן כבר הוחלט לגנוז את תיקי החקירה; וכי כחלק מ"תכנית הנאנסות" תוכנן להדליף את המכתב לעיתונות. אף חברתי סבורה כי הפנייה לא הייתה ראויה וכי ניתן לצפות מעורך דין כי ינקוט בגילוי ובדיוק מירביים, אלא שלטעמה אין לראות בכך חוסר תום לב לצורך חוק איסור לשון הרע(פסקאות 41-40 לפסק דינה). דעתי כאמור שונה, ואני סבור כי הפנייה ללשכת עורכי הדין נעשתה באופן זדוני על מנת לפגוע במשלח ידו של אורי, וקל וחומר, שנעשתה בחוסר תום לב.
- חברתי חוזרת מספר פעמים על כך שלא הוכח פוזיטיבית שאונס לא התרחש (פסקאות 43,35,31,29,25 לפסק דינה).
ענייננו בדין האזרחי, בתביעה שכנגד בעילה של לשון הרע, תביעה שעל מנת לזכות בה די במאזן הסתברויות. נוכח רגישות הנושא והחשש ל"אפקט מצנן", אני נכון אף להרחיק לכת ולקבוע כי גם אם לא נדרשת רמה גבוהה יותר של הוכחה, למיצער נדרשות ראיות טובות וחזקות יותר. אך מכאן ועד לדרישה להוכחה פוזיטיבית כי אונס לא התרחש רב המרחק, מה עוד שכמות הראיות הנדרשת להוכחת עובדה שלילית - "לא אנסתי" - היא, כידוע, נמוכה יותר (ראו, לדוגמה, בר"מ 1512/14 פלוני נ' שר הפנים, [פורסם בנבו] פס' 9 והאסמכתאות שם (19.3.2014); רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן [פורסם בנבו] (23.2.2016)).
- משהזכרנו את הדין הראייתי לגבי כמות הראיות הנדרשת להוכחת עובדה שלילית, אציג את הדברים על דרך השלילה.
מה עוד נבקש על מנת שיתאפשר לאדם לטהר את שמו ולהסיר מעצמו אות קין בדמות האשמתו באינוס? הנה כי כן, בעדותן של המערערות לא נמצא ולוּ גרעין של אמת; הן סתרו את עצמן; סתירות נתגלעו גם בהשוואה לעדויות חיצוניות; גרסתן של המערערות הלכה והתפתחה; המערערות כבשו עדותן שנים רבות; חלק מהמערערות טענו כי שכחו את האירוע וחלק טענו כי לא היו מודעות לאירוע או לא הבינו את משמעות האירוע; התלונות הוגשו בעיתוי הסמוך לאחר פרוץ הסכסוך המשפטי בו היה אורי מעורב, כחמש שנים לאחר עזיבתו את הקבוצה; שתיים מהמערערות ניהלו מערכת יחסים זוגית ממושכת עם אורי לאחר האירוע הנטען; בזמן הגשת התלונות המערערות היו חברות בקבוצה סגורה והושפעו באופן ניכר מן העומדת בראש הקבוצה; לא היו יחסי מרות בין המערערות לבין אורי; לאחר סגירת תלונתן במשטרה המערערות
--- סוף עמוד 80 ---
התאגדו במטרה לערוך מסע הכפשה מאורגן ויזום נגד אורי באמצעות כלי התקשורת ולשכת עורכי הדין. לטעמי, ההצטברות האיכותית והכמותית של כל אלה, מוליכה למסקנה כי יש מקום לקבל את התביעה שכנגד של אורי.
- בשורה התחתונה, איני סבור כי הפערים ביני לבין חברתי הם גדולים, בהיותנו שותפים לחשש מפני "אפקט מצנן" להגשת תלונות בעבירות מין. בפסק דיננו הפחתנו באופן משמעותי את סכום הפיצוי שנפסק לזכות אורי על ידי בית משפט קמא. מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי על 100,000 ₪ אף זאת ללא חיוב בהצמדה כפי שמאפשר סעיף 7א לחוק. ולא רק זאת, על אף שהיו אלה המערערות שדרשו בראשית הדרך לפרסם את שמו של אורי, כך שבבחינת "מידה כנגד מידה" ראוי היה לפרסם את שמותיהן, אנו נמנעים מלהורות כן, אף זאת בשל החשש ל"אפקט מצנן".
- צודקת חברתי באומרה כי יש להיזהר מאד מהסקת מסקנות כלשהן מהמקרה שבפנינו על מקרים עתידיים. טוב היה לתביעת המערערות משלא הוגשה מלכתחילה, ואני חושש כי השורה התחתונה של פסק דיננו – חיוב המתלוננות לפצות את אורי – עשויה להתפרש שלא כהלכה וחלילה ליצור "אפקט מצנן".
מי שעוסק במאטריה הרגישה והכואבת של נפגעי עבירות מין יודע כי רבות מהנפגעות אינן מתלוננות כלל, וכי אחוז נכבד של התלונות הוא אמת לאמיתה. אך כפי שכתבתי בפסקה 76 לעיל, באותם מקרים נדירים ומובהקים בהם נרקמה עלילת שווא, עלינו להתנער מפני שימוש לרעה באותם כלים עדינים ורגישים, שהחוק והמשפט מעמידים על מנת להגן על נפגעי עבירות מין.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
פתח דבר
- בפרשה העצובה שבה אנו נדרשים להכריע מתחרים שני סיפורים סותרים על אמונו וליבו של בית המשפט. מצד אחד, עומדת גרסתן של ארבע מתלוננות, שטוענות כי בוצעו בהן עבירות מין על-ידי אדם שהיה קרוב ויקר להן, בין כבן זוג ובין כחבר בקבוצה החברתית שבה היו כל הצדדים לפרשה זו חברים ושהייתה משמעותית למהלך
--- סוף עמוד 81 ---
חייהם. מן הצד האחר, עומדת גרסתו של האדם שכנגדו התלוננו, הזועק לחפותו ולכך שנרקמה נגדו עלילה שפלה שנולדה במטרה אחת ויחידה – לפגוע בו, על רקע סכסוך הקשור במנהיגתה של אותה קבוצה.
- לא רק שני סיפורים סותרים בפנינו, אלא גם תביעות שמגמתן סותרת. מחד גיסא, ניצבות תביעותיהן של שלוש מן המתלוננות, המכונות כאן ר', מ' ו-ד' (להלן: התובעות) לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להן בשל מעשי אונס ומעשים מגונים, תביעות אשר הוגשו נגד מי שפגע בהן לטענתן (להלן: אורי). מאידך גיסא, עומדת תביעתו של אורי הטוען כי כל הטענות שהועלו נגדו הן טענות כזב, ובפועל פרסומים שונים הקשורים בטענות הללו מהווים לשון הרע, שבגינה הוא זכאי לפיצוי. התביעה שכנגד שהגיש אורי הוגשה לא רק נגד התובעות עצמן אלא גם נגד ר"ש מנהיגת הקבוצה, ונגד ט', חברה נוספת בקבוצה, אשר התלוננה אף היא נגד אורי אך לא הגישה נגדו תביעה (להלן יכונו כולן יחד: הנתבעות שכנגד). כל הצדדים לפרשה אף הגישו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
- אקדים ואומר כבר עתה: בשים לב לאופייה של המחלוקת העומדת להכרעתנו, נודעת חשיבות מהותית לאופן שבו התרשם בית המשפט המחוזי מהצדדים ולאופן שבו קבע את מהימנותם. למרבה הצער, אני סבורה כי צורת הניתוח שבה השתמש בית המשפט המחוזי לקתה בקשיים לא מבוטלים, שעל רובם היטיב להצביע גם חברי השופט י' עמית. דא עקא, בשונה מחברי השופטעמית אני סבורה כי הליקויים בהערכת מהימנותם של העדים במקרה זה היו יסודיים במידה שאינה מאפשרת לנו לסמוך את ידינו על חלק נכבד ומשמעותי מקביעותיו של בית המשפט המחוזי, גם ב"ניקוי" החלקים הבעייתיים. לכן, אין בידי להסכים לחוות דעתו של חברי, אשר סבור כי ניתן לבור את הבר מן התבן, תוך הותרת מרביתם של ממצאי המהימנות בעינם. על כן, כפי שאסביר, לשיטתי יש לקבל חלק משמעותי מערעורן של הנתבעות שכנגד – לא משום שגרסאותיהן משכנעות יותר מזו של אורי, אלא משום שלא ניתן לומר כי הוכח ששיקרו (גם אם לא ניתן לומר שהוכח כי מסרו גרסאות אמת).
מבוא לדיון: קשיים מיוחדים ושאלות מדיניות כלליות
- קודם שאסביר את גישתי אני מבקשת להציג את הקשיים המיוחדים המאפיינים את המקרה שבפנינו – חלקם קשיים הנובעים ממאפייני הרקע שלו וחלקם קשיים כלליים יותר, אשר עשויים להיות ראויים לתשומת לב חקיקתית.
--- סוף עמוד 82 ---
- קשיים קונקרטיים במקרה זה – הכרעה בתיקים שעניינם עבירות מין מלווה לא אחת בקושי, משום שעל בית המשפט להכריע באיזו גרסה לתת אמון, ופעמים רבות מדובר ב"מילה כנגד מילה" (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סב(1) 710, 747 (2007); ע"פ 3106/11 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]פסקה 5 (3.9.2013)). במקרה שבפנינו מתווספות לקושי זה גם מורכבויות נוספות. טעם ראשון לכך נעוץ באיבה הרבה השוררת בין הצדדים, שמקורה, כך נטען, בהשתייכותם משך שנים רבות לקבוצה בעלת אופי מעין-משפחתי שהתאפיינה בקרבה רגשית רבה. בין הצדדים לקבוצה התגלעו במשך השנים מחלוקות אשר חלקן אף הגיע לכדי התדיינות משפטית. האיבה העמוקה בין הצדדים ושלל הדיונים המשפטיים הקשורים במערכת היחסים ביניהם מקשים מאוד על "זיקוק" הפרשה ועל הכרעה בין הגרסאות שהציגו הצדדים. הטעם השני אשר מקשה על ההכרעה בענייננו הוא הזמן הרב שחלף מאז התרחשו האירועים שעליהם נסבה ההתדיינות. כמפורט להלן, חלוף הזמן הצדיק, כשלעצמו, את דחיית התביעות שהוגשו על-ידי שלוש מן המתלוננות. אולם, לנוכח התביעה שכנגד שהגיש אורי בגין הנזקים הנטענים שגרמו לו הנתבעות שכנגד במעשיהן, איננו יכולים להיות פטורים מדיון בהתרחשויות העומדות בלב התביעות ההדדיות שהגישו הצדדים, התרחשויות שאירעו לכאורה לפני שנים רבות.
- שאלות מדיניות: ההשפעה השונה של חלוף הזמן על הליכים "רגילים" ועל תביעות לשון הרע – מקרה זה אף מעורר שאלה כללית יותר לגבי תביעות לשון הרע שעניינן פרסומים באשר למעשים שהתרחשו לפני שנים רבות – אירועים שאלמלא כן לא היו נדונים בין כתלי בית המשפט בשל חלוף תקופת ההתיישנות. הדבר מקשה על ההכרעה השיפוטית, בייחוד כשזו כרוכה בהוכחתם של האירועים. הדברים נכונים למכלול רחב מאד של תחומי משפט. כך למשל, מעסיק לא יוכל להיתבע בגין תנאי העסקה פוגעניים לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. עם זאת, אם עובדים לשעבר יתראיינו בקשר לתנאי עבודתם לאחר שחלפה תקופה זו, יוכל המעסיק להגיש נגדם תביעות בגין לשון הרע, ובמקרה זה יידרשו הם להוכיח את אמיתות הטענות, גם לאחר שנים רבות. עלינו לשוות קושי זה נגד עינינו, הגם שאין בו כדי לפטור אותנו מהכרעה. במקרים רבים, הטעמים העומדים בבסיסם של דיני ההתיישנות אכן מצדיקים תוצאה זו, היינו יש טענות שנרצה כי יועלו "בזמן אמת" כך שפתיחתן במועד מאוחר על-ידי הנפגע, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, לא תצדיק התחשבות כלשהי בקושי הכרוך בהוכחת טענתו באיחור. אולם, עשויים להיות גם מקרים אחרים שבהם האינטרס
--- סוף עמוד 83 ---