עא 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל - חלק 12

--- סוף עמוד  70 ---

הפיצויים

78.  בית משפט קמא חייב את המערערות לשלם לאורי פיצויים כלהלן: ר"ש – 350,000 ₪ בגין נזק לא ממוני; ד' ור' חוייבו, כל אחת, בפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע; מ' חויבה לשלם 150,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע; ט' חויבה לפצות את אורי בסכום של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 50,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע.

79.  אמנם אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב באומדן הנזק, אך במקרה דנא פסק הדין לוקה בפגמים הטעונים ריפוי.

ראשית, מקריאת פסק הדין לא ברור אם מדובר בהערכת הנזק הכולל שנגרם לאורי וחולק בין המערערות על פי חלקן היחסי בפרשה, או שכל מתלוננת חוייבה באופן עצמאי ונפרד.

שנית, ועיקרו של דבר. לאחר שבית המשפט קבע כי הוכח נזק בלתי ממוני, ופיצה את אורי בגינו, לא היה מקום לפסוק בנוסף לכך פיצוי ללא הוכחת נזק. פיצוי ללא הוכחת נזק, כשמו כן הוא, ואין מדובר בפיצוי "בונוס" (לחיקוקים שונים הקובעים "פיצוי ללא הוכחת נזק" ולהבחנה בינם לבין "פיצויים לדוגמה" ראו בפסק דיני בבג"ץ 5239/11 אורי אבנרי נ' הכנסת [פורסם בנבו] פס' 36 (15.4.2015) (להלן: עניין אבנרי)). מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני (כללי או מדוייק) והן בגין נזק בלתי ממוני. יצויין כי בפועל, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בינו לבין פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה. פיצוי ללא הוכחת נזק עודנו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר (שנהר, עמ' 367).

שלישית, יש טעם בטענה כי בית משפט קמא פסק לזכותו של אורי פיצוי כפול, כאשר הפיצוי עבור "נזק בלתי ממוני" נפסק גם לפי עוולת הרשלנות וגם לפי עוולת לשון הרע.

--- סוף עמוד 71 ---

אימוץ קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובחירת מסלול "נקי" יותר מבחינה משפטית, מובילים למסקנה כי אורי זכאי לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע בגין נזק בלתי ממוני.

80.  פסיקת פיצויים לטובתו של נפגע מהוצאת שם רע מקדמת שלוש תכליות שונות, אשר נמנו על-ידי השופט ע' פוגלמן:

"ראשונה היא התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו, קרי: למצב ששרר בטרם נפגע שמו הטוב של הנפגע[...]. בהקשר זה יש אף הסבורים כי פסיקת הפיצויים משיבה במידת מה את זכותו של הנפגע לשם טוב, נוכח ההכרה השיפוטית בפגיעה שנגרמה לו. שנייה – התכלית החינוכית-הרתעתית, שמטרתה 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר' [...] שלישית ואחרונה היא התכלית העונשית(אשר לעתים נכרכת בתכלית החינוכית-הרתעתית),הקשורה בכוונת המפרסם, ושלפיה יש ליתן את הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע לשאלה אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה לפגוע" (עניין עזור, פסקה 59; ההדגשות במקור).

81.  אומדן הנזק וקביעת גובה הפיצוי בדיני לשון הרע אינן משימות פשוטות, ואמות המידה המנחות לעניין גובה הפיצויים פורטו בהרחבה בעניין שרנסקי (פסקאות 73-55; עניין עזור, פסקה 61; ראו גם חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, 405-396 (2005)). בין יתר השיקולים ניתן למנות את מידת הפגיעה בהיבט הרכושי ובהיבט האישי של שמו הטוב של הנפגע, וכן את מידת הפסול בהתנהגותו של המפרסם. המחוקק היה ער לקושי בכימות הנזק, והוסיף בחוק איסור לשון הרע אפשרות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק:

7א. פיצוי ללא הוכחת נזק

(א)   [...]

(ב)   במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג)   במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

--- סוף עמוד  72 ---

(ד)   לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.

(ה)   הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי [...]

בעניין שרנסקי הובהר כי הפיצוי שנקבע בסעיף 7א איננו מגביל את האפשרות לפסוק פיצוי גבוה יותר בגין נזק מיוחד או נזק כללי, אם התובע הוכיח שנגרם לו נזק כזה (שם, פסקאות 47-43). כלומר, הפיצוי ללא הוכחת נזק ב"מסלול הסטטוטורי" הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אינו מונע מבית המשפט לילך במקום זאת ב"מסלול הפסיקתי" הרגיל ולפסוק פיצוי בגין נזק ממוני ובלתי ממוני בסכום העולה על זה הקבוע בסעיף 7א לחוק (רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך [פורסם בנבו] (18.1.2012) (להלן: עניין פישביין); רע"א 7943/01 נור נ' יערי [פורסם בנבו](16.10.2001); אך ראו את ההסתייגות בעניין עזור, פסקה 62. להרחבה ראו: תומר קרמרמן "שומר פיו ולשונו –  שומר מצרות נפשו: פיצויים ללא הוכחת נזק בחוק איסור לשון הרע" משפטים מג 899 (2013); תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע –  תמונת מצב אמפירית" משפטים מג 453 (2013); יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע:  השם והשמן" עלי משפט ב 205, 225-211 (2002)).

אדגים את האפשרויות הפתוחות בפני בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בעוולת לשון הרע. ראובן פרסם לשון הרע והכפיש את שמו של שמעון, "שלא בכוונה לפגוע", בשני אירועים שונים ונפרדים. על פי המסלול הסטטוטורי, רשאי בית המשפט לחייב את ראובן בסכום מקסימלי של 50,000 ₪ (בצירוף הצמדה) בגין כל פרסום, וזאת גם אם לא עלה בידי שמעון להוכיח את הנזק שנגרם לו (ס' 7א(ב)). לחלופין (ולא במצטבר), פתוח בפני בית המשפט גם המסלול הפסיקתי. במסלול זה, יעריך בית המשפט את הנזק הכולל שנגרם לשמעון, הן נזק ממוני והן נזק לא ממוני, כאשר הפיצוי על פי מסלול זה איננו מוגבל בסכום.

במסגרת "המסלול הסטטוטורי", יש לזכור את הוראת סעיף 7א(ד) אשר לפיה הנפגע מהוצאת לשון הרע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת "בשל אותה לשון הרע". לכאורה הוראת הסעיף מובנת מאליה, אך יישומה מעורר שאלות פרשניות. ניתן לשאול מהי "אותה לשון הרע": האם ההבחנה בין פרסום אחד למספר פרסומים  תלויה בתוכן הפרסום, במועדו, בזהות המפרסם או בזהות השומעים. כך למשל, האם אדם

--- סוף עמוד 73 ---

שמספר לשון הרע זהה לשלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות תוך זמן קצר, עשוי להתחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שונים או שמדובר ב"אותה לשון הרע"? למיטב ידיעתי, שאלה זו טרם הוכרעה בבית משפט זה, ואף במקרה הנוכחי אינני נדרש להכריע בה (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 9712-12-13‏ ‏ "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ, [פורסם בנבו]פסקאות 32-33 (13.4.2015); ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13‏ מויאל נ' בן אברהם [פורסם בנבו] (18.9.2014)). משמעות נוספת הנגזרת לכאורה מהסעיף, היא כי במקרה של שני מעוולים בצוותא, שפרסמו יחד לשון הרע, לא ניתן להטיל על כל אחד מהם פיצוי בסכום המקסימלי הנקוב בחוק.

82.  ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, נקודת המוצא לקביעת גובה הפיצוי תהא כי מדובר בפרסום לשון הרע שתוכנו הוא ברמת חומרה גבוהה ביותר, מתוך כוונת זדון, באופן שפגע קשות בשמו הטוב של אורי במעגלים החברתיים והתעסוקתיים אליהם הוא משתייך. אורי אמנם לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני (כמו אבדן לקוחות), אך נוכח האופי הזדוני והדרך בה נעשה הפרסום, היה מקום לפסוק לזכותו פיצוי בגין נזק לא ממוני על הצד הגבוה, מעבר לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

אלא ששיקולי המדיניות שהובאו לעיל, ובעיקר החשש מפני "אפקט מצנן" להגשת תלונות על עבירות מין, "מושכים" לכך שבית המשפט לא ימצה בקביעת גובה הפיצוי, את הסכום שהיה פוסק במצב הדברים הרגיל במסלול הפסיקתי. לאור זאת, מצאתי לפסוק לזכות אורי פיצוי מתון באופן יחסי, בגובה הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי, ואף זאת, בסכום הנומינלי, בהתחשב בכך שהצמדתו של הסכום כאמור בסעיף 7א(ה) הייתה מביאה לתוספת של כ-50% לסכום הפיצוי (להתחשבות באפקט מצנן באספקלריה של חופש הביטוי ראו עניין אבנרי, פס' 40-388)).

שיקול נוסף שיזכה למשקל-מה בקביעת גובה הפיצוי, הוא התנהלותו של אורי במסגרת ההליך, לרבות עמימות מסויימת שעליה הקפיד לשמור. נראה כי זוהי אחת הסיבות לכך שבית משפט קמא נמנע מלקבוע קביעות עקרוניות לגבי מהימנותו של אורי, ועל כך יש להוסיף כי בנקודות אחדות גרסתו אף נדחתה (לדוגמה, גרסתו כי לא קיים כלל יחסי מין עם ד' בחוף מנדרין). ודוק: לא מדובר בהרהור אחר המסד העובדתי שהונח, אלא בבחינת התנהלותו של התובע במהלך הדיון המשפטי, כשיקול לצורך קביעת שיעור הפיצוי. כדבריו של השופט לנדוי, שלא נס ליחם: "אדםהמבקש את הגנת בית-המשפט על שמו הטוב על-ידי פסיקת פיצויים בסכום ניכר חייב לנהוג

--- סוף עמוד 74 ---

בניהול המשפט במלוא הכנות וההגינות" (ע"א 256/57 אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1262 (1960); שנהר, עמ' 405).

ולבסוף, ועל אף שניתן היה לראות את המערערות (למעט ט') כמעוולות במשותף, מצאתי לנתח את אחריותה של כל אחת מהן בנפרד, באופן שכל אחת מהמערערות תשא באחריות נפרדת לתלונה שהגישה ולחלקה בפרשה.

83.  ט': חלקה של ט' בפרשה מסתכם בהגשת תלונה למשטרה, ובשלב מוקדם יחסית היא הפסיקה לשתף פעולה עם החקירה (השוו: ע"א (מחוזי ת"א) 28384-09-13 אלמונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (14.4.2015), על נסיבותיו הייחודיות). להבדיל מיתר המערערות, בית המשפט המחוזי חייב אותה בפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, היינו ללא כוונה לפגוע. מובן כי העובדה שט' פעלה מתוך לחצים של חברי הקבוצה לא פוטרת אותה מאחריות למעשיה, אך יש להתחשב גם בכך שהיא לא מיהרה להגיש תלונה והתייעצה עם מספר גורמים שהיו אמורים לסייע לה בהחלטה. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את ט' בפיצוי בסך של 50,000 ₪ בלבד, כשיעור הפיצוי (נומינלית) הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.

ר': ר' היתה הראשונה להגיש תלונה במשטרה, תחילה על ניסיון אונס ולאחר מכן "תיקנה" את התלונה וטענה כי חוותה אונס באותו אירוע. ר' היתה גם הראשונה להגיש תביעה אזרחית נגד אורי, ובהמשך נטלה חלק בפגישות שנערכו במשרדו של מוטי מורל לשם גיבוש "תכנית הנאנסות". לא הוכח כי ר' השתתפה בהפגנה שהתקיימה מול לשכת עורכי הדין. בגין חלקה בפרשה, ובשים לב למכלול שיקולי המדיניות שהוזכרו לעיל, אני רואה לחייב אותה בפיצוי לטובתו של אורי בסך 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע "בכוונה לפגוע", לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע נומינלי.

מ': מ' נטלה חלק מרכזי בפרשה. היא הגישה תלונה במשטרה, השתתפה בפגישות שנערכו במשרדו של מוטי מורל, נטלה חלק בהפגנה מול לשכת עורכי הדין, והפנייה ללשכת עורכי הדין בדרישה להדחתו של אורי נעשתה גם מטעמה. בנסיבות אלה תחוייב מ' לפצות את אורי בסכום של 100,000 ₪, לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע נומינלי.

--- סוף עמוד  75 ---

ד': בגין מעשים זהים למעשיה של מ', תחוייב גם ד' בפיצוי לטובת אורי בסך 100,000 ₪ נומינלי, לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. יצויין כי בהפגנה מול לשכת עורכי הדין, הניפה ד' שלט "אנס סדרתי". להסרת ספק אומר כי השתתפותן של מ' וד' בהפגנה נעשתה ביודען כי גם התלונות האחרות הן תלונות שווא, שהרי הן היו שותפות לגיבוש "תכנית הנאנסות". בנוסף, באירוע נפרד, ד' עמדה בכניסה לביתו של אורי והחזיקה שלט "בבניין זה מתגורר עו"ד אנס סדרתי!!!".

ר"ש: ר"ש היתה מנהיגת הקבוצה והיד המכוונת מאחורי התנהלותן של המתלוננות. הסכסוך שפרץ בינה לבין אורי הפך בהנהגתה ובהנחייתה לסכסוך של "הקבוצה" נגד אורי. הכפשתו של אורי היתה מטרתה שלה. ה"מוצר הסופי" של "תכנית הנאנסות" – "אורי דניאל: מפסיד במשפטים, מפסיד בחיים, בורח, נעלם, מפסיק להטריד" – משרת בעיקר את האינטרס שלה. נוכח חלקה המהותי בפרשה, אשר עולה גם כדי שידול לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), ובהתחשב גם שלא טרחה להתייצב כדי להתגונן מפני התביעה, תחוייב ר"ש בפיצוי לטובת אורי בסכום של 200,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין מספר פרסומים של לשון הרע "בכוונה לפגוע", לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע (נומינלי, ללא הצמדה). כאמור, הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום אחד של לשון הרע איננו יכול לחרוג מן הסכום הקבוע (סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע) אך במקרה הנוכחי בוצעו פרסומים רבים, שכל אחד מהם עשוי לזכות את אורי בפיצוי סטטוטורי בסכום המקסימלי.

84.  כבר ברישא הבעתי את עמדתי, כי המקרה הנוכחי אינו מתאים לפסיקת פיצוי עונשי נוסף. כאמור לעיל, הפיצויים בדיני לשון הרע טומנים בחובם גם תכלית עונשית (עניין שרנסקי, פסקה 53; עניין עזור, פסקה 59), ובנסיבות אלה אין כל מקום לפסוק פיצויים עונשיים בנפרד ובאופן מצטבר. זאת, בפרט נוכח הגישה המצמצמת שהתקבלה בפסיקה בעניין זה (ע"א 140/00  עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי [פורסם בנבו] (15.3.2004); ע"א 9656/03‏ ‏ עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' יהורם, [פורסם בנבו] פסקה לד (11.4.2005); נקודת מבט שונה ראו אצל אור קרסין "הדוקטרינה של פיצויים עונשיים  במשפט הישראלי – בחינה מחודשת" מחקרי משפט כט 571 (2014)).

85.  לקראת סיום, הקורא המשפטן ודאי תמה על היעדרו של הדיון בעוולת הנגישה, אשר מעצם טיבה עוסקת בפתיחת "הליך נפל" בזדון, תוך סיכון שמו הטוב או חירותו של הניזוק (סעיף 60לפקודת הנזיקין). הסיבה לכך היא שעוולה זו לא נזכרה בכתבי

--- סוף עמוד 76 ---

טענות הצדדים וכיוון שכך לא נדרשנו לעסוק בגדריה וברכיביה השונים (ראו והשוו: ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 640 (1990); בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653 (1993); רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר [פורסם בנבו] (25.12.2003); אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט 349-167 (2011)).

סיכום

86.  ענייננו בפרשה חריגה, וכשם שהנסיבות ייחודיות – כך גם התוצאה איננה שגרתית. לא בנקל הגעתי לתוצאה זו, וזהירות רבה תידרש מן המבקש ללמוד גזירה שווה מן המקרה הנוכחי למקרים אחרים. לאחר בחינה מדוקדקת של הפרשה, הן במבט כללי והן לפרטי-פרטים, התברר כי המערערות שיתפו פעולה להכפיש את שמו של אורי ולייחס לו עבירות מין חמורות. הוכח במידה מספקת של ודאות, ומעל לרף הנדרש בהליך זה, כי מדובר בעלילת שווא וכי ההאשמות חסרות שחר. מסקנה זו מבוססת על יסודות ראייתיים מוצקים, ורק העיקריים שבהם תוארו בפסק דין זה. כמעט כל פרט בפרשה מלמד על "תפירה" של תלונות "יש מאין", החל בחוסר מהימנות בסיסי ו"שיהוי" קיצוני של שנים ארוכות, עבור לסתירות מהותיות, לגרסאות מתפתחות ולהתנהגויות תמוהות, וכלה במניע הזדוני הגלוי לעין ובחשיפת "תכנית הנאנסות". דגש מיוחד ניתן לכך שגם לשיטתן של רוב המתלוננות, בזמן אמת הן לא סברו שחוו אונס. בדומה זו לזו, חזרו רובן ככולן על טענה ל"שיכחון" שלא הוכח ולא התיישב עם פרטים אחרים בגרסתן. לאחר שהוחלט לסגור את תיקי החקירה המשטרתיים, המשיכו המערערות (מלבד ט') לפעול בדרכים שונות ומשונות על מנת להפיץ את טענות הכזב המכפישות את שמו של אורי. יאמר בצער, כי פרשה זו לא תרמה, בלשון המעטה,  לקידום ההגנה על נפגעי עבירות מין. לא לחינם חזרתי והזכרתי פעם אחר פעם כי ההלכות לבחינת מהימנותם של נפגעי עבירות מין עומדות על מכונן. לצד זאת, מטריית ההגנה, הגמישות והאמפתיה השמורה למתלוננים בעבירות מין, איננה נפרשת גם על מי שהוכח בבירור שהוא בדה מליבו אירועים במטרה לפגוע באדם אחר.

87.  במישור האופרטיבי, חלף תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תחוייבנה המערערות בפיצויים לטובתו של אורי כלהלן: ט' – 50,000 ₪ (נומינלית); ר', מ' וד' – 100,000 ₪ (נומינלית) כל אחת; ר"ש – 200,0000 ₪ (נומינלית).