באופן פוזיטיבי כי גרסאותיהן של המתלוננות חסרות יסוד. המתלוננות כמובן ידעו זאת בעת הגשת התלונות, ולפיכך הן אינן יכולות לחסות תחת מוטת כנפיה של הגנת תום הלב. האינטרס הציבורי התומך בהגשת תלונות אינו חל כאן (עניין ריימר, עמ' 149), ותחתיו ניצב האינטרס הציבורי השואף להפחתת תלונות שווא, המסכנות את חירותו של אדם תמים ופוגעות בפעילותה התקינה של מערכת אכיפת החוק. הדין הפלילי הוא כלי רב עוצמה, ומי שמנסה לרתום אותו בכזב לטובת צרכיו האישיים – עובר עבירה פלילית (לפי סעיף 243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ועשוי לחוב גם בדין האזרחי.
בהגשת תלונה לרשות מוסמכת ישנה חשיבות גם לאופן שבו מנוסחת התלונה. בעניין רום צויין, כאמור, כי הפרזה יתרה של המתלונן עשויה להחליש את אפשרותו ליהנות מהגנת תום הלב. בעניין פלקסר נאמר: "תלונתו של המשיב לפרקליטת המדינה נכתבה באופן זהיר ומסויג, והובהר בה על ידי המשיב כי המדובר הוא בחשדות בלבד וכי אין בידו הוכחות לחשדותיו אלו. נוכח כל אלו אני סבור כי חשדותיו של המשיב במערער היה סביר ותלונתו הוגשה בתום לב". המתלוננות נהגו ההיפך הגמור מכך, ולא זו בלבד שתלונותיהן התבססו על בדיות, הן עשו כל מאמץ להשחיר את דמותו של אורי ולהכפיש את שמו.
היזקקות לחזקות שקבע המחוקק בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, מובילה גם היא לתוצאה זהה: המערערות לא האמינו באמיתות התלונות (ס' 16(ב)(1)), ופעלו במטרה לפגוע באורי באופן חמור בהרבה מהנדרש לצורך הערך המוגן, שהוא מיצוי החקירה המשטרתית והגעה לחקר האמת (ס' 16(ב)(3)). ס' 16(ב)(2) נועד לעודד בירור עצמאי מקדים של העובדות לפני הפרסום, אך על פי רוב אין דרישה לכך טרם הגשת תלונה למשטרה (עניין שיטרית), ולכן אין לזקוף זאת לחובתן של המערערות (אך ראו גם רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר [פורסם בנבו] (25.12.2003)).
- מן התלונות במשטרה נעבור להתייחס למכתב שנשלח ללשכת עורכי הדין. כזכור, ביום 15.5.2011 פנתה עורכת הדין אלוני-סדובניק במכתב ליו"ר מחוז תל אביב ולאב בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בבקשה דחופה להשעות את אורי מתפקידו בלשכה. בפנייה זו מציינת עו"ד אלוני-סדובניק כי הגיעו לטיפולה "שני מקרים נפרדים של אונס [...] מדובר במקרי אונס אכזרים ומשפילים במיוחד [...] בידי משטרת ישראל פרטיהן של עוד שתי נפגעות אחרות אשר טוענות כי אנס אותן [...] הריני פונה בשם מרשותי, בבקשה דחופה להשעות באופן מיידי את עו"ד דניאל
--- סוף עמוד 65 ---
מתפקידו כדיין השופט עורכי דין אחרים – עד שיסתיים הבירור המשטרתי והאזרחי בכל מקרי האונס המצויים בשלבים שונים של בדיקה". עו"ד אלוני-סדובניק לא הבהירה מיהן מרשותיה שבשמן נעשתה הפניה, אך מסתבר שמדובר בד' ובמ'. מהתכתבות מאוחרת יותר עולה כי עו"ד אלוני-סדובניק אף התנגדה בתוקף לכך שמוסדות הלשכה יעבירו את דבר פנייתה לידי אורי, על מנת שיוכל להשיב לטענות נגדו.
לשכת עורכי הדין עשויה, במקרים המתאימים, להיחשב "רשות מוסמכת לקבלת תלונות" לצורך סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע (שנהר, עמ' 304). מבלי לקבוע מסמרות לעניין היקפם ואופיים של מקרים אלו, יובהר כי פנייתה של עו"ד אלוני-סדובניק, ובפרט בשים לב לאופן בו נעשתה – אינה יכולה לחסות תחת הגנת תום הלב. המכתב נשלח כחצי שנה לאחר ההחלטה לגנוז את תיק החקירה בתלונתן של ר', מ' וט'. להחלטה זו אין זכר במכתב, שבו התבקשה השעייתו של אורי "עד שיסתיים הבירור המשטרתי והאזרחי", בעוד שתלונתה של ד' טרם הוגשה באותו מועד, ותביעותיהן האזרחיות של מ' וד' הוגשו רק כחמישה חודשים לאחר אותה פנייה ללשכת עורכי הדין. זוהי הראיה הבולטת ביותר לכך שעל פי כל אמת מידה – המכתב לא נוסח בתום לב, לא מבחינה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. המכתב לא נועד לבירור ענייני של תלונה אלא ככלי לפגוע בשמו ובמעמדו של אורי ללא ביסוס עובדתי ואף בכוונת זדון. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עו"ד אלוני-סדובניק איננה צד להליך וניתן להניח כי היא לא ידעה לאמת או לשלול את אמיתות התלונות, אך ד' ומ' ודאי ידעו שהתלונות אינן מבוססות, כפי שהובהר באריכות לעיל. עוד יצויין כי ר"ש קשורה גם היא למכתב זה, אשר נשלח במסגרת שלבי "תכנית הנאנסות", ודיווח אודותיו הועבר למוטי מורל.
- לאחר שהגעתי למסקנה כי הגשת התלונות מהווה לשון הרע ולא נעשתה בתום-לב, על אחת כמה וכמה שהשתתפות בהפגנה שנערכה אל מול לשכת עורכי הדין, תחת הכותרת "עו"ד אנס" – מהווה הוצאת לשון הרע לכל דבר. בהינתן שהדבר נעשה בידיעה כי מדובר בעלילת שווא, לא עומדת כל הגנה למערערות שנהגו כך. ניסיונן של המערערות לחמוק מאחריות בטענה כי בהפגנה לא הוזכר שמו של אורי – נועד לכישלון. ברי כי ההפגנה נועדה לפגוע באורי באופן ישיר. הנוגעים בדבר ידעו במי מדובר, ויש יסוד להניח שגם העוברים והשבים נחשפו לכך, גם אם הדבר לא נכתב במפורש על גבי השלטים שנישאו ברמה. יתר על כן, חלק מן השלטים הציגו הפניה לעמוד הפייסבוק "עורך דין אנס", שנפתח במיוחד על מנת להכפיש את אורי, ובעמוד
--- סוף עמוד 66 ---
זה הוזכר שמו במפורש דרך קבע. בהמשך לכך, אין צורך להסביר מדוע עמידתה של ד' מול ביתו של אורי כשבידה שלט "בבניין זה מתגורר עו"ד אנס סדרתי!!!" – לנגד עיני שכניו ובני משפחתו – מהווה הוצאת לשון הרע ברף החומרה הגבוה.
שיקולי מדיניות: תלונה על ביצוע עבירת מין כהוצאת לשון הרע?
- גם לאחר כל זאת, עדיין עלול להתעורר קושי מיוחד לחייב מתלונן בעבירת מין בפיצוי בגין הוצאת לשון הרע על הנילון. אין ספק כי זוהי תוצאה לא פשוטה, ולא על נקלה יגיע בית המשפט למסקנה כזו.
כאמור, עבירות מין הן לרוב קשות להוכחה ומחייבות רגישות שיפוטית יתרה. בסיומו של ההליך עשוי בית המשפט לקבוע כי העבירה הנטענת הוכחה או לא הוכחה, אך טרם יקבע בית המשפט כי מתלונן בעבירת מין איננו דובר אמת – עליו לנקוט משנה זהירות, כמתחייב מהבנת הסיטואציה המורכבת שבה נמצא המתלונן. בנוסף, אין לכחד, כי במצב החברתי הנתון, מתלוננים בעבירות מין עלולים לספוג הכפשות ועלבונות ובדרכם עומדים חסמים וקשיים אשר לצערנו מובילים, במקרים רבים מדי, לשתיקה המכסה על פשעים ועבירות הראויות לכל גינוי. אם דיווח-חֶסֶר מאפיין את מערכת אכיפת החוק בכלל, הוא מתבטא בפרט בדיווח על עבירות מין (לסלי סבה "עבירת האונס – מגמות משפטיות וקרימינולוגיות" פלילים ג 46, 50-46 (1992); עירית נגבי "מבט פמיניסטי ביקורתי על הישגי הרפורמות החקיקתיות בדיני האונס" המשפט טז 220, 221 (2011); דו"ח שנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2015). גם בחלוף עשור, עודנו נדרשים לדבריו של השופט מ' חשין ברע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 117 (2004) (להלן: עניין יאנוס):
"חובה היא המוטלת על החברה ועל רשויות המדינה להגן על מתלוננות בעבירות מין, ומתוך שיודעים אנו כי אישה שהייתה קורבן לעבירת מין לא תמהר להסגיר את שעבר עליה – על כך עמדנו בדברינו לעיל – חובת-יתר היא המוטלת על הרשויות לא אך לטפל כיאות וברגישות בתלונות שהוגשו, אלא להוסיף ולעשות מעשה – לעשות את כל הניתן – כדי לעודד הגשתן של תלונות שעניינן עבירות מין. אכן, הרשויות נושאות בחובה להגן על הציבור מפני עברייני מין. חובה זו מכתיבה מאליה שאיפה כי מתלוננות רבות ככל הניתן תבאנה את דבריהן לפני הרשויות – שכן אחרת תתקשינה הרשויות במילוי חובתן – ולהגשמת שאיפה זו שומה עליהן על הרשויות
--- סוף עמוד 67 ---
לעודד הגשתן של תלונות. אחד האמצעים החשובים ביותר לעידוד הגשתן של תלונות יהיה בנסיכת ביטחון במתלוננת-בכוח כי הגשתה של תלונה לא תפגע בה".
אכן עוד ארוכה הדרך, וכחברה מוטל עלינו לשנות מן היסוד את המצב שבו רבים מתוך נפגעות ונפגעי עבירות מין מתביישים וחוששים להתלונן.
- בעניין יאנוס נדונה סוגיית פרסום שמה של מתלוננת בעבירת מין, במקרה שבו זוכה הנאשם זיכוי מלא לאחר שנמצא כי גרסת המתלוננת איננה מהימנה. בית המשפט סקר את האינטרסים הסותרים, כאשר מחד גיסא "אינטרס המשפט הוא להוקיע את המתלוננים-לשווא ולהרתיע את הרבים שלא יתפתו ללכת בדרך הרע. אינטרס הכלל הוא אפוא לפרסם את שמה של המתלוננת"; אך מן העבר השני, הובע החשש שמא "פרסום שמן של מתלוננות – או מתלוננות-שווא – ירתיע מתלוננות-אמת מהתלונן. אותו chilling effect של פרסום השם עלול להיות הרסני בהשפעתו על מתלוננות-אמת, וחלילה לנו מפגיעה במלחמתה של חברה בעברייני מין" (שם, עמ' 120 ו-123).
בענייננו, מתעוררת שאלה שונה, שעניינה האפשרות לחייב מתלונן שהגיש ביודעין תלונת שווא, בפיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לנילון. על אף קיומם של הבדלים שיפורטו להלן, השיקולים שנדונו בעניין יאנוס עשויים להיות רלוונטיים גם לצורך הכרעה בשאלה זו. ברקע הדברים, שיקולי מדיניות רבי עוצמה תומכים בהענקת "רשת ביטחון" למתלוננים בעבירות מין, לבל יתווסף מכשול נוסף למכשולים העומדים בדרכם. מנגד, קשה להשלים עם יחס סלחני כלפי מתלונן שבדה מליבו עלילת דברים, הכפיש את שמו של אדם וסיכן את חירותו.
כאמור, השיקולים דומים, אך ישנם גם הבדלים ניכרים בין המקרים, ובראשם מסגרת נורמטיבית שונה. הדיון בעניין יאנוס נערך בגדרי שיקול דעתו של בית המשפט לאסור על פרסום פרטיה של מתלוננת, לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לעומת זאת, בענייננו אנו, מדובר בתביעה אזרחית עצמאית העומדת על רגליה, והאפשרות לסגור את הדלת בפני תובע שנגרם לו נזק ראוי לה שתיעשה מכוח הוראת חוק מפורשת בלבד. כפי שנראה להלן, המחוקק אף נדרש לאפשרות של הטלת אחריות בגין הגשת תלונות כוזבות בחוק איסור לשון הרע, וגם אם ראוי להוסיף מסננת מדיניות מיוחדת כאשר מדובר בתלונה על עבירות מין, הרי שהענקת "חסינות מלאה" למתלונן מפני הליך אזרחי אינה אפשרית ואינה הולמת.
--- סוף עמוד 68 ---
בעניין יאנוס נטתה כף המאזניים אל עבר אי-פרסום שמה של מתלוננת שנמצאה בלתי מהימנה, מתוך הנחה כי ברוב המקרים, הנזק החברתי הנגרם מהרתעת מתלוננים צפוי להיות גדול מן התועלת הציבורית המופקת מהוקעה של תלונות שווא. לצד זאת הובהר כי לא מדובר בכלל גורף, וכדברי השופט חשין: "אין פירוש הדברים כי גם במקום שבו יצא נאשם זכאי בדינו, נותר על כנו – בכל מקרה ובכל נסיבות שהן – צו איסור פרסום שמן של מתלוננות. ואולם גם זו אמת, שעד אשר נורה על ביטול צו האוסר על פרסום שמותיהן של מתלוננות, נשקול היטב-היטב מה נזק עלולה החלטתנו להביא לרצונן של מתלוננות-בכוח לחשוף עצמן לניסיון המכאיב של תלונה על עבירת מין" (שם, פסקה 36).
בשינויים המתחייבים, ניתן ללמוד מהכרעה זו גם לסוגיה העומדת לפתחנו, וברוח פסק הדין בעניין יאנוס ניתן לומר כי בבוא בית המשפט לדון בתביעה אזרחית נגד מתלונן בעבירות מין, עליו לשקול גם שיקולי מדיניות רחבים. ככלל, החשש איננו רק מפני התוצאה של חיוב מתלונן בפיצוי אלא גם מ"אפקט מצנן" שירתיע מתלוננים פוטנציאליים מחשש שיפתח נגדם הליך אזרחי. אינני נדרש לקבוע קביעות עקרוניות בסוגיה זו, אך לטעמי קל יותר לחייב מתלונן בפיצוי במקרים שבהם המתלונן הוא שייבא את הסכסוך אל זירת המשפט האזרחי לאחר סגירת המסלול הפלילי. כזה הוא המקרה הנוכחי (להוציא את ט'), אשר שונה ממקרים שבהם הנילון פתח זירה חדשה כתובע עצמאי, ובהם קשה יותר להשלים עם התהפכות היוצרות שבמסגרתה מתלונן הופך לנתבע. כיוון שנדרשתי לכך, אזכיר כי במסגרת ההליך הפלילי עשוי לעמוד לנאשם שזוּכָּה סעיף 81 לחוק העונשין, אשר מאפשר לחייב את המתלונן בהוצאות, ובהקשר זה ראו ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל, נא(4) 708 (1997).
- על האמור ניתן להוסיף כי קיים קושי לא מבוטל במצב דברים שבו מי שביקש לרקום עלילת שווא ולנצל את הסלידה החברתית מעברייני מין כמנוף לקידום אינטרסים אישיים וככלי לפגיעה באדם חף מפשע – עובר לנופף בדגל ההגנה על נפגעי עבירות מין וזוכה להגנה. במובן מסויים, דווקא הגנה על מתלוננות ומתלוננים דורשת כי מי שמנצל לרעה את הרגישות כלפי נפגעי עבירות מין – ישא בתוצאות מעשיו, בבחינת "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים י"ט, י"ט). ודוק: לא נאמר כי קיימת תופעה רחבה של תלונות שווא בעבירות מין או כי קיים צורך חברתי דחוף "להרתיע" מפניה. הנגע החברתי עימו אנו מתמודדים הוא עבירות מין, ובמישור המשפטי, התרופה לכך צריכה להיות חשיפת העבירות ומיצוי הדין עם העבריינים. יחד
--- סוף עמוד 69 ---
עם זאת, לאחר שהוכח כי תלונה מסויימת היא תולדה של עלילת שווא מובהקת, יש להתייחס אליה באופן שייתן ביטוי לסכנה הגלומה בכך עבור חירותו ושמו הטוב של החשוד שנאלץ להתמודד עם האשמות חסרות בסיס (ראו, לדוגמה פסק דינה של השופטת אושרי פרוסט-פרנקל בת"א (שלום ת"א) 23310/06 פדל נ' ירמיהו [פורסם בנבו] (13.1.2008)).
נסיבותיו של המקרה הנוכחי מובילות למסקנה כי מדובר במקרה מובהק שבו אין מנוס מלחייב את המערערות בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. יחד עם זאת, עניינה של ט' ראוי לדיון נפרד שייערך להלן, ובניגוד ליתר המתלוננות, חלקה בפרשה הוא מינורי יחסית ובניגוד ליתר המערערות היא לא פעלה באופן נמרץ ומתמשך לתת ביטוי לטענות נגד אורי.
- במסגרת הערעורים נשמעה הטענה כי בנסיבות העניין נדרש היה להציב רף גבוה במיוחד להוכחת התביעה שכנגד ולא להסתפק במבחן הרגיל של "מאזן הסתברויות" כמקובל בהליכים אזרחיים. טענה זו איננה משוללת יסוד. לצורך הגנה של אמת בפרסום בתביעת לשון הרע, נקבע כי "עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה", וככל שהדיבה חמורה במיוחד – "היא מחייבת הבאת כמות ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים" (ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 187-186 (1987)). הלכה דומה נקבעה לעניין הוכחת טענת מירמה בהליך אזרחי: "כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, [פורסם בנבו] פסקה 15 (11.4.2013)). בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986) ננקט ניסוח מרחיב יותר, לפיו: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים". ברוח דברים אלה, אינני שולל כי הטוען לכך שהגשת תלונה במשטרה, ובפרט תלונה על עבירת מין, נעשתה בכזב ובזדון – יידרש לעמוד ברף ראייתי גבוה במיוחד (השוו: ע"א (מחוזי ת"א) 3006/07 א.פ. נ' מ.נ.ב.ס. [פורסם בנבו] (15.12.2011)). בטענה זו אינני נדרש להכריע במקרה הנוכחי, שכן גם אם היא תתקבל, עדיין התשתית הראייתית שהונחה לביסוס התביעה שכנגד היא כה רחבה ואיתנה, שהיא עומדת גם ברף הוכחתי מעין זה.