איני רואה צורך לחזור ולפרט את מכלול הראיות שהובאו לביסוס קביעה זו, ואשר מפורטות בפסק דינו של בית משפט קמא. מבלי לגלוש לתיאור פרטים "עסיסיים" אציין כי השפעתה של ר"ש על חברי הקבוצה היתה ניכרת גם בהיבטים פיננסיים וגם בתחומים אישיים ביותר, לרבות שינוי שמותיהם של חברים בקבוצה. לשם המחשת מעמדה של ר"ש, אציין כי היא הציגה עצמה בפני הקבוצה כמי שהגיעה מכוכב אחר כדי להעמיד תלמידים. מ' ניסתה להסביר כי מדובר במטאפורה בלבד, וגם אם נהיה מוכנים לקבל הסבר כזה, עדיין יש בכך המחשה למידת השפעתה ומעמדה של ר"ש בקרב חברי הקבוצה. אם הדברים נראים תמוהים בעיניו של הקורא מן היישוב, אציין כי גם לדברי המתלוננות עצמן: "אופייה המיוחד של הקבוצה אינו בהכרח חופף לעולם המציאות כפי שאנו מכירים אותו [...] הקבוצה היא פתח לעולם חדש ואחר. כמעט יקום מקביל" (ס' 364-362 לסיכומי המתלוננות כפי שהוגשו לבית משפט קמא).
- קיים קשר ישיר בין הסכסוך המשפטי של ר"ש ואבי עם אורי לבין הגשת התלונות במשטרה והמשך הפעילות הקבוצתית נגד אורי. ר"ש הוגדרה על-ידי מוטי מורל כ"לקוח" של ה"מוצר" שבמסגרתו יוכפש אורי ולשם כך נערכה "תכנית הנאנסות". מורל העיד כי בשיחותיו עם ר"ש היא "תיארה את אורי דניאל כשטן, מישהו שעשה לה הרבה רע, וביקשה שאני אעזור להפסיק את המלחמה הזאת בין אורי דניאל אליה ולשאר חברי הקבוצה". כפי שצויין בפסק-דינו של בית משפט קמא, נוכח תוכנה של "תכנית הנאנסות" והדרך בה הוצאה אל הפועל, ידוע לנו כיום כיצד תכננה ר"ש "להפסיק את המלחמה". הולך ומתברר כי מאחורי הניסיונות לפגוע באורי, להכפישו ואף להוביל למעצרו או למאסרו, עומדת ר"ש, שהוגדרה על-ידי בית משפט קמא כ-"יד המכוונת" בפרשה, ובקביעה זו לא ראיתי כל עילה להתערב.
--- סוף עמוד 59 ---
קשרים רבים נטוו בין ר"ש לבין מסכת התלונות, והיא נמנעה מלהביא בפני בית המשפט גרסה עובדתית שתפרום את הקשרים הללו. לטענתה של ר"ש, היעדר תצהיר מטעמה לא גרם "נזק ראייתי" כיוון שבפני בית המשפט נשמעו די והותר עדים בנקודות הרלוונטיות, ואין לזקוף אותו לחובתה. אין בידי לקבל את הטענה, הן מפני שהעדויות שנשמעו בבית המשפט מלמדות על מעורבותה של ר"ש בפרשה, הן מפני שיש עובדות שאותן ניתן לשמוע רק מפיה של ר"ש, ולבחירתה שלא למסור גרסה בפני בית המשפט – יש השלכות. ר"ש ביקשה לקעקע את התשתית העובדתית שהונחה בעניינה, בטענה כי לא הובאה ראיה ישירה להשפעה שלה על פעולותיהן של המתלוננות. אכן, אף אחת מהמתלוננות לא הודתה במפורש שר"ש הורתה לה להגיש את התלונה, ואף להיפך, בעדותן של רוב המתלוננות ניכרה השאיפה להרחיק את ר"ש מההתרחשויות ולצמצם את חלקה בפרשה. כך, למשל, ר' טענה כי בביקוריה אצל ר"ש ואבי בפריז היא כלל לא דיברה איתם על התביעה שהגישה נגד אורי. בנסיבות אלה אך טבעי הוא שלא הובאה ראיה ישירה למעורבותה של ר"ש, ותחת זאת בא מכלול של ראיות נסיבתיות שקושר אותה לפרשה בקשר הדוק. בין היתר ניתן למנות את ההשפעה המכרעת של ר"ש על התנהלותם של חברי הקבוצה, תזמון התלונות ביחס לסכסוך המשפטי בין ר"ש לבין אורי, מעורבותה של ר"ש ב"תכנית המתלוננות", והטמעת הכינוי "פסיכופט" שבו עשו המתלוננות שימוש.
הזדמנות "להציץ" מבעד למסך השתיקה של חברי הקבוצה, ניתן למצוא בעדותה של ט', שסיפרה כי לפני הגשת התלונה במשטרה היא התייעצה עם ר"ש, שאמרה לה שהסיפור שלה "נשמע מאד אותנטי", והתבטאות זו תרמה להחלטתה של ט' להגיש את התלונה. מובן כי בנסיבות אחרות אין כל פגם באמירה למתלונן פוטנציאלי שגרסתו נשמעת "אותנטית", אך את דבריה של ר"ש יש להבין על רקע מכלול הנסיבות, לאחר שהוכח כי ט' הגישה את התלונה בעקבות לחצים של חברי הקבוצה ועל מנת לשרת את מטרתם, ולא מיוזמתה-שלה. טענה חלופית שעלתה בערעורה של ר"ש נוגעת להיעדר הוכחה לכך שהיא ידעה שמדובר בתלונות כוזבות. גם בהקשר זה אני סבור כי בפרט בהיעדר תצהיר מטעמה של ר"ש, המסקנה המתבקשת היא שר"ש ידעה היטב מה טיבו של חומר הגלם שממנו נארגו התלונות.
- ר"ש הוסיפה וטענה כי מבחינה ציבורית-חברתית ראוי לעודד נפגעים בעבירות מין להגיש תלונה במשטרה, וקיים קושי לחייב אדם בדין רק בשל העובדה שהוא נהג כך. טענה זו מקובלת עליי באופן עקרוני, אך היא אינה נוגעת לנסיבותיה של הפרשה בה אנו דנים, ובהיעדר גרסה עובדתית מצידה של ר"ש כי פעלה בתום לב, אין מקום
--- סוף עמוד 60 ---
להעלות את הטענה באופן היפותטי. מעבר לכך, אכן קשה עד מאד לבוא בטרוניה כלפי אדם ששכנע את חברו להגיש תלונה, גם אם בדיעבד התבררה התלונה כתלונת שווא, וקל וחומר שקשה לחייב אדם כזה באחריות משפטית לתוצאות התלונה. ואולם, המקרה הנוכחי אינו מקרה רגיל, אלא מקרה חריג שבגדרו ר"ש קידשה את כל האמצעים – הפעלת ותמרון נשים שהציגו עצמן כנפגעות עבירות מין חמורות – על מנת להשיג את המטרה – גרימת נזק כבד לאורי.
לשון הרע
- בשונה מבית משפט קמא, אני סבור שניתן היה להסתפק בדיון בעוולת לשון הרע ולא היה צורך להיזקק לעוולת הרשלנות (השוו: ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' עזור, [פורסם בנבו] פסקה 5 (22.7.2015) (להלן: עניין עזור)). חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו הטוב של האדם, ולאזן בין זכות זו לבין חופש הביטוי וערכים נוספים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 565 (2004); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (4.8.2008) (להלן: עניין שרנסקי); דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך,[פורסם בנבו] פסקה 19 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס (18.9.2014) (להלן: עניין אילנה דיין)). פגיעה בשם הטוב גוררת עימה באופן כמעט אינהרנטי גם עוגמת נפש, אשר נמנית לפיכך על סוג הנזקים שהעוולה נועדה להגן מפניהם ולפצות עליהם (השוו: רע"א 5237/06 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' מנסור, [פורסם בנבו] פסקה 7 (6.7.2008); אורי שנהר דיני לשון הרע 386 (19977) (להלן: שנהר)). גם התנהגויותיהן העוולתיות של המערערות מתכנסות כולן אל תוך יסודות העוולה של לשון הרע, ואין כל צורך לפתוח "מסלול" תביעה נוסף לפי עוולת הרשלנות. פסיקת פיצויים בגין עוולות שונות באותו מקרה עשויה להידרש לעיתים, אך במקרים כאלה יש להיזהר מפני כפל פיצוי בגין נזק יחיד. להרחבה בדבר מערכת היחסים בין עוולת הרשלנות ללשון הרע ראו: תמר גדרון "לשון הרע - עוולת רשלנות?" המשפט ד 219 (תשנ"ט); אורי צור "לשון הרע - עוולת רשלנות? – תגובה" המשפט ד 239 (תשנ"ט) (במישור העקרוני יותר ראו, כמובן, ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128-123 (1985); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (1987)).
- התביעה שכנגד הוגשה בגין מעשיהן של המערערות: הגשת התלונות במשטרה; פרסומים באינטרנט; והשתתפות בהפגנות מול לשכת עורכי הדין. לא עלה בידי אורי להוכיח כי מי מהמערערות אחראית לפרסומים המכפישים באינטרנט,
--- סוף עמוד 61 ---
ולפיכך נותר לדון בשאלה אם התלונות וההפגנות עולים כדי פרסום לשון הרע (לפי סעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע). התשובה לכך חיובית בבירור. מקובלת עליי טענתו של אורי כי הוצאת שם רע לאדם, בעלילת שווא כי הוא אנס סדרתי, היא מן החמורות שניתן להעלות על הדעת.
- טענותיהן של המערערות מתמקדות, מטבע הדברים, בהגנות שנקבעו בחוק. הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק) איננה עומדת למערערות, לאחר שנקבע כי הגרסאות והטענות שהשמיעו לא תיארו מציאות עובדתית שהיא "אמת לאמיתה" (עניין אילנה דיין, פסקאות 32-24 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס), והשאלה היחידה שמתעוררת היא בדבר תחולתה של הגנת תום הלב. סעיף 15לחוק איסור לשון הרע מעניק לנתבע הגנה בהתקיים שני תנאים מצטברים: תום לב, וקיומה של אחת הנסיבות שנקבעו בסעיף זה. החלופה הרלוונטית לענייננו קבועה בסעיף-קטן (8): "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". תכליתו של הסעיף היא לספק "הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין" (עניין אילנה דיין, פסקה 43 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס). המשטרה היא בוודאי "רשות מוסמכת". לפיכך הגשת תלונה נכנסת בגדרי סעיף-קטן 8, ונותר לקבוע אם המתלוננות הגישו את תלונותיהן בתום לב.
- דיון ממצה ביסוד תום הלב יחרוג מגבולות הדיון הנצרך לשם הכרעה בערעורים. אציין בקצרה כי בחקיקה ובפסיקה נעשה שימוש ברכיבים סובייקטיביים ואובייקטיביים זה לצד זה במטרה ליצוק תוכן למונח "תום לב" בעוולת לשון הרע (סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע; עניין אילנה דיין, פסקה 69-68 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס ופסקה 5 לפסק-דיני; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] פסקה 23 לפסק-דינו של השופט א' ריבלין (12.11.2006); שנהר, עמ' 262-261). התוכן המדוייק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, גם לא במסגרת חוק איסור לשון הרע, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148 (1981) (להלן: עניין ריימר)).
--- סוף עמוד 62 ---
במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו](5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304).
- על אף שככלל "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת" (עניין אילנה דיין, פסקה 5 לפסק-דיני), הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "זדוני". למצב דברים כזה התייחס השופט (כתארו אז) ברק בעניין ריימר:
"מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן".
--- סוף עמוד 63 ---
ניתן למצוא קווי דמיון בין הדיון בסוגיה זו לבין העמדות השונות שהובעו בדנ"א אילנה דיין, בעניין חשיבותו של המניע העומד מאחורי פרסום כתבה עיתונאית, כאשר לטעמי יש לדייק ולהבחין שם בין מניע "טהור", מניע "זדוני" ומניע "אינטרסנטי-אישי" (כגון שיקולי רייטינג) (שם, פסקה 72 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס; פסקה 6 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל; פסקה 9 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל; פסקה 1 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר; פסקה 15 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן; פסקה 5 לפסק-דיני; ופסקה 10 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן).
- לאחר שעמדנו על הפרשנות הראויה למונח "תום לב" בהקשר של הגשת תלונה לרשות מוסמכת, נחזור ליישם אותה בענייננו.
לעניין נטל ההוכחה של יסוד תום הלב, חל סעיף 16(א) הקובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". ר', מ' וד' אינן זכאיות ליהנות מסעיף זה באופן שמעביר את הנטל אל כתפיו של אורי, שכן הפרסום מטעמן חרג מעל ומעבר לתחום הסביר, ואף בכוונת מכוון (שנהר, עמ' 265, 273). על כן, נקודת המוצא בדיון היא כי הנטל עודנו מוטל עליהן להראות כי עומדת להן הגנת תום הלב. עניינה של ט' שונה מעט, וניתן לומר כי היא לא פעלה לפרסם את תלונתה מעבר לתחום הסביר, כך שבעניינה ראוי להעביר את הנטל אל כתפיו של אורי.
לא נותר ספק בכך שהמתלוננות פעלו מתוך כוונת זדון לפגוע באורי ולמתג אותו כ"אנס סדרתי". נוכח הסכסוך שפרץ בין הצדדים, ר"ש וחברי הקבוצה ראו בכך את מטרתם, ולשמה פעלו תוך חציית כל הקווים האדומים. כאמור, בכך לא סגי, ויש לשאול אם בעת שהגישו את התלונות נגד אורי היה למתלוננות חשד סביר כי נאנסו על-ידו. באופן עקרוני אינני שולל את האפשרות התיאורטית והחריגה כי אדם יגיש תלונה על פגיעה מינית, תוך אמונה כנה באמיתותה, ובדיעבד יתברר שאין דברים בגו. אמנם סביר יותר שהדבר יארע בהגשת תלונות על עבירות אחרות, כגון כאשר מתעורר אצל המתלונן חשד לביצוע גניבה (השוו ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד לג(2) 222 (1979)), אך ניתן להעלות על הדעת גם מקרים שבהם תוגש תלונה כנה על עבירת מין, אף שהאמת העובדתית היא שונה. במקרה כזה תחסה הגשת התלונה תחת הגנת תום הלב. עניינן של המערערות שונה בתכלית השינוי. הוכח
--- סוף עמוד 64 ---