"התשובה שלי אדוני היא נורא פשוטה, גברתי לא תלמד אותי מאיפה להעביר כסף למי, ברגע שהתחייבתי להעביר כסף ההתחייבות היא של גד זאבי, הוא מעביר את הכסף יש לו דרך להתחשבן עם החברות שלו, כפי שכבר אמרתי קודם הכסף שמעבירה תקשורת (חברה אחרת בקבוצת החברות של הנתבע, א"ק) לאלפא הוא נרשם ככסף שנלקח על ידי אלפא מתקשורת, הוא צריך להחזיר אותו לתקשורת, וכשמאלפא מעבירים כסף לפלוני אלמוני צריך לתת על זה Account צריך להגיד עבור מה זה ולמה זה. ואם לקסל שילמה לזאב רום וזאב צריך להיות מחויב בספרים של אלפא ואחר כך לתת את הדין וחשבון לתקשורת, אז ככה עושים".
בעדותו (בשלב הראשון של ההליך) אישר הנתבע את הדברים כשהעיד:
"מה זה התחשבנות עם החברות? חברה אחת מתחייבת וחברה אחרת מעבירה את הכסף, וגד זאבי הוא הוא זה שנותן הוראות שזה יירשם בספרים כדי שהחיובים יירשמו נכון. כי גד זאבי הוא זה שיודע איזה חברה התחייבה ולכן הוא נותן את ההנחיה את מי לחייב" (בעמ' 74 לפרוטוקול).
- דבריו אלה של הנתבע תומכים במסקנה שגם מהיבט אחר הטלת חבות על הנתבע, במקום על התאגיד, לשלם לתובע את סכום יתרת דמי התיווך, היא תוצאה העולה בקנה אחד עם תיאור ההתנהלות העסקית של הנתבע, כפי שהוא עולה מחומר הראיות. במילים אחרות, מעדותו של הנתבע ומראיות אחרות עולה כי קיימת התחשבנות בין התאגידים והגופים השונים הנמנים עם הקבוצה העסקית שבראשה עומדת הנאמנות (סיכום טענות הנתבע, עמ' 257 לפרוטוקול), ובמצב עניינים זה, גם אם יוטל על הנתבע החיוב בתשלום חזקה שיהיה בידו, אם ירצה בכך, להיפרע מן התאגיד את סכום התשלום לתובע.
- לסיכום חלק זה, מסקנתי היא שבנסיבות העניין התעלמות ממסך ההתאגדות היא הפתרון המתבקש, על רקע העובדה שההסכם משקף התחייבות לשלם לתובע את יתרת סכום דמי התיווך, וכפי שהעיד הנתבע, המסמך נערך "לפי דרישת צ'רנוי להוריד את רום מהגב שלו" (עמ' 238 לפרוטוקול) על מנת שהנתבע יוכל להמשיך במשא ומתן עם צ'רנוי בנוגע לעסקת מובילטל (ראו, למשל, עדות הנתבע בעמ' 72 לפרוטוקול). במילים אחרות, העובדה שהמסמך נושא את שמותיהם של שני תאגידים אינה מאפשרת לקבוע שתאגידים אלה, שקיומם ומהותם ממילא גם לא הוכחו, הם שהתקשרו בהסכם. הנתבע, מסיבותיו, בחר לרשום את שמו של התאגיד כמשלם, והתובע, מסיבותיו שלו, בחר לרשום את השם פונטנה כמי שמקבל את התשלום. כפי שצוין יותר מפעם בפסק דין זה, יש בחומר הראיות תמיכה לכך שהנתבע התחייב לשלם לתובע את דמי התיווך, ובמצב דברים זה אין הצדקה למנוע את אכיפת התחייבותו של הנתבע אך מחמת העובדה שההסכם נושא את שמו של התאגיד.
הרמת מסך
- עוד קודם לכניסתו לתוקף של חוק החברות, נקבע בפסיקה כי דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות נועדה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כך למשל, בעניין מוברמן, נפסק כי:
"הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מירמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ כדי להינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק.
הרמת מסך זו גם נועדה לאפשר לבתי המשפט לעמוד על משמר שלטון החוק ולהגן על טובת הציבור מפני מעשים הפוגעים בו או במיגזרים שבו, שהמסך המפריד בא לכסות עליהם".
- מאז כניסתו לתוקף של חוק החברות, מוסדר הנושא בסעיף 6 שלו, הקובע (בנוסח שלפני תיקון מס' 3):
"6. (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה;
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג);
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה;
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי של החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה;
(ד) ...".
- בע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (04.09.15) נפסק כי:
"הרמת מסך" הינה דוקטרינה, המעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, אשר מאפשרת לבית המשפט לייחס, במקרים חריגים, חוב, או זכות של החברה לבעל מניותיה (ולהיפך). בכך, הדוקטרינה האמורה מהווה חריג לעקרונות האחריות המוגבלת והאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, בהתאמה (ראו באופן כללי: שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח(2) 5 (2004), וכן: גרוס, חוק החברות, בעמ' 67-66. לסקירת התנאים שבהם יורה בית המשפט על "הרמת מסך", במיוחד לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (22.1.2015), בפיסקה 56 לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר וההפניות שם (להלן: פרשת שמואל שמעון))".
ובע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ ואח' נ' שמואל שמעון ואח' (22.01.15) נקבע כי:
"כידוע, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל. בצידו של כלל זה קיים חריג – הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) – המאפשר במקרים מסוימים "להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה".
- בפסק הדין הקודם הצבעתי על כך שבענייננו השימוש בסעיף 6 של חוק החברות הוא מוקשה, מכיוון שהתובע לא צירף את התאגיד כנתבע נוסף, והנתבע מצדו הוסיף והצביע גם על העובדה שהתובע לא הוכיח שהנתבע הוא בעל מניות בתאגיד. בטענה זו של הנתבע יש ממש. בחומר הראיות ניתן למצוא תמיכה לכך שמניות התאגיד מוחזקות, במישרין או בשרשור, בידי הנאמנות, ושהנתבע מנהל את פעילותו העסקית באמצעותה, אולם לדעתי דווקא עובדה זו מחזקת את המסקנה שבנסיבות העניין, כפי שהוכחו בשני שלבי המשפט, יש לראות את הנתבע כמי שחייב על פי ההסכם על יסוד התעלמות ממסך ההתאגדות של התאגיד ולא על סמך הרמתו. כמוסבר בחלק הקודם של פסק הדין, הנתבע כשל להוכיח את תכלית קיומו של התאגיד, את העובדה שיש לו תוכן או פעילות עסקית וכן, ולא פחות חשוב, שהתאגיד הוא שקיבל החלטה להתקשר בהסכם עם התובע. במצב עניינים זה אין לי אלא לשוב ולהצביע על דבריה של חביב-סגל שעליהם הסתמכתי בפסק הדין הקודם, ולפיהם:
"רובריקה נוספת של מקרים היא הרובריקה של חברות הנעדרות כל תשתית כלכלית או עסקית שהיא. בעבר, נהג בית המשפט לראות בחברות מעין אלה את "האני האחר" (alter ego) של בעל המניות, על מנת להטיל אחריות אישית על בעל המניות בחובותיה של החברה הריקה מתוכן. בפסיקה שלאחר חוק החברות, התפתחה הטרמינולוגיה של "קליפה ריקה" על מנת לתאר חברות הנעדרות משאבים כלכליים כלשהם. מכל מקום, המסר הנלמד משני המבחנים הוא זהה: לא ניתן ליהנות מיתרונותיו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אלא אם כן משקיעים בעלי המניות בפיתוח עסק ממשי כלשהו לחברה. כאשר בעלי המניות כושלים מלמלא את החברה בתוכן כלכלי כלשהו, הרי שהדבר יהווה בסיס להרמת מסך ההתאגדות" (שם, בעמ' 311).
- הנתבע טען שאין לראות את התאגיד כ"נטול תוכן", מפני שכוונתו הייתה להזרים לו הון לו יצאה עסקת מובילטל אל הפועל (סעיף 37 לעיקרי הטיעון של הנתבע ועמ' 258 לפרוטוקול). טענה זו לא ניתן לקבל, בעיקר מפני שהיא אינה עולה בקנה אחד עם השתלשלות העניינים. ההסכם נחתם ביום 17.11.00 לאחר פגישה שלפי עדות צ'רנוי התקיימה בחודש נובמבר 2000 (לפי הנתבע, ביום 13.11.2000) שבה השתתפו, בין היתר, צ'רנוי והנתבע, ובאותה עת כבר עמד בתוקפו מזכר ההבנות שעניינו עסקת מובילטל. שם הרוכשת העתידית שצוין במזכר ההבנות הוא Zeevi Communications Ltd B.V.I, כך שאם התכוון הנתבע למלא בתוכן את החברה הרוכשת את מובילטל, ולהזרים לה את ההון הדרוש לשם כך, אין בפיו הסבר מדוע התאגיד ( Zeevi Communications B.V) הוא שהתקשר בהסכם ולא החברה שנועדה לרכוש את מובילטל. בחלק אחר כבר דחיתי את הטענה שהתחייבות הנתבע לפי ההסכם הותנתה בחתימת עסקת מובילטל, ומשום כך ומשום שאין ראיה לסתור, התאגיד היה, ונותר, חסר כל תוכן עסקי או פעילות, ויש לראות את טענות הנתבע כניסיון לחמוק מהתחייבותו בחסות האישיות הנפרדת של התאגיד.
- לא מצאתי ממש בטענת הנתבע שאף אם יש להחיל את דוקטרינת הרמת המסך, יש לעשות כן בהתאם לדין החל על פעילות התאגיד על פי דין מקום התאגדותו, וכי על התובע להוכיח את העובדות הרלוונטיות הטעונות הוכחה בהקשר זה (סעיף 38 לעיקרי הטיעון של הנתבע). טענה זו, גם אם היא נכונה לגופה, אינה רלוונטית לענייננו מפני שכפי שהסברתי, התוצאה שהגעתי אליה אינה מושתתת על הרמת מסך ההתאגדות כי אם על ההתעלמות ממנו, ולשם כך אין צורך בהוכחת תוכנו של דין זר כלשהו או מצב משפטי כזה או אחר במקום ההתאגדות.
טענת ההתיישנות
- טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע מיוסדת על כך שהתובע השתית את תביעתו על הפרתו של הסכם בעל פה שנכרת בינו לבין הנתבע. לטענת הנתבע, התובע כשל בהוכחת העובדה שהנתבע התחייב לשלם את מלוא סכום דמי התיווך עד סוף שנת 2000, ולכן יש לקבוע שעילת תביעתו, ככל שהיא מבוססת על הסכם בעל פה, נוצרה לכל המאוחר ביום 17.11.00, ובהגישו את התביעה ביום 27.11.07 הוא איחר את המועד מפני שהתביעה כבר התיישנה. לטענה זו אין יסוד מספיק ואני דוחה אותה.
- בע"א 7680/13 פרי נ' שירותי בריאות כללית (11.2.15) נפסק כי:
"סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות, קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, ולפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
המבחן לקיומה של "עילת התובענה" הינו זה: האם התגבש בידי התובע "כוח תביעה", במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות, להגיש תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש, בכפוף לעמידה בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי לביסוסה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175(2003); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997))".
- בהתאם לכך, המועד המוקדם ביותר שבו יכול היה התובע להגיש תביעה לתשלום דמי התיווך הוא המועד שניתן לראותו כמועד הפרת ההתחייבות לעשות כן. כבר בכתב התשובה אשר הוגש במענה לכתב ההגנה הראשון, טען התובע כי "הנתבע התחייב לשלם לתובע את מלוא התמורה עד לתום אותה שנה (סוף שנת 2000)". מכאן שלפי גרסת התובע, המועד לקיום ההתחייבות –בין בעל פה ובין בכתב – הוא סוף שנת 2000, והפרתה של ההתחייבות, שהיא המועד של תחילת תקופת ההתיישנות, היא היום הראשון של שנת 2001. כפי שהסברתי בחלקים אחרים של פסק דין זה, בראיות ובעדויות אין תמיכה ברורה לטענת התובע שההסכם בעל פה כלל גם את ההתניה שתשלום מלוא דמי התיווך ייעשה עד סוף שנת 2000, וכפי שציינתי, מסקנה בעניין זה אפשרית לדעתי רק אם רואים את ההסכם בכתב כתיעוד של מה שהוסכם עליו בעל פה. כיוון שמסקנתי היא שבנסיבות העניין יש להתעלם ממסך ההתאגדות של התאגיד, וכפועל יוצא מכך יש לראות את הנתבע כמי שקיבל על עצמו התחייבות לשלם את דמי התיווך, התוצאה היא שהתביעה, שהוגשה ביום 27.11.07, לא התיישנה.
- לא מעבר לדרוש אוסיף שהנתבע הוא הנושא בנטל הוכחת העובדות הרלוונטיות הדרושות על מנת לבסס טענת התיישנות (ע"א 1278/15 עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.8.16)), ולדעתי הוא לא עמד בו. לצורך כך היה על הנתבע להראות מה הוא המועד שבו, על פי טענתו, מתחילה תקופת ההתיישנות. הנתבע לא עשה כן, והסתפק בטענה שעילת התביעה מכוח הסכם בעל פה נולדה לכל המאוחר ביום 17.11.00 (סעיף 2 לעיקרי הטיעון).
- עניין נוסף שיש לתת את הדעת עליו בהקשר זה, הוא טענת הנתבע שכתב התביעה המתוקן שהוגש בעקבות פסק הדין בערעור כולל עילת תביעה חדשה, המבוססת על דוקטרינת הרמת המסך, ומשכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 27.1.15, יש לקבוע שגם עילת תביעה זו התיישנה. לטענה זו אין יסוד מספיק ואני דוחה אותה.
- בפסק הדין בערעור ניתנה אמנם אפשרות לתובע לתקן את תביעתו, אולם בית המשפט העליון נמנע מלקבוע שהרמת מסך היא עילת תביעה, והסתפק בקביעה כי:
"טרם סיום, בשל חשיבות העניין נראה כי לא יהא זה נכון להתעלם מן השאלה שהתעוררה: מהי הקטגוריה המשפטית אליה יש לסווג את הרמת המסך והשליחות? האם מדובר בסעד, או בעילה? שאלה זו מעוררת אתגר במישור התיאורטי, והצדדים אף התייחסו לכך בדיון בפנינו. בהקשר של תיק זה אומר כי הואיל ועסקינן בתביעה כספית, דהיינו: שהסעד המוצהר המבוקש בה הוא סכום נקוב, אין לומר כי הרמת המסך או שליחות הן בגדר סעד. באשר לשאלה האם עסקינן ב"סעד לסעד", עילת תביעה או חוליה חיונית בהוכחת התביעה – דוגמת הרכיב של קשר סיבתי בתביעת נזיקין – אינני רואה צורך להכריע בכך".