תא (ת"א) 1902/08 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij Merba B.V

פסק - דין

א.         רקע עובדתי

1.         תביעה לתשלום פיצוי בגין הפסד רווחים שנגרם לתובעת עקב ביטול הסכם הפצה בלעדי למכירת עוגיות, שנכרת בינה לבין הנתבעת 1, ללא מתן הודעה מוקדמת ניאותה  (סכום התביעה הועמד, לצרכי אגרה ולאחר קיזוז חובות של התובעת לנתבעת 1, על 4,500,000 ₪). התובעת סבורה כי לאור הסכומים הגבוהים שהשקיעה ברכישת זכויות ההפצה מן המפיץ הקודם, וההשקעות הגדולות שהשקיעה בקידום מוצרי הנתבעת 1 - תקופת ההודעה המוקדמת צריכה לעמוד על שלוש שנים. 

הנתבעת 1 טוענת כי מעולם לא ניתנה לתובעת בלעדיות בהפצת מוצריה, וגם לא נחתם עמה חוזה בכתב. הנתבעת 1 גם לא היתה צד להסכם העברת זכויות ההפצה מהמפיץ הקודם. מכל מקום, הנתבעת 1 החליטה בשנת 2008 להתחיל ולשווק את מוצריה באמצעות חברת בת ישראלית - היא הנתבעת 2 - והיתה זכאית להביא את הקשר עם התובעת לידי סיום גם ללא הודעה מוקדמת, ולמצער במתן הודעה מוקדמת של ארבעה חודשים, כפי שעשתה.

2.         התובעת, חברת דנשר בע"מ, הינה חברה המשווקת מוצרים שונים, לרבות מוצרי מזון. הנתבעת 1 הינה חברה הולנדית (להלן: "מרבה"), אשר מייצרת עוגיות שהנפוצות ביניהן הן ה-

--- סוף עמוד 4 ---

Chocolate Chips Cookies. נתבעת 2 הינה חברת בת של הנתבעת 1, אשר מאז הקמתה בחודש יולי 2008 משמשת נציגת הנתבעת 1 בישראל.

3.         בשנת 2005 רכשה התובעת את זכויות השיווק וההפצה של מוצרי מרבה מחברת מ. רון פוד אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "רון פוד"). רון פוד שימשה מפיצה של מוצרי מרבה מאז שנת 1995, אך בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה, מכרה לתובעת את פעילותה העסקית, שכללה זכויות שיווק והפצה של מוצרי מזון שונים ובהם מוצרי מרבה (ראה ההסכם מיום 24.3.05, נספח ד' לתצהיר התובעת). תמורת רכישת הפעילות של רון פוד הוסכם כי התובעת תשלם לה סך של 1,000,000 ₪; תעביר לרון פוד תמלוגים בשיעור של 10% ממחזור המכירות החודשי שלה, במשך 48 חודשים ממועד תחילת הפעילות (דהיינו, עד חודש מאי 2009); וכן תשלם למרדכי רון (המנהל והבעלים של רון פוד) דמי ייעוץ חודשיים בסך של 30,000 ₪ (סעיפים 23 ו-28 להסכם).

לטענת התובעת, עד חודש מאי 2009 היא שילמה לרון פוד כ- 6.2 מיליון ₪ עבור הזכויות במוצרי מרבה בלבד (סעיף 16 לתצהיר טל ברק, יו"ר התובעת – להלן: "ברק").   התובעת המשיכה לשלם את הסכומים שהגיעו לרון פוד על-פי ההסכם גם לאחר שמרבה הודיעה לה בחודש יוני 2008 על ביטול קשרי ההפצה (מכתב הביטול הוא נספח G לתצהיר מנהלה המסחרי של מרבה, מר יאן בורמן – להלן: "בורמן"). אולם הסכום ששולם לרון פוד לאחר ניתוק הקשר עם מרבה היה קטן יותר, שכן הסכום שהגיע לרון פוד כלל תמלוגים בשיעור של 10% ממחזור המכירות של התובעת, ואלו קטנו עם הפסקת הקשר עם מרבה (ברק בסעיף 16 לתצהירו).  

4.         מרבה טוענת כי ידעה על ההסכם שבין התובעת לבין רון פוד רק בדיעבד, וכי תוכנו של ההסכם נודע לה רק במסגרת תובענה זו. אך מרבה היתה מודעת להתקשרות בין התובעת לבין רון פוד, ואף נתנה למהלך זה את ברכתה חמישה ימים לאחר כריתת ההסכם עם רון פוד, תוך הבעת תקווה שהדבר יזניק את שיווק מוצריה בישראל (סעיף 14 ונספח ג' לתצהיר ברק וסעיף 7 לתצהיר בורמן).

בין מרבה לבין התובעת (כמו גם בין מרבה לבין רון פוד) לא נחתם הסכם הפצה בכתב. לטענת התובעת, הסכם ההפצה הבלתי כתוב בינה לבין מרבה כלל שלושה תנאים:

א. מרבה מוכרת את המוצרים בישראל וברשות הפלסטינית אך ורק לתובעת באופן בלעדי;

ב. התובעת משלמת למרבה עבור הסחורה בתנאי "שוטף+90 יום";

ג. מחירי המוצרים נקבעים על ידי היצרן, אך נתונים למו"מ בין הצדדים.

לטענת מרבה, אף שבפועל היא מכרה את מוצריה אך ורק לתובעת (וכך נהגה גם עם  רון פוד) - אין פירוש הדבר שהיא התחייבה להעניק לתובעת בלעדיות במכירת המוצרים. לטענתה, התובעת ביקשה לחתום על הסכם הפצה בלעדי, אך בקשתה נדחתה, ומרבה מעולם לא ויתרה על זכותה לשווק את מוצריה בעצמה או בדרך אחרת, וגם לא התחייבה לקשר חוזי עם התובעת לתקופה קצובה (סעיפים 8-9 לתצהיר בורמן).

--- סוף עמוד  5 ---

5.         במשך מעט יותר משלוש שנים מכרה מרבה לתובעת, באופן בלעדי, את המוצרים מתוצרתה, כפי שמכרה מוצרים אלו לרון פוד במשך 10 השנים שקדמו לכך. בתקופה בה שיווקה התובעת את מוצרי מרבה, גדל היקף המכירות של מוצרי מרבה בישראל באופן משמעותי, מכ- 8.2 מיליון ₪ בשנת 2004 לכ- 15.5 מיליון ₪ בשנת 2007 ולהיקף של 17-18 מיליון ₪ בשנת 2008 (ראה תצהיר ברק בסעיף 17, וטבלת המכירות בעמ' 10 לחוות דעתו של רו"ח דני בר-און (להלן: "רו"ח בר-און"; שנת 2008 מתייחסת לשמונה חודשים בלבד, בשל הפסקת הקשר עם מרבה). זאת ועוד, התובעת טוענת כי השקיעה בתקופה זו מעל ל- 3 מיליון ₪ בקידום מוצרי מרבה ובפרסומם, וכי מיקדה את מאמציה באותן שנים בשיווק מוצרי מרבה (סעיף 26 לתצהיר ברק ונספחים ה'-ו' שם). עוד יש לציין כי חלקם של מוצרי מרבה, מתוך מחזור המכירות הכולל של התובעת, היה כ-10% בלבד לדברי ברק (עמ' 26-27 לפרוטוקול), ולמעשה 7% בלבד בשנים 2007-2008, כפי שעולה מן הדיווח שהגישה התובעת לבורסה (נספח I-1 לתצהיר בורמן).

6.         ביום 2.6.08 קיבלה התובעת מכתב ממרבה, בו נאמר כי כחלק מאסטרטגיה שיווקית גלובלית חדשה בכוונת מרבה לייסד חברה בישראל שתנהל את ענייני מרבה בישראל, וכי על מנת ליתן לתובעת זמן להיערך למצב החדש תופעל המדיניות החדשה החל ביום 1.10.08 (נספח י' לתצהיר ברק). לטענת התובעת, מן המכתב לא ניתן היה להבין כי מדובר בהודעה על הפסקת הקשר עמה (סעיפים 32.1, 32.3 לתצהיר ברק). בחודש יוני 2008, במהלך ביקור באירופה, נפגשו נציגי התובעת עם מנהל מרבה, אשר הודיע כי ישקול את המשך היחסים עם התובעת (סעיף 32.4 לתצהיר התובעת). אך ביום 24.7.08 הודיעה מרבה לתובעת במכתב כי היא מעוניינת בסיום היחסים ביניהן החל מיום 1.10.08 (נספח יג' לתצהיר ברק). התובעת הגיבה במכתב בו טענה כי מרבה מחויבת להמשיך ולשווק את תוצרתה בישראל באמצעות התובעת, וכי התובעת לא תאפשר למרבה "לקטוף" את פירות השקעותיה בישראל (נספח יד' לתצהיר ברק).

ימים ספורים לאחר מכן, הודיעה מרבה לתובעת כי תנאי התשלום שהיו מוסכמים ביניהן עד אותה עת ("שוטף + 90") מבוטלים, וכי עד למועד סיום היחסים ביניהן, יהיה על התובעת לשלם עבור מוצרי מרבה מראש ובמזומן (ראה מיילים ששלח מנהל מרבה לתובעת ביום 30.7.08 וביום 4.8.08, נספחים טו'-טז' לתצהיר התובעת). התובעת נאלצה לקבל את התכתיב של מרבה, ושילמה עבור מספר מכולות במזומן, ואז ניתק הקשר בין הצדדים עוד לפני יום 1.10.08 (עדות ברק בעמ' 30).

7.         נוכח השתלשלות האירועים המתוארת לעיל, הגישה התובעת את התביעה שלפני  ביום19.8.08. מספר חודשים לאחר מכן הגישו הנתבעות תביעה למתן צו מניעה נגד התובעת, בטענה כי זו החלה לשווק עוגיות מתוצרת מאפית יוסף ושמחה עבאדי בע"מ, באריזה זהה או דומה לאריזה בה משווקות העוגיות מתוצרת מרבה (ת.א. 2272/08) [פורסם בנבו]. הדיון בשתי התביעות אוחד, אך בדיון שהתקיים ביום 19.9.11 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה במסגרת ת.א. 2272/08, [פורסם בנבו] לפיה יינתן צו מניעה קבוע לטובת התובעות (מרבה), ותביעתן תידחה ללא צו להוצאות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מאותו יום).

--- סוף עמוד  6 ---

8.         בכתב התביעה טוענת התובעת כי רכשה תמורת סכום נכבד את זכויות ההפצה והשיווק של מוצרי מרבה, ובמשך יותר משלוש שנים שימשה כמפיצה ומשווקת בלעדית של המוצרים. בתקופה זו היא השקיעה משאבים רבים בהפצת המוצרים ובקידום מכירתם, השקעה אשר הביאה לגידול עצום בהיקף מכירות המוצרים. למרות הצלחתה הרבה, ובטרם הספיקה לקצור רווחים מפירות השקעתה, החליטה מרבה לנתק את הקשר ביניהן באופן חד-צדדי, ללא מתן הודעה מוקדמת ניאותה. לטענת התובעת, מרבה התכוננה במשך זמן מה לניתוק הקשר עם התובעת, אך הסתירה זאת ממנה. התובעת סבורה כי בנסיבות המקרה דנן היא זכאית להודעה מוקדמת ארוכה, בת שלוש שנים לפחות. על מרבה לפצות את התובעת בגין הפסד "מרווח הפעילות" של התובעת ממוצרי מרבה במשך תקופה זו, בסך כולל של 11,984,418 ₪. מסכום זה יש לקזז את סכום חובה של התובעת למרבה בגין סחורה שסופקה ולא שולם עבורה. לצרכי אגרה העמידה התובעת את סכום התביעה, לאחר קיזוז החוב למרבה, על סך של 4.5 מיליון ₪.

בכתב התביעה עתרה התובעת גם לצו הצהרתי הקובע כי היה על הנתבעת ליתן לה הודעה מוקדמת בת 3 שנים, וכן לצו מניעה, האוסר על הנתבעת לשווק את מוצריה שלא באמצעות התובעת במשך תקופה זו. אולם בדיון מיום 19.9.11 הודיע ב"כ התובעת כי היא מוותרת על סעדים אלו ועותרת לפיצוי כספי בלבד.

9.         בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי לחברת רון פוד או לתובעת לא ניתנה מעולם בלעדיות ביבוא, הפצה או שיווק מוצרי מרבה. מערכת היחסים בין הצדדים היתה תמיד על בסיס שוטף של העברת הזמנות ואספקתן. התובעת לא התחייבה לכמות מינימאלית של רכישות, לא התחייבה להשקיע בפרסום ובקידום מכירות של מוצרי מרבה, ולא התקיימו ביחסים שבין הצדדים מאפיינים אחרים של קשרי ספק-מפיץ בלעדי. מרבה גם לא התחייבה כי תעניק לתובעת תנאי תשלום מסוג "שוטף + 90". מרבה הודיעה לתובעת ביום 2.6.08, בצורה ברורה, כי החל מיום 1.10.08 בכוונתה לנקוט אסטרטגיה חדשה של יבוא ושיווק מוצריה באמצעות חברה שתוקם על ידה בישראל. זמן קצר לאחר מכן, החלה התובעת לשווק מוצרים חלופיים – תחילה באריזה הזהה לאריזות מרבה, ולאחר מכן (בעקבות צו בית המשפט במסגרת ת.א. 2272/08) [פורסם בנבו] באריזה חדשה ושונה. טענת הקיזוז של התובעת נטענה באופן סתמי, מבלי שפורטו בה הסכומים אותם יש לקזז מן התביעה.

ב.         דיון ומסקנות

1.         שאלת הבלעדיות של הסכם ההפצה

10.       לשאלת הבלעדיות של הסכם ההפצה שבין התובעת למרבה ישנה חשיבות רבה להערכת גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין אי-מתן הודעה מוקדמת ניאותה, אם יסתבר כי ההודעה שניתנה לא היתה מספקת. בין התובעת לבין מרבה לא נחתם מעולם הסכם כתוב. כך גם בין מרבה לבין רון פוד. לטענת התובעת, הסכם ההפצה בינה לבין מרבה נכרת בעל-פה ובהתנהגות, ולפיו ניתנה לה זכות הפצה בלעדית של מוצרי מרבה. ביטול הסכם כזה מותנה במתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, ולחלופין בתשלום "דמי הודעה מוקדמת". מרבה, לעומת זאת, טוענת כי אף שבפועל סיפקה את

--- סוף עמוד  7 ---

מוצריה לתובעת בלבד, היא מעולם לא התחייבה להקנות לתובעת בלעדיות בהפצת מוצריה. לפיכך, היא כלל לא היתה מחויבת לתת לתובעת הודעה מוקדמת על ביטול ההסכם.

ההלכה היא כי הזכות לקבל הודעה מוקדמת על כוונה לבטל חוזה הפצה, על מנת לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולארגן את עסקיו לקראת סיום ההסכם, שמורה למפיץ הבלעדי. בהעדר התחייבות לבלעדיות, לא מוטלת על הספק חובה לקיים קשרים עסקיים עם מפיץ מסוים, וממילא זכאי הוא בכל עת לבחור למכור את מרכולתו למפיץ אחר, או לכמה מפיצים אחרים בו זמנית (ראה דברי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114 (1988), בפסקה 4). 

11.       העילה לחיוב הספק במתן הודעה מוקדמת ניאותה על סיום הקשר החוזי הינה חוזית. היא מהווה חלק מחוזה ההפצה, בין אם נעשה בכתב, ובין אם נעשה בעל-פה או בהתנהגות. ניתן להשתיתה, בהעדר קביעה מפורשת בחוזה, על החובה שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לקיים חיוב הנובע מחוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. חובה זו כוללת, בין היתר, את הצורך להתחשב בציפיה הלגיטימית של הצד האחר לחוזה, ובמקרה דנא: ציפייתו המוצדקת של המפיץ לכסות את הוצאותיו, לקצור את פירות השקעתו ולהתארגן מבעוד מועד לאיתור מוצר חלופי בעת סיום קשר ההפצה (ראה ההלכות בסעיף 20 לקמן).

בע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, דחה בית המשפט העליון, בדעת רוב (של כב' השופטים א' ברק, מ' בייסקי ות' אור נגד דעתם החולקת של כב' הנשיא מ' שמגר וכב' השופטת ש' נתניהו), את התיזה שזכותו של מפיץ לפיצוי, עם סיום מערכת היחסים החוזית בינו לבין הספק, מבוססת על עשיית עושר ולא במשפט. לדברי כב' השופט א' ברק, כתוארו אז:

"... לעיתים מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמן, ועל כן "התעשרותו" של אותו צד הינה "כדין". טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח כי בדרך כלל, ובהעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תמשך תקופת זמן קצובה "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על ידם בחשבון השיקולים...".

גם כב' השופט אור סבר כי אין מקום להכיר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט במקרה כזה. לגישתו:

"מכל מקום, וזה החשוב להדגשה בעניננו, המפיץ ידע ובודאי היה עליו לצפות זאת, שההסכם עשוי להגיע לקיצו על ידי הודעה חד צדדית של היצרן, שאז הפירות מעמלו להפצת המוצר יתמו, ובלבד שתנתן לו ארכה סבירה מיום מתן ההודעה על ביטול ההסכם ועד כניסתו של ביטול זה לתוקף.