סעש (חי') 28805-12-14 משה פרבמן נ' צבאן אלקטרוניקה בע"מ - חלק 4

"(א)  (1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)  באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)  באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)  לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)  בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג)  ..."

54. נפסק, בהתאם להוראות החוק, כי החריגה מן הכלל של כיבוד האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, נועדה למקרים בהם הבעלים של החברה השתמש לרעה בעקרון האישיות הנפרדת וראו –

"כלל הוא, בבחינת מושכלות ראשונים בדיני החברות, כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי הנפרד של חברה. הרעיון העומד בבסיס ההסדר המשפטי של הרמת מסך ההתאגדות בין החברה ובין בעלי מניותיה, כחריג לכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, משמעו התעלמות של בית המשפט מן ההפרדה שבין הישות המשפטית של בעלי המניות לבין הישות המשפטית של החברה. הסדר זה מהווה ביטוי להכרת הדין באפשרות הניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה, באופן שיש מי שיסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות במטרה להתחמק מהתחייבויות שנטלו על עצמם. לכן, "בצד התפתחותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת התפתחה גם הדוקטרינה של הרמת המסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת" (דר' א' חביב סגל, דיני חברות, הוצאת BALANCE 4 הפקות בע"מ, תל אביב 2007, בעמ' 285)."

ע"ע (ארצי) 150/07 ח.א. בוני חיפה – עאמר ח'ורי, (פורסם בנבו) מיום 26.8.2008, בסע' 11.

55. בסע' 119 ואילך לכתב התביעה מנה התובע את הטעמים להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות 1-2 ולחייב את הנתבע 3 באופן אישי.
56. לא מצאנו בין הטעמים שמנה התובע כל טעם המצדיק הרמת מסך ההתאגדות, וקביעה כי הנתבע 3 חב באופן ישיר את חובות החברות כלפי התובע, אשר מעוגן בהוראת סע' 6 לחוק החברות, כאמור לעיל.
57. התובע הועסק על ידי החברות משך שנים ארוכות, ללא כל פגיעה בשכרו או בזכויותיו וללא שיש בפיו כל טענה להצדקה להרמת מסך באותן שנים. עצם העובדה שלאחר מכירת מניותיו לנתבע 3, התגלע בין השניים הסכסוך אליו התייחסנו בהרחבה לעיל, וגם אם מצאנו פגמים מסוימים בהתנהלות הנתבעים, אין בה כדי להצדיק הרמת מסך על פי הוראות הדין.
58. לפיכך – אנו דוחים את התביעה כנגד הנתבע 3 וכל קביעותינו במסגרת פסק דין זה לסעדים להם זכאי התובע, הינן ביחס לחברות, הנתבעות 1-2, בלבד.

יתר הסעדים המבוקשים

א. הפרשי שכר בסיס

59. בסע' 132.3 לכתב התביעה עותר התובע להפרשי שכר עבור החודשים ספטמבר עד דצמבר 2013 וכן ינואר עד דצמבר 2014. לטענת התובע הובטח לו שכר חודשי בסיסי בסך 48,500 ₪ ברוטו לחודש, אך בפועל שולם לו פחות מזה בחודשים האמורים. הסך הכולל של ההפרשים האמורים, עולה כדי 79,616 ₪.
60. סעיף 7.1 להסכם ההעסקה קובע את זכותו של התובע לשכר שעתי בסך 220 ₪, בצירוף תמריץ קבוע בסך 7,580 ₪. הוראה זו היא שמקנה לתובע זכות לשכר בסיסי בסך 48,500 ₪ (220 ₪ *186 +7,580 ₪).
61. עיון בתלושי השכר לחודשים האמורים (צורפו לכתב התביעה), מעלה כי בשנת 2013 היה סכום השכר הבסיסי והתמריץ 50,000 ₪ (42,408 + 7,592 ₪) ואילו בשנת 2014 כולה (12 חודשים) עמד הסכום על סך 51,500 ₪ (43,896 + 7,604).
62. בעתירתו לסעד זה התעלם התובע מהתמריץ (הקבוע) שקיבל בשכרו ומהוראת סע' 7.1 להסכם ההעסקה ולפיכך, תביעתו זו שגויה והיא נדחית בזאת.

ב. הפרשי דמי הבראה

63. בסע' 132.6 לכתב התביעה עותר התובע לתשלום הפרש בגין דמי הבראה בסך 5,984 ₪. לטענתו על פי סע' 8.3 להסכם ההעסקה הוא זכאי ל-14 ימי הבראה שנתיים, אשר ישולמו במשכורת יוני, אך בפועל בחודש יוני 2013 ויוני 2014 קיבל תשלום עבור 12 ימי הבראה בלבד ולפי תעריף של 187 ₪ ליום הבראה, במקום 374 ₪, כמקובל במשק.
64. טענותיו של התובע נתמכות בהוראות הסכם ההעסקה ותעריף יום הבראה המקובל במשק בשנים הרלוונטיות. משלא הוכח כי שולם לו הסכום המלא בגין רכיב זה – התביעה בעניינו מתקבלת במלואה ולפיכך, על החברות לשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 5,984 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.13 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

ג. תלושי חג – ראש השנה 2014

65. התובע טוען לנוהג, שלא הוכחש, לתשלום תלושי חג בסך 1,000 ₪ בפסח ובראש השנה. באשר לתביעה לתלושי חג בסך 1,000 ₪ עבור ראש השנה 2014, השיבו הנתבעים כי במועד זה כבר לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
66. אין בידינו לקבלת את טענת הנתבעים בעניין זה.

על פי סע' 10 להסכם ההעסקה במקרה שהפסקת עבודתו של התובע תהא לפני מועד סיומה הרגיל, יהא זכאי למלוא התנאים המפורטים בסעיפים 7-8 להסכם "כאילו נמשכו יחסי העבודה בין הצדדים לאורך 6 חודשים נוספים". בהתאם, עם פיטוריו לא שולם לתובע סכום חד פעמי חלף הודעה מוקדמת, אלא הוא המשיך וקיבל תלושי שכר למשך 6 חודשים נוספים ואת השכר בגינם, קיבל מדי חודש בחודשו, עד 12/14 (כולל).

אמנם תלושי החג אינם מהווים חלק מהוראות סע' 7-8 להסכם ההעסקה, ואולם נוכח העובדה כי יחסי עובד ומעסיק נמשכו בפועל עד חודש 12/14, כפי שמעידים תלושי השכר שהונפקו מדי חודש והשכר ששולם מדי חודש, גם אם הנתבעים ויתרו על עבודתו של התובע בפועל, אזי זכאי התובע גם לתלושים עבור ראש השנה 2014, שחל בטרם הסתיימה העסקתו.

ד. הפסדי השתכרות – עד מאי 2016

67. כפי שקבענו לעיל, הנתבעים לא היו מחויבים בהעסקת התובע עד מאי 2016 ולכן משפוטר, הוא אינו זכאי להפרשי השכר שהיה יכול להשתכר עד מועד זה. יחד עם זאת, חלק מהרכיבים הנדונים תחת כותרת זו, לא שולמו לתובע כבר ממועד ההודעה על הפסקת עבודתו ולכן נדון להלן בזכותו לקבלת אותם רכיבים, בתקופה שבין 15.6.14 ועד 15.12.14.
68. תמריץ מותנה בסך 5,500 ₪ - על פי הסכם ההעסקה התמריץ המותנה מותנה בכך שהתובע יעבוד בממוצע לפחות 12 שעות נוספות מדי חודש לאורך זמן. על פי תלושי השכר שהעמיד התובע לעיוננו בחודש 9/13 עבד 11.2 שעות נוספות וקיבל תמריץ מותנה בסך 3,080 ₪; בחודש 10/13 עד 5/14 עבד התובע בשעות נוספות בהיקף הנדרש ומעלה מכך, וקיבל את מלוא התמריץ המותנה, דהיינו 5,500 ₪ לכל חודש; בחודש 6/14, חודש הפסקת עבודתו, עבד התובע 6 שעות נוספות וקיבל תמריץ מותנה בסך 1,650 ₪; בחודש 7/14 ואילך, לא שולם לתובע תמריץ מותנה כלל.

לטענת הנתבעים, מכיוון שהתובע לא עבד בפועל לאחר 6/14, הרי שאינו זכאי לתמריץ המותנה, הכרוך בביצוע שעות עבודה בפועל.

אל נוכח הוראת סע' 10 להסכם ההעסקה, הקובעת כי ישולמו לעובד "מלוא התנאים המפורטים בסעיפים 7 ו-8 להסכם זה כאילו נמשכו יחסי העבודה בין הצדדים לאורך 6 חודשים נוספים" ובשים לב שסע' 7 להסכם ההעסקה קובע את זכותו של התובע לתמריץ המותנה, בהתקיים עבודה בממוצע של 12 שעות נוספות בחודש "לאורך תקופה ממושכת"– תנאי אשר התובע קיים בכל חודשי העסקתו עובר לפיטוריו, הרי שהמשך תשלום שכרו "כאילו נמשכו יחסי העבודה", מקנה לו את הזכות להמשך תשלום התמריץ המותנה.

משכך, אנו קובעים שהתובע זכאי להפרשי שכר בגין התמריץ המותנה בסך 33,000 ₪ (5,500 ₪ * 6 חודשים), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.14 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

69. שונה מסקנתנו באשר לתשלום ממוצע שעות נוספות לתקופה זו, וזאת משני טעמים: האחד, הסכם ההעסקה אינו קובע את זכותו של התובע לגמול שעות נוספות, אלא בהתאם לביצוע בפועל; השני, מדובר ברכיב שכר המשולם באופן ישיר, בהתאם להיקף העבודה ומשלא עבד התובע בפועל בתקופה זו – אינו זכאי לשכר עבור שעות שלא ביצע.
70. באשר לרכב וצריכת דלק– התובע מאשר כי הרכב הועמד לרשותו עד 15.12.14. כאמור לעיל קבענו כי אינו זכאי להמשך תשלום שכר ו/או תנאים לאחר מועד זה.

במהלך תקופת ההודעה המוקדמת הוגבלה צריכת הרכב הממומנת על ידי הנתבעים לכדי 1,500 ק"מ. בשים לב לכך שהתובע לא נדרש לעבוד בפועל – לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטה זו, אשר הינה סבירה בנסיבות העניין.

71. באשר לעלות אחזקת הטלפונים של בני משפחתו של התובע בתקופת ההודעה המוקדמת – מדובר בהחלטת דירקטוריון שהתקבלה כבר בחודש 4/14, אשר לא מצאנו עילה לבטלה. ממילא, שספק בעינינו אם זכויות המוקנות לבני משפחה של עובד עולות כדי זכויות הנובעות מיחסי עבודה שניתן לאוכפן כאן.
72. ארוחות צהריים – מדובר בזכות נלווית לשכר, בגין הוצאה בפועל במהלך העבודה, גם אם התובע לא נדרש להציג חשבוניות לצורך קבלת התשלום. לפיכך, איננו נעתרים לבקשת התובע לפסוק לו את הסכום הקבוע בהסכם ההעסקה בגין רכיב זה, לתקופת ההודעה המוקדמת.
73. צבירת חופשה שנתית – בהתאם לסע' 8.1 להסכם ההעסקה זכאי התובע ל-24 ימי חופשה שנתית בשנה. כאמור, אף שהתובע לא עבד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת, הרי שעל פי סע' 10 להסכם יש לראות את יחסי העבודה כאילו נמשכו בתקופה זו. לפיכך זכאי התובע לצבירה נוספת של 12 ימי חופשה עבור תקופת ההודעה המוקדמת ולפדיונם בסך 20,600 ₪ (שכר בסיס אחרון בסך 51,500 חלקי 30 * 12), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.14.
74. באשר לרכיב התשלום בגין חופשה בחו"ל – איננו נדרשים לדון בו שכן התובע אישר שרכיב זה נוצל במלואו עבור שנת 2014 (סע' 135.55 לכתב התביעה).

סוף דבר

75. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעות 1-2 לשלם לתובע את הסכומים הבאים וכל יתר התביעות - נדחות:

א.        פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב בסך 100,000 ₪.

ב.         הפרש דמי הבראה בסך 5,984 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.13 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

ג.         תלושים לחג עבור ראש השנה 2014 בסך 1,000 ₪ ולחלופין פיצוי כספי בסכום זהה.

ד.         פיצוי בגין רכיב התמריץ המותנה בסך 33,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.14 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

ה.        פדיון חופשה שנתית בסך 20,600 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.14 ועד התשלום בפועל.

76. התביעה כנגד הנתבע 3 – נדחית במלואה.
77. בשים לב לתוצאה לפיה זכה התובע במקצת תביעתו, הוא ישא בהוצאות הנתבעות 1-2 בסך 2,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ ובהוצאות הנתבע 3, אשר התביעה כנגדו נדחתה, בסך 3,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.
78. כל התשלומים על פי פסק דין זה, יבוצעו בתוך 30 ימים מהיום.
79. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.