בשלב הבא, שטח צ'אושו בפני התובע את משנתו ביחס לסיבות שהובילו לקיומו של השימוע ובעיקרן – הפרת חובתו של התובע לפעול בהתאם להוראות הדירקטוריון והעדר הפנמה של השינוי הנובע מביטול מעמדו כבעלים והפיכתו לשכיר הכפוף להוראות דירקטוריון (עמ' 79-86 לתמלול הפרוטוקול). כך טען צ'אושו בשימוע, בין היתר (עמ' 81, ש' 13): "מעת שנחתמו ההסכמים והוסרה אחריותך בתפקיד הוקצנה עד מאוד התנערותך הקודמת מחלק מתפקידיך המוגדרים השוטפים, בתואנה מופגנת וקולנית כי אין, אתה לא מחליט יותר והכל הפנית למעשה לעברי, למנכ"ל המשותף השני. בפועל באופן מכוון ולא מוסתר, התחלת לנתב את כל פעילותך לעבר תמיכה בהנדסה ובעיצוב ובפעילות שהינה באחריותו הישירה והבלעדים של מנהל המפעל ומנהלי הפרוייקטים, פעילות שאינה מקדמת את מטרות תפקידיך הישירים."
בחלק האחרון של השימוע, השיב התובע לטענות כנגדו (עמ' 86-89 לתמלול). התובע הזכיר, כי החברות נבנו במאמץ משותף של השניים ולא רק בזכות כישוריו של צ'אושו. עוד הסביר כי אין כל שינוי בתפקודו וכי כל התנהלותו כיום כמנכ"ל, לרבות עבודה על רצפת ייצור ועבודה עם לקוחות, מתבצעת בדיוק באותה דרך שבה התבצעה בשנים שקדמו להסכמי 16.2.14. התובע הבהיר כי לדידו, צ'אושו הוא זה שרודף אותו ומנסה לפגוע במעמדו מאז חתימת ההסכמים, תוך קבלת החלטות הפוגעות בו, מבלי לזמן אותו לישיבת הדירקטוריון על מנת לשתפו במהלך הפוגעני. התובע הכחיש כי הוא משתף עובדים אחרים במתרחש בינו לבין צ'אושו אך אישר שכאשר הוא נשאל על כך, הוא משיב בכנות. מדבריו של התובע עולה בבירור תחושה של פגיעה מהתנהלותו של צ'אושו כלפיו.
בסיום השימוע אמר צ'אושו כי לאחר שיחשוב על הדברים ויקבל החלטה, יודיע דבר לתובע.
- ביום 12.6.14 שלח צ'אושו לתובע את פרוטוקול שיחת השימוע (נספחים 13-14 לכתב התביעה).
- ביום 15.6.14 נשלחה לתובע הודעה על סיום העסקתו (נספח 15 לכתב התביעה). במכתב נקבע תאריך סיום עבודה בפועל ליום 15.6.14 ותאריך תשלום שכר סופי ליום 15.1.15, בהתאם להוראת סעיף 10 להסכם ההעסקה (ראו גם: עמ' 35, ש' 30).
דיון והכרעה
- לאחר בחינת השתלשלות האירועים שפורטה בהרחבה לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי שני הצדדים התנהלו בנסיבות המקרה באורח החורג מחובותיהם האחד כלפי משנהו. נפרט הדברים להלן.
- התרשמנו בבירור שכל הנושאים שעלו לכאורה לאחר מכירת המניות, היו קיימים באותה מידה גם עובר למכירת המניות. תלונות של צ'אושו על התובע בדבר מספר שעות העבודה, הוצאת כספים מופרזת, שהייה מרובה על רצפת הייצור וכיו"ב, לא עלו לראשונה לאחר מכירת המניות, אלא גם במהלך השנים שקדמו לכך (ראו עדותו של צ'אושו ביחס להתנהלות התובע לפני 2014 בעמ' 40, ש' 6). כך לדוגמא, דני גבל העיד שגם לפני מכירת המניות ע"י התובע, היה התובע "מסתובב הרבה ברצפת הייצור" ועוזר לאנשים שעשו אינטגרציה (עמ' 14, ש' 15), אם כי לדבריו נוכחותו של התובע ברצפת הייצור היתה רבה יותר לאחר מכירת המניות (שם, ש' 30). העובדה שהסיבות לשינויים בתנאי עבודתו של התובע, אשר בעקבות תגובתו של התובע אליהם הוא גם פוטר, היו בעיקרן כאלו שהיו ידועות במועד חתימת הסכמי 16.2.14, מעידה על חוסר תום לב מצידם של הנתבעים, אשר לא דאגו להסדיר נושאים אלו במועד חתימת הסכמי 16.2.14, וזאת לצד הכוונה המוצהרת להעסיקו עד גיל 60. הדבר עולה במיוחד לנוכח עדותו של צ'אושו (בהקשר אחר) לפיה אצלו "אין דבר כזה הסכם שלא מנסה לסגור את כל הפינות" (עמ' 50, ש' 24).
מכאן, שמסתברת יותר האפשרות, כי צ'אושו שהיה מודע לליקויים בעבודתו של התובע, כפי שהוא ראה הדברים, העדיף לסכם את עסקת רכישת המניות מבלי להסדיר את הדרישות האמורות מהתובע מבעוד מועד, זאת למרות שידע היטב שבכוונתו לעשות כן בסמוך לאחר מכן.
- עדותו של צ'אושו שהשינויים אשר נקבעו בישיבת דירקטוריון מיום 27.4.14 היו בעקבות הקפאת הזמנות מלקוחות, לא הוכחה. גם הטענה כי שנת 2014 אופיינה בהכנסות נמוכות יותר לא הוכחה, למרות שניתן היה להוכיחה בנקל. עדותו של וולוביץ, איש הרכש של החברות ברפא"ל, סתרה את עדותו של צ'אושו. אנו מוצאים בכך תמיכה למסקנה, כי לא מדובר היה בהחלטה שהתקבלה נוכח שינויים בנסיבות אובייקטיביות, אלא בהחלטה שלצ'אושו היתה כוונה להוציאה לפועל כבר במועד רכישת המניות.
- אפילו היו נסיבות חיצוניות שחייבו שינויים בהוצאות החברה, כגון מימון טלפונים סלולריים שלא נועדו לשימוש עובדי החברה, הרי שבהחלטת הדירקטוריון מיום 27.4.14 נקבעו הוראות רחבות הרבה מעבר לכך, ביחס לתפקידיו של התובע. אנו דוחים את הטענה של צ'אושו כאילו באותה החלטה הוא רק חידד דברים שהיו ברורים קודם לכן. צ'אושו אישר בפנינו את עדותו של התובע שעד למכירת המניות היה עיקר עיסוקו באבטחת איכות (עמ' 38, ש' 11) וכי השיווק הפך להיות חלק עיקרי בתפקיד התובע רק לאחר 27.4.14, כאשר החליט כדירקטור יחיד בחברה על שינוי תמהיל המשימות של התובע (עמ' 55, ש' 15). משמע – השינויים שנערכו בתפקידו של התובע לא היו קשורים לנסיבות חיצוניות חדשות, אלא לתוכנית פעולה של צ'אושו, שמהתרשמותנו ממנו, כאדם מתוכנן ומחושב, אנו מניחים בוודאות גבוהה כי היתה מתוכננת כבר בשלב רכישת המניות.
- זאת ועוד. בשים לב לכך שהתקבלו בה החלטות משמעותיות הנוגעות לתנאים נלווים לעבודתו של התובע ולמהות תפקידיו, העובדה שישיבת הדירקטוריון מיום 27.4.14 התקבלה באורח חד צדדי בלי לשמוע את התובע לפני כן (עמ' 52, ש' 20-24), עולה כדי התנהלות בחוסר תום לב מצד הנתבעים. מבלי לערער על סמכותו של הדירקטוריון או של בעל השליטה בחברות לקבל החלטות ניהוליות כגון אלו שהתקבלו באותה ישיבת דירקטוריון, הרי שהתנהלות בתום לב ביחסי עבודה מחייבת כי בטרם יתקבלו החלטות כה משמעויות המשליכות הן על תנאי שכרו של התובע והן על היקף סמכויותיו, תינתן לו האפשרות להתייחס לדברים ולהשפיע על מקבל ההחלטות, במיוחד נוכח תפקידו הבכיר כמנכ"ל.
- לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שהוכחה כוונה ברורה להעסקת התובע עד גיל 60, הרי שגם כאשר היתה קיימת לנתבעים אפשרות חוקית לסיים את ההעסקה קודם לכן, כפי שקבענו לעיל, מצופה היה מהנתבעים לפעול ביתר זהירות בבואם להפסיק את עבודתו של התובע. בפועל, התרשמנו כי הפעולות שננקטו כנגד התובע, מיד בסמוך לאחר חתימת הסכמי 16.2.14, היו מתוכננות מראש ובוצעו כלפי התובע במידה מסוימת של חוסר תום לב.
- יחד עם זאת, במקרה הנדון, עלה בבירור כי אף התובע התנהל בחוסר תום לב וחטא לתפקידו כמנכ"ל החברה. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי הסכם ההעסקה של התובע קבע במפורש כי התובע מתחייב "לתמוך, לגבות ולא לערער על סמכותו של המנכ"ל המשותף הנוסף בפני עובדי החברה ו/או לקוחותיה ו/או כל אדם אחר, זאת תוך אכיפה פעילה ומלאה של כל החלטות ההנהלה"; התובע מחויב בדיווח שעון נוכחות שוטף; התובע מחויב בעבודה חודשית בהיקף של 206 שעות (סעיפים 6.14-6.16 להסכם ההעסקה).
גם אם הוראות אלו בהסכם לא יושמו כלשונן לפני 16.2.14, הרי שהיה על התובע להבין ולהפנים, כי מעת שאינו עוד בעל שליטה בחברות, עליו לפעול בהתאם להוראות הסכם ההעסקה עליו הוא חתום ולמלא תפקידו נאמנה לחברה.
- אלא שהתרשמנו בבירור כי התובע, לא התנהג כמי שמבין שהמעבר מתפקיד בעלים ומנכ"ל לתפקיד מנכ"ל שכיר בלבד, מחייב אותו ביתר שאת להחלטות החברה. כך, במסגרת השימוע אישר התובע את טענת צ'אושו לפיה כאשר האחרון זימן אותו לישיבה עימו בשעה 16:40 השיב לו התובע "נגמרו השנים של 16:30", לאמור – אינך רשאי עוד לקבוע עימי פגישות בשעות אלו (עמ' 17 ש' 9 לתמלול השימוע, נספח יא' לכתב ההגנה). ברי, כי זו תשובה שאינה מתקבלת על הדעת ממנכ"ל לבעלים של חברה, במיוחד כאשר השעה המדוברת אינה חריגה. העובדה שהתובע הגיע לפגישה שנקבעה איתו (10 דקות לפני הזמן) ולא הסכים לחכות יותר מ-10 דקות לצ'אושו, שישב עם לקוח (עמ' 29, ש' 13 ואילך), אף היא לא סבירה בהתחשב ביחסי הצדדים.
באותו הקשר נציין, כי אף שקבענו כי קיים פגם בכך שהחלטת הדירקטוריון מיום 27.4.14 התקבלה ללא שמיעה מוקדמת של התובע, לא ניתן לזקוף לחובת הנתבעים את העובדה שההחלטה נשלחה לתובע במייל, וזאת לאחר שעלה בבירור שצ'אושו ביקש להעביר לו את הדברים במסגרת שיחה פנים אל פנים והתובע הוא זה שבחר לעזוב את המשרד לפני תחילת השיחה.
- בנוסף, התובע אישר בפנינו שלא ראה עצמו מחויב לגבות את ההנהלה בהחלטות שהתקבלו בלעדיו (עמ' 31, ש' 28 וכן עמ' 32, ש' 22), זאת כפי שגם עולה מהמייל ששלח לצ'אושו ביום 4.5.14 ובו כתב בין היתר: "...אין לי כל מחוייבות לא לשוחח עם העובדים ולגבות אותך, כל זה היה כשהיינו שותפים. היות ואני שכיר כעת אין לי מחוייבות לגבות אותך להחלטות שאתה מקבל בלעדיי".
- כאשר נשאל התובע "מה עושה מנכ"ל כשדירקטוריון מתנהג ככה", השיב "או שיתפטר או שישתוק" (עמ' 32, ש' 9), אלא שהתובע לא עשה אחד מאלו, ובמקום זאת, התריס כנגד הנתבעים, התעלם מהוראותיהם, הבהיר שאינו רואה עצמו כפוף להוראותיהם ואף הגדיל ועשה כאשר חלק את תלונותיו לפחות עם חלק מהעובדים. צ'אושו אמנם לא הביא בפנינו כל עדות שתלמד על האשמות שהפנה כלפיו התובע בפני עובדים אחרים, אבל דווקא התובע הוא זה שזימן את העד שאישר זאת בפנינו. העד, דני גבל, אמנם הכחיש תחילה, ששמע מפי התובע השמצות על צ'אושו, או שנכח בהתלהמות של התובע כלפי צ'אושו (עמ' 16, ש' 12) אך בהמשך העיד שהתובע שיתף אותו בעבר בתלונתו על כך שצ'אושו לקח הלוואה מהחברה באופן לא תקין וכן התלונן בפניו לאחר מכירת המניות על התנהלותו של צ'אושו (עמ' 17, ש' 3; עמ' 18, ש' 2. ראו גם בתשובת התובע במסגרת השימוע, עמ' 5, ש' 19). למען ההגינות נציין, כי גבל גם העיד שצ'אושו שיתף אותו בתלונותיו הנוגעות לתובע (עמ' 18, ש' 29).
לבסוף, הדברים נתמכים בצילום התובע בעת כניסתו לעבודתו, כאשר הוא מפנה אל עבר המצלמה, בה צופה צ'אושו, "אצבע משולשת", ללמד על מידת הזלזול שהוא חש כלפי צ'אושו, למרות שהאחרון הינו הבעלים של החברה שהוא עובד בה (נספח יב' לכתב ההגנה).
- התרשמותנו מהתנהלות התובע בזמן אמת ולאחר פיטוריו, היא שמכיוון שהתובע ראה עצמו זכאי לתשלום שכרו עד גיל 60 בין אם יעבוד ובין אם לאו, לא היה מוכן לקבל את הוראותיו של צ'אושו וראה עצמו סוברני לקבוע כיצד ימשיך להתנהל בשלב זה ואילך. כך, מתוך דבריו בשימוע (עמ' 18, ש' 3):
"...אני חושב שאני יכול לתרום לחברה ואני מוכן לעשות זאת בשנתיים הקרובות עד, החוזה שלי אומר 31.5.2016. אתה לא חייב להחזיק אותי פה אם אתה חושב שאני מפריע לך, אתה יכול לזרוק אותי הביתה, לטעמי אתה צריך לשלם לי אם אני הולך הביתה, או להמשיך כמו שכתוב בחוזה. להישאר פה כמנכ"ל ללא שום שינוי עד 31.5.2016, ואני עושה בדיוק, אבל בדיוק מה שעשיתי כל ה-15 שנה האחרונות..."
נציין, כי אמנם הסכם המתווה קבע כי התובע ימשיך בעבודתו כמנכ"ל משותף "ללא כל שינוי בתנאי העסקתו", אך עיון בכלל תנאי העסקתו, כפי שהם עולים מהסכם ההעסקה, מעלה כי הוא יהיה כפוף להנחיות דירקטוריון החברה ולמדיניות העסקית אשר יתווה הדירקטוריון ויפעל על פיהן (סע' 2.1) וכן קובע כי התובע יבצע תפקידו בנאמנות על פי החלטות החברה, בנושאי תפעול תקין של החברה ושל עובדיה, תקציב מדיניות שכר וכד', שיווק ויחסי ציבור (סע' 4). לא מצאנו כי החלטת הדירקטוריון מיום 27.4.14 חורגת מגדרי הסכם ההעסקה ואף לא מצאנו כי יש בה משום הורדה ממעמדו של התובע כמנכ"ל (התובע בעדותו נתן דוגמא של דרישה לשטוף כלים, כבלתי סבירה נוכח תפקידו. אנו מסכימים עימו, אך לא ראינו כי הועלתה כלפיו דרישה לביצוע מטלות שאינן ראויות לביצוע על ידי מנכ"ל).
מכאן, שהחלטת התובע להיצמד למה שהיה בעבר, מבלי להתאים עצמו לדרישות ההנהלה לה הוא כפוף, אשר ניתנו במסגרת הסכם ההעסקה שלו ותואמות את תפקידו – הינה החלטה בלתי סבירה המעידה על חוסר הפנמה של מעמדו החדש והשלכותיו.
- גם העובדה שהתובע לא פנה בבקשה לצו מניעה כנגד פיטוריו, מלמדת שלא רצה להמשיך לעבוד בפועל, אלא רק סמך על כך שהוא זכאי בכל מקרה לקבל את השכר שהיה אמור לקבל עד גיל 60.
אלא שבניגוד להסכם העמדת שירותים, בו נקבע שכר ללא צורך אמיתי בתמורה (שכן התמורה היתה כאמור המניות), בהסכם ההעסקה נדרש התובע ליתן תמורה בגין שכרו, בדמות ביצוע עבודתו כמנכ"ל, תוך קיום הוראות הבעלים של החברות, דבר שלא הביע נכונות של ממש לעשות.
- לסיכום הדברים עד כה – אל מול התנהלותו הכוחנית והחד צדדית של צ'אושו כלפי התובע לאחר רכישת המניות, עומדת התנהלותו הכוחנית של התובע, אשר סירב לקבל את מרותו של צ'אושו כמנהלו. אין זה בלתי סביר מבחינתנו ששני הצדדים סברו במועד חתימת הסכמי 16.2.14, כי יוכלו להתנהג כפי שהתנהגו בפועל אחרי חתימת ההסכמים והעדיפו להשאיר זאת ללא עיגון מפורש בהסכמים.
- בבחינת שאלת הסעד הראוי בנסיבות האמורות לעיל, אנו סבורים כי אחריותם של הנתבעים למצב הדברים המתואר הינה מוגברת ורבה מזו של התובע. ראשית, משום שהנתבעים הם אלו שהעלו דרישות חדשות ללא שמיעת התובע מראש ובכך יצרו אנטגוניזם כלפי החלטותיהם; שנית, משום שהמהלכים האמורים בוצעו על ידי הנתבעים בסמוך לאחר רכישת המניות, באופן המעיד על כוונה שהיתה קיימת עוד קודם לכן ולא עוגנה בהסכמים; שלישית, משום שלא הוכחה כל נסיבה חיצונית אשר הצדיקה ביצוע המהלכים האמורים במועד ביצועם, באופן המטיל בספק את מטרותיהם של הנתבעים; רביעית, משום שלא התרשמנו שניתנה לתובע הזדמנות כנה ואמיתית ליצירת השינוי המבוקש באופן הדרגתי וראוי, בנסיבות הייחודיות של המקרה ועברם המשותף של הצדדים.
- אשר על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב בסך 100,000 ₪, בשים לב לשכרו של התובע ערב פיטוריו ולתרומתו לאירועים, כמפורט לעיל.
הרמת מסך
- עקרון יסוד הינו כי חברה הינה אישיות משפטית הנפרדת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/3-205 וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994).
דוקטרינת "הרמת המסך" מעוגנת בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הקובעת כדלקמן: