[13] הלך רוח זה המשיך גם לאחר מכן – ר' להלן.
[14] ולגבי הבקשה להיתר החפירה ברי כי העירייה לא סברה כי זו מנוגדת לתכניות הקיימות, משתמכה בה והיא אושרה (באופן מותנה). גם בהחלטת ועדת הערר נדחתה הטענה כי הבקשה נוגדת תכניות.
[15] לפי החומר שהוצג, יתכן כי הכללת ענין ההריסה בבקשת היתר החפירה, בוצעה במידה מסוימת עוד קודם לכן.
[16] בכתב ההגנה נטען כי עם קבלת התיק המידע המעודכן, הנתבעת פעלה לעדכון ותיקון בקשת ההיתר המקורית ואף ערכה באוגוסט 2014 טיוטת בקשה מעודכנת להיתר שנייה על בסיס תב"ע קיימת. לענין זה מפנה הנתבעת למוצג 183. ברם, עיון בעמודים שצורפו כמוצג 183 ונושאים את התאריך 28.8.14, מעלה כי מדובר לכאורה במסמך המתייחס להריסה, דיפון וחפירה. המסמך אינו כולל, לפחות בדפים שצורפו כמוצג, התייחסות לבניית מבנה חדש ולכמות היח"ד המבוקשת.
[17] הגם שהדברים אינם קשורים ללשון סיפא הסעיף יוער, כי גם אין לומר, על יסוד החומר שהוצג בהליך הנוכחי, שהדרך בה התנהלה הנתבעת בענין קידום התב"ע החדשה, היא שהביאה לעיכוב בקבלת היתר הבנייה.
[18] הפנייה זו אינה נטולת ספקות. סע' 25(ב) לחוק החוזים הכללי קובע, כי "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". בבסיס הכלל עומדת הנחה כי צדדים שערכו הסכם התכוונו לתת לו משמעות ותוקף ומטרה עיקרית לו היא להציל חוזים בלתי חוקיים (וכד') מתוצאה של פסלות (ר' ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, עמ' 430-427 (2005); א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות חוזה, עמ' 603-595 (2001)). זאת, בשונה מהשאלה האם הוראה תקפה אכן מאפשרת לצד לבטל את ההסכם (מהלך שניתן לראות בו קיום של הסכם).