ש. יכלת להשיג הסטוריה שלו.
ת. לא. במיוחד לא שנתון כזה.
ש. אם היית מנסה לעשות פעולות בדיקה האם היית מאתר הסטוריה של הרכב הזה.
ת. אי אפשר להתאמץ על רכב שהוא 7 שנים אחורה במיוחד טנדר עם כמעט 400,000 ק"מ שהוא 7 שנים על הכביש, עבר 3 בעלים אין לי אינטרס ללכת לחפש.
...
ש. כלומר היה גלגול מסויים ואם היית חופר היית מוסיף עוד מידע.
ת. זה לא מעניין אותי אני לא צריך לדעת.
כשמגיע רכב כזה בטרייד אין אנו בודקים את הרכב 3 דברים משמעותיים, שלדה, מנוע וגיר וזו גם האחריות שאנו נותנים."
מעדותו של הנתבע 3 עולה כי גם בפני הנתבעים ניצב קושי לאתר מידע הנוגע לכלי רכב שאינם מיד ראשונה, אך הרושם שנוצר הוא שהנתבעת 1 אינה נוקטת כל פעולה ולו מינימלית בכדי לאתר מידע כזה. יוזכר כי בסיכומיהם טענו הנתבעים שהתובע יכול היה בנקל להשיג את ההיסטוריה של הרכב.
נוסף על כך, כפי שהובא לעיל עולה כי הבדיקות המכניות המתבצעות על ידי הנתבעת 1, אינן נעשות על ידי גורם מוסמך ומקצועי היכול לתת מידע אמין ואיכותי.
יש לזכור כי הנתבע 3 העיד כי ניתן להסיק אודות מצב המנוע גם מן הבדיקה שהוא עצמו מבצע ולפיכך, לאור קביעתי כי המנוע היה פגום כבר במועד מכירתו הרי שייתכן כי עלי להסיק גם שהנתבעים היו מודעים לכך והסתירו מידע זה באופן פוזיטיבי במודע, אולם אינני סבור כי נכון יהיה להגיע למסקנה כה מרחיקת לכת מקום בו אין ספק כי הרכב נבדק על ידי הנתבע 3 שאינו מכונאי או בעל הכשרה מקצועית מסודרת בתחום הרכב.
לא בכדי נוהג מקובל הוא ברבים ממגרשי מכירת מכוניות משומשות להציג בפני רוכש בדיקה ממכון שביצעו מוכרי המכוניות המשומשות, זאת לצד מתן האפשרות לקונה לבצע בדיקה נוספת מטעמו, ובכך לצאת ידי חובת הגילוי הנדרש אודות מצב הרכב, אך לא כך נהגו הנתבעים דכאן.
נוכח האמור לעיל, אני קובע כי גם אם לא היתה ידיעה פוזיטיבית של הנתבעים בקשר למצבו המכני של מנוע הרכב, הרי שלא נקטו את הפעולות הנדרשות לשם בדיקת מצבו של הרכב לאשורו ומשלא ננקטו פעולות שכאלה, הנתבעת לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה.
לא יכולה להיות מחלוקת על כך שרכב בעל מנוע פגום הטעון החלפה אין בו את האיכות והתכונות הנדרשות לשימושו הרגיל והמסחרי.
יצוין, כי על אף קביעה זו, לא אתעלם מן העובדה שהתובע בחר שלא לבדוק את הרכב במכון בדיקה לפני רכישתו, וזאת על אף שידע על הקילומטרז' הגבוה של הרכב ועל אף שהרכב שהחזיר במסגרת העסקה, היה אף הוא לא תקין (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 12).
בכתב התביעה טען התובע כי נתן אמון מלא בנתבעים וסמך על דבריהם כי מדובר ברכב איכותי, תקין וללא פגמים, ומשכך ויתר על בדיקת הרכב בטרם הקניה ואילו בחקירתו אמר כי לא בדק את הרכב מקוצר זמן, וכי סמך על האחריות שניתנה לו (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 12-4).
התובע הצהיר שבמעמד הרכישה חתם על זיכרון דברים, אשר צורף כנספח ג' לכתב התביעה. בסעיף 6 לזיכרון הדברים נקבע כי –
"הקונה קנה את הרכב מרצונו הטוב והחופשי ולאחר בדיקה מקצועית מצדו של הקונה ומוותר על כל טענת ברירה ו/או כל טענה אחרת כנגד המוכר והמתווך. הקונה מצהיר כי הרכב נבדק במכון מורשה _______ והוא מוותר בזאת על כל טענת פגם לרבות טענת מום נסתר כלשהוא באשר למצבו הטכני והחיצוני של הרכב...".
מעיון בזיכרון הדברים עולה כי מדובר בטופס מודפס בן עמוד אחד בלבד ובו 10 סעיפים קצרים ובהירים, כאשר התובע אמנם ויתר על הבדיקה בפועל אך לא נטען על ידו, ובודאי שלא הוכח, כי ביצוע הבדיקה נמנע ממנו או שמא הוא שוכנע באופן פוזיטיבי שלא לקחת את הרכב לבדיקה ועל כן ברי כי קיבל על עצמו את הויתור הנקוב בסעיף האמור.
חרף האמור לעיל, חוסר זהירותו של הקונה-התובע אינו פוטר את המוכרת-הנתבעת 1 מחובת גילוי של עובדות מהותיות שהיא נדרשת לגלות על פי הדין.
הטענה כי ויתור התובע על הבדיקה עומד לו לרועץ יסודה בדוקטרינה שכונתה "יזהר הקונה".
זה מכבר, בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פ"ד נז(6) 385, 463 (11.8.2003)), אמנם בקשר לחוק הגנת הצרכן וחובות הגילוי שנקבעו בו אך הדברים יפים גם לענייננו בו קבועות חובות גילוי בחוק מכירת רכב משומש לאור אותה מטרה, קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) דליה דורנר כי –
"מטרות החוק – ובהן חיזוק האוטונומיה האישית, קידום ההגינות המסחרית והגנה על אמינות השוק – מתיישבות היטב עם חופש ההתקשרות, המחייב לשם הגשמתו המלאה מפגשי רצונות אמיתיים של הצדדים לעיסקה. חופש זה נפגם עת מוטעה הצרכן לחשוב כי קושר הוא עצמו בתנאי עיסקה השונים מהתנאים בפועל. זאת ועוד, חובות הסַפָּק משקפות באופן מובהק את עקרון תום-הלב, החולש על דיני החוזים בישראל, המצדיק את הכרסום בעיקרון, שהיה מקובל, של "ייזהר הקונה" (caveat emptor). ראו ג' שלו דיני חוזים [58], בעמ' 221."
בע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל (פ"ד נט(5) 377, 380 (18.1.2005)) נקבע כי –
"הטענה כי היה על הקונים להיזהר על פי הכלל "ייזהר הקונה" (caveat emptor) אינה פוטרת את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות, מה גם שלאחר חקיקת חוק החוזים, חובת הגילוי מוטלת על המוכר, שהעובדות מצויות בידיעתו. מקל וחומר, בוודאי שאין בכלל זה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי לרוכשים, כפי שנעשה במקרה דנן. זהירותו של הקונה, ככל שחשובה וראויה היא, אינה פוטרת את המוכר מחובתו שלו, כאמור (ג' שלו, חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 221 ואילך)."
חקיקת דברי חקיקה שונים אשר הטילו חובות גילוי ספציפיות ועמדת הפסיקה גרמו לכך שבמובנים לא מעטים ניתן לומר דוקטרינה זו של "יזהר הקונה" כמעט חלפה לה מן השיטה המשפטית בישראל, בודאי ביחסי מוכרים מקצועיים עם קונים, בשל כך שניתן לגבור עליה באמצעות דיני המצג וחובות הגילוי (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן: חוזים, כרך א' 1991, עמ' 565-564).
בספרו חוק המכר פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ז (עמ' 282-281) כותב פרופ' אייל זמיר כך –
"חוק המכר שולל לחלוטין את ההשקפה של 'יזהר הקונה', ומתיר לקונה להסתמך באופן בלעדי על תיאור הממכר בפי המוכר ועל החיובים המוסכמים בחוזה. הדין לא יהיה שונה, לפי חוק המכר, גם אם היתה לקונה הזדמנות סבירה לבדוק את הממכר והוא לא ניצל אותה, או שניצל אותה אך עקב רשלנותו לא גילה את הפגם בממכר. הוא הדין אם המוכר הציע לקונה לבדוק את הממכר והקונה דחה את ההצעה בתום-לב, או שנענה לה אך עקב התרשלותו בבדיקה לא גילה את אי ההתאמה. אף אין חשיבות למידת רשלנותו של הקונה בעניין זה ... הדרך הקלה למוכר, הרוצה למנוע שהקונה יסתמך על אי-התאמה בממכר, היא להסב את שימת ליבו שלו אליה עובר לכריתת החוזה. לא עשה כן, לא זו בלבד שהקונה יכול לטעון לאי-התאמת הממכר, אלא שבמקרים מסוימים יהא בכך משום חוסר תום-לב במשא ומתן"
ברוח זו פסקו הערכאות הדיוניות בשנים האחרונות לא פעם, וכך למשל נקבע (ת"א (שלום באר שבע) 20011-04-11 אפרת שוהם דליות נ' צ'מפיון מוטורס בע"מ (25.10.2012)) כי מי שרוכש מכונית, אינו יכול להיחשב כמי שעצם עיניו או ויתר על כך שיגלו את עיניו – רק מכיוון שלא נסע במכונית נסיעת מבחן.
עוד נקבע (ת"א (שלום קרית גת) 547/02 אמסלם יגאל נ' גואטה רחל (2.2.2004)) כי –
"אין בכלל של "יזהר הקונה" בכדי להפחית מחובת תום-הלב המוטלת על המוכר רכב במשא-ומתן לקראת כריתתה של העיסקה ולפיכך, על המוכר לגלות לקונה פרטים מהותיים לעסקה."
אי לכך, גם אם היתה רשלנות מה של התובע שלא ביצע בדיקה של הרכב, בפרט בנסיבות דנן, הרי רשלנות זו ככל שהייתה, אינה מפחיתה מאחריותה של הנתבעת 1.
תקלות שהתגלו לאחר התיקון והחלפת המנוע
לטענת התובע, לאחר התיקון במוסך מטעם הנתבעת 1 המשיכו להתגלות ליקויים ברכב, לרבות ליקויים מסכני חיים במנוע. אין חולק באשר לקיומם של ליקויים לאחר שבוצע ברכב תיקון על ידי הנתבעת אולם בין הצדדים ישנה מחלוקת באשר להיקף הליקויים ולאופן הטיפול הראוי בהם.
כראיה לפגמים במנוע לאחר ביצוע התיקון, הציג כאמור התובע את תוצאות בדיקת המכון בירכא, שנעשתה עשרים יום בלבד לאחר חזרת הרכב מתיקון, ואת חוות הדעת של מר שמואל אביעד, המומחה מטעם התובע, אשר אישרה את ממצאי מכון הבדיקה.
התובע טען כי הנתבעים סירבו להחליף את המנוע על אף ההמלצות הברורות לעניין זה, ותחת זאת, דרשו לבצע בו תיקון נוסף.
מעדותו של התובע עולה כי איבד את אמונו בנתבעת 1 שלדבריו נמנעה ממתן מענה ראוי לתקלות הרבות ברכב ולפיכך בחר שלא להשתמש באחריות שניתנה לו (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 27 – עמ' 18 שורה 19).
באשר לטענת התובע לפיה הרכב טופל במוסך בטירה ולא במוסך מורשה, לעניין תיקון זה, הציגה הנתבעת חשבונית מאת המוסך (נספח א' לכתב ההגנה), המעידה על תיקון בעלות של 9,676 ₪ ומאחר שמדובר במוסך אשר לא הוכח כי אין לו המומחיות הנדרשת או האישורים המקצועיים ולאחר שאף התובע עצמו תיקן את רכבו שלא במוסך מורשה, לא מצאתי כל פגם בכך.
בהקשר זה יוער, כי התובע טוען שלא קיבל כל אסמכתא המפרטת את התיקון שבוצע במוסך הנתבעת, אולם בקבלה הנ"ל ניתן לראות פירוט של הפעולות שבוצעו.
מעדותו של התובע התרשמתי כי התנהלותו מול הנתבעים הייתה רצופה קשיים, וכאשר גם לאחר תיקון במוסך עקב הליקויים שהתגלו גילה התובע כי רכבו במצב כה בעייתי, כעולה מבדיקת המכון ומחוות דעת המומחה מטעמו, אין לכהות בו על כי איבד אמונו במוסך הנתבעים.
עם זאת, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני, לא הצליח התובע לבסס את הטענה לפיה הנתבעת התנערה מאחריותה ולא הוכיח כי סרבה לטפל ברכב גם בפעם השניה.
נקודה שחשוב להזכיר בהקשר זה היא טענת התובע כי הנתבע 3 התחייב כי הנתבעים ישאו בעלות החלפת המנוע במוסך מטעמו, טענה אשר הוכחשה על ידי הנתבעים והכחשתם נתמכה בנימוק שאין בכך כל הגיון כאשר הם אוחזים באחריות המוסך מטעמם, ומאחר שלבד מטענתו בעל פה של התובע בענין זה לא הוצגה כל ראיה אינני מקבל אותה.
עוד טענה שהעלה התובע היא כי מצא ברכב צינור שחובר במתכוון כך שמי הקירור יזלו והמנוע יתחמם ובאופן זה תפקע אחריותם של הנתבעים.
טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר.
לא זו בלבד שלא הוכחה ברמה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל אלא שמדובר למעשה בטענת מרמה, אשר לגביה קבע בית המשפט העליון (ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' אמנון מלחי (11.4.2013)) כי –
"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)]."
לאור האמור ומשטענה קשה זו לא הוכחה כלל ועיקר, ודאי שלא ברמה הנדרשת לענין טענה זו אינני מקבל אותה.
החלפת המנוע והנזק הראייתי לנתבעים
לאחר פתיחת ההליך המשפטי הוחלף כאמור מנוע הרכב על ידי התובע, ולאחר מכן תוקן כתב התביעה. התובע טוען כי החלפת המנוע הייתה מחויבת המציאות ונעשתה על מנת להקטין את נזקיו כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעמו.
לטענת התובע, משהבין כי המשך השימוש במנוע הקיים יוצר סכנת חיים למשתמשים ברכב ולאחר שנוכח כי הנתבעים אינם מוכנים להחליפו, לא נותרה בידיו ברירה.
הנתבעים טענו מצדם כי התובע לא התריע בפניהם טרם שביצע את החלפת המנוע ולא איפשר להם לבצע בו בדיקה. לטענתם, במעשיו אלה גרם להם התובע נזק ראייתי הנובע מאי יכולתם לבחון את המנוע הקודם ולהביא חוות דעת מטעמם לעניין מצבו.
אין חולק כי לא זו בלבד שהמנוע הוחלף בטרם בוצעה בו בדיקה על ידי הנתבעים, אלא שהתובע אף לא טרח לשמור את המנוע המוחלף בידיו. לפיכך אין מנוס מהמסקנה כי בהתנהלותו זו גרם התובע נזק ראייתי מסויים לנתבעים ומנע אפשרות לקבל חוות דעת הסותרת את טענותיו לגבי הצורך בהחלפה.
בה בעת אין לשכוח את מחדלו של המומחה מטעם הנתבעים בענין זה ובהקשר זה הנזק הראייתי אינו רובץ רק לפתחו של התובע, וכפי שציינתי לעיל – אינני סבור כי בנזק זה יש כדי להשפיע מהותית על תוצאת הליך זה.
אעיר עתה כי הצדדים העלו טענות נוספות לגוף המחלוקות ביניהם, אך לא מצאתי כי יש בהן כדי להשפיע על התוצאה אליה הגעתי ועל כן אין מקום לדון בהן.
הנזקים
לאחר שקבעתי כי מנוע הרכב היה פגום במועד מכירתו לתובע וכי הנתבעת 1 הפרה את חובות הגילוי והזהירות שלה כלפיו ולאור העובדה שבשל ליקויים אלה לא היה מנוס מהחלפת המנוע בסופו של דבר, ברי כי קיים קשר סיבתי ברור בין מחדלי הנתבעת 1 לנזקים שנגרמו לתובע.
עתה באה העת לבחון את היקף הנזקים אשר הוכח כי נבעו ממחדלי הנתבעת 1.
התובע עותר לפיצוי בגין הנזקים הבאים, לבד מהוצאות המשפט שיבחנו בנפרד –
- הפסד הכנסה בגין השבתת הרכב במוסך למשל כ-20 יום בסך 10,000 ₪.
- עלות החילוץ והתיקונים שביצע ברכב טרם החלפת המנוע בסך 2,924 ₪.
- עלות החלפת המנוע בסך 26,550 ₪.
- עלות חוות דעת המומחה מטעמו בסך 4,720 ₪.
- הוצאות בגין בדיקת הרכב במכון בירכא בסך 1,000 ₪.
- פיצוי ללא הוכחת נזק על פי זכרון הדברים בשיעור 35% משווי העסקה בסך 44,800 ₪.
- פיצוי בגין עגמת נפש בסך 11,000 ₪.
אבחן, איפוא, ראשי נזק נטענים אלה אחד לאחד.
- תחילה לענין הפסד ההכנסה – לא הוכח בפני פרק הזמן בו שהה הרכב במוסך, לא הוכח בפני ההפסד שנגרם לתובע בגין כל יום השבתה כזה או עצם שוויו של יום עבודה של התובע ונחיצות הרכב במהלכו, וממילא לא הוכח בכל דרך שהיא הנזק הנטען בגין ראש נזק זה בסך 10,000 ₪ ועל כן אין התובע זכאי כי יפסק לזכותו פיצוי בגינו.
- את עלות החילוץ והתיקונים ברכב טרם החלפת המנוע בסך 2,924 ₪ ביקש התובע להוכיח על פי הקבלות בגינם (נספחים ד' ו-ז' לכתב התביעה), אלא שקבלות אלה רשומות על שם תאגיד שאינו התובע, התובע לא הוכיח את זיקתו את התאגיד או אל ההוצאה ועל כן התובע לא הוכיח כי הוציא אותם מכיסו. בהקשר זה יוער כי תמהתי עד מאוד נוכח העובדה שלמרות צירוף חשבוניות אלה אף לסיכומים מטעמו ולמרות שטענה זו עלתה במפורש בסיכומי הנתבעים לא טרח התובע להתייחס אליה בסיכומי תשובתו, ומשלא עשה כן ולא הוכיח את הטעון הוכחה – זו התוצאה.
- את עלות החלפת המנוע בסך 26,500 ₪ ביקש התובע להוכיח על פי שטר המכר והקבלה בגינה (נספחים ט' ו-י' לכתב התביעה) אלא שגם קבלה זו אינה על שמו אלא על שם תאגיד.
- חוות דעת המומחה נדרשה לתובע אך ההוצאה בגינה לא הוכחה מאחר שהחשבונית שצורפה במסגרת בקשה מס' 22 הינה על שם תאגיד ולא על שם התובע.
- אשר לעלות בדיקת הרכב במכון בירכא, בענין זה לא הוגשה כל ראיה אודות התשלום עבור בדיקה זו.
- אכן זכרון הדברים (נספח ג' לכתב התביעה) קובע פיצוי מוסכם בשיעור של 35% משווי העסקה אותו ישלם הצד המפר לצד המקיים ומאחר ששווי העסקה הינו 128,000 ₪ עומד שווי הפיצוי המוסכם על 44,800 ₪. מאחר שכאמור לעיל לא הוכיח התובע את נזקיו הממשיים אך שוכנעתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובותיה כלפיו באופן המצדיק ביטול החוזה סבור אני כי בהחלט יש מקום לפסיקת הפיצוי המוסכם, במיוחד מקום בו מי שקבע את שיעורו הוא הנתבעת 1 מנסחת זכרון הדברים. זאת ועוד, אין ספק כי התיקונים הרבים שביצע התובע ברכב גרמו להשבתתו אך התובע לא הוכיח את היקף הנזק בגין זאת ראוי כי למצער הפיצוי המוסכם יתן מענה גם לנזקים אלה.
- התובע עותר לפיצוי בגין עגמת נפש בסך 11,000 ₪. בתי המשפט אינם מרבים לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש בכל הכרוך בתביעות מסחריות, והדברים קל וחומר מקום בו מצאתי לנכון לפסוק את הפיצויים המוסכמים ללא הוכחת נזק העולים על סכומי הנזק בעין הנטענים.