במועצת המנהלים של מונלייט חברים 8 דירקטורים המחזיקים ב-10 קולות הצבעה, ובמועד פירוקה היו 8 מהקולות שייכים לקבוצת הרוב – רוגמן, ש"פעל כעושה דברו של פיהוף", החזיק ב-3 קולות, ויתר החברים החזיקו בקול אחד לכל אחד. שלושה דירקטורים ובהם זבולוני פעלו לפי דו"ח החקירה לטובת המשקיעים הגרמנים; והמערער 1 ב-ע"א 7671/12 (להלן: כהן) ודירקטור נוסף פעלו מטעם מיכלסון. שני קולות בדירקטוריון היו שייכים לדביר ובהגן, מטעם קבוצת המיעוט (סעיף 19 לדו"ח החקירה).
בהתאם לאמור מגדיר המפרק בדו"ח החקירה את פיהוף כבעל השליטה במונלייט.
- על פי דו"ח החקירה, קיימות ראיות לכאורה התומכות בחלק מרכזי מטענות דביר ובהגן בנוגע להתנהלותם של רבים מחברי קבוצת הרוב ונושאי המשרה מטעמם, ובקשר לנסיבות כניסת החברה לפירוק; ונמצא כי דומה שיש לחברה עילות תביעה פוטנציאליות נגד פיהוף, כהן, זבולוני ואחרים, בין היתר בגין הפרת חובות אמונים, חובות זהירות וחובות הגינות, ופעולות בחוסר תום לב ובניגוד לטובת החברה. הומלץ להעמיד את התביעה על סכום של 12 מיליון דולר, בצירוף ריבית והצמדה משנת 2007.
בקליפת אגוז, המפרק מצא בחקירתו כי בעלי מניות ודירקטורים מקבוצת בעלי מניות הרוב ובראשם פיהוף, פעלו משיקולים זרים וממניעים פסולים שלא בטובת החברה, ואף פעלו במכוון להכנסת החברה לפירוק. זאת בעקבות סכסוך שנתגלע בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט על רקע הצעה שהועלתה ביוזמתו של פיהוף למזג את מונלייט עם חברה מתחרה, כשבין היתר צוין כי שוויה של מונלייט לפי הצעת המיזוג הוא כ-15 מיליון דולר, בעוד שההשקעות בחברה משקפות שווי של כ-30 מיליון דולר (סעיפים 63-62, 86, 151 לדו"ח החקירה). על פי המפרק, לאחר שנכשלה עסקת המיזוג פעלה קבוצת הרוב לפירוק החברה, כשההחלטה על הפירוק התקבלה בדירקטוריון ברוב של 8 מול 2, והמתנגדים היו דביר ובהגן (שם, בסעיף 38); ולאחר מכן, תוך הצגת מצג שווא לפני המפרק, נמכר במסגרת הליך התמחרות קניינה הרוחני של מונלייט – הוא הנכס המרכזי שלה – לחברה אחרת שבשליטת פיהוף, במחיר נמוך משמעותית משוויו האמיתי (שם, בסעיפים 140-134; וראו את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.5.2006, המאשרת את הליך ההתמחרות (להלן: החלטת ההתמחרות); על החלטה זו הוגש ערעור שנמחק לנוכח ההחלטה להורות על חקירה, ע"א 5255/06 מיום 7.9.2009). אותה חברה לא עשתה כל שימוש בקניין הרוחני, ותחת זאת הועבר הידע הטכנולוגי לחברה אחרת, אף היא בשליטת פיהוף, וזו בתורה נמכרה במחיר של 23 מיליון דולר לכל הפחות (סעיפים 146-139 לדו"ח החקירה).