- כאמור, המערערים בענייננו אינם חולקים על עצם האפשרות להמחות את זכות התביעה של מונלייט לאחר; והם ממקדים את טענותיהם ביישומה של אפשרות זו, שנטען שהוא שגוי בשל הנסיבות הקונקרטיות של המקרה. כזכור, חובותיה של מונלייט לנושים חיצוניים נפרעו זה מכבר, וכל נושיה הם בעלי מניות, שרובם המכריע משתייך לקבוצת הרוב או לקבוצת המיעוט (ראו דו"ח החקירה, בסעיף 17). בנסיבות אלה אכן מתעורר קושי מסוים בכך שבשם החברה תובעת קבוצה אחת את הקבוצה אחרת; והדבר לא חמק מעיניו של בית המשפט של פירוק, שהעיר עוד בהחלטת ההתמחרות (בפסקאות 7-5):
"זהירות מיוחדת יש לנקוט באותם מקרים, בהם מועלות הטענות וההאשמות לא בידי הנושים, אלא במסגרת מאבק וסכסוך חריף בין בעלי מניות, אשר החל טרם הקריסה (ולא פעם תרם או אף היה הגורם המרכזי לאותה קריסה). נסיון החיים מלמד, כי במקרים כאלו מעלים הצדדים הניצים שלל טענות קשות ביותר זה כנגד זה. זאת כאשר לא פעם (ואין אני קובעת דבר לעניין המקרה הנוכחי), קיים יסוד של אמת בטענותיהם של שני הצדדים [...] קשה להמנע מן המחשבה, כי הליכי הפירוק משמשים במידה רבה, שלא לטובתם ושלא בדרך לה יעד אותם המחוקק, כ'במה' להמשך הסכסוך בין בעלי המניות, אשר טוב היו עושים שני הצדדים, לו ניסו לבררו בערכאות אזרחיות מתאימות".
מבלי לגרוע מן האמור, בית המשפט מצא כי בהקשר להמחאת זכות התביעה, יש להבחין בין מעמדם של בעלי המניות ככאלה, לבין מעמדם כנושים או כחייבים – לרבות כחייבים פוטנציאליים – של החברה. אכן, להבחנה זו חשיבות עליונה, הנשענת על מושכלות יסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (לפי סעיף 4 לחוק החברות, וראו גם יוסף גרוס חוק החברות כרך א' 222-213 (2016); שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח 5 (2004)). ובמה דברים אמורים?
- מסכת המעשים שמגולל המפרק בדו"ח החקירה נוגעת רובה ככולה לפגיעה באינטרסים של החברה, להבדיל מאלה של בעלי מניותיה כיחידים – כשבין היתר נזכרים התקשרות של פיהוף בהסכם למיזוג מונלייט עם חברה אחרת, ללא אישור הדירקטוריון, והסתרתה "בזדון"; "הכשלה מכוונת" של הצעות חלופיות; העברת נכסי קניין רוחני לאחרים, "ללא אישור או ידיעת הדירקטוריון, ללא קבלת האישורים הנדרשים לכך על פי דין, וללא תמורה לחברה"; הקמת חברה על ידי קבוצת הרוב, שרכשה את קניינה הרוחני של מונלייט "אגב יצירת מצג שווא שקרי כלפי המפרק"; ועוד (סעיף 147 לדו"ח החקירה). המפרק מסכם את עילות התביעה העומדות לשיטתו לחברה:
"הפעולות שנעשו על ידי בעלי מניות ונושאי משרה מקבוצת הרוב, ובמרכזן הפעולות הנ"ל, לכאורה, אינן עולות בקנה אחד עם טובת החברה, ועולות לכאורה כדי הפרת חובות אמונים, הפרת חובות זהירות, הפרת חובות הגינות, ויש בהן גם, כדי להוות הפרה של חובת תום לב וחובות אחרות על פי דין, ואף כדי תרמית – הכול לפי העניין וחומרת המעשים של הנפשות הפועלות הרלוונטיות. למצער קמות לחברה לכאורה עילות תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט" (סעיף 148 לדו"ח החקירה).
מכאן שלעמדת המפרק, על יסוד דו"ח חקירה שמהווה כאמור תשתית ראייתית לכאורית להגשת תובענה מתאימה, עומדת לחברה זכות תביעה בעילות שונות, בגין הנזקים שנגרמו לה מצד הנתבעים הפוטנציאליים; זכות זו אינה נוגעת לנזקם האישי של בעלי המניות – כי אם לנזקה של החברה, וספק אם יש מקום לתביעה אישית מטעם בעל מניות בגין נזק זה (ובמובן זה שונה התביעה שכנגד שהוגשה בשם החברה מהתביעה שהגישה JKV נגד קבוצת המיעוט. וראו והשוו, רע"א 3800/15 טי.אר.די אינסטרום בע"מ נ' זאבי, בפסקאות 28-27 (8.2.2017); רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר, בפסקה 16 (7.12.2011); ע"א 3506/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון, בפסקאות 12-10 (4.4.2011); עניין גרינפלד, בפסקאות 15-13; אברהם, בעמודים 152-151; כהן – בעלי מניות, בעמודים 450-439). כידוע, למפרק נתון שיקול דעת רחב בהחלטה אם כדאי ונכון להגיש תביעה בשם חברה בפירוק, וסמכותו של בית המשפט ביחס להחלטות המפרק מסוג זה "נושאת אופי של פיקוח" (עניין בונוביל, בפסקה 8; כהן – פירוק, כרך א', בעמודים 360-358); ובהתאם לכך נמצא בענייננו שיש מקום להגשת תביעה נגד אחדים מחברי קבוצת הרוב – החבים לכאורה כלפי החברה. לא רק זאת, אלא שעוד נמצא כי מכורח הנסיבות יש לעשות כן בדרך של המחאת זכות התביעה לקבוצת המיעוט. ואולם זהותו של הגורם המממן ומנהל את התביעה אינה משנה את אופייה ומהותה, מבחינה זו שההמחאה תכליתה אך להביא למימוש ולמיצוי של זכות התביעה העומדת לחברה.
המסקנה שיש טעם בהמחאה מתחזקת אם עורכים היקש לסוגיית התביעה הנגזרת. אילולא היתה מונלייט בפירוק, חברי קבוצת המיעוט עשויים היו להגיש תביעה נגזרת בגין הנזקים שנגרמו לכאורה לחברה, כעולה מדו"ח החקירה. כפי שצוין לעיל, לא ניתן להגיש תביעה נגזרת לאחר שמונה לחברה מפרק, וזאת מן הטעם שהמפרק מקבל לידיו את סמכויותיהם של האורגנים השונים בחברה ומשכך באה על פתרונה בהקשר זה "בעיית הנציג", שבעטייה מלכתחילה עשויה לקום הצדקה להגשת תביעה נגזרת (כהן – בעלי מניות, בעמודים 493-492, וראו גם עניין גרינפלד, בפסקאות 18-17). במצב שנוצר בענייננו, המפרק הוא שמבקש (או מצטרף לבקשה) להמחות את זכות התביעה לקבוצת המיעוט, לאחר שבא לכלל מסקנה כי לחברה עומדת זכות תביעה כנגד קבוצת הרוב. כלומר, החברה עצמה – שקולה נשמע מפי המפרק – סבורה כי עומדת לה זכות תביעה שמימושה האופטימלי תלוי בהפקדתה בידי בעלי מניות מסוימים. מכאן שכשם שבתביעה נגזרת "הסמכות הנתונה לתובע הנגזר תחומה ומוגדרת לעניין ניהול התביעה הנגזרת בלבד, ואין בה כדי לאיין את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה" (ע"א 729/17 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, בפסקה 21 (31.7.2017)), כך בענייננו החברה (דהיינו המפרק) ומי שמבקש לתבוע בשמה (קבוצת המיעוט) – תמימי דעים באשר לטובתה.
- עם זאת, סבורתני כי בבוא בית המשפט של פירוק לבחון אם ראוי להמחות זכות תביעה, הבחינה צריך שתהא זהירה ומדוקדקת, יותר מן הבחינה הנערכת ברגיל בהתייחס לאישור הגשת תביעה על ידי מפרק. כך, בדומה להלכות הנוהגות במשפט המשווה שנזכר לעיל, יש לתת את הדעת להגיון הכלכלי הכולל של עסקת ההמחאה, בעיקר מזווית הראייה של הנושים אך תוך התחשבות גם ביתר הגורמים הרלוונטיים (ראו גם עניין פרדס חנה, בפסקאות 7-6; עניין סיבל, בפסקה 7). עם זאת ולמען הסדר יוזכר כי בענייננו אין עוד לחברה נושים חיצוניים, ועסקינן אך בבעלי המניות שהם בבחינת נושים נדחים (לפי סעיף 248 לפקודת החברות).
בהקשר זה טוענת JKV כי בנסיבות המקרה יש בהמחאה כדי לפגוע בסדר הנשייה, מאחר שלבעלי מניות הבכורה נתונה עדיפות בחלוקת עודפי החברה בפירוק, אך אם תתקבל התביעה יוותר בידי קבוצת המיעוט חלק הארי של הסכום שייפסק לטובת החברה. המענה לטענות אלה טמון אף הוא בהבחנה שבין חברה לבין בעלי מניותיה. אכן, קיים פער ניכר בין הסכום שהיה נכנס לקופת הפירוק אילו המפרק היה זה שמנהל את התביעה (וככל שזו תתקבל) – 100% – לבין המצב הנוכחי שבו רק 20% מהפירות יתקבלו בקופת הפירוק; וכפי הנראה בשני המצבים ובשל גובה השקעתה בחברה, תגרוף JKV לכיסה את רוב הסכום שייכנס לקופת הפירוק. ואולם אין לכך דבר עם סדר הנשייה בחלוקת עודפי החברה בפירוק, מכיוון שכפי שהדגיש ובצדק בית המשפט המחוזי, מדובר בשני שלבים נפרדים. השלב הראשון עניינו הטבת נזקי החברה, כשבהיעדר המשאבים הדרושים לשם כך בקופתה, מתממשת באמצעות קבוצת המיעוט, שתגרוף לכיסה את חלק הארי של הפירות – אך ללא שקופת הפירוק תיגרע במאום בשל ההוצאות הכרוכות בניהול ההליך, לנוכח התחייבות קבוצת המיעוט לשאת בעלויות אחזקת החברה וניהול התביעה בעת שזו תתברר. רק בשלב הבא יחלקו ביניהם כלל בעלי המניות את כספי החברה לרבות אלה שיתקבלו בעקבות התביעה, בהתאם לאחזקותיהם. נכון שקודם לכן תקבל לידיה קבוצת המיעוט 80% מפירות התביעה, ואולם נקודת המוצא היא שאלמלא הומחתה זכות התביעה לידי קבוצת המיעוט, ובהיעדר אמצעי מימון בידי החברה שבפירוק כבענייננו, לא היתה התביעה באה לעולם וממילא לקופת הפירוק לא היה נכנס כסף כלל.
- בהמשך לכך, הטענה שבפי המערערים בדבר הצורך בעריכת הליך "דו-שלבי" – ראשית לדון בעצם ההמחאה, ורק לאחר וככל שזו מאושרת, להמשיך ולדון באופן מימונה וניהולה, בפרט בנוגע לזהות הגורם שתומחה לו הזכות – דינה להידחות. באופן עקרוני ייתכן שמן הראוי כי הצעת המחאה תובא לאישור בית המשפט על ידי המפרק ישירות, לאחר שבחן מספר חלופות אפשריות; אך לא ראיתי לקבוע בעניין זה מסמרות במקרה דנן (וראו גם עניין סיבל, בפסקה 10). כך הואיל וכפי שמציין הכנ"ר, בהמחאת זכות תביעה של חברה אין להתחשב רק בתנאי המימון המוצעים, אלא גם במהותה של הזכות, בעילות הניצבות ביסודה וביחסים שבין השחקנים השונים בהליך הפירוק. לפיכך גם אין לקבל את טענתה של JKV כי יש לערוך מכרז, מה גם שהדבר לא התבקש מטעם המפרק והמערערים לא הצביעו על כל מקור שבדין המטיל חובה כזו (והשוו לפסק דין שניתן בבית המשפט העליון של מדינת New South Wales באוסטרליה ב-In the matter of S.C.W. Pty Ltd. [2013] NSWSC 578, ובו אושרה עריכת מכרז על ידי מפרק להמחאת זכות תביעה של חברה, בהתקיים נסיבות מסוימות).
כמפורט לעיל, לעמדתו של המפרק בגדרי שיקול הדעת הנתון לו, זכות התביעה המוצקה יותר בענייננו נתונה לקבוצת המיעוט נגד קבוצת הרוב. בידי קבוצת המיעוט מירב המידע ביחס למסכת העובדתית הרלוונטית; היא בעלת האינטרס החזק ביותר לנהל את התביעה כהלכה; ואישור הצעתה אף יסיר מן הפרק את תביעתו כלפי החברה של רבינוביץ', האוחז גם בכובע של נושה רגיל של החברה כעובד שלה, וכך גם לגבי שאלת החזר המימון שהעמיד דביר לצורך עריכת חקירת המפרק. במצב עניינים זה ברי שהמחאה למי מחברי קבוצת הרוב או גורם הקשור אליה, לרבות JKV (הנתבעת בפועל, בין אם כדין אם לאו, והמצויה בשליטת פיהוף הנזכר בדו"ח החקירה כאחד מן המעוולים כלפי החברה) – תחטיא את מטרתה; זאת הואיל ולפי דו"ח החקירה, זכות התביעה המובהקת של החברה היא כאמור כלפי קבוצת הרוב ובנסיבות המקרה המחאת זכות התביעה לקבוצת המיעוט מתבקשת כעניין של שכל ישר.
סוף דבר
- התוצאה היא שהערעורים נדחים, ומשמע שהמחאת זכות התביעה של החברה על ידי המפרק לקבוצת המיעוט נגד קבוצת הרוב – עומדת בתוקפה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להשית על JKV את הוצאותיהם של המפרק ושל קבוצת המיעוט. בערכאה זו יישאו המערערים בהוצאות המפרק (המשיבים 2-1) וקבוצת המיעוט (המשיבים 9-4) בסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מהם, ובהוצאות הכנ"ר (המשיב 3), בסך של 7,500 ש"ח; ובסך הכל 47,500 ש"ח, חציו של הסכום מאת JKV (המערערת ב-ע"א 7102/12) וחציו מאת כהן וזבולוני (המערערים ב-ע"א 7671/12, יחד ולחוד).
| ש ו פ ט ת |
השופטת ד' ברק-ארז:
- אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ע' ברון בפסק דינה המקיף. תוצאה זו מתחייבת לדעתי מן הנסיבות המיוחדות והמורכבות של המקרה. עם זאת, בשים לב לאופיו התקדימי של המקרה שבפנינו, אני מבקשת להוסיף מספר הערות שעשויות להיות בעלות משמעות במקרים אחרים, גם אם למעלה מן הצורך.
- נקודת המוצא לפסק דינה של חברתי היא שיש לאפשר למפרק החברה להמחות זכות תביעה שמוקנית לה בנסיבות שבהן ניהול התביעה באמצעות אחר הוא יעיל יותר, בהתחשב במשאבים המוגבלים שעומדים לרשותו של המפרק או שיקולים רלוונטיים אחרים. נקודת מוצא זו – שהוכרה כבר בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIER S.A (10.2.2011) – מקובלת גם עלי.
- משעברנו משוכה זו, במישור העקרוני, עשויות להתעורר מספר שאלות נוספות: ראשית, אלו זכויות תביעה מבקש המפרק להמחות, והאם הן ניתנות להמחאה על-פי דין? שנית, האם מי שהומחתה לו זכות התביעה מתאים לטפל בתביעה לטובת החברה, ובפרט האם אינו נגוע בניגוד עניינים? שלישית, מה היה ההליך שבו נבחר הגורם שלו הומחתה הזכות. יש נסיבות שבהן עשויה להיות לשאלות אלה חשיבות. כך למשל, יש זכויות שחלות מגבלות על המחאתן (בעבר, דנתי בהקשר זה בסעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya ,Argentaria S.A (6.1.2013)). כמו כן, במקרה שבו קיימים מספר גורמים המעוניינים ברכישת זכות התביעה של החברה עשויה להידרש תחרות ביניהם, שתתייחס לכלל היתרונות של המציעים, וזאת כדי למקסם את התועלת שתצמח לחברה מן הרכישה. בנוסף, וכפי שציינה חברתי, יש להקפיד על כך שהליך ההמחאה לא יהווה "מסלול עוקף" להתדיינות משפטית שעניינה סכסוכים בין בעלי המניות, והוא יאושר רק במקרים שבהם ההמחאה נסבה על תביעה של החברה עצמה ולא של בעלי מניותיה.
- מכל מקום, אף אני סבורה כי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו אין מקום לקבל את הטענות כנגד ההמחאה שבוצעה. זכויות התביעה שהומחו נסבות לכאורה, על-פי דו"ח החקירה של המפרק, על הפרות נטענות של חובות אמון וחובות תום לב בהתאם לדיני החברות. בנוסף לכך, בנסיבות העניין, הביעו עניין ברכישת הזכויות רק שתי קבוצות – ומביניהן קבוצת המיעוט נראית כמתאימה ביותר לנהל את ההליך מכוח ההמחאה, בהתחשב בממצאים העולים מדו"ח החקירה של המפרק. כמו כן, כלל נושי החברה, מלבד בעלי המניות כבר קיבלו את המגיע להם. מטעמים אלה אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי השופטת ברון וסבורה שהתוצאה שאליה הגיעה, כמו גם בית המשפט המחוזי, היא התוצאה הראויה והיעילה בנסיבות העניין.
| ש ו פ ט ת |
המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן:
אני מסכים לפסק דינה המקיף והיסודי של חברתי השופטת ע' ברון.