(ב) דיון בשאלת רשלנותו של הנתבע;
(ג) דיון בשאלת רשלנותם התורמת של התובעים;
(ד) דיון בשאלת גובה הפיצוי הכספי הראוי בנסיבות העניין.
פרק א' - טענות מקדמיות
34. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות. לשיטתו, על התובעים היה לבצע בדיקות יציבות כבר בשנתיים הראשונות לאחר הבניה שהתרחשה בשנת 1987 (לפי סעיף 2.3.2 לתקן 940) וכי בפועל, הבית עמד על תילו, ללא נזק, במשך שני עשורים. התובעים זיהו תזוזות במבנה עובר לשנת 2005, אך פנו לנתבע לראשונה בשנת 2007 והגישו תביעתם רק בשנת 2012. לכן לטענתו, חלפו שבע השנים להגשת התביעה.
כמו כן, הנתבע טען כי התובעים השתהו להגיש את התביעה ובשל כך, גרמו לו נזק ראייתי חמור, הואיל והוא ביער את המסמכים הרלוונטיים 10 שנים לאחר בניית הבית, כפי שמצופה ממהנדס סביר. בשל חלוף הזמן, הוא אינו יכול להוכיח גרסתו ועל כן, חזקה שטענותיו נכונות עובדתית, אלא אם הצד השני, שגרם לנזק הראייתי, יכול להוכיח ההיפך. הנתבע מבקש להפעיל את הסמכות לפי ס' 27 לחוק ההתיישנות ולדחות התביעה מחמת שיהוי.
עוד הנתבע מבקש לדחות את התביעה על הסף בשל היותה קנטרנית וטורדנית, המוגשת כנגדו כ-"כיס עמוק", לשם השגת מימון חיצוני עבור בניית הבית מחדש לאחר שהוזנח על ידי התובעים במשך שנים. לטענת הנתבע, מדובר בניסיון לעשיית עושר שלא במשפט.
--- סוף עמוד 10 ---
35. התובעים טענו כי התביעה הוגשה במועד כדין, שכן מועד גילוי הנזק לראשונה היה ביום 17.11.2007 כאשר אובחן כשל במבנה. לשיטתם, עד למועד זה לא ידעו התובעים כי ישנו כשל במבנה, אלא לכל היותר שיפוע שאינו פוגע במבנה. גם בבדיקה שנערכה ביום 18.8.2005, אובחן "שיפוע קל" במבנה שאינו מעלה חשד לכשל. לגבי שיהוי השתק ומניעות, התובעים טוענים כי הם פנו מספר פעמים לנתבע והוא התחמק מאחריות.
דיון והכרעה לעניין הטענות המקדמיות
36. סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;"
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."
37. בתביעות נזיקיות, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות כתלות למועד בו נתגלה הנזק. סעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין הקובע כך:
"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
38. ישנם 4 טעמים מרכזיים בבסיס מוסד ההתיישנות: הקושי בשמירת ראיות לאורך זמן; חשיפה לסיכון התביעה לזמן בלתי מוגבל; תובע שנמנע מהגשת תביעה ויתר על זכותו; הקדשת הזמן לבעיות ההווה ולא בזכויות העבר הרחוק. (ר' ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 515, 553).
39. מועד גילוי הנזק צריך להתייחס לעצם גילוי אירוע הנזק ולא כתלות בהיקפו. בע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן ראשד ואח' [פורסם בנבו] (18.7.2005) נקבע: "מרוץ ההתיישנות מחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו". ר' גם בע"א 831/80 יצחק זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3), 122, בעמ' 128 כי: "נפסק, כי נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש
--- סוף עמוד 11 ---
ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו".
כלומר, די בראיה לסימני הנזק כדי להעיד על קיומו של נזק, המגבש את עילת התביעה. יש להוכיח שהניזוק נחשף לאפשרות לקיומו של קשר סיבתי כ"קצה חוט" בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי (ר' ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל [פורסם בנבו] (19.9.2010); בת"א 1491/06 יצחק וישנבסקי ואח' נ' גבי שואף בע"מ [פורסם בנבו] (22.07.2014)).
40. בענייננו, התובעים מצאו לנכון לבדוק את יציבות הבית והזמינו בדיקת מהנדס שנערכה ביום 18.8.2005, בה אובחן "שיפוע קל" במבנה (להלן: "הבדיקה הראשונה"). אותו שיפוע, הוגדר אותה עת כשיפוע שאינו יוצר כשל במבנה. והנה, שנתיים לאחר מכן, ביום 17.11.2007, שוב בדקו התובעים את השיפוע של המבנה, אז נמצא כי השיפוע יוצר כשל במבנה (להלן: "הבדיקה השניה").
41. הנתבע סבר כי מרוץ ההתיישנות החל עובר ליום ביצוע הבדיקה הראשונה (18.8.2005) כאשר זיהו התובעים את השיפוע של המבנה, גם אם השיפוע לא הוגדר אז ככשל במבנה. התובעים לעומת זאת, טענו שמרוץ ההתיישנות החל עם ביצוע הבדיקה השנייה בשנת 2007, אז גילו לראשונה את הנזק בבית.
42. ראשית, יש לדחות את פרשנות הנתבע בסיכומיו כי התובע: "הודה שהבית לא היה יציב כשביקש היתר לשימוש חורג ב 1998 (בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו בגין מפעל המרצפות)". לבד מן העובדה כי מדובר בשינוי חזית שהופיע לראשונה בסיכומים, לא התרשמתי שהתובע ידע על חוסר יציבות הבית כבר בשנת 1998.
התובע נשאל, האם ביקש היתר לעבודות החיזוק שנעשו ב- 2013 והשיב שהוא לא ביקש היתר מאחר וידע שהועדה לא תיתן היתר למבנה לא יציב; כשנשאל הכיצד ידע זאת, השיב: "אני בדקתי את זה בוועדה בזמנו שביקשנו שימוש חורג ואז הם אמרו שהם לא יכולים לאשר שימוש חורג או כל היתר שהוא למבנה שאני לא מוכיח את יציבותו..." (ר' פרו' מיום 8.1.2015 עמ' 67 שו' 18- 24). מעיון ביתר עדותו של התובע, ניתן להסיק שידע על דרישת הוועדה לקבל הוכחה ליציבות מבנה, כפי שנחשף במועד בקשתו להיתר שינוי ייעוד של מבנה הרפת ומתבן למחסן וסככה (ר' נ/2, פרו' מיום 8.1.2015 עמ' 52). גרסתו העובדתית של התובע הושלמה עם מכתבו לוועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 1.5.1998 בו הודיע על חיזוק המבנה ועמידה בתקנים (ר' נ/3, פרו' מיום 8.1.2015 עמ' 59 שו' 28-31). לאור זאת, טענת הנתבע כי התובעים ידעו על אי יציבות המבנה משנת 1998 – נדחית.
--- סוף עמוד 12 ---
43. שנית, הנתבע לא הוכיח שהתובעים ידעו על הנזק לפני ביצוע הבדיקה הראשונה (2005). כל שהונח מלפניי, הינו מעקב שיפועים שערכו התובעים ממועד הבדיקה הראשונה ועד לשנת 2013 (ר' נספח 7 לתצהיר התובעים) ולא די בטענת נתבע לפיה אם היו התובעים בודקים את יציבות המבנה בפרק הזמן של שנתיים לאחר סיום הבניה, היו מגלים כי הוא יציב.
44. התוצאה היא שמרוץ ההתיישנות החל במועד ביצוע הבדיקה הראשונה, בהינתן שבדיקה זו בוצעה ביום 18.8.2005 והתביעה הוגשה ביום 8.7.2012, כי אז טרם חלפו שבע שנים מאז התגלה הנזק ולפיכך התביעה לא התיישנה.
45. אשר לטענת שיהוי - הנתבע טען כי ביער את המסמכים הרלוונטיים לאחר 10 שנים מאז בניית הבית בשנת 1987 ולכן אין בידיו כיום את המסמכים להוכחת גרסתו. לטענתו, התובעים השתהו בהגשת תביעתם ולכן נגרם לו נזק ראייתי.
46. התובעים בנו את ביתם בשנים 1987-1989 כאשר תכנון יסודות השלד נעשה בשנת 1987. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1991 חתם הנתבע על היתר בניה נוסף לשינויים, אך זה לא הוגש. מאז, ניתקו הצדדים קשר עד לשנת 2007 , כאשר פנו התובעים לנתבע לאחר שגילו את הכשל במבנה.
47. שיהוי כשלעצמו אינו חוסם תביעה, אלא אם התובעים זנחו תביעתם במשך השנים, או אם מצבו של הצד שכנגד הורע בשל השיהוי, או קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכחת טענותיו נגד התביעה (ר' ע"א 5110/05 מנהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג [פורסם בנבו] (18.1.2007).
48. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. כך נקבע בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נז(5) 433, 447-446 (2003):
"אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצב לרעה. מכאן, ששינוי
--- סוף עמוד 13 ---
מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם"
פסק דין תלמוד תורה לעיל, אושרר בע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' אחמד מסרי [פורסם בנבו] (29.08.2016), שם נקבע כך:
"אף אם הייתי נכון להניח לצורך הדיון כי המערערות אמנם שינו מצבן לרעה עקב חלוף הזמן, בהיעדר חוסר תום לב מצד התובעים (המשיבים כאן) או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדם על זכויותיהם, ש"הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצב לרעה", אין מקום לקבל את טענת השיהוי. ודוקו: התנהגות המשיבים במקרה זה לא גילתה חוסר תום לב מצדם, ודאי שלא העידה על ויתור או מחילה על הזכות לקבלת פיצויי הפקעה. היפוכם של דברים: מאז שנודע להם דבר ההפקעה הם ביצעו פעולות שנות לשם השגת פיצוי, לרבות משא ומתן ממושך שלא נשא פרי (השוו עניין תלמוד תורה, בעמ' 449). ניהול משא ומתן מבטא עמידה על הזכויות וכוונה למצותן, לאו דווקא על דרך של תביעה משפטית, ויש לעודד זאת כחלק מן המדיניות הכללית המבקשת לבכר "מיצוי הסיכוי להסדר מוסכם בין צדדים למחלוקת על דרך הידברות שלא במסגרת משפט".
49. אינני סבור שהנזק הראייתי של הנתבע נגרם בשל חוסר תום ליבם של התובעים. אין מחלוקת כי התובעים פנו לנתבע בשנת 2007 לאחר גילוי הכשל במבנה בבדיקה השנייה שערכו והיה ניסיון מצדם להסדיר את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. על טיבו של המשא ומתן טענו הצדדים עובדות סותרות ואין מקום לדון בהם במסגרת זו.
50. לא שוכנעתי כי התובעים "חיכו הרבה שנים", כפי שטען מומחה הנתבע, ואינני סבור שידיעתם על שיפוע במבנה עובר לבדיקה השנייה היה יכול לשפר את מצבו של הנתבע. לפי גרסתו של הנתבע, שלא נתמכה בראיות, הוא ביער את מלוא המסמכים כבר בשנת 1997-1999 כך שממילא, אף אם היה מוכיח כי התובעים ידעו על הנזק עובר לשנת 2007, עדיין היה לו נזק ראייתי להוכחת גרסתו. הנתבע לא הוכיח שהתובעים התנהלו בחוסר תום לב ודומה כי הנתבע לא שינה מצבו לרעה בעקבות התנהלותם, אלא שמימד הזמן הוא שפעל לרעתו.
--- סוף עמוד 14 ---
התוצאה היא שטענת ההתיישנות נדחית. כך גם נדחית טענת השיהוי ולא ראיתי לנכון לייחס לתובעים את הנזק הראייתי שנגרם לנתבע. יתר הטענות המקדמיות נדחות גם כן, בשל כך שלא הוכחו.
פרק ב' – האם הנתבע התרשל?
51. טענת ההתרשלות כנגד הנתבע הושתתה על מספר אדנים: האם הייתה התרשלות בתכנון הכלונסאות; הכנת תכניות ללא קבלת חוות דעת של יועץ קרקע וכן נטענה טענה שהנתבע התרשל בכך שלא פיקח על עבודות הבניה. עוד נטען שתכניות העבודה שצורפו לכתב התביעה אינן התכניות הסופיות ולכן אין להסתמך עליהן. אדון בכל אחת מהטענות.
האם הנתבע התרשל בתכנון הכלונסאות
52. התובעים טענו שחישוביי הנתבע היו לקויים מאחר שהוא תכנן כלונסאות קצרות מידי, שאינן תואמות את תקן 940 סעיף 2.6.5.2 לפיו "קוטר כל מוט ממוטות המתיחה לא יהיה קטן מ-12 ס"מ". מוטות הכלונסאות תוכננו על ידי הנתבע כ- 8.5 ס"מ בלבד. כמו כן, התובעים הציגו חוות דעת לפיה משקל הבית 750 טון, אך הכלונסאות שתוכננו על ידי הנתבע, מסוגלים לשאת 375 טון בלבד. יוצא כי הנתבע תכנן כלונסאות קטנים באופן שאינו מאפשר לתמוך במשקל המבנה.
53. הנתבע טען כי תכנן את יסודות הבית באופן מעולה בהתאם לכל התקנים, הכללים והנהלים שהיו נהוגים על פי דין במועד הבנייה (שנת 1986). לשיטתו, יסודות הבית תוכננו בהתאם לעומס הצפוי של הבית על הקרקע, על בסיס כלונסאות בכמות, בעומק וברוחב סבירים, תקינים ומתאימים לתקן 940 כפי שהיה באותה עת. לטענתו, אף תכנן כמות כלונסאות רבה יותר מהנהוג באותה עת, כאשר לא היתה כל הוראת תקן באותה תקופה המגבילה את קוטר הכלונסאות או את ארכן.
דיון והכרעה לעניין תכנון הכלונסאות
54. תקן 940 מפרט, בין היתר, את נתוני הכלונס הנדרש בקרקע תופחת ואת "שטח החתך הכולל של מוטות פלדה לזיון" לפי קוטר הכלונס והעומס הקבוע עליו (סעיפים 2.6.5.1 ו- 2.6.5.2 לתקן 940); את הקריטריונים לקביעת תסבולת הכלונס (סעיף 2.7.2 לתקן 940) ואת הקוטר המינימלי של בור הקידוח לכלונס (סעיף 2.7.6 לתקן 940). תקן 940 לפי נוסחו משנת 1978 אינו מציין את אורך הכלונס הנדרש בקרקע תופחת.
--- סוף עמוד 15 ---
55. בשנת 2008 נעשה שינוי בתקן 940 ונקבעה הנחיה חדשה לגבי עומק מינימלי לכלונס. הואיל והבית נבנה בשנת 1987, על תכנון יסודות השלד חל תקן 940 בנוסחו הקודם משנת 1978.
56. המומחה מרזוק, מטעם התובעים, בדק את הבית וקבע בחוות דעתו, בין היתר, כי: "כל הליקויים התכנוניים והביצועיים אשר ציינתי בדו"ח הם ורק הם הגורמים לכשל במבנה. בין כל הליקויים, בולט ביותר בליקוי של כלונסאות קטנים באופן משמעותי מהנדרש, שאין ביכולתם לתמוך את המבנה מפני שקיעות ו/או התרוממות... קיים קשר נסיבתי מובהק בין הליקויים לכשל במבנה" (ר' סעיף ח(1) לחוות דעתו – נספח ו' לכתב התביעה).
בעדותו אישר כי מדובר על כלונסאות קצרים (ר' פרו' מיום 12.4.2015 עמ' 77 שו' 20-21). את קביעה זו, ביסס, בין היתר, על בדיקתו תכנית "סימון קרקע" שהועברה לעיונו על ידי התובעים. והעיד שהוא לא בדק את התיק בוועדה המקומית אלא קיבל את מלוא המסמכים מהתובעים (ר' פרו' מיום 12.4.2015 עמ' 72 שו' 17-18).
יוער בהקשר זה, כי התובעים טוענים בסיכומים כי המומחה מרזוק העיד שהנתבע לא ביצע חישובים סטאטיים (ר' סעיף 62 לסיכומי התובעים) אך לא כך הדבר, שהרי במילותיו: "ביקשתי את החישובים הסטאטיים ולא נתנו לי ואז שאלתי למה אין לכם ואומרים לי שהמהנדס לא הגיש את החישובים הסטאטיים הספציפיים לבניין ואין להם" המדובר למעשה בגרסת התובעים שנמסרה לו ולא במסקנה עצמאית של המומחה שהנתבע לא ביצע חישובים סטאטיים (ר' פרו' מיום 12.4.2015 עמ' 70 שו' 27-28).
57. המומחה עותניאל, מטעם התובעים, מסכים עם חוות דעת המומחה מרזוק וגם הוא סבר כי הגורם לכשל המבנה הינו תכנון היסודות. בעדותו הסביר שהכלונסאות על פי התכניות מצויות בעומק 5.5 מטר בעוד נדרש כי הן יהיו בעומק 6 מטר + 2.5 מטר וכי "כל כלונס שבתכנית יכול לשאת 10 טון. אם מעמיסים עליו משקל גדול מ – 10 טון הוא ישקע... למעט כלונס אחד שיש עליו עומס של 7 טון, על כל הכלונסאות יש עומס שעולה על 10 טון ומגיע במקרים מסוימים עד 45 טון. על פי התכנית שכתוב עליה 1 C כלונסאות 8, 9 הן יהיו בקוטר 50 עם עומק 6 מטר. זה אומר שכלונסאות 8, 9 הן יותר עמידות מ – 10 טון." (ר' פרו' מיום 4.1.2015 עמ' 52 שו' 21-28). המומחה עותניאל הוסיף אפשרויות נוספות שגרמו לשקיעת הבית, ביניהן חוסר בפלדת הזיון בכלונס, חלודת הברזלים והיחלשותם והתפתחות סדקים עקב כוחות מתיחה במשך השנים (ר' פרו' מיום 4.1.2015 עמ' 53 שו' 9-16, שו' 26-29).