החלטה
בקשה לביטול כתב האישום נגד הנאשמת 1 [להלן: "הנאשמת"] בשל פגם או פסול בכתב האישום בהתאם להוראות סעיף 149(3) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 [להלן: "החסד"פ"]. זאת מן הטעם כי הנאשמת איננה התאגיד אשר ביצע את המעשים הנטענים בכתב האישום, אלא תאגיד אחר ששמו "עוף עוז תעשיות (1991) בע"מ" [להלן: "חברת היעד"], אשר על פי הנטען בכתב האישום, מוזג עם הנאשמת לאחר ביצוע העבירות הנטענות.
בקשה נוספת במסגרת זו היא להורות למאשימה להבהיר בכתב האישום אם מיוחסת לנאשמים 2 ו- ֿ3 אחריות אישית לביצוע המעשים, או אחריות כנושאי משרה בחברת היעד.
לאחר שקראתי את טענות באי כוח הצדדים, ולאחר שבאי כוח הצדדים הסכימו כי תינתן החלטה על יסוד הטיעונים הכתובים בלבד, מצאתי שיש לקבל את בקשת הנאשמת ולהורות על ביטול כתב האישום נגדה. אשר לנאשמים 2 ו- 3 יש להורות על תיקון כתב האישום, באופן שהמאשימה תבהיר בפרק העובדות את מקור אחריותם לביצוע העבירות הנטענות ואת אופייה, אם כמבצעים עצמאיים או כנושאי משרה.
הרקע לבקשה
1. כתב האישום נגד הנאשמת מייחס לה עבירות של זיהום מים – עבירה לפי סעיפים 20ב'(א+ב) ו-20 כא(א) בחוק המים, התשי"ט-1959; הפרת תקנות המים (מניעת זיהום מים) (בריכות אידוי ואגירה) – עבירה לפי סעיף 20 כא' בחוק המים וסעיפים 2(ב), 3(א)(9), 4(א), 5, 6(א) ו- 10 בתקנות המים (מניעת זיהום מים) (בריכות אידוי ואגירה), תשנ"ז-1997; איסור לכלוך ברשות הרבים – עבירה לפי סעיפים 2 ו- 13(ג)(1א)(א) בחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 [להלן: "חוק שמירת הניקיון"]; הפעלת עסק ללא רישיון – עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, יחד עם סעיף 1 בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, ופריטים 3.1 ו- 4.4ג.
לנאשמים 2 ו- 3 מיוחסות כלל העבירות הנ"ל כנושאי משרה בתאגיד, כך אפשר ללמוד מסעיפי האישום המיוחסים להם.
2. ברקע לכתב האישום נטען כי הנאשמת היא חברה פרטית העוסקת בגידול עופות ושיווקם. ביום 14.5.2015, בהליך מיזוג, קלטה הנאשמת לתוכה את חברת היעד. העבירות המתוארות בכתב האישום בוצעו לכאורה על ידי חברת היעד לפני המיזוג. האישום נגד הנאשמת מבוסס על הוראות מדיני החברות, ובין היתר על סעיף 323(2) בחוק החברות, תשנ"ט-1999 [להלן: "חוק החברות"].
על פי הוראות סעיף זה, עם מיזוג בין חברה קולטת, במקרה דנן הנאשמת, לבין חברת היעד, "יראו את החברה הקולטת כאילו הייתה חברת היעד בכל הליך משפטי, לרבות בהליכי הוצאה לפועל". המאשימה טענה בכתב האישום כי יש לראות את הנאשמת כאילו הייתה עוף עוז תעשיות וכי יש לייחס לה את האחריות הפלילית בגין כל מעשה או מחדל של עוף עוז תעשיות אשר מגלה עבירה.
הנאשם 2 שימש מאז שנת 2000 מנהלה של חברת היעד, וכיום מנהל הנאשמת; הנאשם 3 היה במשך עשר שנים, לרבות במועדים הרלוונטיים מנהל תפעול בחברת היעד, וכיום מנהל אצל הנאשמת.
3. בהמשך מפרט כתב האישום מעשים ומחדלים שונים שאירעו על פי הנטען בין השנים 2006–2015, ובעיקר בין השנים 2012 – 2014 בניהול מפעל "עוף קור" שנטען שהיה בבעלות חברת היעד, ולאחר המיזוג נמצא בבעלות הנאשמת.
4. אין מחלוקת כי כלל המעשים הנטענים בכתב האישום בוצעו בטרם יצא אל הפועל המיזוג בין הנאשמת לחברת היעד, מכאן בקשה זו.
דיון והכרעה
22. כאמור, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורתני כי דין הבקשה להתקבל.
סבורתני כי המאשימה ביקשה מבית המשפט לקבוע מקור עצמאי וחדש שממנו תיגזר אחריות פלילית, מקור שמנוגד לעקרונות המשפט הפלילי הישראלי ועומד בסתירה לעקרונות המשטר התאגידי הישראלי.
23. גם זאת אעיר כבר כעת – חרף האמור לעיל וחרף קביעתי, העֲמדה לדין של חברה קולטת בגין עבירות שביצעה חברה שחוסלה בדרך של מיזוג איננה משוללת כל היגיון.
כך, למשל, התוצאה של הסטת הקלון הפלילי אל חברה קולטת בגין עבירות שביצעה חברת היעד אינה מנותקת מההיגיון העסקי ומהרציונלים שבהשתת אותו קלון, וּודאי שניתן להצדיק זאת במקרים המתאימים, שכן החברה הקולטת ממשיכה את פעילותה העסקית של חברת היעד. בנסיבות אלה, ייתכן שראוי שהרגולטור יֵדע על קלון שמוטבע בפעילותה העסקית של החברה הקולטת, גם אם מקורו בעבירות שבוצעו על ידי חברת היעד. באותה מידה יש ממש גם בטענת באת כוח המאשימה שלפיה הרציונל הכלכלי להרשעת תאגיד קולט רצוי מאחר שהדבר יוצר איזון כלכלי בין התאגיד הקולט ובין המתחרים בו.
נוכח העובדה כי מדובר במעשה שמנוגד לעקרונות הנוהגים של השיטה המשפטית, ומאחר שסבורתני כי יש לקביעה עקרונית שכזו השלכות רוחב על כלל המשק, על כלל העסקאות שבוצעו ועל אלה העתידות להתבצע, ומאחר שיש מקרים שבהם לא ראוי יהיה לנקוט גישה זו, יש להניח את השאלה ואת הדיון לפתחו של המחוקק, אשר חזקה עליו כי ישקול אותם לאור שיטת המשפט ומטרות ההליך הפלילי מחד גיסא וצורכי המשק והכלכלה מאידך גיסא. יש לאפשר למחוקק לשקול את כלל ההגדרות והסייגים שימצא לנכון לקבוע, ובנסיבות העניין אף יש ליתן את הדעת על השאלה אם מדובר בהוראה שתחול רטרואקטיבית או פרוספקטיבית.
הזירה המשפטית
24. ההליך הפלילי נשען על עקרונות יסוד אחדים וביניהם שני עקרונות בסיסיים – עקרון החוקיות ועקרון האשמה.
עקרון החוקיות, כיאה לעקרון בסיסי ויסודי, נקבע בסעיף 1 בחוק העונשין - תשל"ז 1977 [להלן: "חוק העונשין"] ולפיו: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". אין מייחסים לאדם עבירה ואין מטילים עליו עונש אלא על פי חוק שעמד בתוקף בשעת עשיית המעשה – אין מקום לייחס לאדם אחריות פלילית באופן רטרואקטיבי בגין מעשיו. עיקרון זה קובע גם כי על העבירה המוגדרת להיות מושלמת, היינו להיות תחומה בגבולות המגדירים את המעשים הנכללים בה ולהזהיר על אודות העונש הצפוי בגין ביצועה [ר' סעיף 3 בחוק העונשין], הכול כדי להשיג מטרות של הרתעה והכוונת התנהגות [ר' למשל ש"ז פלר עקרונות בדיני עונשין כרך א 45, ו- 656 (תשמ"ד) (להלן: "פלר")].
עקרון האשמה קובע כי אין עבירה באין עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה, ואשר עשה את מעשה העבירה תוך יחס סובייקטיבי לפגיעה בערך המוגן כפי הנדרש בהגדרת העבירה [ר' פלר, שם, עמ' 39, 43, 656]. עקרונות אלה קבועים בפרק ד בחלק המקדמי של חוק העונשין.
25. ההנחה הבסיסית של העקרונות הנ"ל ושל דיני העונשין היא כי מקור העבירה הוא אנושי, יש לנהוג באדם בהגינות, ועל כן על דרך הכלל (ובהעדר הוראה אחרת מפורשת בדין) אין להשית אחריות פלילית רטרואקטיבית על מעשים של אדם ואין לגלגל לפתחו אחריות פלילית בהעדר כשרות משפטית, בהעדר אשמה מוסרית – בהעדר אותו יסוד של פליליות בנפשו [ר' פלר, שם, עמ' 656].
בנסיבות האמורות ברי כי השתת אחריות פלילית על תאגידים איננה מובנת מאליה, שהרי תאגיד הוא ישות משפטית אך אינו ישות טבעית כאדם בשר ודם. קשה לייחס לתאגיד רצונות משל עצמו, כוונות פליליות או אחרות, משל היה אדם בעל מוח ולב.
26. בשל קושי זה מחד גיסא, וקיומם של רציונלים תקפים אשר מצדיקים השתת אחריות פלילית על תאגידים – במקרים המתאימים – מאידך גיסא, התפתחה "תורת האורגנים" המאפשרת לייחס לתאגיד אחריות פלילית, והיא קבועה בסעיף 23 בחוק העונשין:
"23. (א) תאגיד יישא באחריות פלילית –
(1) לפי סעיף 22, כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד;
(2) לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם, בנסיבות הענין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול עניני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד.
(ב) בעבירה שנעברה במחדל, כאשר חובת העשיה מוטלת במישרין על התאגיד, אין נפקה מינה אם ניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד פלוני בתאגיד, אם לאו."
נוכח נוסחו של סעיף 23 הנ"ל ברור כי אין לנתק את מושג העבירה מעושה שהוא בשר ודם, אנושי, אשר במעשיו וברצונו ביצע את מעשה העבירה [זאת בהעדר הוראה מפורשת סותרת כי ניתן שלא לאתר את המבצע הפיסי]. מאוד ייתכן שלא מן הנמנע כי אותו אדם יהיה אחראי באופן ישיר למעשה העבירה בנוסף לתאגיד [ר' פלר, שם, עמ' 657]. על אותו אדם להיות בעל תפקיד בתאגיד [אורגן של התאגיד], ועל העבירה להיות כזו שבוצעה במהלך תפקידו, בסמכותו, באחריותו ובמהלך ניהול ענייני התאגיד. מכאן שאחריות התאגיד היא אחריות נגררת אחר האחריות של המבצע האנושי [פלר, שם, שם].
27. ניתוק מוחלט מעוֹשה אנושי מחמיץ את המטרות של הכוונת ההתנהגות וההרתעה של דיני העונשין, ועל כן אין לו מקום. בהתאם לאמור, לא ניתן להכווין התנהלות תאגיד במנותק מהגורם האנושי, שהרי התנהלותו היא התנהלות האורגנים הפועלים מטעמם ולמטרות שהגדיר התאגיד:
"אין ספק כי התאגיד הוא בעל מעמד נפרד, העומד ברשות עצמו . . . יחד עם זאת, התאגיד הוא אישיות משפטית בלבד, בהבדל מאישיות פיזית, ומשום כך אינו יכול לקיים את פעילותו ולהפגין את נוכחותו, אלא באמצעות ״אורגנים״, קולקטיביים או אינדיבידואליים, המתגלמים באנשים־בשר־ודם . . . ללא זהות זו וללא ראיית האורגן כמי שמגלם את התאגיד בפעילותו, ה־״אני האחר״, ה alter ego שלו, אין לתאגיד כל קיום וחיים. ובכל זאת, הוא יצור חי וקיים . . . אפילו הדרישה ל״התנהגות מרצון״ הולמת את התאגיד לא פחות מאשר את האישיות הפיזית. האפשרות האובייקטיבית לבחור בין דרך פעילות מסויימת לבין ההימנעות ממנה נתונה גם לתאגיד, כביטוי לאפשרותו של האורגן הפועל בשמו לבחור כאמור. כמובן, אם פעל האורגן תוך העדר ״רצייה״ גם התנהגותו של התאגיד תיראה שלא מרצון. ההזדהות בין פעילות האורגן - אם כיחיד ואם כאורגן קולקטיבי - לבין פעילותו של האורגן מתבטאת בכל המישורים."
[דגשים שלי, ש.ח; ר' פלר, שם, עמ' 700].
28. אפשר אפוא לסכם ולומר כי על פי תורת האורגנים, פעולות האורגן ותודעתו נחשבות כשל התאגיד, מועברות אליו, זאת בתנאים המפורטים בסעיף 23 בחוק העונשין. על פי תורה זו חלה אחריות פלילית ישירה על התאגיד הנובעת מהזיהוי המוחלט בין מעשיו ותודעתו של האורגן ובין אלה של התאגיד; זאת בניגוד לאחריות השילוחית אשר בדיני הנזיקין עשויה לחול על תאגיד בגין עוולות שבוצעו על ידי אורגן [בתנאים מסוימים ומוגדרים, ר' סעיף 53(ב) בחוק החברות וסעיפים 14 ו-17 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]].
המשמעות המעשית של מעבר מאחריות שילוחית לאחריות פלילית על פי תורת האורגנים היא הרחבה ניכרת של תחולתן של נורמות משפטיות על תאגידים. אחריות פלילית של תאגיד איננה עוד חריג בנוף המשפטי והיא אינה מוגבלת לסוג מסוים של עבירות. זאת ועוד, אין עוד דרישה כי מכלול יסודות העבירה יתקיימו באורגן אחד מסוים; אדרבא, פעולות שונות של אורגנים שונים, ובהתקיים יסוד נפשי מתאים, עוברות תהליך של ייחוס לתאגיד, ומכאן יוצא כי התאגיד ביצע את מכלול הפעולות והיה בעל היסוד הנפשי הרלוונטי בהתייחס לכלל יסודות העבירה, עד כי תקום לו אחריות פלילית [ר' בעניין זה ולעניין ההשוואה בין תורת האורגנים לאחריות שילוחית גם א. חביב-סגל דיני חברות כרך ב 139-143 (2004) (להלן: "חביב-סגל")].
29. לסיכומו של פרק זה, בהמשך לאמור לעיל ולאור תורת האורגנים – יש ממש בטיעון הנאשמת כי לא ניתן לנהל הליך פלילי נגדה בגין מעשיהם של אורגנים שפעלו במסגרתה של חברה אחרת. הרי כשבוצעו העבירות הפליליות לכאורה, על פי הנטען בכתב האישום, פעלו הנאשמים 2 ו- 3 במעשים הנטענים בכתב האישום כאורגנים של חברת היעד ולא כאורגנים אצל הנאשמת. ודוק: גם כאשר מדובר באורגנים הפועלים אצל הנאשמת כיום, אך אלה ביצעו לכאורה מעשים פליליים במסגרת פעילותם כאורגנים של חברת היעד, אין אפשרות להעמיד את הנאשמת לדין בגין המעשים. העניין איננו מתיישב עם תורת האורגנים ועם האחריות הפלילית הישירה המוּשֶתת על פי הדין הפלילי הישראלי על תאגידים כאמור לעיל. בנקודה זו יש להבהיר כי אף הנאשמת לא הייתה אורגן אצל חברת היעד בזמנים הרלוונטיים.
לכאורה במועד ביצוע העבירות הנטענות בכתב האישום לא היה כל אשם בנאשמת. העמדה לדין של הנאשמת בגין עבירות שבוצעו לכאורה על ידי חברת היעד כמוה כהטלת אחריות פלילית על פלוני בגין מעשים שביצע אלמוני.
פרשנות סעיף 323 בחוק החברות
30. סעיף 323(4) בחוק החברות קובע כי חברת היעד תחוסל עם אישור המיזוג ותימחק ממרשם החברות. אין מחלוקת כי המיזוג דנן הושלם ובוצע כדין (זאת ביום 14.5.2015). עוד אין מחלוקת כי משמעות הדבר היא כי חברת היעד חוסלה. בנסיבות אלה, יש ממש בטיעון בא כוח הנאשמים כי חברה שחוסלה משולה לאדם שמת ובנסיבות אלה אין מקום לנהל נגדה הליך פלילי.
31. לאור סעיף 4 בחוק הפרשנות, סבורתני כי יש לגזור גזירה שווה לעניין סעיף 236 בחסד"פ בין תאגיד לאדם.
סעיף 4 הנ"ל קובע כדלהלן: "מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשתמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". עוד בעניין זה ר' גם פרשת מודיעים, עמ' 380:
"לעניין כושרה של תופעה להיות נושא לזכויות ולחובות - אין כל הבדל בין תאגיד לבן-אדם. זה כזה מוכר בעולם המשפט כאישיות משפטית. זה כזה הוא "ריאלי", עד כמה שהמשפט הוא ריאלי, וזה כזה הוא "מלאכותי" עד כמה שהמשפט הוא מלאכותי. זה כזה הוא "אדם" - להבדיל מבן-אדם - במובן הנורמאטיבי. אכן, הריאליות או המלאכותיות נבחנות ביחס לתכונות אנושיות ולקיום אנושי. בהקשר זה הבחנות אלה הן רלוואנטיות ותקפות. אין הן רלוואנטיות ואין הן תקפות ביחס לקיום הנורמאטיבי. קיום זה הוא ריאלי ומלאכותי בעת ובעונה אחת. לתאגיד קיום נורמאטיבי, והוא "אדם" בעולם הנורמאטיבי."
סעיף 236 בחסד"פ קובע את השלכת מותו של נאשם על ההליך הפלילי: "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". אדם יהיה גם תאגיד – ודאי שמדובר בפרשנות אפשרית לטובת הנאשמת [עוד בעניין זה ר' גם סעיף 5 בחוק החברות שלפיו: "קיומה של חברה הוא מיום ההתאגדות המצוין בתעודת ההתאגדות ועד לפקיעת ההתאגדות, כתוצאה מחיסולה של החברה"].