נוכח כל אלה נטען, כי לא היה מקום לקיים הליך שימוע במקרה דנן, וכי גם לו היה נערך שימוע הרי שתוצאתו הייתה ידועה מראש נוכח מצבת התקינה אצל הנתבעת. עוד נטען, כי גם אם יימצא כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובע הרי שהפרה זו נעשתה בתום לב ואף לא הובילה לנזק כלשהו לתובע. נטען, כי סעיף 18 לחוק החוזים תרופות קובע כי אם הופר ההסכם בנסיבות שלא היו ידועות בעת הכריתה, ושלא ניתן היה לראותן מראש או למנוע אותן, וקיום החוזה הפך בלתי אפשרי, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפה או לפיצויים. נוסף על טענות אלה, טענה הנתבעת כי התובע היה צפוי להשתכר פחות מ- 7,000 ₪ בחודש (ולא 10,000 ₪ כנטען על-ידו); לא פעל להקטנת נזקו; וכן היה זכאי לפיצויי פיטורים ודמי אבטלה בתקופה הרלוונטית.
ההליך
11. במסגרת כתבי הטענות וכן במסגרת תצהירי העדות הראשית הוגשו לעיוננו מכלול אסמכתאות הנוגעות לקשר שהתנהל בין הצדדים במהלך התקופה שחלפה מיום שקיבל התובע את ההודעה על העסקתו הצפויה ועד מועד ההודעה על ביטול ההעסקה. בהמשך, התקיים לפנינו דיון הוכחות. מטעם התביעה העיד לפנינו התובע עצמו. מטעם הנתבעת העידה לפנינו הגב' בן חיים. בתום ההוכחות נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.
דיון והכרעה
12. השאלות המשפטיות אשר עולות מטענות הצדדים, אותן יש לברר לשם הכרעה במקרה שלפנינו, הנן כדלקמן:
א. האם נקשרו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק; בהתאם לכך – האם התנהלות הנתבעת מהווה פיטורים שלא כדין והאם הופרה חובת השימוע.
ב. האם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב; ובשים לב לתשובה לשאלה זו – האם הנתבעת הפרה את החוזה, או לחילופין האם הפרה את חובתה לניהול המו"מ מול התובע בתום לב.
ג. בהנחה שיקבע כי הנתבעת פעלה שלא כדין – האם נגרמו לתובע נזקים ו/או עוגמת נפש והאם הוא זכאי לפיצוי בגין אלה. אם כן, מהי הדרך לחישוב הפיצוי.
13. נקדים ונאמר, כי הדיון בשאלות לעיל, לאור משפט העבודה ולאורם של דיני החוזים, הוביל אותנו למסקנה כי יש ממש בטענותיו של התובע במקרה דנן ועל כן ראינו לקבל את תביעתו. זאת, אף בשים לב לכך שעדותו הייתה סדורה ומהימנה ואף גובתה באסמכתאות. מנגד, טענות הנתבעת נטענו בעלמא. העדה מטעם הנתבעת, הגב' בן חיים, לא סיפקה בעדותה הסבר מניח את הדעת לשאלות שהוצגו בפניה, והנתבעת נמנעה מהצגת המסמכים או מהבאת כלל העדים הרלוונטיים אשר היה ביכולתם לשפוך אור על המקרה שלפנינו. עם זאת, יצוין כבר עתה כי אנו סבורים שסכום הפיצוי הכולל אשר נתבע על-ידי התובע חורג מאמות המידה המקובלות במקרים כגון דא. להלן נפרט הכרעתנו.